מסע הנפש - זהות

'בראשית הוא הרעיון', כלומר בראשית הוא האדם המושל באינסטינקטים, ולא האינסטינקטים המושלים באדם. היאּוש הגדול הנלחם – הרי הוא הרעיון הגדול, הרי היא האמונה הגדולה, הרצון הגדול, מסירות הנפש הגדולה. היאּוש הגדול, אם הוא מואס ב'גאולה' פרטית מן החיים, הרי הוא בעל כורחו מבקש גאולה כללית לכל החיים, מבקש עד לידי שיגעון, מבקש כמו שרק מתייאש קיצוני יכול לבקש.

אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות, ובתוכן גם התנועה הסוציאלית, נבראו בראשונה על ידי יחידים. כל הצרה הלאומית שלנו היא לא כל כך במה שאין 'ההמון' הולך אחרינו או לפנינו, כמו במה שאין לנו יחידים. ועוד אוסיף: במה שאין לנו מתייאשים.

היחיד, בייחּוד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מח שב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או 'לגאול' את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים. דרך אחרת אין לפניו.

אולם המתייאשים שלנו אינם קופצים לתוך הים*, אינם עומדים ראשונים במערכה, אינם עומדים על מקומם, כמו שאומרים, עד טיפת דמם האחרונה בלי בקש חשבונות רבים. לא שהם נחבאים אל הכלים, אלא שהם עוברים ממערכה למערכה אחרי נפילות אחדות ואינם רואים, כמובן, סימן ברכה בשום מערכה, רק רואים ומראים, כי אין כל תקווה, כי אין כלום, ומקללים את יומם.

הוא אשר אמרתי: אין לנו יחידים ואין לנו מתייאשים. היחידים שלנו מתבטלים בפני השם בן חמש אותיות: 'מערבא' ומבטלים בתוך עצמם מה שאין לו ערך במערבא, והפחותים במעלה עוזבים פשוט את המערכה, והמתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה.

העבודה הגיעה עתה אל הנקּודה, אשר משם ואילך היא צריכה לקבל מהלך חדש, רחב, מהלך של תנּועה חיה. אבל המעבר הוא קשה מאוד. עומדת על הפרק שאלת חיי המשפחה של העובד. עד עתה היינו יכולים להסתפק בזה שצעירים, שלא ידעּו מה זאת עבודה, עזבּו את הכול ובאו לארץ-ישראל ועבדו. הרעיון הזה חדש, וזה הספיק בשביל למלא רוח חיים, רוח גבורה וביטחון את העובדים. אולם עתה אין זה מספיק עוד. עתה הגענו לידי כך, שכל זמן ששאלת חיי המשפחה של העובד לא הותרה, אין לומר לא רק כי רעיון העבודה ניצח, אלא אפילו כי מצא דרך לנצחונו. והדבר הזה מרפה את הידיים ומדכא את הרּוח.

הקושי הוא כאן לא רק מן הצד המעשי, כי אם גם מצד הרעיון, ואולי מצד הרעיון במידה עוד יותר גדולה. הרעיון כשהוא לעצמו צריך להתחדש, להרחיב את חּוג היקפו בשביל שיהיה בכוחו למלא שּוב את העובדים רוח חיים, רוח גבּורה וביטחון.

יש לנו כבר צעירים – כמובן, לא רבים – וכן יש לנו גם צעירות – וכמובן, במספר עוד יותר קטן – שהשיגו את כל עומק הרעיון של העבודה, את כל עומק החיים והיצירה שבעבודה. אולם עוד הדבר חסר עיקר גדול: עוד העבודה פלגת-גוף, אל הדבר הזה לא שמו לב גם ביתר המקומות, שניסו בני אדם לעבוד מתוך העבודה גרידא, על כן לא הצליחּו.

הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ-ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל.

***

אולם הייאוש שבחיינו ובספרותנו בדור הזה מחוסר חיים גם הוא, כאמונתנו וככל גילויי חיינו. זה ייאוש פושר, רגשני, מחטט ומנקר באשפה ובוכה, גונח או מעמיד פנים של גבורה עילאה, ייאוש של חולשה, של אפיסת הכוחות, ואין בכוחו אלא על ידי א.ד. גורדון, חשבוננו עם עצמנו, שם, עמ' 361.

החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן. רב- חובל, למשל, שספינתו מיטרפת בים, שאין הצלה לספינתו, לא ישקוט ולא ינוח, אם בעל נפש הוא, עד אם ימצא הצלה אפשרית לכל נוסעיו, ורק אז ירד תהומה ביחד עם ספינתו. ומי יגיד לנו כמה הוא חי בשעה זו! מי יודע, אם בשעה אחת זו אינו חי יותר ממה שחי בכל ימי חייו! אבל מה תגידו למין רב-חובל, אשר בשעה של סכנה שכזו, במקום לדאוג להצלה, יבוא ויתעמק בחקירה על דבר אפסותם של החיים וישיר לנוסעיו את שירת הייאוש לכל משפטיה וחוקותיה, משום – משום שיושבי החופים הבטוחים עסוקים בשעה זו בחקירה זו ובשירה זו! ומה ראינו אנחנו: ספינת ישראל מיטרפת בים, – ובניו בוניו אומרים קִינת הייאוש, אם של עצמם או של האדם בכלל! האם עצמי, משרשו הוא, האם טבעי, האם אנושי, ייאוש אשר כזה! א.ד. גורדון, חשבוננו עם עצמנו, שם, עמ' 340

וכך היא כל תנועתנו הלאומית, מתחילת בריאתה עד היום– כולה רק קצף על פני המים. אין עומק ואין גבּורה, אין רצון תקיף, אדיר, שאינו שב מפני כול, ואין כוח להתמיד במה שאנו רוצים – להתמיד עשרות שנים, להתמיד מאה שנה ויותר, כי קלים ושטחיים אנחנו באמּונתנו בישועה קרובה, בשעה שמבריק לעינינו ניצוץ מזהיר, או מתעה; וקלים ושטחיים – בייאושנו, בשעה שאנחנו רואים את המציאות כמו שהיא, את כל המפריעים והמכשולים, את כל השטנים והפגעים הרעים, העומדים על דרכנו.

ס.יזהר

כך ,בעוד אתם יושבים כאן ,מקצתכם עודכם בוגרי בית־הספר במסיבת הסיום ,ורובכם כבר טירוני הצבא במדים – אני מבקש להציע לפניכם עיון קל וחפוז בשתי הגדרות .עיון שייראה אולי כעת בעיניכם כעניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם .הגדרות המתארות שני מיני אופני חיים, זה לעומת זה ,אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן ,והחיים האוטונומיים מכאן.

חיים אוטומאטיים ,אקרא לאותם חיים המתגלגלים מאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה ,כמעט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות .ובלי שיתעורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנם. חיים אוטונומיים ,אקרא לחיים שמדי פעם בפעם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו, ולהכריע מחדש על הכיוון הנכון יותר.

בחיים האוטומאטײם ,ניתפש העולם כנתון של קבע :המהלכים צפויים ,הסיכונים מחושבים וההפתעות מוגבלות – כמעט כמו לחיות בחברת ביטוח .הבן–אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת – כשקיומו מובטח ,מקומו מוסכם ,ריתמוס השינויים קבוע .והכל ערוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית; אכן, "האפשרות האפשרית" היא סדר העולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים.

בחיים האוטונומיים ,העולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי ,הפכפך למדי ,שמימושו אינו בטוח כלל ,ושבלי התערבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי ,לא ידוע מראש לאן יגיע .ושבלי מאמץ רצון מתמיד יוכל העולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה עוד עצים ועוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריע מחדש ,והבן אדם נתבע שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממשו ,כשהעולם שסביבו תמיד אדיש אם אינו סרבן במפורש.

ברור אפוא ,שהחיים האוטונומיים ,מתעייפים מהם מהר ,ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח .ומעתה רק משבר או נסיבות חירום ,אישיות או ציבוריות ,יזיזו את האדם מן השלווה שתפש ,מן החיים" בראש קטן "שלמד לחיות ,ויזרקו אותו לעמידה אוטונומית כפויה עליו שלא בטובתו.

אין אפוא פלא, אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לװתר על הרפתקאות האוטונומיות ּולהסתפק במרגעות האוטומטיות .מפליא הוא שכל–כך הרבה אנשים צעירים, בעצם בוקר חייהם המתחילים ,כבר מוכנים להיות זקנים עײפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים .כל כך הרבה" צעירים זקנים "יש סביבנו ,כבר הם מבוססים ,כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות ,כבר הם בעלי משרות וכבר יש להם הכל – כשעוד לא התחילו כלום.

ולכאורה ,מצופה היה שיהיו מוכנים למסע הרפתקאות ,לאו–דווקא בחו"ל ,אלא בפיתוח אישיותם לעמידה בפני הכרעות חדשות ולבדיקת מחודשת של פתרונות ישנים .ולשאלות על התשובות המוכנות ,מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על–ידי מה שמכנים בשם" חינוך", ותובע מהם להמשיך אוטומאטית – לא רק כדי שהקו הקיים יימשך ,אלא מסבירים להם ,גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא–מוצא.

מה מסתבר? מסתברִ כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות ,בעיקר בסגנון) בלבוש, בתסרוקת ,בפזמונים ובעגת–הדיבור (משתלבים הצעירים מהר בחיים האוטומאטײם – וכל ניצני החידוש וכל ניבטי העצמאות – ניראים יותר כ"פצעי התבגרות", ופחות כהכרעות של ממש על תכנים ועל ריבונות .כל אותם סממני הזהירות היתרה: ההתחשבנות על המחיר, ההתחמקות מנטל כבד של אחריות ,ההסתלקות מעמידה עקשנית במכאובים הנלווים לעצמאות ,ועקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה – ובקצרה" :פורץ גדר יישכנו נחש "הזהיר קוהלת החכם בשעתו – ואנחנו מתחילתנו זהירים ו"לא נוטלים סיכונים.“

ועם זאת ,מיבחנו של רצון – במימושו .אין מיבחן אחר .בגרות הרצון ניכרית במידת הדבקות בהגשמתו .ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לעמוד בסבל מתמשך – אינו רצון של אמת.מה נישאר ?נישארים אותם ּבודדים שרצונם רצון .והם מיעוט שבמיעוט .אלא שעל המיעוט הזה העולם עומד.

מה שאני מבקש להביא לפניכם כעת הוא תיאור .תיאור של מָצב או – או .או אדם אוטומאטי או אדם אוטונומי .מכאן חיים מפולסים היטב כדי להשיג את" האפשרות האפשרית .“ומכאן חײם שיש בהם סיכוי למצוא יותר מעל האפשרי .חיים שאם לא תמיד הרי ,לפחות ,יש בהם יותר סיכוי למצוא ניצוץ שיתלקח בהם מפעם לפעםֵ .לא חיים שלִ קבלת־דין הנתונים ,אלא חיים שיש בהם משום" כוח משנה נתונים."

יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות."

כַּמָּה כְּבֵדָה כּוֹס הַמַּיִם?

זֶה לֹא רַק עִנְיָן שֶׁל מִשְׁקָל

זֶה תָּלוּי כַּמָּה זְמַן מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ

כִּי לְהַחֲזִיק אוֹתָהּ רֶגַע – זֶה קַל

אֲבָל אִם תַּחֲזִיק אוֹתָהּ שָׁעָה – זֶה יִכְאַב לְךָ

וּמָה אִם תַּחֲזִיק אוֹתָהּ יוֹם?

כָּל הַגּוּף שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּתֵּק וְהַכֹּבֶד שֶׁלָּהּ

יֻרְגַּשׁ בְּךָ הֵיטֵב בְּכָל מָקוֹם

וְכָךְ גַם עַל הַלֵּב אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ

אֲפִלּוּ טִפְּשִׁי וְקָטָן

הוּא יָכוֹל לְהַכְבִּיד בְּלִי פְּרוֹפּוֹרְצְיָה

אִם יֵשֵׁב שָׁם יוֹתֵר מִדַּי זְמַן

כִּי לַחְשֹׁב עָלָיו קְצָת – זֶה בְּסֵדֶר

אֲבָל לַחְשֹׁב עָלָיו הַרְבֵּה – זֶה יִכְאַב

וּמָה יִהְיֶה אִם לֹא תִּמְצָא דֶּרֶךְ

וְתַחְשֹׁב כָּל הַיּוֹם רַק עָלָיו?

תִּהְיֶה מְשֻׁתָּק מֵהַבֶּטֶן

אֵיךְ תּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בְּלִי לִקְרֹס?

חַיָּבִים לְשַׁחְרֵר מִדֵּי פַּעַם

לְהַנִּיחַ בַּצַּד אֶת הַכּוֹס

ע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז י): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי-זה, זהו "ועוד מעט ואין רשע", על-ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על-ידי-זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן:

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים). ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף-על-פי-כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתם, הינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על-כל-פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב. על-ידי-זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" כנ"ל, הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפלו את הרשעים ולמצא בהם איזה נקודות טובות. ועל-ידי-זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם-כן מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם-כן איזה נקודה טובה.

רינה,

את כמעט בת 16.

האם את מסוגלת להאמין שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך?

לחרק, החי רק ימים מועטים, ודאי נדמה שהוא חי תקופת זמן עצומה.

אולי מסיבה זו נדמה שיש לנו עוד נצח שלם של החיים.

האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו, עליו להשתדל למצות אותם עד תומם.

כיצד לנצל אותם, איני יכול לומר לך, אילו הייתי יודע, הלא מחצית מהחיים היתה נפתרת.

אני רק יודע שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, אני ככל שאר בני האדם שאצים ורצים כמו חרקים ואינם עושים דבר, חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אל הקבר בהשאירם צאצאים שרק יחזרו על ה”לא כלומיות” שלהם עצמם.

מדוע אני כותב לך את כל זה?

אולי כמחאה על כך שאינך מרגישה בעולם השלם שאת רוכשת עם כל יום ויום שחולף בחיים.

כבר ברגע הזה רכשת משהו. מכל טעות שאת עושה, את רוכשת משהו, כל רגע ורגע מחייך הוא תקופת חיים.

אני חייב להרגיש שכל רגע מחיי אוכל להגיש דו”ח על התקופה שחייתי, ובכל דקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי..

.

מתגעגע

יוני