[סוקרטס:] "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי-כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה – צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם".

"רואה אני", אמר [גלאוקון, אחיו הבכור של אפלטון].

"ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם –חלק מנושאי-הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם – ישתוקו".

"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".

"הם דומים לנו", אמרתי אני; "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?"

"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?"

"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?"

"מובן שלא".

"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?"

"בהכרח".

"ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?"

"חי זיוס! לדעתי, לא!" אמר.

"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?"

"הכרח גמור", אמר.

אפלטון, 347-429 לפנה"ס

"התבונן-נא אפוא", אמרתי אני, "בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם […] דומני, אפוא, שיהא עליו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ולאחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני אדם וכל השאר, ואזי – בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, ומשיביט ביום אל השמש ואור השמש."

"כמובן".

"ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש – לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא".

"בהכרח", אמר.

[…] "וגם על זאת תן דעתך", אמרתי אני: "אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?"

"מאוד מאוד", אמר.

"ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"

"בוודאי", אמר.

"והנה", אמרתי אני, "את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם: המְשֶל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שבו – לכוח השמש; ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע."

מתוך הפוליטיאה, ז', בתרגום י.ג. ליבס

החיים כמסטיק עלמה \ מתוך חוכמת הבייגלה מאת אילן רייטנר

"מסטיק?" שאלתי אותה, והוצאתי לעצמי אחד.

"אפשר לסרב למסטיק עלמה? לטעם של פעם?" היא אמרה ושלפה אחד מהחבילה.

"הכי כיף היה פעם, לא יודע למה זה, אבל כל מה שהיה פעם תמיד יותר טעים ממה שיש היום. עם כל הטכנולוגיה והמחשבים והמחקרים והרובוטים והשיפורים, אין כמו פעם.

תדעי לך שאני קונה כל יום איזה חמש חבילות מסטיק עלמה, רק בגלל שאני לא רוצה שיפסיקו לייצר את זה. נראה לי שהחמש חבילות האלו הן המחזיקות את הביקוש ברמה המאפשרת את המשך עבודתו של המפעל".

"ואתה אוכל את כולן?" היא שאלה וחייכה חיוך רחב.

"אני מדבר איתך על עקרונות, על דברים ברומו של עולם, ואותך מעניין אם אני אוכל את כולם?"

החיוך שלה הפך לצחוק, ואני כבר ראיתי את המתקן הבא שאנחנו עומדים לעלות עליו.

"אני רואה את כל האנשים אוכלים את כל המסטיקים החדשים, וכואב לי הלב. הרי הם לא יותר טעימים, אפילו פחות, רק שמכונת יחסי ציבור ופרסום דורסנית עומדת מאחוריהם, ומשגעת להם את השכל.

"הרי מסטיק עלמה תמיד יזכיר לנו את סבתא שלנו שהייתה מוציאה אותו מהתיק והייתה נותנת לנו אותו באחד אחד, וזאת לפחות אחרי תקופת צינון של חצי שנה בתיק שלה, והנייר היה נדבק למסטיק, והיינו צריכים להפריד אותם זה מזה, ולפעמים היינו מקבלים את הקריזה ואוכלים את המסטיק עם הנייר.

"יש בזה חן, בכל הדברים הישנים יש חן, יש קסם. כל הטכנולוגיה המזוינת הזאת, שמשתנה כל רגע, גורמת לנו לא להיות מחוברים לכלום. אנחנו ממש תלויים באוויר, לא מחוברים לכלום.

"אנשים רצים כל הזמן קדימה, מה שגורם להם להיות לא נאמנים לכלום!! כל הזמן דברים משתנים, כל הזמן יוצאים מוצרים חדשים, פיתוחים חדשים, ואתה כל הזמן עובר מאחד לשני, מהאחד לשני. כל דבר שאתה עושה, רואה, אוכל, שומע, הוא זמני. אתה כל הזמן חי בציפייה למשהו הבא, לאטרקציה הבאה, לפיתוח הבא.

אתה חי על מזוודות!!!

אני לא רוצה לחיות על מזוודות, אני רוצה שיהיה לי בית. אני רוצה בית משלי, אליו תמיד אוכל לחזור.

כי בית יש רק אחד.

אז שלא ייקחו לי את העלמה, את הטוויסט ואת הבמבה וייתנו לי אורביט וטוויקס וקראנצ'יס; ושלא ייקחו לי את האבנים ברחוב, ואת האופניים, ואת הכדור ויתנו לי מחשב וכבלים; ושלא ייקחו לי את החיבוק הראשון, ואת הנשיקה הראשונה, ויתנו לי סרטים כחולים בגיל 11;

ושלא יקחו לי את החברים, ואת הצחוקים ואת המשחקים, ויתנו לי כתובות באינטרנט עם מצלמות ורמקולים;

ושלא יקחו לי את השומן אווז, את החמאה ואת גלידת השמנת ויתנו לי טבעול, מרגרינה לייט וגלידה דלת שומן;

ושלא יקחו ממני את השמש והסיגריות, כי אני רוצה אותם, ולא רוצה שיכריחו אותי לנסוע עם חגורת בטיחות!!!

מה אכפת להם?!!

ואני לא רוצה לחיות עד גיל 150. פשוט לא רוצה.

אז מאריכים לנו את החיים – כל הכבוד להם.

מישהו בכלל שאלה למה זה טוב?

"אז יהיו לי עוד כמה שנים של אלצהיימר, אני אגרור את הסרטן עוד 10 שנים עם קרחות וטיפולים כל היום, אני אהיה נטל על החברה עוד 20 שנה, אני אהיה ערמת עצמות חורקות עוד 20 שנה, אני יעמוד בתור בבתי החולים עוד 10 שנים, אני אוכל לראות את הנינים של הנינים שלי, שבטח לא יתייחסו אלי בכלל, כי הם בקושי ידעו מי אני, כי מושג המשפחה הולך ונעלם. אז אני אצבע שיער, ואמתח פנים, וישאב שומן, ויחדש רקמות, ואקח כדורים עד שיעמוד לי הזין.

אז ישתילו לי עוד לב, ועוד עצמות, ועוד זיכרון, ועוד מרץ.

ומה זה יתן לי?

תוספת לאגו במלחמה מול אלוהים אני לא צריך!

את לא מבינה, הם הורסים אותנו. העולם הולך ונהרס. אנחנו חושבים שנהיה לנו יותר טוב, ככה עובדים עלינו, אבל אנחנו הולכים אל האבדון.

הם לא מבינים שאנחנו לא רוצים שיהיה לנו יותר קל בחיים!!

את מה נעריך, ממה נהנה אם הכל יבוא כל כך בקלות?

לאן נגיע עם המחשבים האלה, לאן נגיע עם כל פיתוחי הגנים האלה?

להשתלת שכל, השתלת יופי, השתלת חוש הומור.

הם שותלים אותנו!!

"אני רוצה שהילד שלי ישחק בשכונה למט עם החברים שלו, שיעשה איתם מלחמת גושים, שיבנה תעלה בבוץ, שיסע באופנים, שישחק עם כדור בשכונה, שיעצבן שכנים בין שתיים לארבע, שיקרא ספרי ילדים, שיסמפת ויחבב ילדות במסיבות יום הולדת, שיעשה אומגה בין הבית שלנו לבית של החבר שלו, שיגלה מבנים נטושים ויבנה בתים על עצים. שיגנוב עצים מבניינים למדורת ל"ג בעומר ושיחזור הביתה עם ריח של מדורה.

"אני רוצה שהוא יתן יד לחברה שלו, אני רוצה שהוא יחבק אותה, אני רוצה שהוא ינשק את חברה שלו, אני רוצה שהוא יעשה איתה אהבה.

אני רוצה שהוא יעשה את זה בדרכו שלו, בקצב שלו. אני לא רוצה שהוא יזיין לפי התמונות באינטרנט שהוא ראה בגיל 6. אני לא רוצה שהוא יפתח יחס לבחורה לפי הסרטים הכחולים שהוא ראה בגיל 7. אני לא רוצה שהוא יבגוד כי ראה מלרוז פלייס, אני לא רוצה שיחשוב שמה שחשוב זה רק כסף. אני לא רוצה שיחשוב שמי שבוגד הוא גיבור, ומי שרוצח הוא חזק. אני לא רוצה שהוא יעריץ זמרים דבילים ומנחות טלביזיה מטומטמות. אני לא רוצה שהוא יישב כל היום בבית מול המחשב ויאכל קורן פלקס.

איזה חוויות יהיו לו?

הוא יפגוש חברים על המחשב, יצא לטיולים על המחשב, ילך לבית ספר דרך המחשב, יצא עם בחורות דרך המחשב, יזיין דרך המחשב, יזיין את המחשב!!

הם יהיו מפלצות!!

ובגלל כל זה אני קונה מסטיק עלמה. ותקני גם את ותגידי לכל החברים והחברות שלך לקנות רק מסטיק עלמה".

"וואו אתה ממש כועס"

אפשר לא לכעוס כשחושבים על זה? אני מתפוצץ מזה!"

ומי זה 'הם'?

"הם" זה אנחנו, 'הם' זה את ואני וכל העולם הזה שהולך כמו עדר אחרי מנהיג, שרודף אחרי הזנב של עצמו.

"ומה המטרה של ה'הם', היא שאלה.

"האתגר. האתגר לנצח את הטבע, לנצח את אלוהים. בדיוק כמו שאנחנו נדלקים על כל מטומטם או מטומטמת שלא רוצה אותנו, כך אנו רוצים להוכיח לעצמנו שאנחנו לא חיים פה כמו חמישה מיליארד דבילים, אלא יודעים מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות."

אוקיי, שכנעת אותי. יש לי 10 שקלים עליי, לכמה חבילות עלמה זה מספיק?

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,

אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.