אני הרבה פעמים פוחת מפגשים בהדלקת נר, טקס של כוונה קטנה,  אור של נר שידריך יאיר ויכוון את הדרך של התהליך שהאדם עובר/ת.

את המפגש הזה התחלנו עם הדלקת נר.
"למי את רוצה להקדיש את הדלקת הנר?" שאלתי
"אפשר לכול אחד?" היא שאלה "כי אני רוצה להקדיש לסבתא שושנה, אתמול היה יום האזכרה שלה ולא הספקתי להדליק לה נר נשמה."
היא אמרה והדליקה את הנר לסבתא שושנה והתחלנו את תהליך הריפוי דרך קונסטלציה משפחתית.

לא ידענו שבהמשך סבתא שושנה תופיע בבדים של הקונסטלציה הנשמתית משפחתית אבל החיבור בין הנשמות הביא את הבד של סבתא אל המרחב כחלק ממרחב הריפוי..

בתהליך המונחת הביאה כול מיני בדים שייצגו כאב ועלתה השאלה: "האם הכאב הוא רק שלי או שאולי הוא היה גם בדורות הקודמים?"
ואכן היה כאב שרץ במשפחה, כאב של נטישה, עקירה, ניתוק ושיכחה, וסבתא שושנה היתה חלק מהסיפור והמרחב.

הבאנו לסבתא שושנה בד וייצוג והנחנו אותו ליד הייצוג של הכאב, בכי יצא החוצה דמעות של היזכרות, דמעות שבאות מהנשמה, כי את סבתא שושנה היא לא ממש הכירה אבל עכשיו היא רצתה להכיר אותה, לשמוע את סיפור הכאב שלה, לקבל עצה טובה כלים להתמודדות.

"אני מרגישה כול כך קרובה אליה פתאום" היא אמרה "אני כול כך שמחה שהיא איתי במרחב היום".
פרח שושנה שנפתח ומציע לנו עוד ועוד ריפוי, של העצמי ושל הדורות הקודמים, ריפוי של כאב שהופך לשמחה ואהבה.

בהודיה על הרגע, על החסד ועל הזכות.