חוברת ליווי מחזור

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.

המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות.

צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה

אדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות...את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו שלם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות.

במהלך השנה דיברנו מספר פעמים על תחושת שליחות. בין אם זו תחושת שליחות מתוקף צו מוסרי או כוח פנימי בלתי מוסבר ,יש משהו שמניע אותנו לחיפוש אחר הטוב והרצון להגשימו.

לדעתי זה משהו שטבוע בנו כיהודים המבוסס על מסורת ושורשים עמוקים, מן צו מוסרי עליון הגורם לעם היהודי לראות עצמו כאחראי לגורלו של העולם כולו.

אותה מסורת שגרמה לעם היהודי לשמור על זהותו ויחודו בגולה הביאה גם לכינון הרעיון הציוני המודרני.מסורת שמורכבת מגאולה פרטית, תקוות עתיד של עם, ומתפקידנו כעם סגולה לייעוד האנושי האוניברסלי.

על שני מרכיבים אלה (גאולה ועם סגולה) התבססו ראשי הציונות בחזונם לבניית חברת מופת בארץ ישראל ועם זאת אנו רחוקים מהגשמת חזון חברת המופת. לכן עלינו לראות כיצד ביכולתנו לקדם את האידיאל הטוב.

"לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת העם" כתב בן גוריון. אך חברה מורכבת מיחידים המשפיעים על הנורמות שבה ולכן עלינו לראות בעצמנו את ראשית התיקון.כמו שאמרו חז"ל במסכת קידושין "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו,עשה מצווה אחת-אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת-אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".

כדי לכונן חברת מופת עלינו לקבל על עצמנו את העול והאחריות לחברה בישראל ולהתחיל את השינוי בחיינו ובמעגלי ההשפעה שלנו. לראות בכל סיטואציה כיצד אנחנו יכולים לקדם את הטוב בעולם, חברת מופת מתחילה באדם היחיד.בעייני שליחות היא הכוח המניע הטהור ביותר של האדם בבואו לקחת אחריות על האחר או על החברה בה הוא חי. אך תחושת שליחות אינה מספיקה כדי להביא לידי עשיה. דרושה נחישות ויכולת לקבל החלטות המחייבות אותנו ללכת אחר האידיאל. החלטות שקושרות את גורלנו באחרים המוכנים ללכת איתנו באותה הדרך ולחזק את רוחנו בדרך לחזון.

השליחות כחלק מחזוננו כעם ליוותה את העם היהודי לאורך ההיסטוריה ועלינו כנושאי הדגל בעת הזאת מוטלת האחריות לקיום חזון זה. אך עם זאת להבין שהרעיון של עם-סגולה הוא ייעוד וקריאת כיוון ולא השתקפות של המציאות ההיסטורית. מן טיפוס בסולם שככל שעולים ממשיכים להתווסף בו שלבים. הדרך לקידום הטוב והחברה רצופת מכשולים וכשלונות אישיים אל מול עולמנו הערכי. אורך רוח, תחושת שליחות ועבודה קשה הם מה שנדרש מאיתנו בתור אנשים השואפים להנהיג ולהשפיע כדי לעצב מציאות וחזון.

בבחירה בשנת מכינה עשיתם את הצעד הראשון ועכשיו בתור בוגרים עלינו לעלות ולטפס בסולם,להמשיך ולדבוק באותה הדרך. מצפה מכם ומעצמי להמשיך לשאול שאלות ולהטיל ספק, לעבוד קשה ולא להתפשר על מה שנכון.

"ידעתי שזה לא פשוט ולא קל, ומי שרודף אחרי הקלות - אל יילך בדרך זו. אבל, מי שיש לו אלוהים בליבו ומרגיש צורך ויכולת להשתתף במעשי בראשית, זו הדרך"- דוד בן גוריון.

צריך אני להגיד את האמת: מרגיש אני, כי חברי הטילו עלי הפעם תפקיד גדול מכפי כוחי. לא מפני שאני בכלל איני דברן ולא מפני שיש עלי אימת הציבור, כי אם מפני שהדבר שעלי למסור לכם הוא יותר מדי גדול, גדול מכפי האפשרות לבטאו במלים.

אני וחברי מארץ-ישראל נשלחנו אמנם על ידי 'הפועל הצעיר'' רק לאחד את 'הפועל הצעיר' עם 'צעירי ציון'. אולם על פי האמת, על פי מצב הדברים בארץ-ישראל ובגולה, זהו תפקידנו המצומצם. ביתר הרחבה הרי זה אומר: נשלחנו מארץ-ישראל לעם ישראל לאחד את עם ישראל עם ארץ-ישראל, 'הפועל הצעיר', מצד אחד, ו'צעירי ציון', מהצד השני, אינם אלא כעין ראשי החוט המקשר והמאחד.

האם אוכל להביע במלים מה שמצב הדברים מגיד בלי אומר ודברים? הן כל מה שכתבנו ודיברנו בעניין זה הוא אפס לעומת מה שיש להגיד בזה. אנחנו באים בשם דבר שביצירה שלא היה דוגמתו מעולם, לשם דבר, שאנחנו יכולים רק להראות עליו באצבע, לרמוז: הנה לפניכם מקור למחשבות, שעדיין לא חשבנו, לרגשים, שעדיין לא הרגשנו, לחיים, שעדיין לא חיינו.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת. עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות^[ii], בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.

אולם הדבר הפשוט הזה, הרעיון הברור הזה, כי גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו, הוא היותר קשה לבדרו. לתת לו צורה של תביעה חיונית תקיפה ובלתי-פוסקת, לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם. כל מה שעשינו עד עתה, כל עבודתנו בארץ-ישראל, היתה רק כעין הכנה לרגע זה, כעין הכשרת עצמנו, שנוכל לאמור לכם באיזה אופן שהוא מה שהארץ דורשת מכם, שהרגע ההיסטורי הזה תובע מכם.

הן מעל הבמה הקטנה הזאת אנחנו מדברים הפעם לא רק אליכם, הנאספים כאן, כי אם אל כל העם, ואינני חושב זאת ליהירות, אם אומר, כי אנחנו מדברים אל כל העמים. לא אנחנו, ארצנו היא המדברת אל העם. אנחנו באים רק לבטא, לרמוז מה שהארץ מדברת, ואומרים לכם, לכל העם, הארץ מחכה לכם. התעוררו, קומו, רצו מה שיש לרצות, עשו מה שיש לעשות, תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום.

יוגוסלביה נפלה. ביוון נסוגים האנגלים והיוונים. בלוב קרבות קשים שתוצאותיהם עדיין לא ידועות. בארץ-ישראל קיפאון של חוסר-אונים, חוסר הבנה ורצון. הכול מדברים על פוליטיקה. הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה: מה יהיה אתנו, אם הגרמנים יגיעו אלינו. המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד. לא לחיי אני מפחדת. הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם. ברצוני או בעל-כורחי עליי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ אם תעמוד מול גרמניה. אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום. אני מאמינה שלמרות חוסר הנשק, חוסר ההתכוננות, לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות. 500,000 יכולים לעמוד מול כוח צבאי עצום. אנגליה תעזור, או יותר נכון, תעשה הכול בשביל עצמה, ואני עדיין מאמינה בניצחונה של אנגליה. אבל האם תהיה אז ארץ ישראל? והנורא ביותר הוא לראות שאפשרות כזאת אמנם קרובה. אמנם כל אחד מקווה, משתדל להרגיע את עצמו, אבל אין הוא יכול להימנע מן המחשבות האלו. ולא קם עדיין איש אחד אשר יאחד את העם ויפסיק, לפחות לרגע, את ויכוחי המפלגות. אין איש אשר יגיד: די! וישמעו בקולו. אני מרגישה מין אחריות: אוליי עליי להגיד את המלה? – אבל אין זה מתפקידי; אין לי לא האפשרות לכך ולא ידיעות קונקרטיות, ולו היה לי האומץ, לא היו שומעים לדבריי.

מי אני ומה אני שתפקיד כזה יוטל עליי? לעשות אינני יכולה, ולא לעשות דבר, רק להסתכל מרחוק – גם כן אינני יכולה. כאילו הייתי רוצה לצעוק מתוך חלום-בלהות, ומלה אין בפי, כאילו רוצה הייתי לרוץ, ואין כוח ברגליי. אינני יכולה להשלים עם זה שהכול ילך לאיבוד, ייהרס, מבלי שתהיה לנו מעט השפעה על מהלך הדברים.

אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא. ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד. ואם לא נעמוד – לפחות ניפול בכבוד. "רב להם למות מות קדושים, ייעזב העולם לטמאים" – דברי שניאור הם שמצלצלים באוזניי. מה זה מות גבורה, קידוש השם? האפשר לקדש את השם כדבר נבדל מהחיים? היש דבר קדוש מן החיים?

השעה שלוש. צריכה ללכת לעבודה.

13.04.1923

את סיפור תחילתה של המדינה אפשר לסכם ב"קומי, צאי מתוך ההפיכה". סיפור של ציווי - הקימי עצמך בתנאים-לא תנאים, מתוך הכאב והפחד, ולכי אל הייעוד שלך. היי בית לעם שכל כך זקוק לך, בארצו - עם תיק זיכרונות של אלפי שנים ועם תקווה גדולה לעתיד.

מתחילת המאה ה-20 ולמשך זמן רב, מיקוד היישוב היהודי היה בהקמה; הצורך לקום ולהיות. מעטים האנשים בישראל שלא נמלטו או גורשו ממקום מוצאם על מנת להגיע לארץ המובטחת. רבים מהם חלמו על ארץ ישראל והכתירו אותה בסיפוריהם, אך סיפור העלייה שלהם רחוק מלהיות קסום - הוא עטור אכזבה וקשיי הישרדות. במידה רבה, היה זה הלך הרוח שהשתרש באומה הזו לאורך זמן עקב שחיקת הנפש בגלות.

כמו תינוק שמתחיל לזחול ולומר את מילותיו הראשונות, כך גם מדינתנו. אף מנהיג לא קיבל את המדריך למשתמש כיצד להפריח יישוב, ולמרות זאת נדמה כי כמה וכמה מהם נוצרו עבור רגעים כאלה, של להיות או לחדול, כאשר המילה "לחדול" אינה נמצאת בסל האפשרויות. יש להשיב את העם מעפר דל - ישנה מטרה אחת וברורה היא; וכולם מתאגדים סביבה.

בבית כמו בבניית בית, הבסיס נחוץ, ומתחילים לבנותו. בדיוק אז פורצת מלחמה שאמנם ידעו לחזותה - אך איש לא ידע לאמוד היקפה ונזקה. מדינה בת יומה שכבר חוששת לחייה, ועליה ללמוד לראשונה כיצד להתמודד עם איום חיצוני ובו בזמן לשמור כלפי חוץ על הבסיס ועל היסודות שהספיקה לבנות.

על היסודות הללו נאלצנו להגן לא מעט פעמים נוספות, עד היום, רק שבמקביל נוסף הצורך לשמור גם על היסודות מבפנים. ישנם אירועים שמציבים את אומתנו בנקודה מבלבלת במבוך, קרי התקופה בה אנו נמצאים - המבוך שמוביל למבוכה. זו תקופה שמלמדת אותנו שהורגלנו לחיות 'מבחוץ פנימה', ודורשת מאיתנו להפוך זאת. והנה אנו נדרשים לעצמיותנו, ובמבוך אין יכולת לברוח ימינה ושמאלה – גם לא בדעותינו. נגיף עולמי ששינה את סדרי חיינו בן רגע לימד אותנו שעל אף שאנחנו מרגישים בעולם מקביל – זו לגמרי המציאות. עלינו להתמודד עם הקונפליקטים שניצבים בפנינו ובתוכנו.

בדרך ליציבות המדינה והחברה, יש לעבור מייצוב הבסיס, להתייצבות מול עצמנו. המבוכה מאלצת אותנו להביט במציאות מזוית אחרת, ולהפנים כי אנו חלק משלם - אנו קשורים בכל אחד ואחת בארץ היקרה הזו בקשר שורשי, גם אם איננו מסכימים על הדרך. זהו השלב בו עלינו לבנות את הקומה הבאה בביתנו, להרים את הראש ולהכיר את שותפינו לדרך - איש ורעהו, אישה ושכנתה. כעת, מתפנה זמן לשאלות ולתהיות לגבי המשך הדרך: כיצד עונים על המשימה? כיצד בונים קומה נוספת? - ואך הגיוני שיהיו לכך כמה כיוונים. אל לנו להיבהל מהתמהמהות במבוך בבחירת הכיוון - עצם דרישתו מעידה שאנו בכיוון הנכון.

כפי שכתב הראי"ה - "לרדת מעל הבמה ההיסטורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל. לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם... התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסטורית שלנו כימי עולם... לא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו... האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו, המעשית והרוחנית..." (שמונה קבצים, א', קנ"ו).

בימינו אנו חיים בתוך נס השיבה לארצנו, ואף התרגלנו אליו. ההרגל מביא לכך שלעיתים אין אנו מסבים לנס את תשומת הלב הראויה לו, ובכך אנו מלינים על פקקי תנועה לירושלים בירתנו, על צפיפות במעיינות ארצנו ובכי תינוקות במרחב הציבורי. עלינו להכיר ולהבחין במהות אמיתית שבשגרה.

בשלב זה במבוך עלינו לדון בכיוון, ובכך להגיע ליעד השאלות איתן יש להתמודד: כיצד בונים קומה נוספת? היכן נפנה? היכן נשנה? מה חלקנו הפרטי במהלך הכללי?

עוד משימה גדולה לפנינו, עוד מהות שלמה ללכת בעקבותיה. מתוך המבוכה נפרח.