חלק ו' - שליטה פנימית

פרק ו' ואחרון: ההגה בידיים

(סוגר את המעגל ומתמקד בצלע השישית והאחרונה של המודל: שליטה פנימית)

החורף היה בעיצומו. בחוץ סערה הרוח, וטיפות גשם כבדות היכו בחלון המטבח.

"היום לא הולכים ללימודים", הודיע קול מתכתי בקו המידע של החיידר. "עקב מזג האוויר הסוער והפסקות חשמל בשכונה, הלימודים יתחילו רק בשעה 10:00, ורק אם יתאפשר".

יוסי קפא. הוא ידע ששינויים פתאומיים הם "עקב אכילס" של מוישי. חוסר ודאות היה תמיד הטריגר להתפרצויות הגדולות ביותר.

ואכן, מוישי, ששמע את ההודעה, האדים כולו. "זה לא פייר!" הוא צעק וזרק את הילקוט לרצפה. "אני כבר מוכן! מה אני אעשה עכשיו? הכל נהרס! אני שונא את החיידר הזה, אני שונא את הגשם!". הוא התחיל להסתובב במטבח בחוסר מנוחה, בועט בכיסאות. תחושת חוסר האונים המוכרת איימה להשתלט על הבית.

יוסי נשם עמוק. הוא נזכר במפגש האחרון בסדנה שעסק בשליטה פנימית. הוא זכר את המשפט: "תחושת שליטה היא האמונה שהאירועים ניתנים לשליטה על ידי המעשים שלנו".

הוא הבין שמוישי מרגיש כרגע שהעולם כאוטי ומסוכן, ושאין לו שום יכולת להשפיע. התפקיד שלו עכשיו היה לעזור למוישי להחזיר את ההגה לידיים.

"מוישי", אמר יוסי בקול שקט אך יציב, מנסה לייצר ויסות כנגד הסערה של בנו. "אתה צודק. זה ממש מעצבן שתכננו משהו אחד וקרה משהו אחר". (שלב הקבלה - קבלת המצב כפי שהוא).

מוישי עצר לרגע, מתנשם בכבדות.

"תקשיב", המשיך יוסי. "על הגשם אנחנו לא שולטים. גם לא על החשמל בחיידר. בזה אנחנו באמת 'אח קטן' מול המציאות. אבל יש משהו שבו אנחנו כן שולטים".

"במה?" שאל מוישי בזעף.

"אנחנו שולטים בתגובה שלנו", אמר יוסי. "יש לנו יכולת בחירה. אנחנו יכולים לבחור להמשיך לבעוט בכיסאות ולהיות עצבניים עד עשר, או שאנחנו יכולים לבחור לעשות משהו אחר בזמן הזה שהתפנה".

יוסי ראה את גלגלי המוח של מוישי מתחילים לעבוד. הוא הציע לו אפשרויות כדי לחזק את תחושת השליטה: "אנחנו יכולים לשבת ללמוד משניות יחד עם שוקו חם, או שאתה יכול לבנות בלגו את המגדל שרצית אתמול. מה אתה בוחר?".

מוישי היסס. המעבר מכעס לגמישות לא היה פשוט, אבל הידיעה שההחלטה בידיים שלו הרגיעה אותו. "אני רוצה לגו", הוא אמר לבסוף, "אבל אתה עוזר לי עם החלקים הקשים".

"בשמחה", חייך יוסי.

השעתיים הבאות עברו ברוגע מפתיע. כשהגיעה השעה עשר, מוישי כבר היה רגוע ואסוף. לפני שיצאו, יוסי אחז בכתפו של בנו. "מוישי", הוא אמר, "אתה יודע מה עשית היום? הוכחת שאתה 'רב החובל' של הספינה שלך. הים היה סוער, התוכניות השתנו, אבל אתה החזקת בהגה. לא נתת לסערה לקחת אותך".

מוישי חייך, חיוך של ילד שגילה את הכוח הפנימי שלו.

בדרך לחיידר, יוסי הריץ בראשו את החודשים האחרונים. המסע הזה, שהתחיל בחוסר אונים ובבדידות, הפך למסע של בנייה. הוא הביט על מוישי וראה ילד שונה. לא ילד שאין לו קשיים, אלא ילד שיודע שיש לו גב.

הוא חשב על ראשי התיבות שלמד: את"ם שמ"ש. הוא נתן למוישי אמון ואמונה, החזיק עבורו תקווה ותפילה, עזר לו לגלות מסוגלות, חיבר אותו לשייכות, יצק משמעות לקושי, ולבסוף – לימד אותו שליטה פנימית.

הגשם פסק, וקרן שמש חיוורת הציצה מבין העננים. יוסי חייך לעצמו. הם בדרך הנכונה.

סוף.