חלק א' - אמון ואמונה

פרק א': היד המושטת

הטלפון רטט על השולחן בסלון. על הצג ריצד השם "הרב גרינבוים – חיידר".

יוסי עצם עיניים ונשף אוויר בכבדות. בימים רגילים, שיחה מהמלמד של מוישי הייתה עניין מלחיץ, אבל בימים אלו? כשבחוץ המצב הביטחוני מתוח ובבית הילדים מטפסים על הקירות, שיחה כזו הרגישה כמו הקש ששובר את גב הגמל. התחושה המוכרת של חוסר אונים הציפה אותו. 

"מה כבר יש לו להגיד לי?" חשב יוסי, "שמוישי לא מרוכז? שהוא מפריע? כאילו שאני לא יודע. כאילו שיש לי מה לעשות עם זה".

הוא הרגיש את האמון העצמי שלו נסדק. המחשבה שהוא לא מצליח להחזיק את הבית, שהוא לא מצליח להיות האבא שהוא רצה להיות, כרסמה בו. הרי אם הוא המבוגר האחראי, למה הוא מרגיש כל כך אבוד?

הטלפון המשיך לצלצל. בלב כבד, יוסי ענה. "הלו?".

"ערב טוב, ר' יוסי", קולו של הרב גרינבוים היה רגוע, שונה מהטון הדידקטי שיוסי ציפה לו. "אני מתקשר לא כדי לדבר על הלימודים של מוישי, אלא כדי לשאול מה שלומכם. איך אתם מחזיקים מעמד בתקופה הזו?".

יוסי הופתע. השאלה הפשוטה הזו, שנאמרה בכנות, הייתה כמו הושטת יד מקרבת. החומות שבנה מול "המערכת" – אותו מוסד שלעיתים נתפס כמנוכר ומלחיץ – החלו לרעוד מעט.

"לא פשוט, הרב", הודה יוסי, והרגיש איך המילים משתחררות. "האמת? אנחנו בקושי מחזיקים. הילדים בחרדה, אני ואשתי מתוחים. אני מרגיש שאני מאבד שליטה".

אני שומע אותך", אמר הרב גרינבוים, ויוסי הרגיש שהוא באמת מקשיב, בהקשבה אמפתית, ללא שיפוטיות. "תדע לך שאתה לא לבד בזה. הרבה הורים מרגישים ככה עכשיו. אבל רציתי להזכיר לך משהו חשוב".

מה?" שאל יוסי.

"אנחנו מאמינים ששום דבר לא קורה במקרה", אמר המלמד בטון בטוח. "אם הקב"ה שם אותך בתפקיד הזה, להיות אבא של מוישי דווקא עכשיו, זה הסימן הכי מובהק שאתה מסוגל. יש לך כוחות שאתה אולי לא רואה כרגע, אבל הם שם. הוא סומך עליך".

המילים האלו, שחיברו בין האמון האישי לבין האמונה, פגעו בול בליבו של יוסי. פתאום, המשא הכבד על הכתפיים הרגיש טיפה יותר קל. התזכורת לכך שיש מי שמנהל את העולם, ושיש לו תפקיד ושליחות אלוקית בתוך הבית שלו, נתנה לו נקודת אחיזה.

"אנחנו כאן איתך", המשיך הרב גרינבוים, בונה מחדש את האמון הבין-אישי. "בית הספר הוא לא רק מקום ללימודים, הוא עוגן עבורכם. אנחנו רוצים לעבוד יחד. מוישי צריך להרגיש שהבית והחיידר הם יחידה אחת, שסומכים אחד על השני".

יוסי יישר את גבו על הכיסא. לראשונה מזה שבועות, הוא לא הרגיש כמו נאשם מול שופט, אלא כמו שותף. הוא הבין שכדי שמוישי ירגיש בטוח, הוא – יוסי – צריך לשדר יציבות, להפוך את הבית ל"בסיס בטוח" שאליו תמיד אפשר לחזור.

"תודה, הרב", אמר יוסי, והפעם קולו היה יציב יותר. "הייתי צריך לשמוע את זה".

"בשמחה, ר' יוסי. בוא נקבע שנשוחח שוב בעוד כמה ימים? בינתיים, רק תחזקו את ה'ביחד' שלכם בבית. זה הדבר הכי חשוב כרגע".

כשיוסי ניתק את השיחה, הוא הביט על מוישי שישב על השטיח. הילד הרים אליו עיניים חוששות, מצפה לנזיפה. יוסי חייך אליו, חיוך קטן של אמונה. "הכל בסדר, מוישי", הוא אמר, "הכל בסדר".