תאריך פרסום: May 25, 2016 11:16:34 AM
"וַהֲ שִׁ מֹּתִׁ י אֲ נִׁי אֶ ת הָ אָ רֶ ץ. וְ שָ מְ מּו עָ לֶיהָ אֹּיְבֵ יכֶם הַ יֹּשְ בִׁ ים בָ ּה" )ויקרא כו,לב( המלך היה אובד עצות. בנו הנסיך היה מפושעי הממלכה. לא היה שוד שידו לא הייתה בו, לא היה פוגרום שלא חולל. המלך ניסה להאריך אף ולדחוק את הקץ, אולם כשגברו פשעיו של הבן ונראה כי הוא לא מתכוון ללמוד לקח, העמיד המלך את בנו למשפט, וגזר עליו חיי נדודים הרחק מן הממלכה. אשתו הצעירה פרצה בבכי לשמע הבשורה המרה, והבן תלה את תרמילו על כתף ועזב את הממלכה. הבן חשש כי המלך בכעסו יעניש גם את אשת הנסיך על לא עוול בכפה. לכן, שיגר למלך מכתב: "אבא יקר, אנא הבטח לי כי תיתן גט לאשתי ותאפשר לה להתחתן עם בחור אחר. היא בחורה צעירה ועוד חייה לפניה. אין סיבה שתסבול בגלל מעשיי הרעים". כשהזקין הבן חנן אותו המלך משנות הנדודים והתיר לו לחזור לממלכתו. כשחזר הבן קיבלוהו הוריו הישישים בארמון כשדמעות גיל יורדות על לחייהם. לאחר כמה דקות של שיחה, התמלא הבן אומץ ושאל את אביו: "ואשתי... מה שלומה?". "היא פה, מחכה לך" אמר המלך והראה לו את אשתו, ששערה הלבין מרוב ימים אך יפה הייתה כביום נישואיהם. הנסיך רתח מכעס ופנה אל אביו: "מדוע לא נתת לה את הגט? האם לה מגיע עונש על חטאיי?". "זה לא עונש" אמרה פתאום הנסיכה בשקט ונתנה בו מבט אוהב, "פשוט לא יכולתי אחרת...".