קונסטלציה נשמתית (משפחתית מערכתית) על נפילה

הוא מפחד מנפילה. הוא נפל יותר מידיי פעמים בחייו, והוא חושש ואף מנבא את הנפילה הבאה בחייו.

הוא, כמו רובנו, רוצה להימנע מנפילה, ובעיקר מהכאב שמתלווה לנפילה, למרות שהוא אומר שכבר לא כואב לו כשהוא נופל, משהו נהייה קהה ולא צורם או צורב.

המשכנו להקשיב לנשמה, עמדנו דקות מספר בשקט, הקשבנו למכה של הנפילה ולכאב שבא אחר כך, ולפחד, לפחד של הנפילה הבאה, לרצון לא לטעות בבחירות שמביאות לנפילה ולרגשות האשם ולביקורת העצמית.

"דרישות גבוהות יש לי" הוא אומר בחצי חיוך, ואני מחייכת חיוך גדול יותר.

פתחנו עוד ועוד בדים והתבוננו על מבנה הנשמה שנפרס מולנו וחזרנו לנפילה.

"מעניין" אמרתי לו " אולי הנפילה היא לא העיניין?"

עינייו נצנצו למילותיי "אז מה העיניין הרי לשם כך באתי?"

"אולי, ואני מניחה את זה כאן במרחב, זה לא העיניין הנפילה, כי נפילות יהיו ואי אפשר למנוע את כולן, אלא איך אתה קם מהן, בוא נפתח את המרחב הזה"...

ופה התגלה האור, הוא הצליח לראות את החוזקות שלו, כמו עוף החול הפניקס לקום מתוך ההריסות.

"את יודעת אוריה " הוא אמר בסוף המפגש "וואלה אני גבר חזק עם עוצמות מדהימות של יכולות ועשיה. אני מרגיש כמו איש הברזל" הוא צחק ונפרדנו לשלום ועם לב חדש שיכול להכיל יותר מהאור והחושך, מההצלחה והנפילה.

להיות עם חמלה כלפי עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו.