אחדות וממלכתיות

בשבועות האחרונים, מאז הגעתי לבית הזה, אני לא מפסיקה לחשוב על רבן יוחנן בן זכאי. אחד היהודים החשובים ביותר בהיסטוריה. מי שברגע האחרון הצליח לחלץ את העם היהודי מירושלים של בית המקדש הבוער - ליבנה של בית המדרש המחבר. ולהמציא אותו מחדש.

אני חושבת על המנהיג הזה, שחי בתוך ירושלים, בתוך מלחמת אחים נוראה, כשבחוץ עומדים הרומאים ומחכים לרגע הנכון להיכנס ולהחריב הכל. מלחמת אחים שהתחילה בגלל ויכוח על היחס לרומאים, אבל הפכה מהר מאוד למלחמה של זהות ושל הכל בכל. מה שאתה חושב על הרומאים – הפך למי שאתה. מה שאת מאמינה שצריך לעשות – זה מי שאת. אם אני לא מסכימה איתכם – אני נגדכם. לגמרי. עד לשפיכות דמים. השנאה שטפה את הכל. בשם השנאה נשלפו סכינים בתוך בית המקדש. בשם השנאה הוצתו מחסני המזון שיכלו להחזיק את העיר במצור. בשם השנאה הגיע הרעב. ועם הרעב הגיע הייאוש.

רבן יוחנן בן זכאי לא היה מהאו"ם. הוא ותלמידיו היו צד למאבק. הם נלחמו בקנאים ובקנאות. אבל בשלב מסוים הוא בוחר אחרת. הוא מבין שבמלחמת האחים כולם כבר הפסידו והוא עושה מהלך מפתיע ופונה לאויב המר שלו. זה שלהבנתו אשם בחורבן המתקרב. אבא סיקרא, מנהיג הקנאים בירושלים. גם אבא סיקרא כבר יודע שמלחמת האחים יותר מסוכנת מהאויב שבחוץ. אבל האיש הזה, שהבעיר את האש, מגלה שהוא כבר לא מצליח להשתלט עליה. האנשים שלו לא מקשיבים לו. השנאה שהוא הפיץ הפכה להיות חזקה ממנו.

יחד, ראש הקנאים וראש המתונים, מצליחים להבריח את רבן יוחנן בן זכאי החוצה מירושלים. לא על מנת להחזיר את הגלגל אחורה – אלא כדי להתחיל משהו חדש. להניח את היסודות ליום שאחרי.

לנאומי פתיחה של חברי כנסת חדשים יש כללים. אני אמורה לספר על תחנות בחיי, להודות למי שהביאני עד הלום ולשתף משהו מהחלומות ומהשאיפות שבשמן ולשמן הגעתי אל הבית הזה.

אבל כנאום פתיחה שלי יכול מאד להיות גם נאום הסיום, והרלוונטיות של החלומות והתוכניות שאיתן באתי מוטלת בספק, בתוך הכאוס הזה של דהרה אל התהום וההרס של בחירות רביעית – ולכן אני מוותרת על כללי הטקס, ומבקשת סליחה מהוריי היושבים פה שבאמת הביאוני עד הלום, מהורי האיש שלי, ומכל השותפות והשותפים הרבים לדרך שאני צריכה להזכיר, ומבקשת לומר משהו אחר. נדמה לי שהוא גם בשמם.

אלפיים שנה עברו מרבן יוחנן. חזרנו לירושלים, בנינו מדינה. אבל עכשיו, בתוך משבר אדיר ממדים – אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותו מקום מפחיד. מגפה קטלנית משתוללת בחוץ; ובפנים - אותו רצון הרסני לנצח אחד את השני. אותו עיוורון ואיוולת, אותה שנאה ממארת שגורמת לנו להשקיע את מירב האנרגיה במאבק הפנימי. ושוב, כמו אז, שורפים את מחסני האמון. מפוררים את מערכות השלטון. מסכנים, בחוסר-אחריות מטריף-דעת, את עצם קיום הבית המשותף.

בלב ימי הקורנה. בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו. בתוך משבר משטרי, אחרי שנה וחצי בשיתוק ללא תקציב מאושר, בגירעון קשה ובמיתון, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו. ששוב נשוסה זה בזה. ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אתה עד זוב דם. שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים.

שלוש פעמים, בתוך שנה וחצי, ניסיתם לנצח. לכופף, להכריע, להכניע.

חייבים להפסיק את זה.

חייבים להפסיק לנסות לנצח.

אסור שישראל הראשונה תכניע את ישראל השנייה. אבל אסור גם שישראל השניה תכניע את ישראל הראשונה. אסור לנו לנצח אחד את השני.

אני יהודייה, דתיה, ציונית-דתית, לאומית, פמיניסטית וירושלמית. גדלתי לתוך שפה ומסורת מסוימים. גדלתי לתוך בית וקהילה ומסורת שעיצבו אותי. יש בעולם שלי המון אמת ויופי וטוב. אבל לא כל האמת. לא כל היופי. לא כל הטוב. אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני. לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני. כי אני יודעת שגם בקהילות ובעולמות אחרים יש אמת ויופי וטוב. ויש לי מה ללמוד מהם.

יש לי מה ללמוד מהמסורתיות המזרחית; מיהודי ברית המועצות; מיהודי אתיופיה. מצאצאי החלוצים בהתיישבות העובדת, מהליברלים האינדיבידואליסטים, מהחרדים, מהחרד"לים. יש לי מה ללמוד מהערבים, מהדרוזים וגם מיהודי התפוצות.

נכון, לחלק מן הקבוצות והמגזרים האלה יש עקרונות, ערכים ומעשים שאני מתנגדת אליהם בתוקף וחלקם ממש מאיימים עלי כאשה, כיהודיה, כציונית, כדתיה. אבל אני זוכרת ויודעת שבכל אחת מהקבוצות, ממש בכל אחת, יש את מי שרואים את עצמם כדרך היחידה, הנכונה, שתיכף תיכף כולם יכירו בצדקתה, ירצו להיות כמותה והיא תוביל ותשלוט, אבל יש גם את מי שמבינים שהשונות בינינו אינה זמנית, שנגזר עלינו לחיות יחד ושזה אתגר חיינו. עמם אני מבקשת לכרות "ברית של מתונים": עם כל הכוחות מכל המגזרים שמבינים את האתגר הזה שנקרא "חיים ביחד". להחזיר את הכח מהקצוות שמטריפים את החיים של כולנו – וליצור מרכז משותף.

אני מדברת בטון רך, אני יודעת, ואפשר לטעות ולחשוב שגם המסר שלי הוא של מרכז רך ופשרני. אבל זה בדיוק ההיפך: המרכז שלי הוא מרכז קנאי, שלא מוכן להתפשר על המרכזיות שלו. על האחריות שלו לכל תושבי המדינה. על המקום שיש בו לכל מי שרוצה באמת לחיות ביחד, ששם גבול לקנאות, ששם גבולות לאנוכיות. מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, דמוקרטיה, יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לפני שנים רבות על "שלושה כוחות" ש"מתאבקים כעת במחנינו... הקודש, האומה והאנושיות". במילים שלנו: הדתיות, הלאומיות וההומניזם. הרב קוק עצמו היה כל כולו איש של קודש. אבל הוא ידע כמה מסוכן הקודש המוחלט, הלאומיות המוחלטת או ההומניזם המוחלט. אף אחד לא צודק לבדו. חברה בריאה היא חברה שיש בה את שלושת הכוחות הללו. לא רק כדי שירסנו אחד את השני – אלא כי אנחנו זקוקים זה לזה.

בששה שבועות שאני בבית הזה שמעתי אינסוף לעג וארס כלפי קבוצות שלמות בחברה הישראלית. שמעתי את התקווה ש"הם" יעלמו מכאן. ו"אנחנו" נוכל לשלוט ללא מיצרים.

תנו לי לספר לכם משהו - הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו - אף אחד לא יעלם.

אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני, מי שינוצח יהיה העתיד של מדינת ישראל. מי שתובס תהיה הערבות ההדדית. החוסן הפנימי. היכולת להמשיך ולקיים את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל.

אנחנו חיים בתוך נס. אני בת לצנחן ממשחררי ירושלים, האבא של האיש שלי הוא צנחן ממשחררי ירושלים ואני חיה ומגדלת את ילדיי בירושלים. היום-יום הכי פשוט ובסיסי שלי הוא התגשמות הנבואות הגדולות ביותר של נביאי ישראל: זקנים וזקנות ברחובה של עיר, ילדים וילדות משחקים. מה שעבור סבי וסבתי היה חלום שקשה לדמיין, הוא מציאות חיי הפשוטה.

אבל מעולם לא לקחתי אותה כמובן מאליו.

יהודה עמיחי לימד אותנו "מרחוק כל דבר נראה נס - אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו ואת ירכיו הרחבות".

אני בעל נס המכיר בניסו. אני מודה לקב"ה על הזכות לחיות בנס הזה. ובעיקר אני מרגישה אחראית עליו. לשלומו ושלמותו. כי שלומי קשור בחוט לשלומו.

באתי לכאן כדי להיות חלק מהנהגה שמחויבת לקיום הנס שנקרא מדינת ישראל. הנהגה שלא רוצה לנקום על עוולות, לדאוג לאנ"ש, או להיות צודקת. אלא רוצה לשקם ולאחות. הנהגה שרוצה לדאוג למי שבחר בה בדיוק כמו למי שלא. שלא לועגת לכאב של מי שהפסיד. שלא לועגת בכלל. הנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, שפועלת לפיוס ושיקום פנימי. הנהגה שלא רוצה להכניע אף אחד.

לא הנהגה של קילרים. אני מבקשת הנהגה של הילרים.

האמנתי בהכרח של ממשלת אחדות. בהכרח לעבוד יחד. אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה. להציל אותנו מחורבן. להמציא את עצמנו מחדש.

הרבה מחיי המקצועיים והציבוריים הקדשתי לחיבורים שנועדו להביא ליצירת מרכז ישראלי ויהודי חדש. אני מאמינה שהאחריות והחובה שלנו היא לעשות רבן יוחנן בן זכאי. לכרות ברית של מתונים. ליצור מרכז ישראלי חדש שמגדיר את עצמו לפי מה שהוא כן, ולא לפי מה שהוא לא.

אלה ימי הבית השלישי. ובדיוק כמו השניים שקדמו לו - הוא שביר. הוא דליק. הוא לא מובן מאליו. היציבות שלו היא באחריותנו. הקיום שלו תלוי בנו.

זאת המשמרת שלנו.

תודה רבה.

פורסם בתאריך 6 בפברואר 2014

אחד הדימויים המקובלים לתיאור ההתפלגות הדעות הפוליטית הוא הקשת. לכאורה הדבר הגיוני: בקצה הימני נמצא הימין הקיצוני, בקצה השמאלי נמצא השמאל הקיצוני, ובין שני הקצוות ההתפלגות מתעגלת בצורה מתונה אל המרכז.

אני מבקש לטעון שלפחות לגבי המציאות בישראל, הדימוי הזה, לא רק שאינו מסייע להבנת ההתפלגות הפוליטית, אלא שלמעשה הוא מקשה עליה ויוצר תמונת כזב מבלבלת.

מי כאן בשמאל ומי בימין?

האלמנט הבעייתי ביותר שמסלף את מפת הפוליטיקה הישראלית הוא ההתבוננות לפי הציר המסדר את העמדות לפי יחסן אל הערבים ואל שאלת הריבונות בשטחי יהודה ושומרון. התבוננות זו מגדירה כ"שמאל" את מי ש"אוהב ערבים" ומוכן לסגת מהשטחים, וכ"ימין" את מי ש"שונא ערבים" ומתנגד לנסיגה.

גם צירים הבחנה נוספים, כגון ציר ההנגדה בין דתיים לחילוניים, או תומכי היהדות מול תומכי הדמוקרטיה הם צירים כוזבים. לא פחות מכך, מטעות ההבחנות שבין קבוצות אוכלוסיה שונות: "תל אביבים" מול "הפריפריה", "אשכנזים" מול "מזרחיים", ואפילו "יהודים" מול "ערבים".

כל ההבחנות האלה מטעות מכיוון שהן לא מתייחסות למושגים רלוונטיים מבחינה פוליטית, אלא ליחס לאמצעים או למרכיבי זהות שאינם תורמים להבנה ביחס לעמדה הפוליטית הממשית.

את הזיהוי הפוליטי הממשי, צריך להבין ביחס למחלוקות האמיתיות המעצבות את החברה בעידן המודרני. עידן זה, למרות הגיגיהם של הגולשים על "רוח הזמן" הפוסט מודרנית והשיח הפנימי האופנתי במעגלי האינטלקטואלים, עדיין לא מראה סימנים ממשיים שהוא הולך לשום מקום. אז מהן הסוגיות העיקריות העומדות במחלוקת במציאות המודרנית?

א. היחס לדמוקרטיה

ב. היחס השיוויוני כלפי השונים

ג. היחס בין הפרט לבין החברה

ד. אחריות הפרט ביחס למגבלות המציאות

ארבע הסוגיות האלה כמובן שלובות אחת בשניה, והבנת היחס כלפי ארבעתן היא שמאפשרת את שרטוט המפה הפוליטית הממשית.

א. הרעיון הדמוקרטי נשען על ריבונותם של בני האדם, ויכולתם להתנהל ביחד ולקבל החלטות משותפות באמצעות מערכת האיזונים של הדמוקרטיה. התנאי הנדרש של הפעולה במסגרת הדמוקרטיה היא הנכונות הפלורליסטית להכיר בלגיטימיות של הדעות המתחרות (בתנאי שהן מקבלות על עצמן את אותו הכלל) והמחיר שלה הוא קבלת את ההכרעה הדמוקרטית גם כשהיא לא לרוחי. לתפישת תומכי הדמוקרטיה, המחיר הזה עדיף על פני הסירוב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, שמשמעותה הבלתי-נמנעת היא בחירה לחיות במערכת שאינה-דמוקרטית. ההסכמה הזו משותפת לרוב הגדול של החברה הישראלית, ולא רק במרכז. להסכמה הזו שותפים גם השמאל הפרלמנטרי (ממר"צ ואפילו קצת שמאלה מזה) וגם הימין, כולל הרוב המוחלט של המתנחלים.

מי מתנגד לה: קודם כל החשודים המיידיים: הימין הרדיקלי בדמותם של הרבנים הקיצוניים כדוגמת דב ליאור ודומיו, והחרדים הקיצוניים כדוגמת נטורי קרתא, השוללים את המוסכמה הזו מתוך תפישה שהלגיטימיות של השלטון נובעת מאלוהים וההחלטות הלגיטימיות הן אלה שמתקבלות על ידי פרשניו, כלומר הרבנים (אם כי אין בינהם ולו בדל של הסכמה בנוגע לשאלה אילו רבנים הם הפרשנים הצודקים). אבל שותף לעמדתם גם השמאל הרדיקלי המיואש, שלא מאמין יותר בחברה הישראלית. הנטיה של אנשיו לביקורת קיצונית גורמת להם לעיוורון כלפי הגוונים השונים, ולראיית החברה שמסביבם (פרט להם כמובן) כגזענית, פאשיסטית, לאומנית, וכו'. מכיוון שהיא כזו, אין לקוות לשינוי מתוכה על בסיס דמוקרטי. שמאל זה, שעמדותיו כושלות שוב ושוב במבחן הבחירות הדמוקרטיות, מייחל ש"העולם הנאור" יכפה על החברה הישראלית באמצעות חרמות וסנקציות להבין שהיא טועה והוא צודק, ולאמץ את עמדותיו. הוא מגיע עד אבסורד בתקווה שהעולם שבחוץ יהפוך את הישראלים לנאורים כמותו בכפיה.

ב. גם ביחס לשונים, העמדות מתפלגות בצורה מפתיעה כביכול: לגבי הימין הקיצוני, ברור שהוא דורש לעצמו את מה שהוא לא מתכוון לתת לאחרים. אבל לעיתים קרובות נראה שאת מה שהשמאל הרדיקלי דורש מעצמו (ומהישראלים), הוא לא דורש מאחרים. בזמן שהוא מבקר בקיצוניות את החברה הישראלית בנושאים של לאומנות, גזענות ויחס לא סובלני ודכאני כלפי הפלסטינים, נשים, זרים בחברה הישראלית, להטב"ים וכו', נראה שהוא משלים די בקלות עם תופעות מקבילות בחברה הפלסטינית. למעשה, השמאל הרדיקלי מאמץ במידה רבה את הטיעונים של הימין הלאומני הקיצוני הפלסטיני, ומבקר את הפלסטינים המוכנים לפשרה מול ישראל. בזמן שהוא מטיח האשמות חריפות בתפקודה של הדמוקרטיה הישראלית, הוא משלים עם מציאות לא-דמוקרטית בעליל בחברה הפלסטינית. בזמן שהוא זועק נגד המדיניות הלא-נאורה של ישראל, הוא מתעקש למדוד אותה ביחס לעקרונות נעלים, אבל לא ביחס למציאות הממשית שמסביבה. את כל האחריות לבעיות המציאות ואת הדרישה לתפקוד חברתי ראוי ולהתנהגות מוסרית הוא מסיר מעל כתפי הפלסטינים ומטיל על כתפי ישראל.

אל מול שתי הגישות האלה, ניצב השמאל שמניח שאת האחריות הדמוקרטית והסובלנות ניתן וראוי לדרוש מכולם. שהיותה של אוכלוסיה במצב של דיכוי אינו מכשיר התנהגויות דכאניות שלה, ושהמחויבות לדמוקרטיה, סובלנות, והימנעות מאלימות חסרת הבחנה היא המבחינה בין תנועות שמטרתן שחרור והראויות לתמיכה לבין תנועות שמטרתן להחליף דיכוי אחד באחר, שאינן ראויות לתמיכה גם אם הן מתיימרות לפעול בשם המדוכאים.

ג. בין הפרט לחברה:

לכאורה, הניגוד הפשוט בנוגע לציר הזה הוא בין הימין "הפאשיסטי" השם את החברה במרכז ואת הפרטים למשרתיה, לבין השמאל הליברלי, הדוגל באינדיבידואליזם וחופש הפרט, ורואה בחברה כוח הכופה על היחיד, שמשליטה הוא צריך להשתחרר.

למעשה, שתי העמדות המנוגדות האלה מסכימות בנוגע ליחס בין היחיד לחברה: שתיהן מסכימות שהיחס הוא יחס של ניגוד אינטרסים בין היחיד לחברה, המקיימים בינהם "משחק סכום אפס", ונחלקות רק בעדיפות השונה שהן בוחרות בתוך ניגוד האינטרסים הזה.

אל מול ההסכמה הזו מתייצבת העמדה הרואה את היחסים בין הפרט לחברה לא כניגוד אלא כקשר רב כיווני, שבו היחיד נבנה מהקשרים שלו אל סביבתו והחברה בה הוא חי, והחברה נבנית מתוך פעולתם המשותפת של היחידים. עמדה זו לא מבקשת להכפיף את היחיד לחברה או לשחרר אותו ממנה, אלא מכירה שהאדם הוא תמיד ולעולם חלק מהחברה, ולכן עומלת על עיצוב החברה כך שהחיים בתוכה יגשימו אידיאלים של חירות, שיוויון ויצירה, ובפעולת גומלין יחנכו את חבריה להיות נשים ואנשים ריבוניים, חופשיים ואחראים, המסוגלים לחיות בשיתוף פעולה זה עם זה.

שתי דוגמאות מעניינות בתחום זה מתוך החברה הישראלית:

הראשונה היא היחס כלפי המושג יהדות: החרדים רואים ביהדות מושג דתי שמשמעותו היחידה היא שהאדם בוחר לחיות את חייו בכפוף לציווי ההלכה והרבנים הפוסקים אותה. לכן הם רואים בעצמם את היהודים ה"אמיתיים", ומזלזלים במי שאינו חי בהתאם להלכה. ההלכה בעיניהם היא מחייבת גם (ואולי בגלל) כשהיא שמרנית, ורואה ביהודים קבוצה נבחרת, שאינה מחוייבת ביחס שיוויוני כלפי קבוצות אחרות. מתנגדי הדת הקיצוניים מתייחסים אל המושג יהדות באותו האופן בדיוק: הם רואים בה מושג דתי הלכתי בהתאם לתפישתם של החרדים, ומכיוון שהוא מבטא שמרנות ויחס מפלה כלפי לא יהודים, הם מתנערים מהיהדות.

לשתי העמדות המנוגדות כביכול ומסכימות למעשה מתנגדים היהודים שרואים ביהדות מושג תרבותי רחב בהרבה מאשר פרשנות מסויימת להלכה הדתית. הם תופשים את היהדות כעוגן לזהות לאומית שמהווה מסגרת תרבותית יותר מאשר כל תוכן שהוא. היהדות לתפישתם אינה "ליברלית" או "סולידרית", וגם לא "גזענית" או "שמרנית". במסגרת היהדות כפי שהם מבינים אותה, בדומה לכל תרבות לאומית אחרת, מתקיימות מגמות שונות וסותרות, והשאלה האם תתגלה בזמן ובמקום מסויים כגזענית או שיוויונית, שמרנית או מתקדמת, היא שאלה שתוכרע בחייהם ובבחירתם הערכית של הרואים בעצמם יהודים, חיים בחברת יהודים אחרים ומפרשים את חייהם בכלים התרבותיים של היהדות.

הדוגמא השניה עוסקת ביחס אל המדינה. אני חושב שבהתבוננות שקולה, קשה מאוד לראות ביטויים לעמדתם של מי שמציב את המדינה כערך עליון. החברה הישראלית היא חברה ביקורתית מאוד, וכל המחנות הפוליטיים מבקרים את המדינה. ניצנים ליחס של ערעור מוצהר על השלטון הדמוקרטי ניתן למצוא רק בזרמים הדתיים הקיצוניים.

השמאל הליברלי מסתייג מאוד מהמדינה בה הוא רואה פוטנציאל לכפיה והגבלת חירות, ולכן מבקש להקטין את התערבותה בחיי האזרחים, פרט להבטחת החירות שלהם. הגילוי המפתיע אולי הוא שגם "המחנה הלאומי", תחת דגל הלאומיות, חותר במרץ להפרטת מנגנוני השלטון של המדינה: החל מהתערבותה במשק הכלכלי ובשירותים לאזרח (כגון רווחה, חינוך ובריאות) והפיקוח השלטוני עליהם וכלה בליבה השלטונית שלה: הפרטת הבעלות ותכנון השימוש בקרקעות, השיפוט והכליאה, בטחון הפנים ורכיבים מסויימים בבטחון החוץ, ואפילו תהליכי תכנון המדיניות הממשלתית. בכך מרוקן המחנה "הלאומי" מתוכן את היכולת והיומרה לפעול בצורה מאורגנת כלאום, ומעביר את השליטה אל "השוק החופשי", כלומר אל קומץ של בעלי הון מקושרים לשלטון.

יש לציין שבמפה הפוליטית המקובלת בעולם עמדה כזו נחשבת לעמדה ימנית. ואכן, למרות שבישראל מקובל לראות בעיתון "הארץ" מעוז השמאל הליברלי, במידה רבה בזכות כותבי הטורים ה"שמאלנים" (על פי המדד המסולף) גדעון לוי ואמירה הס, עורך "הארץ" עצמו הגדיר את העיתון כעיתון ימני, על סמך עמדתו הכלכלית הברורה.

לעומת המבקשים לפרק המדינה מכליה, עומדים מי שרואים בכלי השלטון, בתנאי שהם פועלים במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, כדרך המבטאת את "שקול הכוחות" של הרצון החופשי של אזרחי החברה והארגונים השונים שבהם הם מתאגדים באופן חופשי, וכאופן היחיד לבזר את הכוח השלטוני בין האזרחים ולמנוע את נפילתו וריכוזו בידי מיעוט כוחני, בין אם בדמות צבאית, דתית או כלכלית. להערכתי, רוב גדול של הציבור בישראל מתנגד לתהליך ההפרטה וריכוז ההון והשליטה בידיים פרטיות, מתוך תפישה שעל המדינה לקחת אחריות רבה יותר לאיכות חייהם של אזרחיה. לצערי עמדת רוב זו, עקב סיבות שונות, עדיין לא באה לידי ביטוי בבחירה מושכלת בקלפיות.

ד. אחריות הפרט ביחס למגבלות המציאות:

במישור הזה, חוצה קו המחלוקת בעיקר בין שני סוגים של מחוייבות: שני ה"קצוות" הפוליטיים, הן מימין והן משמאל, מתאפיינים בכך שהם מחוייבים יותר לאידיאלים מאשר להגשמתם במציאות. בשם השמירה על טוהר העיקרון, הם פוסלים כל נכונות לפשרה, גם אם המשמעות היא הרעת המצב במציאות. הדוגלים בשלמות הארץ עקב קדושתה מתנגדים לכל פשרה, גם כזו שתחזק את אחיזתה של מדינת ישראל בשטחי ארץ ישראל שיוותרו בריבונותה. מבחינתם עדיף להיות מגורשים בכוח משטח כלשהו מאשר לוותר עליו, מכיוון שגירוש בכוח ניתן להפוך בכוח רב יותר, והויתור נתפש כצעד בלתי הפיך. את ההצלחה יבטיח בכל מקרה כוח עליון שנמצא מחוץ למציאות האנושית. לעומתם, התומכים בנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים עושים זאת בטענה שצריך "להפסיק את הכיבוש", למרות שבהעדר הסכם סביר להניח שהחלופה שתבוא בעקבות נסיגה ישראלית חד-צדדית תרע את מצבם של הפלסטינים (ולכן גם את מצבם של הישראלים), הבנה שהפלסטינים עצמם מבטאים בסקרי דעת קהל.

להבנתי העמדה הזו נובעת מקוצר רוח ומהייאוש מהאמונה ששינוי אמיתי ועמוק של המציאות אכן אפשרי. ייאוש זה קשור להבנתי קשר הדוק לתפישה המופרטת של המציאות, שהרי אם אני רק פרט בעולם שבו אין חברה אלא רק פרטים אינדיבידואליים, אין לי יכולת כפרט בודד להשפיע באופן ממשי על המציאות. כל מה שנותר לי הוא להיות צודק ולשמור על טוהר המצפון האישי שלי, שהרי פתרונות המתיימרים לשנות את המציאות אינם ריאליים, וכרוכים בהכרח בפשרות עם המציאות, כלומר בתמיכה או בביצוע ממשי של מעשים שכוללים חריגה מהטוהר הרעיוני. עמדה זו היא עמדה שבמהותה משקיפה על המציאות מהצד, ולכן גם אופוזיציונית ונטולת השפעה עליה. העמדה הזו לא מאמינה ביכולת לשינוי, ולכן גם לא מעוניינת בשיח עם מתנגדיה וביכולת להשפיע עליהם, אלא בהכפשתם והשחרת דמותם, שהרי ככל שהם יותר מכוערים, כך היא יותר יפה.

לעומתה עומדים מי שמאמינים ששינוי ממשי של המציאות, ואפילו אם הוא קטן והדרגתי, הוא אפשרי. מכיוון שהוא אפשרי, ראוי ורצוי לפעול בחברה בכלים ממשיים על מנת לקדם אותו, פעולה שנעשית בהכרח תוך התארגנות, כלומר בשיתוף פעולה עם אנשים שונים ופשרה הדדית של השותפים על מנת לגבש את המכנה המשותף שעומד בבסיס הפעולה המשותפת. פשרות אלה מחייבות בהכרח "ללכלך את הידיים" ולשלם מחיר בטוהר המצפון, לטובת הסיכוי להשיג שינוי ממשי במציאות. האנשים האלה מזוהים היום גם בשמאל ובשמאל-מרכז בישראל, הפועלים בשטח ומארגנים את הציבור בהתאם לאמונתם, וגם בימין. המחנה "הדתי-לאומי" (פרט לקצוות הקיצוניים ביותר), מתחת למסווה הדתי והאמוני שלו, לא מסתמך על ישועת השם, אלא על צעדים ממשיים בזירה הפוליטית.

***

לסיכומו של עניין, אני חוזר לטענה בה פתחתי, לפיה הדימוי המקובל של המפה הפוליטית כקשת שקצוותיה רחוקים זה מזה לא רק שלא משקפת את המציאות בצורה שעוזרת להבנתה, אלא למעשה מטשטשת אותה ומקשה על הבנתה. לטענתי, את המפה הפוליטית ניתן לייצג לא כקשת אלא כמעגל חסר, פחות או יותר כדוגמת האות הלטינית Ω (ללא נטיית הקצוות החוצה), שקצוותיו, הן הימני והן השמאלי, קרובים יותר זה לזה מאשר הם קרובים למרכז, ושני הגושים המרכזיים שלו, הימני והשמאלי, קרובים כל אחד אל הגוש השני יותר מאשר אל הקיצון באגף שלו.

יותר מכך, אני חושב שאת המעגל החסר הזה יש להציג כשהוא מונח על צידו, כדוגמת האות האנגלית C , כך ששני הקצוות נמצאים למעשה בימין. מצד שמאל עומד ה"מרכז" המייצג את הקונצנזוס הדמוקרטי-הלאומי שאינו שובר את המסגרות, שמכיר במחלוקת על הדרך אבל מאמין בשותפות המטרה וביכולת שלו ושל החולקים על דרכו לעצב את המציאות תוך קיום שיח אמיתי ופורה החותר לבירור האמת וגיבוש הסכמה, מתוך תחושת אחריות הדדית, הן כלפי השותפים הנוכחיים והן כלפי מי שהם יריבים כרגע אבל תמיד שותפים פוטנציאליים בעתיד.

נאום שנשא רא"ל יצחק רבין, ראש המטה הכללי של צה"ל, באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, בחודש יוני 1967

כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, מורי ורבותי.

ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד, הנשקף אל בירת הנצח שלנו וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו.

יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול, בהעניקכם לי את התואר "דוקטור לפילוסופיה". הרשו לי לומר את אשר על ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים, שהביאו למדינה את הניצחון במלחמת ששת הימים; הנני נציגו של צה"ל כולו.

יכולה להישאל השאלה: מה טעם ראתה האוניברסיטה, להעניק דוקטור של כבוד בפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה? מה לאנשי הצבא ולעולמה של האקדמיה המסמלת את חיי התרבות? מה לאלו העוסקים, לפי מקצועם, באלימות ולערכי הרוח? אך רואה אני בכבוד הזה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.

מוסכם ומקובל בעולם שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן, כי אם לבניין והאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה, בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ו; הנח"ל, המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר, הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי, וכיוצא באלו, הן רק דוגמאות מספר לייחודו של צה"ל בתחום זה.

אולם היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד, כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל, דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון, שהפך כבר היום לפלא.

המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב - אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטאליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסימלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק.

זאת ועוד. צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו, יותר ויותר, בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם. ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם, לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו - חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא, ששילם האויב, נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. יתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל, לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.

במלחמת ששת הימים היו גילויי גבורה, מעבר להסתערות החד-פעמית הנועזת, המתפרצת, ללא הרבה חשבונות. במקומות רבים מאוד התחוללו קרבות ארוכים ונואשים. ברפיח, באל-עריש, באום כתף, בירושלים, ברמת הגולן, במקומות אלו וברבים אחרים, התגלה הלוחם של צה"ל בגבורת רוח ובאומץ שבהתמדה. אין איש שלא יעמוד משתאה מול התופעה האנושית המדהימה והמרהיבה הזו.

מרבים לדבר על "מעטים מול רבים". במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש"ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה"ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים. ומשמעותה של עובדה זו היא שקבוצות קטנות, יחסית, של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים, ערוכים ועמוקים. משמעה שמאות מחיילינו נתקלו, לא אחת, באלפי חיילי אויב והיה עליהם לחזור, לחתור ולהבקיע, בתוך ים הסכנות הזה, שעות רבות, גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה - התנופה המלהיבה - נפוגה. בשעות אלה נשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו וב"לית-ברירה" שלפנינו. להאמין בייעודה של המלחמה ולהרות את כל משאבי הכוח הרוחני, כדי להמשיך וללחום עד סוף המסילה.

כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות; כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים; כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות ממוקשים עמוקים, תחת אש אויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה, ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים, והם הולכים הלאה קדימה - רק קדימה! פלוגות אלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית.

תמיד תבענו את הטובים ביותר לשורותיו של צה"ל, כשאמרנו הטובים לטיס. בביטוי זה, שהפך למושג, לא התכוונו רק לבחינה הטכנית ולכישרון הכפיים. התכוונו שעל מנת שיהיו טייסנו מסוגלים להביס את כל חילות האויב, של ארבע מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם להיות דבקים בערכים של טוב מוסרי, ערכים של טוב אנושי.

הטייסים שפגעו במטוסי האויב, במידה רבה כזאת של דייקנות, עד שאין איש בעולם מבין איך זה קרה ומחפשים לדבר פרושים טכנולוגים, בתחומי הנשק הסודי. השריונאים שעמדו והכו באויב, אף כאשר איכות ציודם נחותה הייתה. הלוחמים בזרועות האחרות של צה"ל שיכלו לאויב בכל מקום, על אף עדיפותו וביצוריו – כל אלה לא רק גילו אומץ קרב וקור רוח. הם גילו גם אמונה עזה בצדקתם. ידיעה שרק היחלצותם האישית, על הגדולה שבסכנות, תביא לארצם ולמשפחתם את הניצחון, שאם לא יושג פירושו של דבר יהיה כליה.

ועוד - בכל הגזרות בלטו בעדיפותם המפקדים של צה"ל, בכל הדרגים, על פני מפקדי האויב. התושייה, התבונה, הנכונות, כושר האלתור, הדאגה לחייל, ובעיקר ההליכה קדימה, לפני פיקודיהם - כל אלה אינה טכניקה או עניינים של חומר. אין להם הסבר סביר, אלא במונחים של הכרה עמוקה במוסריותה של מלחמתם.

גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי.

צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית, העומדת לו בשעת מבחן.

כמייצגו של צה"ל, בשם החיילים כולם, מקבל אני בגאווה את הוקרתכם.

אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יו"ר הכנסת, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני שר החינוך, אדוני ראש העיר ירושלים, עמיתיי מקבְּלי פְּרס ישראל, קהל נכבד. אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך. בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה. בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה. וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963 ,הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה " הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים" פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10 ,וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969. חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל. ל מדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים. בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק". אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" – הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת...". שורה אחת מפזמון השיר הִדהַדַה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן...". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעַרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל. מכובדי, עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי -- אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה. קטונתי, אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי. יש לי לב אֶחד שנשבּר 3 פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה מתוך תהומות הכאב נבעו מעיָינות של אהבה וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זוֹ יצירתי היא נטועה בַּלֶבבות הפכתי את יגוני לְניגון חדש. כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו. בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה. זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי ניסתם של מחשבות והבנות חדשות. הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים. אם רק נכיר בְּכך שרַב המֶשותף בינינו על המפריד, כולנו חפֵצי חיים כולנו חפֵצי שלום זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה. כולנו מֶיַיחַלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה. לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד. בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפזאל– התמונה לא תהיה שלמה. על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֶרַך – אינני מתייאשת. וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמֶחזק את המֶחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך. כדברי נעים זמירות ישראל "מי האיש הֶחפץ חיים נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה סור מֵרע וַעַשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו" זוהי תורת החיים! בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור, כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי אחים אנחנו. לטוב וּלְרע. וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל. מכובדיי, זכינו לראות את תקומת המֶדינה ושגשוגה עתה, בשנת ה 70 משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם":

חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר!

אִם הֲרָרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ – לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו;

מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה, נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים!

הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר!

חָשְׂפוּ אוֹר, חָשְׂפוּ אוֹר!