חלק ב' - תקוה ותפילה

פרק ב': המגדלור שבאופק

(מתמקד בשלב הבא במודל: תקווה ותפילה)

חלפו יומיים מאז השיחה עם הרב גרינבוים. האווירה בבית נרגעה מעט, אבל הערב, הקושי חזר והרים את ראשו. אזעקה שנשמעה באזור סמוך הכניסה את מוישי להתקף חרדה. הוא ישב בפינת החדר, מכורבל בתוך עצמו, וסירב לצאת. "אני לא הולך מחר לחיידר", הוא מלמל, "אני לא יוצא מהבית אף פעם".

יוסי הרגיש את הייאוש המוכר מחלחל. המחשבה הראשונה שלו הייתה: זה לא ייגמר לעולם. הילד הזה לא יצליח להשתקם. התמונה השחורה של העתיד איימה להשתלט עליו.

אבל אז, כמו מתוך ערפל, עלו בזיכרונו המילים של המלמד: "אנחנו מחזיקים את התקווה עבורכם. תנסה לראות את העתיד מעבר לקושי הנוכחי".

יוסי עצר, הוא לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו לרגע. "ריבונו של עולם", הוא לחש בליבו, תפילה קטנה וחרישית הבוקעת שערי שמים, "תן לי את הכוח לטעת בו תקווה. תן לי את המילים הנכונות".

הוא התיישב על הרצפה ליד מוישי, לא כהורה כועס, אלא כמי שבא להציע יד.

"מוישי", אמר יוסי ברוך. "עכשיו באמת מפחיד. וזה בסדר לפחד. אבל אני רוצה שנעשה רגע משהו אחר".

מוישי הציץ מבין הזרועות. "מה?"

"תעצום רגע עיניים", ביקש יוסי. "אני רוצה שתדמיין את חג הפסח הקרוב. אתה רואה את זה? אנחנו נשב כולנו סביב השולחן, נקיים וחגיגיים. אתה תשיר את 'מה נשתנה' בקול הכי יפה שלך. אתה יכול לראות את זה?"

מוישי היסס, אבל עצם עיניים. חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, עלה על פניו.

"התקופה הזו, עם האזעקות והפחד, היא כמו ענן", המשיך יוסי, כשהוא מיישם את העצה לדמיין את הטוב ולראות את העתיד מעבר לקושי. "עננים עוברים, מוישי. אבל השמש? היא תמיד נשארת שם מאחורה. אנחנו נחזור לשגרה, אתה תגדל, אתה תהיה תלמיד חכם. אני מאמין בזה באמונה שלמה".

יוסי הרגיש איך התקווה שהוא משדר – אותה אמונה בעתיד טוב יותר – מתחילה להמיס את הקיפאון של מוישי. הוא לא רק ניחם את הילד; הוא שרטט עבורו דרך אל המטרה, אל היום שאחרי.

"אבא?" שאל מוישי בשקט. "אתה בטוח שזה יעבור?"

"אני בטוח", ענה יוסי, והפעם הוא באמת האמין בזה. "אנחנו לא לבד. יש לנו את הקב"ה. בוא נגיד יחד פרק תהילים? זה ייתן לנו כוח".

הם ישבו שם יחד, אב ובנו, ומלמלו את המילים העתיקות. הפעולה המשותפת הזו, החיבור בין התפילה לבין העשייה החיובית, החזיר לחדר את האוויר שנעלם.

כשסיימו, מוישי קם. הוא עדיין היה נראה עייף, אבל הכתפיים שלו כבר לא היו שמוטות. "אני אלך להכין את הילקוט", הוא אמר.

יוסי חייך לעצמו. הוא הבין שהתפקיד שלו ושל הצוות החינוכי הוא להיות "נושאי התקווה". כשהילד לא מסוגל לראות את האור, המבוגר צריך להחזיק בפנס ולהאיר את הדרך. המצב בחוץ לא השתנה, אבל בתוך הבית, משהו יסודי השתנה: הייאוש פינה את מקומו לאופק של ציפייה.