חגים ומועדים

יום כיפור תמיד היה החג שהכי אהבתי. עוד בימי הפעוטון, כשכל שאר הילדים אהבו את פורים בגלל התחפושות, את חנוכה בגלל הלביבות ואת פסח בגלל החופשה הארוכה, אני ננעלתי על יום כיפור. "אם חגים היו ילדים," חשבתי לעצמי פעם, כשעוד הייתי נער, "אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ראש השנה היתה הכי יפה בכיתה ויום כיפור היה מין ילד קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם."

כשאני חושב על זה עכשיו, ההגדרה "קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם" היא בדיוק מה שחשבתי על עצמי אז, כך שייתכן שהסיבה האמיתית לכך שאהבתי כל כך את יום כיפור היא שחשבתי שהוא דומה לי. העניין הוא שגם היום, כשאני כבר לא כל כך מוזר, בכלל לא מתבודד ומספיק בוגר כדי להבין שאני לא הכי מעניין מכולם, אני עדיין מאוהב בחג הזה.

אולי זה כי יום כיפור הוא החג היחיד שמכיר, בעצם מהותו, בחולשה אנושית. אם בפסח משה רבנו ואלוהים סגרו חשבון עם המצרים, בחנוכה יהודה המכבי כיסח את הצורה ליוונים, וביום העצמאות נלחמנו באומץ וזכינו במדינתנו, ביום כיפור אנחנו כבר לא שושלת או עם, אנחנו אוסף אינדיווידואלים שמביטים במראה, מתביישים במה שצריך להתבייש ומתנצלים על מה שאפשר להתנצל. ואולי, בעצם, זאת התכונה שמשכה אותי ליום כיפור מלכתחילה: שמכל החגים היהודיים והלאומיים אותם אנו חוגגים בישראל יום כיפור הוא החג הכי פרטי, חג שבו אתה עומד בודד מול מעשיך ותוצאותיהם בלי שידורי טלוויזיה, בלי בתי קפה ומסעדות, בלי חנויות עמוסי מוצרים ושאר הרעש הרגיל של היומיום שמרכך את זה. זה החג שבו אתה פוגש את המציאות כפי שהיא, בלי ריאליטי מטמטם לשקוע בו, בלי עדכוני חדשות, ובלי ארטיק שוקו בננה שיציע לך איזו נחמה.

יום כיפור היה ונשאר בשבילי ה-חג, תמיד. ולכן, למרות שכבר שנים אני לא טורח לאחל לאנשים שנה טובה בראש השנה ומתעצל להתחפש בפורים, לקראת יום כיפור אני עדיין ממשיך לבקש סליחה מאנשים שאני מרגיש שפגעתי בהם. זה לא קורה פעמים רבות מדי, אבל כשאני כבר מתקשר לבקש סליחה ממישהו, בעוד אני ממתין נבוך על הקו לתשובה ובאותו זמן מתפלל עמוק בלב שאיש לא יענה ואוכל להסתפק בהודעה מתנצלת במשיבון, אני מרגיש בכל רמ"ח אברי שיש משהו מאוד בריא בלהיות מוכרח לבקש סליחה. אז נכון שקל יותר לאהוב חג שמצווה לאכול בו סופגניות ממולאות בריבה מאשר חג שדורש ממך להעמיד את עצמך במקום פגיע ולא נוח, אבל כשאתה סוף-סוף גומר עם זה אתה מרגיש שבזכות החג המוזר הזה נפטרת ממשהו שהעיק עליך כבר הרבה מאוד זמן בלי שבכלל היית מודע לעד כמה.

סיפור התנצלות יום הכיפורים הכי מוזר שלי מתחיל בגיל ארבע. בגן הילדים החדש שאליו עברתי היתה ילדה יפה וחמודה בשם נועה. היא היתה ילדה שקטה וחייכנית, שתי תכונות שלא התברכתי בהן, והיה לה שיער בלונדיני סמיך ויבש שכשנגעתי בו פעם בטעות הרגיש כמו צמר גפן מתוק. מאוד רציתי לשחק איתה אבל לא ממש ידעתי איך עושים את זה, אז אחרי חצי שנה של הסתכלות מרחוק החלטתי לעשות מעשה, ובוקר אחד, כשראיתי אותה רצה לידי בחצר של הגן, שמתי לה רגל.

נועה נפלה וקיבלה מכה. היא התחילה לבכות, וכשהגננת רצה לעזור לה נועה הצביעה עלי ואמרה, "זה הוא עשה את זה. הוא שם לי רגל." הגננת, שאהבה אותי מאוד, שאלה אם זה נכון, ואני מיד עניתי שלא. הגננת פנתה לנועה וגערה בה, "אתגר הוא ילד טוב שאף פעם לא משקר. למה את ממציאה עליו דברים נוראים כאלה? תתביישי לך!" ונועה שכבר כמעט סיימה לבכות, התחילה לבכות מחדש, והגננת ליטפה לי את הראש והתרחקה משם בצעד כעוס. עוד באותו רגע רציתי לבקש מנועה סליחה ולספר לגננת ששיקרתי, אבל לא היה לי האומץ. בינתיים ילדה אחרת עזרה לנועה ללכת לברזיה כדי לשטוף את השפשוף בברך שלה, ואני המשכתי לעמוד בחצר הגן.

בגן חובה נועה כבר לא היתה איתי, וגם לא בבית הספר היסודי. בתיכון, כשכבר הייתי בן 17, באחת ההפסקות, מישהי שלמדה איתי בכיתה הזכירה את שמה המלא של נועה ואמרה שהיא מאוד חרשנית ושהיא לומדת במגמה הביולוגית. זה היה בחודש הראשון ללימודים, ראש השנה כבר היה מאחורינו ויום כיפור כבר היה ממש קרוב, ובסוף הלימודים ניגשתי והמתנתי לנועה ליד הכיתה שלה. היא יצאה כמעט אחרונה עם אוזניות ספוג כתומות על הראש ווקמן סוני ביד. היא נראתה לגמרי שונה ממה שזכרתי מגיל ארבע, היא כמעט ולא חייכה והיו לה הרבה פצעי בגרות על הפנים, אבל השיער שלה נשאר צהוב וסמיך והוא עדיין נראה כמו צמר גפן מתוק. ניגשתי אליה בצעד רועד. תמיד קשה לבקש סליחה, אבל לבקש סליחה אחרי שלוש-עשרה שנה זה קשה במיוחד. רציתי לומר לה שמאז היום ההוא בחצר של גן מלכה התאמצתי לא לשקר, ושבכל פעם שהתעורר בי הדחף לשקר נזכרתי בה פרועת שיער, בוכה ונעלבת בחצר ומיד עצרתי בעצמי ואמרתי את האמת. רציתי לומר לה שעוד מעט אהיה כבר גבר ואלך לצבא והכול, ושכשאני מסתכל אחורה על החיים שלי, מה שעשיתי לה אז, בגיל ארבע, הוא המעשה שאני הכי מתבייש בו, ושלמרות כל הזמן שעבר הייתי רוצה לפצות אותה במשהו: לקנות לה ארטיק, להשאיל לה את האופני ספורט שלי לשבוע, או לא יודע מה, משהו. אבל במקום כל זה רק יצא לי מהפה השם שלה, "נועה," בקול גבוה מאוד.

נועה עצרה, הורידה את האוזניות ותקעה בי מבט בוחן. "אני אתגר," אמרתי לה, "אתגר קרת. למדתי איתך פעם בגן מלכה." היא חייכה ואמרה שהיא זוכרת את הגן אבל לא זוכרת אותי. סיפרתי לה איך שמתי לה רגל ואיך שיקרתי ואיך היא בכתה אחר כך מעלבון וגם קצת מכאב, אבל היא לא זכרה כלום. "זה היה מזמן," היא אמרה בטון חצי מתנצל. "אבל אני זוכר," התעקשתי, "ועוד מעט יום כיפור, ורציתי לבקש סליחה." "סליחה על משהו טיפשי שעשית כשהיית בן ארבע?" היא אמרה וחייכה את החיוך הנעים שזכרתי עוד מהגן, ומיד הוסיפה: "תגיד, גם בגן היית כזה מוזר?" וצחקה, כי זה היה משפט די שנון בשביל תלמידת תיכון, ואני לא צחקתי, כי באמת כבר בגן הייתי מוזר, אבל התאמצתי לפחות לחייך. "אני סולחת לך," היא אמרה אחרי שתיקה קצרה, ואז שמה את האוזניות הכתומות על האוזניים והלכה משם.

אני זוכר את הדרך חזרה מבית הספר ביום ההוא. רכבתי על האופניים שלי, הפדלים הסתובבו בקלות, הכביש הרגיש נטול חיכוך, אפילו העליות הרגישו כמו ירידה. לא ראיתי אותה יותר, אבל מאז, בכל פעם שיש לי דחף עז לשקר, אני נזכר בה מחוץ לכיתה בתיכון, מחייכת חיוך ענקי מלא בפצעי בגרות ואומרת שהיא סולחת, ואז לוקח נשימה עמוקה ומשקר.

"רצוני להתוודות, לתת דין-וחשבון לעצמי, לתת דין-וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשיי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפניי. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכול. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל ביחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי: "חטאנו".

ואני… חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאחי שזילזלתי בשאלת עלייתו. – חטאתי לארץ כשדנתי באופן שטחי ולא התעמקתי די בחוויותיה. חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. – חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.

ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת, רק מצטערת על כך.

והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך: להיות בן-אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד. אך אשתדל, כי זאת היא הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך? – אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

רושם חזק, בל-יימחה היו משאירים בנו, הילדים והנוער, החגים בגולה. חג חג ואופיו שלו. השמחה הייתה מורגשת בכל פינה בבית ובחוץ, ובעיקר בחברת הילדים. אבל לא כן היה חג ראש-השנה. חג זה היה משאיר בנו רושם מיוחד במינו. עוד בערב החג כשהבטנו ב"לוח" הרגשנו כי דבר מה נגמר, ותלשנו את הדף האחרון.

לפנות ערב ולמחרת היום רצים היהודים לבית הכנסת והילדים עמם. פה, בבית הכנסת, שפך כל יהודי את מר ליבו, ביקש רחמים ותינה את כל צרותיו לפני הבורא הילדים עמדו ליד הוריהם, ואף הם הרגישו שזה באמת יום מיוחד לא ככל ימות השנה, ולא כשאר ימי החג. נדמה לי, כי בימי ראש השנה היו הילדים אחרים לגמרי, שקטים וצייתנים יותר. גם הם הרגישו שהיום עליהם להתפלל ולבקש שנה חדשה טובה יותר, להם עצמם, למשפחתם ולכל היהודים.

רושם נעים השאירה בלבנו שעת לפנות-ערב של ראש השנה, כשהיהודים הלכו לנהר ל"תשליך". מנהג הוא בראש השנה ללכת אל שפת הנהר ולנער לתוך המים את כל העבירות והחטאים מכל השנה אגב תפילות מיוחדות - "תשליך את חטאינו למצולות ים". אותה שעה מתחמקים הילדים ומשחים על חוף הנהר, בין חורשות העצים. מזג האויר היה על פי רוב יפה והמשחק בחורשה היה נעים מאוד.

והנה זכיתי לעלות ארצה. בשנים הראשונות לא הרגשתי באופן מיוחד את החגים, כי העבודה והחיים בחברה החדשה ויפי הארץ מילאו את כל ליבי ונפשי. רק כעבור זמן-מה לחיי בקבוצה התחלתי להרהר בחג, ולהעביר בזכרוני את החגים בימי ילדותי. אני זוכר, היו אלה ימי עוני ודחקות. למדתי ב"חדר" מבוקר עד ערב, הרבי שלי היה כבר זקן מאוד והרביץ בנו תורה. עזבתי את ה"חדר" בעודי צעיר מאוד, כי לאבי לא היו אמצעים לשלם שכר לימוד. עוד בהיותי קטן מוכרח הייתי להתחיל בעבודה, להשתכר ולעזור למשפחתי. יחד עם זאת היו כל מחשבותי ושאיפותי לנסוע לארץ ישאל. עברו שנים ונתגשם החלום. באתי לארץ ישראל יחד עם חברים, התחלתי פרק חדש בחיי, עבודת אדמה וחיי חברה חדשים. קודם ביהודה, ואחר כך בגליל, עד שהגעתי לחופי הכנרת והירדן בקבוצת דגניה.

בחג ראש השנה התכנסנו לאסיפת חברים. התחלנו לעשות חשבון לעצמנו, על חיינו החברתיים והתרבותיים. האם חיינו בצדק ובשלום, והאם, חלילה, לא העלבנו איש את רעהו, האם היינו אחראים כולנו לעבודתנו במהלך השנה? למחרת הלכנו לנהר שלנו, הירדן. אבל את האמת אגיד לכם, ילדים, שאת בגדינו לא ניערנו, ואת החטאים לירדן לא השלכנו. וכי למה היה לנו לעשות זאת. הרגשנו שלא עשינו רעה לאיש, לא גזלנו כלום ולא רימינו. עבדנו בשקט את אדמתנו, והיא, האדמה הטובה, החזירה לנו טובה בעד עמלנו הרב. זרענו, קצרנו ואכלנו - אנחנו ובהמתנו. את העודף מכרנו, וגם אחרים נהנו מהחיטה הטובה והנקייה שלנו.

את החג בילינו בשירה ובריקודים וגמרנו בתפילה: מי יתן ותהיה השנה החדשה ברוכה בכל מעשה ידינו, מי יתן ויתרחב הרעיון שלנו, רעיון הקבוצה, בארץ ובחוץ לארץ, מי יתן ויחונן עם ישראל בינה ויתחיל להבין ולהרגיש כי חסרה לו ארץ משלו, ויבוא לבנותה ולהחיותה.

מאז עברו שנים. בהגיע חג ראש השנה אנחנו מתאספים בחדר האוכל היפה והמסודר - הגדולים עם הקטנים. אחד החברים סוקר את השנה שעברה ומברך את הקבוצה, את היישוב ואת העם היהודי בברכת שנה טובה ובתפילה כי בשנה הבאה ימוגר שלטון הרשע מן העולם, ויבוא החופש וישרור בעולם כולו, ואז תבוא גם הגאולה השלמה לעם היהודי.

תנחום תנפילוב , דגניה א', "דבר לילדים", 1941

"הרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי- שתי דרכים עומדות לפני. לחפש את אשרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד הדברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהברירה אינה בידי, טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. אבל האם יש בי כוח וכישרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני?

אל, אם נתת אש בליבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן לי גם כוח להצליף, ללטף, להרים. ותן שמילים אלה לא תהיינה מליצות בלבד, אלא גם תעודה לחיי. למי הדברים מכוונים?

לטוב בעולם ואשר זיק ממנו בי הוא"

אדם צריך ללמוד שיעור בסליחה לא רק ביום תשובה, אלא בכל הימים האחרים.

לסלוח לעצמו. נקודה.

לסלוח למי שאינו יכול להיות מי שאינו.

לסלוח למי שמשתדל ואף על פי כן הכל יוצא לו סבוך או הפוך או שלא יוצא כלל.

לסלוח למי שטרם למד לסלוח.

אדם צריך ללמוד לסלוח כדי שחייו יהיו רכים יותר; שקצותיהם יהיו קהים ומחטיו קטומים; שהליכותיו יהיו מעודנות יותר; שיהיה יכול לשאת את עצמו ולתת לעצמו מנוחה משאיפותיו המושלמות המייסרות אותו; כדי שהפסגות שהוא מבקש להעפיל עדיהן יהיו מושגות אפילו לא יוכל אלא למחציתן.

אדם צריך לסלוח לעצמו כדי שיהיה ראוי לסליחותיהם של אחרים; ללמוד לחיות בשלום עם המלחמות שאוסרות עליו כמיהותיו החזקות מכוחן לממשן.

אדם צריך ללמוד לסלוח לעצמו! סימן קריאה.

מה שנחוץ לנו יותר מכל בימים טרופים אלה זה להתאמן בסליחות.

"דומה, כי חג הסוכות אינו בא להזכיר מאורע מסוים אחד, אלא להיות זיכרון של תקופה; לא החלק ההירואי של יציאת מצרים, אלא ההמשך זמן הנדודים במדבר. הישיבה בסוכות במדבר, מבטאת את תמציתם של החיים בו את חוסר הוודאות לגבי מה שיקרה ביום מחר, שאינו מאפשר לבנות בנין של קבע, אלא סוכות ארעי בלבד. כאשר נכנסו בני ישראל לארץ והתיישבו בה, השתנו חייהם שינוי משמעותי, בעצם המעבר מקיום תלוש ואוורירי אל חיים של קביעות ושל בטחון יחסי. אלו חיים שמאפשרים לתכנן לעתיד, לחיות במקום קבוע, ולכן גם לבנות בנייני קבע. החיים היציבים של העם בארץ ישראל, הם החלום של ההולכים במדבר. הארץ המובטחת "ארץ טובה ורחבה" ² , אשר "לא תחסר כל בה" ³ , היא משאת הנפש והמטרה של העם מיציאת מצרים ואילך. ואולם, לאחר הגשמתה של מטרה זו, ולאחר שהחיים מגיעים לכלל יציבות וקביעות או אז מצווה התורה לשוב ולהיזכר בתקופה הקודמת במדבר, בנדודים ובחוסר הקביעות"

כל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לשוב ולהינתק מכבלי עבדות, מן הפרך שהוטל עליו,

למרוד במקדשי דעות קדומות, ולפרוץ מן ההסגר קדימה - אל המרחב, אל החופש.

בכל דור ודור, כשאדם יוצא אל החופש הזה, הוא מגלה מדבר.

הוא מגלה בחופש ריקנות והבל. והזכרונות על ארץ מצרים שלו, צפים ועולים.

מה טובו הכבלים, המאכלים, המחסה משטפונות, ומיובש העונות.

והמדבר - חופש מוחלט ללא אחריות - נעשה לו לאדם הפקרות.

ובני חושך גוברים על בני אור, ואין דין ואין דיין, ואדם לאדם זאב.

בכל דור ודור חייב אדם לבחור.

ורק בעת בחירה מגלה אדם את חרותו.

וכאז, בין כל הררי שממון,

בוחר לו אדם את הר-סיני שלו, ושם מעצב תורתו, וידבוק בה.

היא הנותנת לו כח ולב, מאור בחשיכה וסיבה להשכים עם שחר ולהתרצות עם ליל.

ואני אומר, בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ובכל יום לנתץ מזבחותיו של אמש,

ובכל יום לברוח אל המדבר,

ובכל יום לבנות לו בית ותורה של מחר,

ובבטחה להלך בדרכו.