"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת... וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:... וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:"

לכאורה יש להבין, מצד אחד כתוב שהמיילדות החיו את הילדים, ומצד שני המיילדות אומרות שהנשים העבריות יולדות ללא עזרת המיילדת. האם הן שינו מפני פיקוח נפש, או שזו הייתה האמת? ואם כן, מה באמת היה שם, הן החיו את הילדים או שנשות ישראל ילדו לבד? ואם אכן נשות ישראל ילדו לבד, א"כ מדוע היה מגיע למיילדות שכר כ"כ גדול, הרי לכאורה הן לא עשו כלום?

ועוד, כתוב  "וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי... וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" אם השכר של המיילדות היה שה' עשה להן בתים, אז מדוע יש הפסק בין "וייטב וכו' " במילים "וירב העם וכו' " כיצד זה קשור לשכר של המיילדות?

התרגום יונתן מתרגם את הפסוק כך: "וַאֲמָרַן חַיְיתָא לְפַרְעה אֲרוּם לָא כִנְשַׁיָא מִצְרַיְתָא יְהוּדַיְיתָא אֲרוּם זְרִיזִין וְחַכִּימִין בְּדַעֲתֵּיהֶן הִינוּן קֳדָם עַד לָא תֵיתֵי לְוַותְהוֹן חַיְיתָא הִינִין תַּלְיַין עֵינֵיהֶן בִּצְלוֹי מַצְלָן וּבַעֲיָין רַחֲמִין מִן קֳדָם אֲבוּהֶן דְבִשְׁמַיָא וְהוּא שָמַע בְּקַל צְלוֹתְהוֹן" כלומר שכל הצלחת הלידות של הנשים העבריות הייתה משום שנשאו עיניהם בתפילה לשמים. ואולי אפשר לומר שהמיילדות כן פעלו לחיות את הילדים, וכמו שרש"י הקדוש אומר: "מספקות להם מים ומזון" ועשו הכל במסירות נפש ממש תוך סיכון עצמי גדול כדי שהילדים יחיו. אך הן לא תלו את ההצלחה בעצמן אלא תלו את הכל בבורא עולם, ולכן היו יכולות לומר לפרעה שהן לא עשו כלום... ודווקא האמונה הזאת, שאנחנו נעשה מצידנו את המירב במסירות נפש כפשוטו, ועם כל זאת נישא תפילה ואת ההצלחה נתלה בבורא עולם, דווקא בגלל כך היה מגיע להן שכר כה גדול.

ולעצם המילים "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים", כדי להבין מה זה "חיים" נחזור מעט לאחור לפגישה של יעקב אבינו עם פרעה כשפרעה שואל "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" יעקב אבינו מלמד אותנו שיעור לחיים ועונה "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" השימוש במושג "חיים" ו"מגורים" מתחלף בתשובתו של יעקב, וההסבר הוא ש"מגורים" פירושו להימצא פיזית בעולם, ואילו "חיים" זה לנצל את החיים לתורה ועבודת ה', ויעקב "חי" מעט שנים משום שהיו לו הרבה צרות שלא איפשרו לו לעבוד את ה' כמו שהיה רוצה.

א"כ אולי ניתן לומר בדרך מליצה שכאשר המיילדות נותנות "חיים" לילדים, הן גם דואגות שיהיו אלו חיים של תורה. וכאן המקום להכיר טובה לאימהות היקרות, שמשקיעות בילדים ללא גבול ועם כל זאת אינן מפסיקות להתפלל על ילדיהן שיצליחו בתורה ועבודת השם, ולמרות ההשקעה המרובה תולות את ההצלחה בבורא עולם .

וכאן נבוא לשאלה מדוע כתוב "וירב העם וכו' " באמצע השכר של המיילדות, אולי ניתן לומר שחלק מהשכר שלהן היה ש"וירב העם וכו' " כלומר שהן זכו לראות שההשקעה שלהן נושאת פירות ואין סיפוק גדול יותר לאמא שרואה שילדיה גדלים והולכים בדרך הנכונה ותפילתה עושה פירות.

יה"ר שנזכה לראות את כל ילדינו הולכים בדרך ה'

שאלה

בני שיחי' מתקשה לשמור על פיו שלא לדבר בשעת התפילה, כמה ששוחחתי אתו עדיין המצב אינו משביע רצון.
מה עוד עלי לעשות?

תשובה

נראה שהבן שיחי' ניחן בכושר דיבור ומתקשה לנווט את הכשרון בדרך הרצויה, לכן עלינו לסייע לו ולהדריך אותו בעניין.

כתוב בפסוק: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ",  הקב"ה מבטיח שאפילו הכלבים לא יחרצו את לשונם כשיצאו בנ"י ממצרים.

בפרשת משפטים נאמר: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (כב', ל') ופירש רש"י במקום: "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא, ז.), אמר הקב"ה תנו לו שכרו (מכילתא פ"כ).

ולכאורה יש לשאול: הרי בפרשת וארא כתוב: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וכו' " ואמרו חז"ל שהצפרדעים מסרו עצמן למיתה כדי לעשות רצון ה', ומהן למדו חנניה מישאל ועזריה כאשר העדיפו ליפול לכבשן האש ולא לעבוד ע"ז.

א"כ, מדוע הצפרדעים שמסרו עצמן למיתה לא קיבלו כל שכר, ואילו הכלבים שרק שתקו קיבלו שכר לדורי דורות?

הרי המעשה של הצפרדעים לכאורה הרבה יותר גדול ממעשה הכלבים!

מכאן אמר האדמו"ר מקוצק: זה בא ללמדנו שיותר קל לקפוץ לאש, מאשר לשתוק!

ואולי אפשר להוסיף עוד רובד להסבר: יש הבדל גדול בין המעשה של הצפרדעים למעשה של הכלבים, הצפרדעים רגילות לעשות מה שאומרים להן, וכשאמרו להן לקפוץ אמנם זה היה קשה אך הן רגילות לציית.

אבל אצל הכלבים הדבר שונה בתכלית, חז"ל אומרים במסכת ביצה, כה:, "והיינו דאמר ר''ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות" ופירש רש"י "קשים להנצח" ובישעיה נו', יא' "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה" ומובא במפרשים שהכלבים לא יכולים להתגבר על תאוותיהם, ואילו כאן הכלבים התגברו על טבעם ושתקו, בשביל כלב זה הרבה יותר קשה מאשר לקפוץ לאש משום שזה נגד הטבע שלו.

קיבלנו כאן דוגמא למאמר החכם מכל אדם "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" יש לשים לב למאמץ של ילד ולאו דווקא להישגיו. ילד שמתקשה בדבר מסוים ומתאמץ להשיג אותו ראוי להערכה הרבה יותר מילד שמשיג ללא מאמץ (שבוודאי ראוי גם הוא להערכה), הן במידות והנהגה והן בלימוד. ידוע שהרבה מגדולי ישראל צמחו ונהיו גדולים בזכות ההתמדה והעמל ולא בזכות כישרונותיהם.

א''כ עלינו לחפש, וודאי נמצא, זמן אפילו קצר שבו הוא כן הצליח לשמור על פיו ולשבח אותו על כך. ולבצע זאת שוב ושוב, על כל זמן קצר שמצליח לשמור על פיו בשעת התפילה. מחמאות אלו תיצורנה אצלו התניה חיובית ותייצר אצלו הנאה מכל רגע ששומר על פיו בתפילה, וממילא ירצה ויצליח בעז''ה לחזור על כך שוב ושוב עד שיתרגל לא לדבר כלל בשעת התפילה.

מצד שני, מכיוון שמדובר בילד שאוהב לדבר, עלינו למנף את הכישרון הזה ולעודד אותו לדבר היכן שצריך. אפשר להכין אתו חידוש לפרשת-השבוע שאותו יאמר בשולחן השבת ויזכה לשבחים על כך. אפשר גם לשלוח אתו את החידוש לכיתה ולהתייעץ עם המחנך אם מתאים שיאמר את החידוש בפני כל הכיתה, וכן על זה הדרך.

ואביא כאן מעשה נורא ששמעתי בעניין כוחה של שתיקה ובפרט בעת התפילה:

אברך מארה"ב חלה ל"ע במחלה הנוראה, בצר לו פנה אל רבו בבקשת עצה. כששמע הרב את דבר המחלה של תלמידו שאל אותו: "האם בביהכנ"ס בו אתה מתפלל מדברים בזמן התפילה?'' ענה האברך: "לצערי הרב, כן". "אם כן" ענה הרב "אין באפשרותי לסייע לך, קודם תעבור להתפלל במקום שלא מדברים בתפילה ואז נראה מה לעשות".

עשה האברך כעצת רבו, אך לא היה צריך לחזור אליו משום שהמחלה נעלמה כליל!

החליט האברך לפרסם את סיפורו ותלה מודעות בכל בתי הכנסת באזור עם הסיפור.

באחד מבתי-הכנסת היה מתפלל אברך אחר שגם הוא ל"ע חלה במחלה, החליט גם הוא לעבור לביכנ"ס שלא מדברים בו בשעת התפילה, וראה זה פלא, גם הוא נרפא כליל מהמחלה!

החליט גם הוא לעשות כקודמו ופרסם את סיפורו בכל בתי-הכנסת באזור. סיפור זה עבר והתגלגל עד שהתפרסם בכל העולם.

יהודים יקרים!

לפעמים קשה מאוד לעבור לבית-כנסת אחר, לעזוב חברים, קהילה, מרחק וכו'. אך יש לזה פתרון פשוט, במקום לעבור לבית-כנסת אחר בואו נהפוך את ביהכנ"ס שלנו למקום שלא מדברים בו בשעת התפילה!

יהי-רצון שיהיו כל בנינו זרע ברך ה'.

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:"

מתוך 600,000 הגברים שנשארו בעם ישראל, דווקא משה רבנו הלך לטפל בעצמות יוסף, ללא עזרה מאף אחד, והרי לא יתכן שלא היה מי שיעשה את זה במקומו או לפחות יעזור לו, אם כן מה היה העניין שדווקא משה רבנו יטפל בעצמות יוסף ויקיים את השבועה שהשביע יוסף את אחיו?

בספר "פרי חנן" על התורה מביא את ה"ילקוט מעם לועז" מביא בשם מדרשים שמכיוון שעם ישראל ידעו שללא עצמות יוסף לא יוכלו לצאת ממצרים ומשה הוא הגואל, הם רצו לחלוק כבוד למשה ונתנו לו לטפל בעצמו בעצמות יוסף. וכן את הזוהר הקדוש שאומר שלפי שיוסף היה ראשון לרדת לגלות, לכן משה שהוא הגואל היה צריך לטפל בו בעצמו.

ואולי ניתן להסביר בדרך נוספת, ולשם כך נחזור קצת לאחור. יוסף מוסר סימן לבני-ישראל שהאדם שיבוא ויאמר "פקד פקדתי" הוא הגואל. ושמעתי פעם הסבר מהרב שלמה לוינשטיין שליט"א שלכאורה איך ניתן לאמת את הסימן הזה, הרי בני-ישראל העבירו את הסימן מאב לבן וכל ילד בגושן ידע את הסוד, אז כל אחד היה יכול לבוא ולומר "פקד פקדתי" ואיך ידעו למי להאמין?

לכן גלגל הקב"ה שמשה רבנו יגדל בארמון של פרעה ולא בין בני-ישראל, כך שהוא לא ידע את הסימן הזה. בנוסף, הוא היה כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים, זאת אומרת שכמעט את כל ההברות הוא כלל לא היה יכול לומר ודאי לא "פקד פקדתי" שאי אפשר לומר בלי שפתיים, וכאשר ראו שהוא מצליח לומר זאת בדרך נס ובפרט שהוא לא היה אמור לדעת את הסימן, ידעו שהוא הגואל.

בפרשת וארא הקב"ה מלמד אותנו את אחד היסודות החשובים ביהדות והוא "הכרת הטוב", עד כדי כך יש להיזהר בדבר שאפילו כלפי דומם שקיבלתי ממנו טובה אין להתנהג בכפיות טובה משום שזה משחית בקרבי את מידת הכרת הטוב גם כלפי אדם. לכן ציוה הקב"ה שאהרון יכה את היאור והעפר ולא משה.

לפי זה אולי אפשר לומר שמשה רבנו עמד במשך שבעה ימים בוויכוח עם הקב"ה שהוא לא מתאים לשליחות, ונתאר לעצמנו כיצד היה מרגיש משה אם לאחר כל זאת הוא היה בא לבני-ישראל ולא היו מאמינים לו?

ובעצם הסיבה שהאמינו לו הייתה הסימן שמסר להם יוסף, אז יתכן שמשה רבנו ראה צורך להכיר טובה ליוסף שבזכותו בני-ישראל האמינו לו, לכן ראה לנכון לטפל בעצמו בצוואת יוסף שנאמרה בנשימה אחת עם הסימן "פָּקֹד יִפְקֹד... וְהַעֲלִיתֶם" כהכרת הטוב. ואולי לכן התרגום יונתן מוסיף בפסוק הזה מילה "וְאַסֵּק משֶׁה יַת אֲרוֹנָא דְגַרְמֵי יוֹסֵף בְּגַוֵּיהּ" כלומר שעשה זאת דווקא לבד משום הכרת הטוב. וכמו שמספרת הגמרא בקידושין לא' ע"ב על האמורא אבימי שכיבד מאוד את אביו ולמרות שהיו לו חמישה בנים גדולים, לא נתן להם לשמש את אביו אלא שמשו בעצמו. ובאחת הפעמים שכיבד אותו במיוחד זכה לחדש פירוש על פסוק בתהלים שקשור להכרת הטוב ואכמ"ל.

נלמד מכאן כמה חשובה מידת הכרת הטוב עד כדי שחז"ל אמרו "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה" והיא מיסודות היהדות. נתחזק במידה זו ונחנך גם את ילדינו  להכיר טובה אפילו על דברים קטנים.

אאא