קונסטלציה נשמתית משהו מכבה את התשוקות

"משהו מכבה אותי כול הזמן" הוא אמר בקול כבוי והשפיל את הראש "ונמאס לי ממנו, בא לי להעיף אותו מהחיים שלי". שמעתי את הנשמה שלו כואבת.

"את מה הוא מכבה?" אני שואלת מנסה להבין.

"את התשוקות שלי את הרצונות, אותי" שמעתי כעס בקולו וזה טוב, כעס הוא רגש שיש בו תנועה יש עוד מה לעשות.

פתחנו עוד ועוד בדים, ניסינו להבין את שורש הדיכוי העצמי, מהיכן זה נובע בנשמה.

בסוף מפגש הקונסטלציה התבוננו על מבנה הנשמה וציור הנשמה דרך הבדים וביקשתי את רשותו:

"אפשר לעשות שינוי קטן?" ביקשתי ברכות

"בטח, לכי על זה" הוא חייך,

הבד הראשון של הייצוג  "משהו שמכבה אותי כול הזמן" היה שחור, אפל, כואב, סוחב למטה, החלפתי אותו לצבע צהוב וביקשתי ממנו שיעלה על הבד, על הייצוג שוב ,

"ואיך עכשיו אתה מרגיש? משהו מכבה אותך כול הזמן באותה עוצמה?" שאלתי

"מאוד מוזר" הוא אמר כשהוא עמד על הייצוג הצהוב "זה מרגיש אחרת קליל יותר, מה עשית?" הוא התפלא,

"כלום" חייכתי רק איפשרתי לאור להיות במרחב "בוא נשים קלף שיתן תמיכה לביטוי התשוקות שלך שאתה מכבה מה דעתך?" שאלתי

"בכיף" הוא אמר , בחרתי לו קלף אבל הוא ביקש להחליף אותו ובחר קלף יפיפה שמבטא הגשמה, מים שופעים שיורדים ומגיעים ומביאים איתם שפע ומימוש.

"מעניין" אמרתי "בטבע מים מכבים את האש את התשוקה, אבל פה הם למעשה בונים את האש והתשוקה, הם משקים ומעצימים את הביטוי ובאופן קסום מאפשרים לאש להתבטא ולשגשג".

גם הוא חייך כששמע את התובנה שעלתה מתוך המרחב, מתוך הנשמה שלו, בתוך ההיפוך מתגלה הריפוי.