מנהיגות וצבאיות

המפקד!

מאת יורם טהרלב

אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית

אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית

אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע

אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה

אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני

ואיך שלא תסובבו את זה - המדינה זה אני"...

אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת

וגם כאשר אתה יושב על הספסל - אתה עדיין בנבחרת

אם אתה מרגיש לפעמים מתוסכל במשרד, מאחורי השולחן

אם מעולם לא התפתית להיות "ראש קטן"

אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה

אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה

אם אתה מרגיש שכל חייל הוא בראש וראשונה בן אדם

אם אתה מקדיש פחות מפעם בחודש למחשבה על הפז"ם

אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, ובכל זאת מסתפק במנה קרה

אם אתה יודע שהרכב הוא אמצעי ולא מטרה

אם אתה קופץ כשצריך ועוזר לנהג שלך להחליף טייר

אם חלק מידידיך חושבים אותך לגבר, אך רובם חושבים אותך לפראייר

אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך

אם אתה אמור לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם", ובאמת מתכוון לכך

אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר

אם אף פעם לא אמרת - בלי לבדוק זאת - יהיה בסדר

אם ידעת להשרות בטחון גם כשבתוכך מנקר הספק

אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"

אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחרי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים

וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים"

אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה

אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה

אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"

וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה

אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש

אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש

אם העץ והואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר

אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא המחשב ולא הלייזר

אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל

אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכל

אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד

כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!

הדברים מדברים בעד עצמם:

"מלאכת הצבא - תורה היא, ותורה המסתעפת ומשתכללת מיום ליום; טובי המוחות האנושיים משקיעים את כל כושר מחשבתם בהעמקת התורה הזאת ובשכלול הארגון והציוד הצבאי ודרכי המלחמה.

ולא הרי מלחמת 1939 כהרי מלחמת 1914, ותוך כדי מלחמת העולם השנייה התחוללו תמורות ומהפכות בארגון הצבא, והתמורות לא נסתיימו ולא יסתיימו אף פעם כל עוד תהיה סכנת מלחמה בעולם.

נתחייב בנפשנו אם נניח שאין האויב שלנו מוכשר ללמוד וליהנות משכלולים בלתי פוסקים אלה - ומכאן האחריות הרבה והכבדה אשר תוטל על סגל המפקדים שלנו חובתם הראשונה ללמוד, ללמוד וללמוד, בלי הרף, בלי ליאות ובלי להשתעבד אף פעם לשגרה - גם זו היעילה ביותר במומנט מסוים - כי אשר היה טוב אתמול לא יספיק מחר.

לאשרנו מעטים המפקדים בצבאנו המתיימרים כבר לדעת את כל התורה כולה ואין להם מה ללמוד עוד. גם הטוראי במלחמה הבאה יצטרך לדעת הרבה יותר משידע הטוראי במלחמה האחרונה, ומפקדנו במלחמה יצליחו גם בעתיד אם הדבר הראשון אשר ידעו הוא - כי הם יודעים מעט מאד.

שאלתי מומחה צבאי בעל דרגה גבוהה מאד באחד הצבאות של ארץ ידידה: כמה זמן דרוש להפוך איש לקצין? ענה: לפחות עשרים שנה!

אתם סבורים כנראה, שתשובתו הייתה הגזמה - אין אני בטוח בכך.

שימו לב לאחריות המוטלת על מפקד צבאי. אחריות כזו אינה מוטלת על שום אדם במדינה, ואחריותו היא כפולה: א. לבטחון המדינה, ב. לחיי אנשיו. איני יודע אחריות גדולה מזו.

מפקד צעיר יכול רק בקושי רב לתאר לעצמו מהי האחרות האיומה הרובצת על אלה שהוטל עליהם בטחון המדינה.

על המפקד להצטייד בכל התכונות המוסריות והנפשיות ובכל הדעת והכושר הדרושים לביצוע שליחות עליונה זו שבה תלוי גורל בטחון המדינה, גורל חירות האומה וקיומה הפיסי. רק איש תרומות נעלה יצליח למשימה זו, והתכונות והסגולות הדרושות לאיש תרומות אינן נופלות מן השמיים, הן נרכשות בעמל ובשקידה ובמסירות ובלימוד ללא הפסק וללא ליאות, מתוך מטרה אחת ויחידה: לשרת באמונה ובאהבה את הצורך העליון של המדינה - בטחון ושלום.

ויש לעמול הרבה וללמוד הרבה - כל החיים. כי תורת הבטחון נוגעת בכל מקצועות המדע וההיסטוריה ובכל ענפי הפעולה המשקית והחינוכית והארגונית והטכנית - ונושאי דברה חייבים להיות לא נושאי מעשה בלבד, כי אם גם אנשי מופת,היודעים להיות עושים ומשעים כאחד במלאכה גדולה וקשה זו.

ועל המפקד רובצת אחריות שניה - שאף היא כבדה מנשוא - והיא האחריות לחייהם, לשלומם, לרווחתם ולכבודם של החיילים הכפופים למרותו ולפקודתו. כל אחד מאיתנו יודע חרדת אם לפרי-בטנה, האהבה העמוקה שנטע הטבע בלב האם לילדה חסר הישע, התלוי כולו בטיפוח האמהי. בלי אהבת אם זו לא היה קיום למין האנושי. גורל החייל בשעת מלחמה תלוי במפקד לא פחות מגורל התינוק באם, ולא משום שהחייל כשהוא לבדו חסר-אונים-ומגן הוא. צבא טוב מחנך כל חייל וחייל ליוזמה אישית, להתמצאות, לעוז-רוח, לעמידה בשער בכל התנאים גם כשהוא נעזב לנפשו. אבל מלחמה בימינו אינה דו קרב בין שני גיבורים אינדיבידואלים. גורל הקרב תלוי לא בחייל היחיד - אלא בכלל, בפעולה הקיבוצית של היחידה, בין שהיא מחלקה , פלוגה או חטיבה, או יחידה מקובצת מכל כוחות היבשה, האויר והים. ויכול היחיד להיות אמיץ, מוכשר ונועז ואיש-יוזמה, לא תעמוד לו כל חוכמתו וגבורתו, אם יחידתו בכללה, והמפקד בראשה, יהיו נבוכים וחסרי-יכולת.

גורל החייל, כבודו, גאוותו על הגדוד שלו, אמונו בחבריו, בטחונו בעצמו וביחידתו - כל אלה נתונים בידי המפקד. זוהי אחריות כבדה מזו של המורה לתלמידיו או של האם לילדיה כי החיילים עומדים - או עלולים לעמוד - במערכה לחיים ולמוות. כל חייל ביחידתו וכל יחידה בכללה נתבעים לגלות את שאר-רוחם, ואם יש הכרח - למסור את חייהם. המפקד הממונה על מלאכה נוראת-הוד זו רובצת עליו האחריות שאין דומה לה בכל ענף-פעולה אחר לכן חייב המפקד להיות מזוין גם בידיעה רבה, תכסיסית ואסטרטגית, בכושר-פעולה, ביכולת ארגונית, וגם בסגולות נפשיות ומוסריות הנוטעות אליו אמון והערכה בלב חייליו.

על המפקד לאהוב את החיילים העומדים לפקודתו, לחרוד לשלומם ולרווחתם, לכבודם ולהצלחתם. מפקד מוכשר יכול להפוך כל חייל ויהא אף הרע, המרושל והפחדן ביותר, לחייל אמיץ, זריז וגיבור. ומפקד בלתי מוכשר יכשיל את החיילים המוכשרים והנאמנים ביותר העומדים למרותו.

הגורם המחנך הראשי – הוא הגורם החי, המתמיד. ועל המפקד להיות דוגמא חיה של גבורה, עצה ותושיה במלחמה. מן ההכרח שלחייל יהיה בטחון שמפקדו יודע את אשר הוא עושה ואף אם הוא נותן לו פקודה תמוהה או אף רעה בעיניו – ימלא אותה בחפץ-לב ובלי היסוסים. המפקד חייב לנטוע בחייל לא משמעת בלבד, כי אם גם אהבה למפקדו, וחייל יאהב את מפקדו – אם המפקד יאהב את חייליו ויהיה מסור ונאמן לשלומם, כאם המסורה לילדה.

אחריות גדולה וקשה זו אולי תפחיד מפקדים רבים – ועל כן נאמר: - "כל הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". ורק הטובים והמעולים והנועזים יקחו על עצמם שליחות כבדה זו.

כל מפקד חייב לחתור לקראת השיא – המוסרי והאינטלקטואלי. השיא אינו בשמיים, כי אם ככל שמתקרבים אליו יותר – נראה הוא מתרחק והולך. ואולם בעתם החתירה לקראת השיא – הערובה לכושר השליחות. ברכתי למפקדים שיהיו כל ימיהם קדושים לחתירה זו, ובזאת ייאמנו"

שאל פוליטיקאי ממוצע אם הוא מבין את ההבדל בין חיפוי לבין לויאליות - וקרוב לוודאי שיביט בשואל בתמיהה. עצם השתייכותו לקבוצה, עצם הנאמנות שהוא חייב לה, הן עובדות מוצקות כל כך, עד שכל ניסיון של הבדלה כזאת ייראה לו דקדוק של עניות, אם לא מופרך מכללא.

אלא שהרבה מאוד דברים רעים קורים הן בתרבות הפוליטית, הן בקבוצות, הן במשפחות, כאשר ההבדלה בין חיפוי לבין לויאליות מיטשטשת, או אינה קיימת. והרי מדובר בשני מושגים שונים כמעט קוטבית זה מזה: האחד שלילי מעיקרו, נמנה עם הדברים המחריבים עולם, והשני חיובי ומאפשר לעולם להתקיים ולהתקדם.

הציר המרכזי של ההבדלה בין שני המושגים הוא היחס לאמת. מי שמחפה - מסתיר את האמת, אינו מעוניין שתצא לאור יום, אינו רוצה שהיא תיוודע בחוץ, שכן יש בעיניו דברים חשובים ממנה. הפילוסופיה שמאחורי מעשה החיפוי אומרת: מה שאנשים אינם יודעים, כאילו לא היה. אחד ממאפייני החיפוי הוא, כמובן, השתיקה, ההעלמה, איסור הדיבור. ואם תשאל את המחפה על מה ולמה הוא עושה כן, קרוב לוודאי שישיב: מתוך לויאליות.

אבל הלויאליות שונה קוטבית מן החיפוי. ראשית, היא מכירה באמת, מכירה בכך שדברים נעשו, עובדות קרו, ואינה מנסה לתלוש בסתר דפים מתוך החיים ולהעלימם. האיש הלויאלי אינו מכחיש, אינו קובר את הדברים. להבדיל מן המחפה, הוא יכיר באמת, אבל כיוון שהוא לויאלי, ינסה להבין את מניעי חברו שסרח, ישתדל להסבירם לאחרים, יעשה כל מאמץ להגן עליו במציאת נסיבות מקלות, או רקע, או כל דבר אחר שיש בו תוספת מידע, ולא החסרת מידע. בעקבות מעשה החיפוי אנחנו יודעים פחות; בעקבות מעשה לויאליות אנחנו יודעים יותר, ואולי גם מבינים יותר. ועל כל אלה, החיפוי הוא מעשה המונע תיקון.

לא במקרה המילה "לויאליות" גזורה במקורה מן המילה "לגאליות", כלומר חוקיות; ואילו המילה "חיפוי" בעברית קשורה לא רק ב"חף", כביכול, אלא גם לפועל "חפא", שפירושו שיקר, בדה מלב. קבוצה מחפה היא קבוצה המשקרת במקהלה, בין שזו משפחה, או קבוצת חברים בעלי עבר משותף, או מפלגה, או כל צורה אחרת של התקשרות אנושית.

למראית עין, הקבוצה המחפה היא קבוצה חזקה: אחד למען כולם, כולם למען אחד, וכל החורג הוא בבחינת בוגד, וכיוצא באלה מושגים וסמלים היוצרים תדמית של כוח. למעשה, מדובר בקבוצה חלשה, שאין לה אמון בסביבתה ובמערכות שמחוצה לה, וכל יחיד משוכנע בעומקי לבו שפגיעה בקבוצה או במנהיג פירושה עבורו כפרט אבדן מקור כוחו האחרון, ואולי היחיד.

אולי אין דוגמה טובה מזו של משפחה שאחד מבניה נתפס בגנבה. משפחה מחפה תכחיש מיד את מעורבותו, גם בפני עצמה, תנסה למלט אותו מדין, כיוון שאין לה אמון במערכת המשפט ולא בשום מערכת מטפלת, ואף לא בכל מי שמחוצה לה. לעומת זאת משפחה לויאלית תשכנע אותו שיודה, אבל היא לא תתנכר לו, להפך: היא תחפש לו את עורך הדין הטוב ביותר, את התרפיסט הטוב ביותר, ותדאג שימיו בכלא יעברו בצורה הטובה ביותר שאפשר. היא תזדהה אתו ולא עם מעשיו. בכך היא מביעה בעצם את אמונה במערכת ובחברה; כלומר, מדובר במשפחה שאינה חוששת מפני התמוטטות אם חלילה דברים יתגלו, ואינה מניחה מראש שכל סביבתה היא בחזקת אויבת המחכה לה בפינה.

בין שתי המשפחות, הראשונה היא הפוחדת יותר, וקרוב לוודאי שהיא חשה בודדה וחסרת אונים. זו תהיה המשפחה, או הקבוצה, שתעשה שימוש רב במילים כמו בושה, כבוד המשפחה, כביסה מלוכלכת ברבים וגו', בעוד שכל המנסה להעמיד עובדות על דיוקן ייקרא בוגד, מלשין.

לחיפוי, בניגוד ללויאליות, תוצאות קשות, שלא לומר מרעילות ממש. כל עובד סוציאלי יודע את מחירו הכבד של חיפוי בתוך משפחה, כאשר קיים אתוס של "אסור ללכלך על אבא", או "אסור להודות שהנישואים רעים". לא זו בלבד שהחיפוי גורם במישרין להמשך ההתנהגות הבלתי סבירה, אלא שהוא הורס כל אפשרות של תיקון, של היווצרות נורמה אחרת, עד שילשים ועד ריבעים.

כל השוואה בין משפחה לבין קבוצה גדולה יותר היא השוואה בעייתית; אבל נראה שלמרות כל ההבדלים, הרבה ממה שנכון במשפחה, נכון גם בקבוצה אחרת, שקיים בה הוויי משותף ושותפות חיים וגורל. "השלד שבארון" משום מה אינו נעלם: הוא מרקיב ומרעיל. הסוד הופך להיות בור חשוך בתוך המציאות, והמציאות היא כנראה עניין רציני מכדי שיעשו בו מניפולציה. לויאליות, בניגוד לחיפוי, מובנית בה הערכה עמוקה למציאות ויראת כבוד מפני האמת. "מה יגידו" - הוא שיקול משני מאוד.

מי שרוצה לעמוד על חוסר ההבדלה הזאת בקרבנו, די לו שיעיין בעניינו של הסרן מחיל התותחנים, אשר סירב לחפות על מתן פטורים ממילואים לאנשים שנגבתה מהם צורה אחרת, לא צבאית, של שירות ליחידה, כגון בהאדרת תדמיתה או בתרומות כספיות.

ברור למעלה מכל ספק שהיחידה הפרה במחי-יד את עקרון שוויון השירות. הסרן היה לויאלי מאין כמוהו לצה"ל ולחיל שלו, שפשט בו מנהג נלוז מאוד, אבל מפקדיו לא הבינו זאת. הוא הועבר מן החיל, וקיבל מכתב נזיפה על ש... "גילה חוסר לויאליות כלפי מפקדיו" (!). לשון אחר, לא אבא לכלך, אלא אתה, הילד הרע, הלשנת על אבא, לך לך אפוא מן הבית.

ואם אנשים בצבא לא הבינו שהם לא חסמבה אלא שייכים למדינה, מה לנו כי נלין על פוליטיקאים, שזה עתה נכנסו לזירה הפוליטית.

ההבדלה הברורה בין חיפוי והעלמה לבין לויאליות וחברות דרושה לנו אפוא כאוויר לנשימה. בלעדיה יצוצו לנו שערוריות לבקרים [- - -], ופני התרבות הפוליטית שלנו לא ישתנו במהרה ולא יוסיפו לנו גאווה וכבוד.

אבא סיקרא ראש הבריונים של ירושלים, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה.

שלח לו [ריב"ז]: בו בצנעא אלי. בא.

אמר לו: עד מתי אתם עושים כך והורגים את כל העולם ברעב?

אמר לו [אבא סיקרא]: מה אעשה? אם אומר להם דבר, יהרגוני!

אמר לו: הראה לי תקנה שאצא, אפשר שתהיה הצלה מועטת.

אמר לו: עשה עצמך חולה, ויבואו כל העולם לשאול בשלומך, והבא דבר מסריח ושים

אצלך, ויאמרו שמתת. ויכנסו אליך תלמידיך ולא יכנסו אליך אנשים אחרים, שלא ירגישו שאתה

קל, שאנו יודעים שהחי קל מן המת. עשה כך.

נכנס בו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר. כשבאו לפתוח [את שער העיר]

ביקשו [שומרי העיר] לדקרו. אמר להם [ רש"י: אבא סיקרא] יאמרו : רבם דקרו!

בקשו לדחפו, אמר להם: יאמרו רבם דחפו! פתחו לו את השער, יצא.

כשהגיע לשם, אמר: שלום עליך מלך, שלום עליך מלך!

אמר לו [אספסינוס]: נתחייבת שתי מיתות. אחת שאינני מלך וקראת לי מלך! ועוד

אם מלך אני עד עכשיו, מדוע לא באת אלי?

אמר לו: שאמרת "לא מלך אני", אכן מלך אתה, שאם אינך מלך לא נמסרה

ירושלים בידך, שכתוב: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י, לד) ואין אדיר

אלא מלך, שכתוב: "והיה אדירו ממנו" (ירמיהו ל, כא), ואין לבנון אלא בית

המקדש שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה).

ושאמרת "אם מלך אני מדוע לא באת לפני עד עכשיו", בריונים שבנו לא

הניחוני.

אמר לו [אספסינוס]: חבית של דבש ודרקון עליה, לא היו שוברים את החבית בשביל

דרקון? [רש"י: אין שוברין את החבית - כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית

חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה].

שתק [ריב"ז].

קרא רב יוסף ויש שאומר ר' עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל"

[ישעיהו מד, כה] היה עליו לומר לו: לוקחים צבת, מסלקים את הדרקון והורגים אותו ואת

החבית משאירים. [רש"י: כך היינו מצפים. אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה, ותהיה

העיר קיימת ונשלים עמך].

בינתיים בא שליח מרומי, אמר [לאספסינוס]: קום שמת הקיסר, ואומרים חשובי רומי

להושיבך בראש. היה נעול נעל אחת, רצה לנעול השנייה ולא נכנסה, רצה להוציא השניה,

לא יצאה.

אמר [לריב"ז]: מה זה? אמר לו: אל תצטער שמועה טובה באה לך, שכתוב:

"שמועה טובה תדשן עצם" [משלי טו, ל]. אלא מה תקנתה? יביאו איש שאינו

מישב דעתך ויעבור לפניך, שכתוב: "ורוח נכאה תיבש גרם" (משלי יז, כב) עשה

כך ונכנסה [הרגל].

אמר לו: ומאחר חכם אתה כל כך, עד עכשיו מדוע לא באת לפני?

אמר לו: ולא אמרתי לך?

אמר לו: אני גם אמרתי לך!

אמר לו [אספסינוס]: אני הולך מכאן ואשלח איש אחר [במקומי] אלא בקש ממני דבר

ואתן לך. אמר לו [ריב"ז]: תן לי יבנה מחכמיה, ושושלת של רבן גמליאל ורופא

שירפא את רבי צדוק.

קרא עליו רב יוסף ויש שאומר רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ועצתם

יסקל" (ישעיהו מד, כה). צריך היה לומר לו, לעזוב את ירושלים הפעם. והוא

[ריב"ז] סבר: שמא את כל זה לא יעשה, וגם הצלה מועטת לא תהיה.

תנו רבנן: 'כשחלה רבי אלעזר [בן עזריה – גליון הש"ס על פי דרך ארץ רבה פ"ג] - נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבינו! למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא!

אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון ^[34], והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים; וכשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים ^[35] - ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי - נכנסו תלמידיו לבקרו; כיון שראה אותם - התחיל לבכות; אמרו לו תלמידיו: נר ישראל! עמוד הימיני ^[36]! פטיש החזק ^[37]! מפני מה אתה בוכה?

אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני ^[38] אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ^[39], ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה ^[40]; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?

אמרו לו: רבינו, ברכנו!

אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

אמרו לו תלמידיו: עד כאן ^[41]?

אמר להם: ולואי ^[42]! תדעו: כשאדם עובר עבירה אומר "שלא יראני אדם" ^[43].

בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה ^[44] והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ^[45].'

"שבילי גבורה" - יצחק שדה

הגבורה איננה פיסגה. היא דרך העפלה שאין בה קפיצות. היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה...

הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות מסיבה מובנה מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים אך אין זו הדרך היחידה אפשר זו דרך המלך של הגבורה אולם למעלה מוליכים אלפי שבילים.

הגבורה, כמו כל כשרון, אינה רכוש פרטי היא סגולה המעשירה את כל הכלל לכן נפשנו סולדת כל כך מגנדרנות והתפארות של אנשים אמיצים. בכך הם מרחיקים את עצמם מהפסגה לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה אלא האנוכיות .האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה אין גבורה בבאנדיטיזם אף לא בנועז ביותר.

הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית הגבורה, שהיא הקרבה אינה אכזרית ביסודה היא איננה מתאכזרת זו היא הצורה הנעלה ביותר של השירות ביסודה היא אהבת הזולת.

דרכה האנושית ביותר של הגבורה היא השליחות יש עושה למען הכלל ופעולתו משתבשת ביסודות זרים כמו יהירות סיפוק יצרים רצון להשתלטות אנוכיות קיבוצית של קבוצה קטנה ואז מופיעים גם הסימנים החיצוניים: פגיעות בבלתי אשמים אכזריות מיוחדת אי ניקיון בבחירת האמצעים אי הערכת החיים.

לא כן השליח הפועל רק בשם שולחיו ולמען שולחיו ובמידה שזה נחוץ לשולחיו

רוחב הבסיס קובע את גובה הפסגה

הגבורה היא תכונה אנושית חיובית אין גבורה בלי מטרה הומאנית ובלי הומאניות כי עיקרה חיוב החיים - החיים על כל גילוייהם הטובים לכן קשה לו לאדם המחונן בסגולת הגבורה להרוג הוא מגיע לכך רק באין מוצא אחר כשאין צל של ספק בצדקת ההריגה כשהמעשה נחוץ למען החיים

ההקרבה איננה התבטלות. אין היא מבקשת את טשטוש עצמיותו של האיש רק אדם שיש לו הרבה יכול לתת הרבה ובאישיות הדלה אין בה כל טובה לכלל

ארצנו תדרוש כוח הקרבה רב מן הנוער שלה. משום כך נחוץ לה נוער עשיר-רווח, צמא חיים ואושר ונכון להקריב את אושרו ואת חייו