בית בנדטו אלונזו  מאת דני רכט ואדריכל ניקי דוידוב

משפחת אלונזו הייתה משפחה בולטת וידועה ביפו של תחילת המאה העשרים. מקורה של המשפחה היה בעיר ג'נובה (גנואה) שבצפון איטליה, ועם הדורות התערבבו בה שורשים יווניים וערביים. כמו מרבית יוצאי איטליה היו בני המשפחה קתולים באמונתם. כרם אלונזו בסמוך לנחל הירקון היה בבעלות המשפחה.

אלפונס אלונזו שימש כסגן הקונסול האיטלקי ביפו (הקונסוליה הכללית של איטליה פעלה בירושלים). בנוסף, היה חבר במועצת העירייה וניהל את סניף בנקו די רומא (Banco di Roma) ביפו. ביתו, אשר שימש גם כמקום מושבה של הקונסוליה האיטלקית ביפו, ניצב עדיין ברחוב יפת.

אחיו בנדטו אלונזו היה סוכן אוניות מצליח ובעל שם. הסוכנות שבבעלותו ייצגה באופן בלעדי את חברת הספנות האיטלקית 'רובאטינו פלוריו' (Rubbattino Florio) והחזיקה סניפים בחיפה ובבית הלבן בתל אביב. בשנת 1923 היתה סוכנות 'ב. אלונזו ובניו' הראשונה שהציעה ללקוחותיה בארץ "שרות תמידית בין יפו וחופי אמריקה בלי החלפת אניות בשום חוף". אמיליה, אחותם של אלפונס ובנדטו אלונזו, נישאה לאנטואן טלאמאס, שהיה האדם היחיד בפלשתינה (א"י) של תקופת המנדט הבריטי אשר החזיק בתואר רוזן (Count Antoine Talamas). את בית טלאמאס המפואר ניתן לראות ברחוב שערי ניקנור.

האחים אלונזו נמנו עם מייסדי מועדון הטניס ביפו (Cercle Sportif de Jaffa), אשר פעל בסמיכות לביתו של אלפונסו אלונזו ולצד רחוב בוטמה (כיום רחוב יהודה מרגוזה). מלבד פעילותו הספורטיבית, שימש המועדון כמקום מפגש חברתי לבני האליטה הערבית נוצרית בעיר. בני משפחת אלונזו קבורים בבית הקברות הרומי-קתולי "החדש"  בדרום העיר.

באמצע שנות השלושים של המאה העשרים בנה האח בנדטו שנקרא ע"ש סבו את בית בנדטו אלונזו. הבית הוקם בשדרה החדשה והיוקרתית של יפו באותה תקופה, שדרת פייסל. הכתובת כיום היא רחוב יהודה הימית 55. הבית החדש היה במרחק קצר (פחות ממאתיים מטר) מהקונסוליה האיטלקית ובית משפחת האח אלפונס, ממועדון הטניס ביפו (Cercle Sportif de Jaffa), מכנסיית סנט אנטוני ובית הספר טרה-סנטה, מרכזה הדתי והחינוכי של הקהילה הקתולית-לטינית בעיר. כמי שהחזיק באזרחות איטלקית העדיף בנדטו אלונזו לאחר מלחמת העצמאות להשאר במדינת ישראל. בחודש יולי 1952 הוא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשת צווי פינוי נגד הממשלה בגין אי תשלום דמי שכירות על שתי חנויות ושלושה מחסנים בביתו.

לאחר כיבוש יפו נקראה שדרת פייסל בשם הזמני 'רחוב שש' ובית עאסם בק א-סעיד בשדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים כיום) ששימש את משרדי עיריית יפו משנת 1937 ועד 1948, הפך לבית הממשל הצבאי. כדי לנהל את יפו המשוחררת על שלל המורכבויות שנוצרו, מונה העו"ד הירושלמי מאיר לניאדו לתפקיד המושל הצבאי של יפו בדרגת רב סרן. לצידו עבדו נוספים שהגיעו מירושלים: יעקב יהושע, חוקר ירושלים והישוב הישן והשופט יעקב גביזון. משפחות לניאדו, יהושע וגביזון שוכנו בדירות בבית בנדטו אלונזו.

עורך הדין מאיר לניאדו (1900-1966) היה נשוי ללאה ז'ולטי. בנם הוא פרופסור שלמה לניאדו, יליד 1936, יקיר העיר תל אביב לשנת 2019 ומנהל מחלקת הלב והקרדיולוגיה של בית החולים איכילוב במשך שלושה עשורים. פרופסור לניאדו זכור כרופאו של ראש הממשלה בגין. בבחירות לאסיפה המכוננת בראשית 1949 התמודד מאיר לניאדו לכנסת (אז התאפשר לקציני צבא להתמודד בעודם לובשים מדים) במסגרת רשימת יצחק גרינבוים שלא עברה את אחוז החסימה.

יעקב יהושע (1905-1982) עסק בחקר תולדות הישוב הישן בירושלים, כתב ספרים בנושא וכן פירסם ספרים על תולדות העיתונות הערבית בארץ ישראל העות'מנית והמנדטורית. כמן כן, הוא כיהן מנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות. יהושע, יקיר ירושלים בשנת 1978, היה נשוי לויקטוריה לבית פילוסוף. בנם הוא הסופר והמחזאי א. ב. יהושע (1936-2022) חתן פרס ישראל (1995). 

השופט יעקב גביזון (1905-1994) נולד בירושלים והוסמך כעורך דין בשנת 1930. עוד קודם, בין השנים 1925-1927, שימש כמזכירם הפרטי של השופט לבנון והשופט ד"ר ישראל מני בבתי המשפט בירושלים. בשנים 1945-1948 שימש כסגן האפוטרופוס הכללי בירושלים. במקביל לעבודתו הרצה בבית הספר למשפטים בירושלים. בשנת 1948 עבר ליפו וכיהן כרשם הכללי של מדינת ישראל. שנה אחר כך מונה לכהונת שופט מחוזי בתל-אביב וכיהן בו עד יציאתו לגמלאות ב-1975. בשנותיו האחרונות כשופט  כיהן כנשיא בפועל של בית משפט המחוזי בתל-אביב. אחייניתו היא השופטת רות גביזון (1945-2020) כלת פרס ישראל (2011).    

בית אלונזו הוא חלק מרצף בניינים בסגנון הבינלאומי עם הדגשים יפואיים בגדה הדרומית של רחוב יהודה הימית.   הבניינים, שרובם נבנה בתחילת שנות ה-30, מתמזגים זה אל זה, בגובה של 3 קומות מגורים, מעל קו המשכי רציף של חזית מסחרית עם גלריה. וקרניז נמשך, שהקפיצות לאורכו מדגישות את הטופוגרפיה של הרחוב. מתוך רצף זה בית אלונזו הוא הבניין עם החזות התל-אביבית ביותר. למרות שלבי הבניה השונים שהוא עבר נשמרה חזות הבניין. 

בשנת 1935 הוגשה ע"י  אינג' נחמן פרמן בקשה לבניית קומה מסחרית ושתי קומות מגורים, אולם בפועל נבנו קומה מסחרית וקומת מגורים אחת בלבד. ב-1946 הוגשה ע"י אדריכל אנטון חאברה בקשה מחודשת לקומה השניה, במערך הזהה לחזות הנוכחית, למעט מעקות המרפסות הבנויים בשלמותם, באופן השכיח בבניני הסגנון הבינלאומי ביפו. בהמשך  הגיש  האדריכל ספאדי בקשה לקומה שלישית חלקית לשתי  דירות  קטנות נפרדות בעורף הבניין. אולם שנה אחר כך, ב-1947, הגיש ספאדי בקשה להשלמת הקומה השלישית ולקומה רביעית חלקית, שאיננה נצפית מהרחוב. 

חזית בניין  מס' 55 ברחוב יהודה הימית כוללת 3 קומות מעל קומה מסחרית עם גלריה. בכל קומה 2 דירות בנות 4 חדרים. אולם מערך הדירות שונה. בדירה המערבית חדרי המגורים פונים לרחוב וחדר האורחים פונה לחצר, שהיא נרחבת מאד, ובדירה המזרחית חדר אורחים פונה לרחוב והדירה מתפתחת לעומק הבניין.

הקומפוזיציה של החזית נראית במבט ראשון כמערך סימטרי פשוט. במרכז אלמנט חדר המדרגות, פסי רוחב לבנים המגשרים בין רצועות הפתחים החזרתיים בכל קומה.  ושתי מרפסות זיזיות  מכל צד, כולל מרפסות על הגג, סיום אופייני לבנינים ביפו בסימן המשך לדורות הבאים. אולם, במבט מעמיק יותר מגלים בפועל הקומפוזיציה מורכבת הרבה יותר. באגף המערבי, אחרי המרפסות הזיזיות קיים מודול נוסף ללא מרפסות, עם פתח גדול בקומת הקרקע, שער לחצר אחורית גדולה מאד, יחסית למגרשים הסמוכים. לפי התכניות, המודול הנוסף היה בנסיגה והושלם במרפסת מובלעת עד לקו החזית. שתי המרפסות הקרובות לחדר המדרגות ארוכות יותר מהשתיים המרוחקות. 

למרות שבתכניות המרפסות מופיעות עם מעקות נקיים בנויים, בפועל יש בהן ארטיקולציה ייחודית. כל מרפסת כוללת  חלק של מעקה בנוי ובהמשכו שילוב של מעקה מרושת. כל החלקים הבנויים כוללים סיפים מודגשים. הדופן הבנויה של המעקות נמצאת בצד המרוחק של המרפסת, ובכך מתמקדת הקומפוזיציה של כל הבניין להדגש האנכי של חלון חדר המדרגות. נראה בעליל שזאת היתה החלטה עיצובית, כי מבחינה פרקטית, העמדת המעקה המרושת בחלק הפנימי של המרפסת, חושפת אותה לחלוטין למרפסות הדירה השנייה באותה קומה.  קשה לקבוע באיזה שלב בוצעה הארטיקולציה המיוחדת של האלמנטים, מאחר ועיצוב זה לא בא לביטוי במסמכי תוכניות ההגשה. טיפול זה במרפסות מעניק לבניין חזות תל אביבית, בניגוד למעקות האטומים בכל הבניינים האחרים, שכנראה ענו בכך לצורכי האוכלוסייה במקום. 

בנוסף למרפסות, הבניין הפשוט לכאורה מעוטר באלמנטים דקורטיביים, בדמות צמד קרניזים מעל חזית החנויות, שמופיעים כבר בתכניות ההגשה המקוריות. במפגש עם חדר המדרגות מתפצלים הקרניזים. קרניז אחד  מטפס ועוטף את פס החלונות של חדר המדרגות, והשני מתפתח לגגון עגול מעל הכניסה לבניין, הבולט מקו הבניין, וחריג במיוחד ברצף הבנוי ברחוב. בהמשך החזית הקרניז מטפס ועוטף גם את השער הגדול לחצר, בקצה המערבי של החזית. אלמנט מיוחד נוסף  הם חלונות ציר נפתחים לאיוורור, הן בפס החלונות בגלריה מעל לחנויות, והן בפס החלונות של חדר המדרגות, טיפול שאיננו שכיח אף בבניינים בתל אביב. 

במשך השנים שונתה חזית החנויות מדי פעם בהתאם לשימושים המשתנים, באמצע שנות השישים פעל שם סניף של בנק לאומי ונעשו שינויים בקומת הקרקע. משנות השבעים חלה התדרדרות כללית במצב הבניין  והוצאו מספר צווים של בניין מסוכן. בשנות ה-2000 חלה התעוררות מסויימת ברחוב, ובשנת 2009 בוצעו שינויים בקומת הגג החלקית. 

בהמשך נעשו מספר נסיונות לפרויקטים לשיקום הבניין. ב-2022 אושרה תכנית ביוזמת ברכה ברנר אחזקות בע"מ לתוספת בניה משמעותית בחצר הגדולה שהיתה מאחורי הבניין הקיים. במסגרת זו שומר הבניין ההיסטורי, בתכנון של אדריכל בני מולכו, ואדריכלי השימור חביבה אבן ואילן קידר. כיום כולל הפרוייקט 13 דירות בגדלים שונים.