חינוך

כבר שבוע שאני חושב על ה"הינדיק" מהסיפור של ר' נחמן - בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו. הוא ישב עירום תחת השולחן והרופאים לא הצליח לרפאו. רק החכם שהתיישב לצידו על הארץ, והיה יחד איתו "הינדיק", הצליח בסופו של דבר לעזור לו.

אחרי שנחרדנו ונגעלנו, זעקנו וצקצקנו. אחרי שהכרזנו בראש חוצות שבגיל הזה הם לא צריכים לנסוע לבד לחו"ל, ויצאנו ידי חובת לגלוג על הכיפות הלבנות ועל גיוס בורא עולם לשחרורם ממעצר, אנחנו חייבים לנסות להבין מה הם מחפשים שם. לא מספיק לכעוס ולהוכיח. כל עוד לא נשב איתם מתחת לשולחן ונבין מה הצורך הנפשי שמקבל שם מענה, כל עוד לא נמצא את הנקודה שבה זה קיים גם אצלנו, לא נוכל באמת להושיט להם יד או לנסות לחנך אותם.

בניגוד למה שרבים טועים לחשוב - זו אינה "בהמיות" או "חייתיות". ובכלל, להגיד לנער בן 17 שמה שקורה בחופי האיים האלו זה "גועל נפש", לא מקדם את השיח החינוכי מילימטר. גם אם הבן שלכם לא נסע לשם בעצמו, יש להניח שהוא מכיר אחרים שנסעו. וגם אם זכיתם ולחברים שלו יש בילויים אחרים, צאו מנקודת ההנחה שזה לא מגעיל אותו, וגם לא חייתי בעיניו. רוב בני הנוער, כך הראו לא מעט מחקרים, צורכים פורנוגרפיה, והסיפורים מאיה נאפה הם כנראה פורנוגרפיה כפשוטה - מין מזדמן, מצולם, מקרי כמעט, נטול כל זיקה, חיבור ומחויבות. את הנער המתבגר הממוצע (ועם יד על הלב, גם לא מעט מבוגרים) זה לא מגעיל ולא דוחה. הלוואי וזה היה. לו זה היה מגעיל, התעשיה הזו לא היתה כל כך משגשגת. הם לא נופלים לשם, ולא נתקלים בזה במקרה באמצע הרחוב. הם מתכננים, מחפשים, מתאמצים ונערכים לכך. זו לא שגגה רגעית, אלא כוונה ברורה עם "לשם ייחוד" לפניה.

גם אם הם לא היו משתתפים בפעילות כזו, ייתכן מאד שהם כן מפנטזים עליה. מרגע שזה לא פלילי ולא פוגעני. לא ניצול, ולא אלימות. עם רצון, והסכמה הדדית ואפילו עם אמצעי מניעה, הם לא לגמרי מבינים מה הבעיה בזה. כשאתם מכריזים שזה בהמי אתם פשוט אומרים לו "אתה בהמה", וכשאתם מפטירים "גועל נפש", אתם בעצם אומרים לו - "אתה מגעיל". כמו אצל הרופאים בסיפור של ר' נחמן, משם לא תבוא הישועה.

האתגר המרכזי שלנו הוא תרגום - איך אומרים בצעירית-ישראלית-מודרנית מילים כמו "אינטימיות" או "קדושה", ומה בכלל המשמעות שלהן בעולם שלנו. תחשבו על זה רגע, באמת קשה להסביר את המילים האלה בשפה פשוטה ובלי הרבה תנועות ידים.

נראה לי שהנושא המרכזי כאן הוא בכלל לא מין וסיפוק, אלא הכרה וראיה. הנערים הנוסעים למסיבות החשק באיה-נאפה לא מחפשים סיפוק מיני, ולא מבקשים לענות על הצרכים הגופניים או החומריים שלהם. סיפוק מיני, במובן הגופני של המונח, אפשר להשיג לבד בקלות. מאמץ האדירים למצוא פרטנר מיני, כמעט בכל מחיר, נעוץ בכך שתמצית העונג אינו חוויה גופנית של קצות העצבים באזורים הארוגניים, אלא החוויה הנפשית שיש בכך שמישהו חושק בי, אוהב אותי ומבקש את קרבתי. ההבדל בין מין זוגי ואוהב ובין אוננות הוא לא בתהליך הביולוגי אלא בחוויה הפסיכולוגית. הסיפוק הגופני חולף כהרף עין, אך האושר שבלהיות נחשק, נמשך והולך איתנו לאורך זמן.

זה גם כנראה הרציונאל, אם אפשר לכנות אותו כך, שמאחורי הרצון להתלבש באופן חושפני - בני אדם רוצים שיראו אותם, שיסתכלו עליהם, שיתנו להם הכרה, תוקף ונוכחות.

החרדה הגדולה ביותר שלנו אינה להתאיין או למות, שהרי אם נמות, כבר לא נסבול מזה. החרדה שלנו היא לא להיות, אבל כן להרגיש את זה - שיתעלמו מאיתנו, שלא יכירו בנו, שנהיה אבל לא נהיה. שלא ייענו לבכי שלנו, לא ישחקו איתנו, לא יאהבו אותנו או לא יכירו בנו.

המיניות, יחסי המין וחשיפת הגוף, נותנים אשליה של הכרה. תחושה כאילו מישהו באמת רוצה בי, מתעניין בי, מסתכל עלי ומכיר בי. הצילום וההפצה שלו ברשתות, בדיוק כמו כל פוסט בפייסבוק ותמונה באינסטגרם, גוררים פידבק מסעיר שנותן לי תוקף והכרה. אני סוף סוף מרגיש שאני חי, שרואים אותי.

אין טעם בזעקות השבר ובתחושת הגועל. כדאי לשבת איתם בנחת ולנסות לתמלל את זה יחד איתם. להבין ש"הגוף שלי" אינו "אני". שהאישיות והנפש שלי גדולות ורחבות יותר מכמה ק"ג של בשר ועצמות. שמי שחושק בגוף שלי בלי שהכיר את האישיות שלי לא באמת אוהב אותי, לא באמת מכיר בי ולא באמת רוצה אותי. הסיפור שאני מספר לעצמי הוא לא רוע ולא גועל, הוא בעיקר שקר ואשליה. הנערה שהתמסרה לך תוך 5 דקות בלי להכיר אותך, אינה אישה שהתאהבה במי שאתה עד כלות, אלא נפש אבודה, כמוך, שמחפשת מישהו שיראה אותה ויאהב אותה כמעט בכל מחיר. זה לא "רע" ולא "נורא", אלא בעיקר עלוב, עצוב, ומעורר רחמים.

המרדף אחר הכרה ואישור מהזולת הוא כלא נורא. הוא לא מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה ומאמין, אלא רק מה שמוצא חן בעיני אחרים. "אינטימיות", ("פנימיות" בעברית) היא היכולת להשתחרר מהמבט החיצוני הזה. זה לפעול ממניעים פנימיים, בלי קהל מדומה שיודע מה קורה כאן כעת, ובלי חבר'ה שרצים לספר להם מיד אחר כך. מה שביני לביני הוא רק שלי, ומה שביני לבינך הוא רק שלנו. אין לייקים מבחוץ ואין דיווחים לאחרים. את כל ההכרה שאני זקוק לה, אני מקבל כאן ועכשיו מהמרחב האינטימי שבתוכו אני נתון.

אולי, זו גם המהות של ה"קדושה" - עשיית הדבר לשם הדבר עצמו. לא כדי שמישהו ידע, לא כדי לספר לחבר'ה, לא כדי להשתמש בו אחר כך. אם קלעתי לסל מחצי מגרש ואף אחד לא ראה ומחא לי כפים, אני מרגיש פספוס נורא. אך כשהתפללתי מנחה או ברכתי בלחש, אין לי צורך שאיש ידע. די לי בכך שהקב"ה רואה זאת. אני אומר תמיד לתלמידיי שאסור לצלם אנשים מתפללים. הפרת האינטימיות שבתפילה לצורך תיעוד או שימוש מאוחר יותר, היא חילול הקודש.

צריך לדבר על זה בלי כעס. לתרגם את הערכים הגדולים והנשגבים הללו לשפה אנושית מובנת. התרגום הזה, הוא כנראה המשימה החינוכית הגדולה מכולן. כי בגלל קשיי התרגום ומגבלות השפה שלנו, רוב הנוסעים לאיה נאפה כלל לא יודעים ש"איה" בלטינית זה "קדושה".

פעם אחת נפל בן מלך אחד לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא "הינדיק", וצריך הוא לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק, וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והיה המלך צער גדול מזה, עד שבא חכם אחד אמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו!

והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פירורים ועצמות, ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות, ואמר החכם "ההינדיק" לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותונת? יכולים להיות לבוש כותונת, ואף על פי כן יהא הינדיק! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכותנות... ולבשו שניהם הכותונת, ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסים. ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו’ עד שלבשו המכנסים, וכן עם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר אינך הינדיק?! אפשר לאכול כאדם ולהיות הינדיק! ואכלו.

ואחר כך אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי, והנמשל מובן למבינים.

רבי נחמן מברסלב, שיח שרפי קודש, חלק א, סימן תקפא נערך ב 1989

למר שלום שטרייט – שלום. כוונתי הייתה לכתוב לכל בני הדור הצעיר או, ביתר דיוק, לכל הצעירים בנשמתם, במובן היותר מעולה, אלא שאיני יודע בדיוק את הכתובת, והשומע ישמע. אני מרגיש צורך לכתוב, – וזה בעיני האות היותר נאמן, כי הדברים צריכים להיאמר.

מיום בואי הנה, ארצה ישראל, חשבתי תמיד, אף הבעתי לא אחת, כי היסוד להשבחת החומר האנושי שלנו, לתחיית הלבבות האמיתית, למהפכה ברוח היסודית צריך להיות מונח פה, בעצם מקומה של עבודתנו העיקרית. רק אם יעלה בידינו להצמיח פה, בקרקענו המבוקש, הטבעי, במקום שאנו באים להניח את היסוד לכל בנייננו הלאומי, דור חדש, בריא, שואף לתחייה מתוך הכרה ברורה ונפש חיה – נוכל להיות בטוחים, כי הבאים הנה מן החוץ, מכל תפוצות ישראל, יתמזגו בגרעין הבריא, ובעל כרחם יהיו פועלים ונפעלים לטובה, יצמחו, יגדלו וישאו פרי ברכה.

אולם כל זמן שפרי הארץ רקוב או הולך ונרקב, לא יועילו לנו כל גרעינים בריאים מן החוץ – כי על כרחם יהיו גם הם, במשך זמן פחות או יותר ארוך, הולכים ונרקבים, ולא יהיה לאֵל ידנו.

הדבר הזה התאמת לעינינו בכל המהדורות של הבאים הנה להגשים את שאיפתנו הלאומית, והולך ומתאמת הלאה והלאה. עיקר עבודת התחייה צריכה, איפוא, להיות נעשית פה, במושבות ובערים בארץ-ישראל, ועיקר העיקרים הוא הדור הצעיר.

הרעיון הזה, הברור כל כך והחשוב כל כך לכל עבודתנו פה – לא מצא לו עד היום קרקע להיקלט בו לא בקרב הצעירים העובדים ולא בקרב העוסקים בחינוך הדור הצעיר בארץ-ישראל.

שואל אני את עצמי: מה נשתנה הדור הצעיר בארץ-ישראל מהדור הצעיר בכל ארצות פזורנו? מדוע דווקא בארץ-ישראל, שכל עבודתנו הלאומית מרוכזת בה או שואפת להתרכז בה – אין החיים מעוררים, מצמיחים, מחיים, ועוד להיפך? והדור השני ל'תחיה' הוא בכל אופן, אם לדבר בלשון רכה, לא דור של תחייה! מדוע, למשל, באיזו עיירה נידחת ברוסיה או בפולין או בגליציה יש למצוא יותר צעירים עֵרים לכל שאיפה אנושית חיה, ובייחוד לשאיפתנו הלאומית – מאשר במושבה גדולה בארץ ישראל, הבאה להגשים אותה השאיפה? או, ביתר דיוק, מדוע דווקא במושבה בארץ-ישראל אין צעירים כאלה כמעט כלל? האמנם הצעירים בארץ-ישראל גרועים על פי עצם מהותם מכל הצעירים בכל העולם? או החיים הארץ-ישראליים גרועים מהחיים הגלותיים?

מטבעה, נפש האדם אינה סובלת ריקניות. הריקניות. במקום שהיא מורגשת, מביאה אותה לידי התקוממות, לידי התפרצות, לידי מהפכה ולידי יצירת תוכן. אבל משהו של 'תוכן', תחליף של תוכן מזויף, משקיט את הרגשת הריקניות ומביא לידי השלמה עם הרקבון הקיים

בחוץ לארץ מורגשת הריקניות בכל תוקף, ובמידה שהיא מורגשת היא מעוררת ומביאה לידי עבודה חיה ופורייה. אולם פה, בארץ-ישראל, קל מאוד לאדם מישראל לראות את חייו כאילו הם מלאים תוכן! הנה הישיבה בארץ-ישראל בלבד דיה לקבוע ברכה לעצמה, וכשאדם מישראל עוסק בנטיעת כרם או פרדס בארץ-ישראל, הרי הוא הופך מדבר שממה לגן עדן, אף אם לא השקיע בכל הבניין בכוחו ולא כלום חוץ מקולו הקורא 'יללא!', היפה לבניין ויצירה, לדעת בוני ארצנו ויוצרי עמנו. וכשהוא עוד מדבר עברית, וכשהוא עוד 'לוחם' בעד העברית, וכשהוא עוד משתתף באיזו עסקנות ציבורית או לאומית, הרי הוא פשוט גיבור ונערץ, שאין מהרהרין אחרי מידותיו, אף אם אינן אלא ממידת התגרנות, הסרסרות, הפרזיטיות והרדיפה אחרי הפרוטה והכבוד של פרוטה. והנה לך חיים מלאים תוכן כרימון, והנה לך די מקום לרקבון להתעלם שם בכל גרעין וגרעין ולאכול את הנפש בכל פה

והוא הדין בחינוך הדור הצעיר. אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזרייה את הריקניות שבחייו, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו.

מתנהגים עמו במידת הרחמים ומלעיטים אותו תוכן ערב לחך וקל הלעיסה והעיכול – מעין: התעמלות, תזמורת, דיבור עברי שטחי, קריאה קלה ונעימה, הרצאות וכו'. או נותנים לו סרוגט של תוכן במקום תוכן חי ופורה. בכל – ויתורים, פשרנות, חצאיות, העלולים רק לסמא את העינים ולהביא לידי הונאה עצמית ולידי שביעת רצון מהרקבון הקיים. מובן, כי תוכן כזה לא יעמוד בפני כל מכשול קטן, וכל רוח מצויה של החיים הורסת בלי רחמים את הבניין הבנוי ברחמים גדולים כאלה. כמדומה, כי הדבר הזה אין לו צורך בבירור ובהוכחות; לא אגודה אחת ממין זה כבר התפוצצה לרסיסים על ידי נגיעה אחת, קלה או קשה, של החיים.

***

על הדור הצעיר בארץ-ישראל מוטל תפקיד גדול, ועבודה גדולה מאין כמוה עומדת לפניו, בייחוד בשעת הרת עולם זו, הרת העולם האנושי בכלל ועולמנו היהודי בפרט; עבודה של הכשרת הקרקע, של התאמת החיים; עבודה של מהפכה שלמה ברוח ובחיים. דרושים כוחות, דרושה גבורה עליונה ומסירות נפש במידה שאין למעלה ממנה.

ותחת כל זה, תחת לבוא אל הדור הצעיר בתביעה גדולה כזו כמו שהיא, תחת לבאר ולברר לו את כל כוח חיּובה עליו של התביעה הזאת, את כל קשיי הגשמתה, אבל גם את אפשרות הגשמתה, תחת לגלות לו את האור שבתביעה זו העשוי לעורר את כוחותיו הנרדמים ולהקימו לתחייה אמיתית, באים ופורטים את התביעה הגדולה למעות קטנות ונותנים לו פרוטות לקנות לו צעצּועים וממתקים...

איזו זכות יש לנו על הארץ אחר שניתשנו ממנה מזמן קרוב לאלפיים שנה? במה אנחנו באים לפדותה, אם לא בעבודה, בעבודה של יצירה? ומי המחויב בעיקר לעבוד בעצמו ועם בני ביתו, אם לא מי שחי מן האדמה, מי שחושב את פרי האדמה לקניינו הפרטי? )את עצם האדמה הרי אין אדם על פי האמת יכול לחשוב לקניינו הפרטי, 'לי הארץ' של תורתנו זוהי אמת ישנה וחדשה תמיד(. הן על פי האמת לאמיתה רק פשרה היא, כשעם ישראל מרשה לאיכריו בארץ-ישראל לעשות עסק באדמתו: לחשוב לקניינם הפרטי את האדמה, היתירה על המידה שבכוחם לעבדה בידי עצמם ובידי בני ביתם, והעשויה, באופן כזה, להיות נעבדת בידי אחרים. או האמנם לבעלי אחוזה החיים על עבודת אחרים זקוק עם ישראל בארץ-ישראל? האמנם בעלי אחוזה כאלה הם הנותנים גאולה לארץ, הם המביאים לידי גילוי ומאשרים את זכותנו על הארץ?

רגילים הם בני ארץ-ישראל, כשמראים להם על הריקניות שבחייהם ועל התיקונים הדרושים, רגילים הם לפטור את עצמם מן הדין או להמתיק את הדין בהצביעם על הצעירים העובדים, כי גם בקרבם לא הכל כתיקונו, כי גם בהם ובחייהם יש צללים, ליקויים וכו'. איזו טענה משונה! כאילו הצעירים האלה קיבלו עליהם קיבולת להיות למופת למי שהוא! ומדוע לא יהיו בני ארץ ישראל, החיים בכל אופן בתנאים לאין ערוך יותר טובים, למופת לצעירים האלה? גם הצעירים האלה בני עם ישראל הם, גם בהם היתה יד הגלות אשר לא כל כך קל ולא כל כך מהר אפשר להשתחרר ממנה, וגם עליהם חלה החובה לבקש תיקונים לחינוך עצמם. ובכל זאת עוד יכול הדור הצעיר בארץ-ישראל לפי שעה ללמוד הרבה מהצעירים האלה.

לבי אומר לי, כי הדברים, שנאמרו בזה, יעידו על עצמם, כי לא לשם קנטור או עלבון וכדומה נאמרו. מי יתן והיה הדור הצעיר בארץ-ישראל מה שאני הייתי רוצה לראות בו!