קהילה

המושג 'קהילה' משמש במשך שנים רבות שם קוד להסתרת התפרקותה של החברה

ולהתנערות מאחריות ציבורית לפרט. אין זה צריך למנוע מאתנו לראות דווקא בקהילה

דרך לבניה מחודשת של החברה המודרנית, דרך למימוש יחסי אנוש נטולי ניכור.

סוציאליסטים רבים נוטים להגיב על המושג 'קהילה' בתערובת של חשדנות, עוינות וזילזול. אין

זה יחס בלתי-מוצדק לחלוטין: במשך שנים רבות שמשה ה'קהילה' אחד מדגלי הקרב של

השמרנות: אל מול ערכי השיחרור, התיקון החברתי והקידמה, שהציג הסוציאליזם, הציגו נציגיו

של הימין השמרני את ערכי ה'קהילה', והתכוונו בעצם להמשך הדיכוי. בדורנו שלנו, נאספו

תחת דגלה של ה'קהילה' תומכים חדשים מימין: ההגות הפוסט-מודרניסטית הנחשבת בטעות

לסוג של 'שמאל', משתעשעת במושג זה באותה קלילות בלתי-נסבלת המאפיינת אותה בדרך-

כלל. רשת האינטרנט – המדיום האולטימטיבי של הפוסט-מודרניזם – היא אתר הפולחן של

"הקהילה הוירטואלית". בדף ה"קהילות" של אתר "וואלה" למשל תמצאו "קהילת קעקועים",

"קהילת סקס אחר", "קהילה לנשים בלבד", "קהילה ליעוץ במחלות לב", "קהילה לפתרון

חלומות", וזו רק רשימה חלקית מאוד. וכך, אם רק יש לך מחשב וקו טלפון בבית, אתה יכול

להיות חבר פעיל בעשרות קהילות וירטואליות, מבלי שתדע, אפילו, את שמה הממשי של

השכנה הממשית הגרה – בממשות – בדירה הסמוכה לשלך. ועוד חסידים לה "לקהילה": אלו

הם הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים המובילים את תהליך ההפרטה. עבורם משמשת

ה"קהילה" שם נאה ומחמם-לב להסתיר מאחוריו מדיניות של חיסול האחריות הציבורית והרחבת

הפער החברתי )זוכרים את 'המשטרה הקהילתית' של שלמה בן עמי.

אל מול צבא התומכים הזה של ה"קהילה" וה"קהילתיות", הייפלא שהסוציאליסטים מסתייגים?

סוציאליסטים אמיתיים יודעים שאת המציאות החברתית אי אפשר לתקן בלי מאבק פוליטי.

מאבק כזה יוכל להצליח רק אם יתנהל בשדה המציאות, ולא בעולמות הוירטואליים. הוא יוכל

להגשים סוציאליזם רק אם יפעל בשמם של ערכים אוניברסאליים, ולא יגרר לסקטוריאליות.

בסיסמת ה"קהילה" רואים, איפוא, סוציאליסטים רבים, נשק לשיתוקו של המאבק הזה: אמצעי

לסקטוריאליזציה של החברה ולהשלטת הוירטואליה על הממשות. כאמור, הם לא לגמרי

טועים.

ובכל-זאת, אסור לסוציאליזם לוותר על ה'קהילה'. בחשבון אחרון, שייכת הקהילה למערך

האידאלים של הסוציאליזם, ולא לזה של מתנגדיו. כשם שלא ויתרנו על ה'חירות'

וה'אינדבידואליזם', למרות השחתתם של ערכים אלה בידי האידאולוגיה השמרנית, כך אסור לנו

גם לוותר על ה'קהילה'. בלי החייאת הקהילה, בלי עיצובה של החברה המודרנית כחברה

קהילתית, פשוט אי-אפשר להגשים סוציאליזם.

באמצעות מאבק פוליטי-גרידא, אפשר אולי, להשיג יתר שוויון וצדק-חברתי. אבל הסוציאליזם

אינו מתמצה במאבק לצדק-חברתי. מהותו של הסוציאליזם היא השאיפה לאפשר לאדם – לכל

אדם – חיים אנושיים. ופירושו של זה: להפוך את האדם לריבון על חייו, לבריה המעצבת את

אורחות חייה מתוך חירות, ליצור הקובע את חייו ולא רק נקבע על-ידם. בראש סולם הערכים

של הסוציאליזם עומדת חירות-האדם. זהו גם הערך העליון של הדמוקרטיה, ומשום כך

מתלכדים, בגרעינם המהותי, הדמוקרטיה והסוציאליזם. אלא שחירות-האדם היא נמנעת-השגה

בחברת המונים. בחברה כזאת אי אפשר להגשים את הדמוקרטיה ולא את הסוציאליזם. חברת

ההמונים הופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד. הוא אחד מן ההמון, וככזה יכולת ההשפעה

שלו על המציאות בטלה בשישים )או בשישה מליון, או בשישים מליון(. כך גם היכולת שלו

לעצב באמת את חייו הפרטיים.

מי מאתנו לא התבקש פעם (בשיעור חברה, בפעולה בתנועה, בסמינר...) לצייר את מעגלי

ההשתייכות שלו. במרכז הדף מציירים נקודה: "זה אני!". מסביב לנקודה זו משרטטים מעגל

קרוב: "המשפחה שלי". מעגל ההשתייכות הבא הוא "מדינת ישראל" (ולפעמים מוסיפים גם

מעגל נוסף, רחב יותר: "העם היהודי"). השרטוט התמים הזה מגלה אמת חשובה: חלל עצום

וריק משתרע בין קבוצת ההשתייכות המשפחתית (המונה, לכל היותר, כמה עשרות פרטים)

וקבוצת ההשתייכות הלאומית המונה כשישה מיליון אם מדובר במדינת ישראל, ולמעלה

מעשרה מיליון אם מתכוונים לעם היהודי.

על החלל הזה לא מגשרים שום מעגלי השתייכות נוספים הנתפסים על-ידי הפרט כמהותיים עבורו.

מבחינה זו, חברת ההמונים היא חברה חלולה. אי אפשר לפעול בחלל ריק. אי אפשר ליצור בו. אי אפשר לדבר ולהשמע.

מנקודת ראותו של הפרט, חייו האישיים הם עולם ומלואו, אך מנקודת ראותה של חברת ההמונים, חייו של כל פרט הם נתון סטטיסטי זניח...

מדי שלוש או ארבע שנים, לעת בחירות, אני הולך לממש את מהותי כאזרח פעיל הקובע באופן אקטיבי את חייו.

כל הדרך אל הקלפי מלווה אותי המחשבה הטרדנית, שלאמיתו של דבר תוצאות הבחירות לא יושפעו כהוא זה אם

אשתתף בהצבעה או אעדר ממנה ודאי תאמרו: "אבל אם המונים לא יבואו להצביע, כבר תהיה לכך השפעה מהותית".

הרי זה בדיוק מה שאני טוען כאן: שהדרך היחידה בה יכול אדם פרטי להשפיע על המציאות, היא להיות חלק מהמון.

חברת ההמונים היא תוצר מובהק של המודרנה. תהליך המודרניזציה ברא אותה, כשם שברא

את התיעוש, את המדע והטכנולוגיה, את הכלכלה הרציונאלית, את הדמוקרטיה... תהליך זה

שיחרר מכלאם כוחות אדירי עוצמה- כוחות טבעיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים, והפך,

לראשונה בהיסטוריה האנושית, את חירות האדם לאפשרות ריאלית. אולם, תהליך זה עצמו גם

פירק את כל מסגרות ההשתייכות המסורתיות של ימי הביניים (הקהילה, העדה הכפרית, עיר-

המדינה, גילדת האומנים וכן הלאה) וברא במקומן את ההמון. נראה שהפירוק הזה היה הכרחי,

על-מנת לשחרר את הפוטנציאלים האנושיים שבכוחם לכונן את חירות האדם. אולם חירות-

האדם תשאר רעיון מופשט-גרידא, עד אשר תבוטל הווית הפירוק על-ידי בניה מחודשת.

ניתן יהיה לממש את חירות-האדם רק כאשר יִּבָנּו )מחדש( קשרים חברתיים-קהילתיים בין בני

האדם. על-מנת שיהיה חופשי, צריך האדם לאחוז בהגה הקידמה ולכוונה לצרכיו. אין הוא יכול

לעשות זאת כל עוד הוא רק אחד מהמון. לשם כך נחוצות לו מסגרות השתייכות קונקרטיות

לעשיה וליצירה. לשם כך נחוצה לו הקהילה. המסגרות הקהילתיות ימלאו את חללה העצום של

חברת ההמונים. באמצעותן תבוטל האטומיזציה של הפרט. מעגלי השתייכות ועשיה – מעגלים

ממשיים בעלי כח ממשי – יהפכו את הפרט לסובייקט בעל משמעות ויכולת השפעה בחברה בה

הוא חי.

יחסי קניה ומכירה הם לעולם יחסים אינסטרומנטאליים, מכשירניים: הזולת משמש לי כמכשיר.

הוא נחוץ לי כקונה או כמוכר. אני זקוק לדבר שיש לו וחסר לי (מוצר זה או אחר, כח עבודה,

כסף...). אין אני זקוק לאושרו של הזולת, אין אני זקוק לרווחתו, לשלמות רוחו, לאהבת החיים

שלו. כל אלה מעניינים אותי רק במידה שהם משפיעים על איכות המוצר שהוא מספק לי, או על

המוטיבציה (והיכולת) שלו לקנות ממני. רק במסגרת חברתית אחת – זו של המשפחה – קיימים

עדיין יחסים לא-מסחריים בין בני-אדם (אפשר שהדבר נכון גם בכמה מסגרות אחרות,

ערטילאיות למדי, כמו "חוג חברים"): כאן אני זקוק לאושרו של הזולת לשם אושרי שלי. כאן אני

תופס את חייו של הזולת כחלק מהותי מחיי שלי. כאן אין הזולת מוכר או קונה אלא שותף; כאן

אין הוא מכשיר אלא אדם. אכן, המלים האחרונות מבטאות תיאור רומנטי למדי, ואולי רומנטי

מדי, של מוסד המשפחה. נתונים רבים מלמדים שכוחות השוק הולכים ומשתלטים גם על מוסד

חברתי זה: שהנישואין הופכים, יותר ויותר, ל"חוזה לאספקה הדדית של סחורות ושירותים" בין

בני הזוג.

הבטים רכים של קהילתיות צצים ועולים בכל מקום שבו בני-אדם נפגשים לא כדי לקנות ולמכור, אלא כדי ליצור במשותף,

במעשה שבו הרווח האישי והרווח הקבוצתי הם בלתי-נפרדים. חישבו, למשל, על מקהלת-חובבים או תאטרון-קהילתי,

על ועד שכונה, על קבוצת הורים המתארגנת לפעילות בבית-הספר של ילדיהם, על קבוצת חברים המוציאים כתב-עת.

מפגשים כאלה נוצרים מתוך התחושה, ולו תחושה עמומה, שיש טעם לפעול גם שלא מתוך יחסי הסחורות )קניה ומכירה(.

הלוקחים חלק בהתארגנויות אלה מבטלים, ולו לאותו פרק זמן של השותפות-הלא- סחורתית הנוצרת ביניהם, את עקרונותיה חובקי-הכל של חברת השוק.

ואולם, נבטי הקהילתיות ישארו נבטים בלבד, כל עוד תהינה ההתארגנויות הללו שוליות למדי ומפוזרות.

הם יעמיקו שורש, יפרשו עלווה ויתנו פרי, במידה שבה תשתרג הפעילות הקהילתית אל תוך חייהם של השותפים;

במידה שבה תהפוך הקבוצה מ'קבוצת משימה' )או 'פרוייקט'( ל'קבוצת חיים.

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, ככלי נקוב, שכל מה שלא שופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות-בשר, אנשים קרובים לי במחשבה, ברגש. אפילו לא "אנשים". איש אחד .אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד-גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.

למה אני בודדת כל-כך ?לא מזמן טיילתי על פני המושב בערב. היה לילה נפלא, כוכבים. אורות זעירים נוצצו בצדי הדרך הרחבה ובאמצעה. מצדדים הגיעו אלי קולות מוזיקה, שירה, שיחות, צחוק. ונביחת כלבים שמעתי, כאילו מרחוק, מרחוק. וגם הבתים היו רחוקים ורק הכוכבים קרובים היו. ופתאום אחזני פחד: לאן נוטים חיי? האלך כך בלילה לבדי, אסתכל בכוכבים הנוצצים ואחשוב שהם קרובים לי ולא אשמע את השירה, את השיחה והצחוק סביבי ולא אסור מהדרך להיכנס לבתים הקטנים? – במה עלי לבחור: באורות החלשים, הקרובים, המסתננים אלי מבין סדקי הבתים או בברק הרחוק של הכוכבים? והגרוע ביותר: כשהייתי עם הכוכבים, התגעגעתי לאורות הקטנים; וכשסרתי לתוך אחד הבתים, כלתה נפשי אחרי גופת הרקיע. יש בי איזו אי- שביעות-רצון, מעין היסוס, חוסר ביטחון וגם חוסר אמון. לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו .מה הוא התפקיד – לא ברור לי )והלא לכל איש תפקידו בחיים) כאילו ארגיש חובה כלפי אחרים, כאילו אני חייבת להם דבר.

ופעמים נדמה לי שכל זה שטות. מה טעם למאמציו של היחיד, ולמה זה אני? עם הבית נפסקו קשרי המכתבים. המלחמה הולכת ומתפשטת. וגם כלפי זה אני אדישה כמעט. אני פשוט מפחדת מעצמי. הייתי רוצה לבכות או לצחוק. אבל מכל לב, ולהרגיש.

12.04.1941

"עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך ]לארץ-ישראל[. גרישה חביבי!.. יותר

משאתה רוצה לתת שם, אתה רוצה לקחת, אתה רוצה לחנך את נשמתך בארץ- ישראל. 'את הפרח צריך להעביר ולשתול באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחזק את הנשמה בעודנה צעירה.' כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקחת, אלא ממקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים ניתן לארץ-ישראל ולא ניקח ממנה כלום, כי דלה היא וענייה מכל צד. לא נשמה צעירה, זקוקה לחינוך וטיפול, צריך להביא שמה, כי אם נשמה מבוגרת, מלאה כוחות, חזקה. פרח רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחושה, אדמת בור, יבול, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על-מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק על-מנת לעבוד וליצור. הנשמה הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחייה עוד תשתוקק לינוק ולקבל. מה יהיה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נאמר רגע, כי לשם משאת הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי ומי טובה ממנה?

במצבה הקיים של ארץ-ישראל יש שגם הידיים העובדות המעטות, הנמצאות בה, מיותרות הן. אבל נאמר רגע, כי גם הסתדרת שם בתור איכר או פועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף להשתקע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עיונך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ּבְּיָוֵן החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו אתמול מחר כמו היום, משאות הנפש רחוקות הן וכהות.

העבודה הקשה יום יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוף רחוק, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוב ובודד תביט על האחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קור וזרות, מאוסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה למטה. ומוזר ורחוק עוד יישמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו נבובים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך... לא גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! חכה תחכה קצת לנו!..."

קבוצה לומדת / דן לסרי

קבוצה נפגשת וכמו מעצמה ובעל כורחה מתחילה עבודת אלילים.

ללא שאף אחד התכוון לכך, מתחילים להיווצר זרמים, נטיות, כוחות מושכים ומעצבים. דקים אבל בעלי השפעה. ומתחילים להכתיב, להיות חזקים יותר, מן האופן האחר, היצירתי, האישי, החופשי. תבניות של דפוסים מתחילות מיד להשתלט. הרבה מזה קשור בחוסר האמונה של אדם בעצמו, בכוחו לשמור על חירותו ולהביא טוב. זה סוג של ייאוש.

אפילו ללא כל שיפוטיות, אדם מחפש את הדומים לו, מחפש להתחזק, מהנהן לדברי אנשים מסוימים, מזדהה, שואל את עצמו אם אמר את הדברים הנכונים, מוצא בעצמו תגובות אוטומטיות לדברי אחרים, מחפש את מקומו ביחס לאחרים, למי הוא שייך, למי לא, ומוצא את עצמו נוקט עמדה שהיא לא רק מי שהוא, אלא היא חלק מן ההתמקמות החברתית.

ה"הסתדרות" הזו, שהיא ללא ספק חלק מן הצורך להבין מה קורה, לא לעשות טעויות, לקרוא את השטח, גם מתחילה להזיז את הזרמים התת קרקעיים האלה, שבתורם מהווים כוחות חזקים המשפיעים על כולם. דפוסים יוצאים לדרך, תופסים את רסן המנהיגות. אפילו לא דפוסים של אדם מסוים, דפוסים קבוצתיים, הניזונים מן הנטייה לסכם אנשים אחרים, שהיא גם הנטייה לצבור ביטחון ולמצוא מקום נוח. זה רק הרגל לקרוא את המפה החברתית, אבל אגב כך הוא גם נותן כוח לאותן חלוקות וחלוקות משנה בין אנשים מן הסוג הזה או האחר, וממילא מניע תהליכי התגדרות.

אכן מפגש קבוצתי, בעל כורחו הופך לזירה של התרחשות חברתית.

זה אומר, שזה לא רק מפגש בין אנשים אלא גם מפגש בין תרבויות, בין כוחות, בין נטיות. ומיד מן ההתחלה הן מתחילות להסתער זו על זו, מגמת הנחמדות כנגד מגמת הכנות, מגמת הנינוחות כנגד מגמת הדריכות, מגמת ה"בוא נזרום" לבין מגמת "הבה נהייה רציניים", מגמת ה"מה זה כל הבלבול מוח הזה", כנגד מגמת "איזו הזדמנות!" מגמת ה"לב" כנגד מגמת ה"ראש", מגמת ה"חיפוש והחקירה" כנגד מגמת "הבה פשוט נהייה", מגמת ה"אינדיווידואליים" כנגד מגמת ה"חברתיים". אף אחת מן המגמות הללו לא שייכת באמת לאף אחד מסוים. אבל כל אחד, מתוך חוסר בטחונו, מנסה להיאחז באיזשהו זרם, ולהרגיש על הגל, וכך גם להבין מה קורה, ליצור סיפור קוהרנטי שמסדר לו את הדברים ומאפשר לו ולהיות בצד הנכון.

אף אחד לא עושה את זה בכוונה ובמודעות. ולכאורה זה הרבה יותר חזק מאתנו. הקבוצה פה, והכוחות הקבוצתיים, נראה שלקחו את העניינים לידיים והם הקובעים.

זה לא חייב להיות כך.

אמנם אי אפשר שתהייה קבוצה שלא תהייה גם זירה של התרחשויות חברתיות, כר לכל הכוחות הללו לבוא לידי ביטוי, לצבור תנופה להנחיל עצמן. אי אפשר בלי זה, אבל קבוצה לומדת חייבת גם ללמוד משהו שמעבר לזה.

קודם כל לדעת שיש משהו שמעבר לזה.

ואחר כך ללמוד את המקום שלא רק משתעבד לכוחות הללו, אלא גם מסוגל להפוך אותם לכוחות התומכים ב-חירות.

שזה אומר שהאדם כיחיד לומד להמיר את הכוחות הללו לחירות ועוצמה אישית. וזה אומר שהקבוצה עצמה הופכת להיות מלבד זירה של התרחשויות חברתיות גם עוד משהו: מקום לומד.

אלה שתי שכבות היושבות זו על זו: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, המושכים ודוחפים, והקבוצה כמרחב לומד.

להתייחס אל הקבוצה כמרחב לומד זה אומר שמשהו קורה בקבוצה אשר מאפשר לסוג אחר לגמרי של כוחות לצוץ: כוחות יצירה. משהו מתחיל לזוז שהוא אחר, מקורי, לא צפוי. מתחילה להיווצר חוכמה שבכוחה לתמוך בבריאות של כל אחד.

אני חושב שהאפשרות הזו קשורה הרבה לאמונה באדם. הרבה פעמים הכוחות החברתיים הופכים להיות חזות הכל כי אנו מיואשים מן היכולת להיות משהו עם אחרים מלבד מערכת של לחצים. הייאוש הזה הוא לא מקרי והוא חלק מן המנגנון שבו אנו מוסרים את האנרגיה שלנו לדפוסים. הייתי אומר שזה משהו שאולפנו והותננו לעשות. השימוש במילה "עבודת אלילים" בא לציין את העובדה שהדפוסים האלה מתקיימים לא סתם. "אליל" פירושו דפוס, ועבודת אלילים היא אותה הזנה שאנו מזינים את הדפוסים הללו מתוך שכחה, ייאוש, חוסר אמונה בדבר האחר, אותו אנו מסוגלים להרגיש בחדרי לבנו אך ממאנים להמליך בחיינו הממשיים.

...

ואם כן, אלה שני רבדים: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, והקבוצה כמקום של למידה. יש הרבה יופי בלימוד משותף, הוא מעצים את הלימוד האישי, מאפשר ללימוד האישי לגשש את דרכו, לבטא את עצמו, לבדוק את עצמו, לקבל משוב להיזון מדברים חדשים, לפרוץ את גבולות עצמו.

זה אומר הרבה פעמים ללמוד להיות ער לכוחות החברתיים האלה המבקשים לשעבד אותנו והפועלים בכל אחד:

לא להזין אותם ולא לתת להם להכתיב את התנהגותנו כשאנו מגיבים אותם, אבל גם לא לדכא אותם ולנסות למחוק אותם, פשוט להקשיב ולהשהות את התגובה.

להשהות מתוך הקשבה, ומתוך אמונה שישנו דבר אחר. זה סוג של קשיבות פתוחה, מאמינה, סומכת.

...

כדי שאכן לימוד כזה יישא פירות כדאי שהקבוצה תהייה המקום הזה שבו אפשר לטעות ולגשש ולהתנסות ולחקור ולתת לכוח היוצר לפעול.

קבוצה לומדת: "לא שזה לימוד קבוצתי" אלא זה לימוד אישי, (לימוד הוא תמיד אישי) בתוך קבוצה. על פי רוב אנו רגילים ללמוד לבד, והקבוצה לכל היותר מפריעה. להגיד "קבוצה לומדת" פירושו להגיד קבוצה שהיא קרקע פורייה ללימוד של כל אחד. זה תלוי בכל אחד, בנכונות שלו להפוך את המקום הזה להזדמנות בשבילו ללמוד, אבל זה גם תלוי באווירה הקבוצתית שהיא פועל של השחרור ההדדי וחלק מהתכונות משותפת אותה אני מנסה להאיר בדברים אלה.

ואני רוצה להזכיר לבסוף שללימוד הזה יש תכלית. זה אמנם מסע אל הלא נודע, אבל ליבנו המחפש פתרון, מאיר בו כלפיד.

כדי להסביר את ההבדל בין עם-גורל לגוי-יעוד כדאי הוא הדבר שנעמוד על ניגוד אחר והוא הניגוד בין מחנה לעדה. התורה השתמשה בשני המונחים גם יחד ביחס לישראל. "עשה לך שתי חצוצרות כסף, מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות".

מחנה ועדה מהווים שתי תופעות סוציולוגיות שונות, שני קבוצים נפרדים שאין ביניהם שום השתתפות ויניקה הדדית. מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד. ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי-מצרים, ובעדה שולט היעוד. המחנה מהווה שלב בהשתלשלות ההיסטורית של העם, וקיום הגוי מזדהה עם מציאותה של העדה.

מחנה בעצמיותו ומהותו איננו מהווה תופעה מסויימת בעולמו של האדם, גם בממלכת החיה כבר מרגישים אנו בנבטי תופעה זו. גם שמה משמש המחנה כתריס בפני הפורענויות. כשפחד הדורס תוקף פתאום את עדרי צאן ובקר, הרי הם גולשים בערבוביה שגעונית מכל הר ירוק וגבעה מדשיאה ורצים אחד לקראת משנהו; נאחזים המה בקרניהם ומתחככים בראשיהם. הפחד מוצא לו את ביטויו האינסטינקטיבי-מכני בבקשת-מחסה בקיבוץ הפרטים. סוד התלכדות הפרטים בשעת-סכנה למחנה אחד גלוי וידוע לאינסטינקט האנימלי.

גם בעולמו של האדם אין המחנה נוצר אלא מתוך הפחד. כשקיום גורלי הכרחי מבעית את בני האדם, אז היחיד תופס את אפיסת-כחו ומתחבר עם הזולת לשם הגנה והתגברות על השונא. ארגון המחנה הוא תכסיס מלחמתי. צא ולמד מה אמרה תורה: "כי תצא מחנה על אויביך". נולד הוא ממגור הכליון והאבדון, מן הפחד שהגורל מהלך עליו. מתוך המחנה בוקע ועולה העם. לכתחילה היו בני-ישראל במצרים מחנה; כשנשתחררו על ידי הקב"ה עלו לדרגת עם.

ברם, העדה קובעת ברכה לעצמה במלכות האדם ורוחו הכביר. העדה היא יצירתו הטיפוסית של האדם, שתפארת אישיותו חופפת עליו. אין העדה נוצרת בעטיים של גורמים שליליים, בשל פחד-הגורל הרודף אחרי האדם המרגיש את מסכנותו ורפיון-כחו, - אלא עקב דוחפים חיוביים. בסיס העדה הוא היעוד. עדה זוהי קבוץ יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות, בעלי כמיהות זהות לעולם שכולו טוב וכולו נאה, בעלי יעוד יחודי ואחדותי. תחילתה של העדה תחובה במסורת-אבות וירושת-עם, בדמדומי השחר שלה, וסופה מושרש בחזון אחרית הימים משותף. בני העדה הם עדים[1] ועל מה המה מעידים, אם לא על מאורעות שעברו ועל עתיד-פלא שעדיין לא בא! העדה כוללת לא רק את הפרטים הנוכחים החיים עכשו, אלא חובקת היא את כל אלה שחיו ושעתידים לחיות מקדם ועד אחרית הימים. המתים שהלכו לעולמם עדיין קיימים בתחום העדה, והעתידים להוולד חיים כבר ברשותה. עדה היא גוי קדוש שאינו מפחד את הגורל ושאיננו חי בעל-כרחו. מאמין הוא ביעודו וברצונו הטוב הוא מקדש את עצמו לגישומו. על קיום עם שנולד מן המחנה נכרתה ברית-מצרים, ועל קיום גוי קדוש נכרתה ברית בסיני.

חייבים הבריות לעזור איש לרעהו להבדיל בין טוב ולבין רע, לעודד איש את רעהו לבחור בטוב ולהימנע מהרע. שומה עליהם להמריץ תדיר איש את רעהו להגביר את השימוש בכישוריהם הנעלים יותר, ולכוון יותר את רגשותיהם ואת מטרותיהם ליעדים ולמחשבות של חכמה ולא של סכלות, כאלה המרומים את הנפש ולא כאלה המשפילים אותה.

איך אין הצדקה, לא לאיש ולא לכמה אנשים, לאסור על אדם בוגר זולתם לעשות לעשות בחייו כישר בעיניו לטובת עצמו. הוא האיש המעוניין ביותר ברווחתו שלו: העניין שיכול אדם כלשהו אחר למצוא בה, להוציא מקרים של חיבה אישית עזה, בטל ב שישים לעומת העניין שיש לו עצמו; העניין שהחברה מוצאת בו באופן אישי (חוץ מאשר התנהגותו כלפי אחרים) הוא זעיר, ועקיף בתכלית, בעוד שבכל הנוגע לרגשותיו ולתנאי חייו שלו הרי לגבר או אישה הרגילים ביותר יש אמצעים לידיעתם העולים לאין שיעור על כל מה שיכול להיות בידי אדם כלשהו זולתם.

אני לא רק שאינני דורש בשביל הקבוצה יחידי סגולה ,כי אם להיפך ,הייתי רוצה כי אל הקבוצה יכנסו כל מיני בני אדם מן השוק ושם יגדלו לאנשים הגונים, חשובים.

וזה דבר אפשרי. כל אדם בדרך כלל יש לו צדדים חיוביים וצדדים שליליים אבל הצרה היא, כי בני אדם נפגשים תמיד זה בזה דווקא בצדדיהם השליליים, וכך מתפתחים בהם הצדדים השליליים האלה והאלה. כל עיקר רעיונה של הקבוצה הוא- לסדר את החיים המשותפים, בכוח הרעיון, השאיפה, הרוח והעבודה המשותפים, באופן כזה שהחברים יהיו נסמכים זה בזה ופועלים זה על זה בצדדיהם החיוביים.

לו היה הדבר כך ,אפשר היה באמת לראות בזה את כוחה של הקבוצה. אז היו האנשים גדלים מתוך עצמם ומתוך חבריהם. בזה אפשר להיות בטוח. גדול כוח החיוב באדם לא פחות מכוח השלילה. ובאמת, בשנה הראשונה או בשנים הראשונות של כל קבוצה אנחנו רואים בו גידול ידוע. אבל רק בשנה או בשנים הראשונות. יען מה? יען אשר בשנים הראשונות עוד ישנו החידוש שבדבר, עוד ישנה היצירה של עצם הצורה, ישנה רוח אחת מאחדת ומחיה. אולם אחרי שנים ,אחרי שהצורה כבר נוצרה והעבודה נעשתה לעבודה של עשייה, הרוח מסתלקת והחברים מתחילים להרגיש במציאותם ובמציאות חבריהם בתור פרטים נבדלים, מתחילים להתחכך איש ברעהו בצדדיהם השלילים, ואינם מוצאים להם דרך אחרת אלא להסתלק אחד אחד.

כללו של דבר: אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא ,אל תראו בצורה מין חבית ,שאתם נכבשים בה ,נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא. הכניסו לתוך הצורה את החיים והעולם, יותר נכון, פלשו את הצורה לכל ספירות החיים ולכל העולמות ,אז תתקיים הצורה כהתקיים החיים והעולם.

הקבוצה ,למשל ,יכולה וצריכה לפעול משני הצדדים. מצד אחד- העבודה והטבע. האדם צריך להתחדש על ידי העבודה והטבע, שהוא עובד בהם ,שהוא מחדש בהם .בזה כבר דברו כל כך הרבה ,עד כי הדברים יכולים להיראות כבנאליים .אבל בפועל ומעשה ,היש זה בקבוצה ?לו היה- לא היו י 'ב-ך וחבריו הולכים מדגניה ,לא היו יכולים ללכת .ומצד שני- המשפחתיות בקבוצה .הקבוצה צריכה לפעול בתור משפחה במובנה היותר מעולה ,צריכה לגדל את חבריה בכוח השפעתם ההדדית לחיוב ,כמבואר למעלה .וגם זה אין ,כאמור .זה היה מחייב קודם כל את הקביעות .כשמסתדרת קבוצה ,טבע הדבר מחייב וכך צריך להיות, כי יתחברו אנשים ,עד כמה שאפשר ,קרובים ברוח ,אבל מכיוון שכבר התלכדו והתחברו- הם כבר משפחה ,כאילו כבר חלה עליהם קדושה של נישואין .ואפילו אם אחר כך נגלה ,כי איזה חבר או חברה אינם כל כך רצויים ,אין להוציאם מן המשפחה .כי זו צריכה לפעול עליהם לטובה ,- לפעול לא בדברים ולא בכוונה ,כי אם בעצם מציאותה ,כמו שפועל הטבע .וגם כל חבר וחבר צריך להרגיש את קשרו המשפחתי בקבוצה .את אחריותו לפניה וכו' .האם כך נוהג הדבר בקבוצות ?ובמה ,אפוא ,יתרונה של הקבוצה ?האומנם בזה שבמקומות אחרים יכול להיות עוד יותר גרוע ?אמרו מה שתאמרו,- יתרון כזה אינו לא לפי הבנתי ולא לפי רוחי.