"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:"

הקב"ה כורת ברית עם עם ישראל אך הברית הזאת מתרחבת גם לדורות הבאים שאינם נמצאים כאן עדיין "ואת אשר איננו פה עמנו היום".

ולכאורה כאשר כורתים ברית כל צד מבין את משמעות ההתחייבות שהוא מקבל על עצמו ומבין שהברית מחייבת אותו לעמוד בזה ונותן לזה את הסכמתו. א"כ, כיצד ניתן לכרות ברית עם מי שעדיין לא נמצא כאן? כיצד אפשר לדאוג שהוא באמת יקיים את ההתחייבויות שהתקבלו במעמד הברית?

ואולי אפשר להסביר זאת בשתי נקודות, ונמחיש זאת ע"י סיפור:

אברך צעיר נכנס למרן החפץ-חיים זצוק"ל ובקשתו בפיו: זה עתה נולד לי בני בכורי במזל"ט, אני מבקש מרבינו הדרכה כיצד לחנך אותו? שאל אותו החפץ-חיים: בן כמה הילד? "בן חודש" ענה האברך. "איחרת בעשרים שנה!'' ענה רבינו. כדי לחנך את בנך היית צריך לחנך את עצמך וכך בנך היה רואה אבא מחונך והיה מתחנך בעצמו, משום שהחינוך הוא בעיקר דוגמא אישית. וכמו שענה מרן הרב שטיינמן זצ"ל כשנשאל כיצד משפיעים על בנים או תלמידים, המשיל זאת לכוסות קטנים שעומדים מסביב וצמוד לכוס גדולה, אם נמלא את הכוס והיא תעלה על גדותיה, הכוסות הקטנים יתמלאו מעצמם. כך צריך כל הורה או מורה פשוט למלא את עצמו בתורה ומידות טובות ובניו / תלמידיו יתמלאו מאליהם.

והנקודה השניה היא, שכאשר יש להורים דעה על דבר מסויים, אפילו שהם לא מדברים על זה ליד הילדים, הילדים חשים ומרגישים ויושפעו מאוד מאותה דעה. אם זה בהשקפה או ביראת שמים ובעצם בכל תחום.

ניתן להמליץ על כך את מה שכתוב "אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן,  ואם תשב"ר נקראים "משיח" אז הרי על המשיח כתוב "והריחו ביראת ה' " אז גם הילדים יכולים לקלוט את דעתם של ההורים בהרחה בלבד.

אם כן, ודאי שניתן לכרות ברית עם הדורות שעדיין לא נולדו מכיוון שאם הוריהם יקיימו את הברית ישפיעו בכך על בניהם ועל בני בניהם.

נשתדל למלא את עצמנו בדעות טובות, מידות טובות, תורה ויראת שמים וכך נזכה לבנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים, אנשי אמת,  זרע קדש בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום!

אייל אטיאס

 יועץ-חינוכי

"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי... וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם" (דברים טו', יב'-יז')

רש"י במקום מביא שהתורה מדברת כאן על עבד שמכרוהו בי"ד בגנבתו, ובשמות כא' ו' מביא רש"י את המכילתא "ורצע אדוניו את אזנו במרצע. ... ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע (מכילתא פ"ב)"

ישנה שאלה מפורסמת, אם הרציעה היא בגלל שגנב, א"כ היה צריך לרצוע אותו מייד כשנמכר, ואילו התורה אומרת שרק אם הוא רוצה להישאר עבד לאחר שש שנים הוא נרצע, ועבד שמעוניין לחזור לביתו לאחר שש אינו נרצע כלל, מדוע?

מוקדם יותר בפרשה (דברים יב', ג'-ד') אומרת התורה: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: {ד} לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י במקום מביא: "אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא.)".

כלומר שאם חלילה עם ישראל יעבוד ע"ז ויגרום בכך שבית-המקדש יחרב, זה יחשב כאילו חלילה הם בעצמם ניתצו את המזבח! ואמרו חז"ל: "כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו" (ירושלמי יומא פ''א ה''א, מדרש תהלים קלז' י')

א"כ יוצא חלילה שבכל דור שלא נבנה בית-המקדש זה משום שעם ישראל כאילו גרמו במעשיהם לניתוץ המזבח ח"ו!

ועוד אמרו חז"ל (בבא-בתרא ס' ע"ב): "וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיה סו', י') שמחו את ירושלים וגו' " ולכאורה יש להבין, אם עוונותינו גרמו לחורבן בית-המקדש מה יעזור שנתאבל על ירושלים? כיצד האבל יכול לגרום לבנין בית-המקדש, לכאורה למרות שגרמנו בעוונותינו לחורבנו?

וננסה להסביר זאת ע"י משל לתלמיד שהתנהג שלא כשורה ורבו נאלץ להוציאו מהכיתה. לאחר כמה דקות פותח הרב את הדלת ורואה שהתלמיד שמח וטוב לב, ואינו מצטער כלל על העונש שקיבל. במצב כזה מובן שהתלמיד לא הבין את המסר ויצטרך לקבל עונש אחר שעל ידו יבין את חומרת מעשיו, וודאי שלא מגיע לו לחזור לכיתה. אך אם היה התלמיד מצטער על עונשו, אות הוא כי הבין את חומרת מעשיו ומעתה ישתדל לשפר את מעשיו.

וכך נוכל להסביר את שני העניינים, בית-המקדש ועבד עברי.

אמנם עוונותינו גרמו שלא יבנה בית-המקדש וכאילו נחרב, אך אם אנו מתאבלים עליו אות הוא כי אנו לפחות מבינים את חומרת מעשינו וחטאינו היו תוצאה של "משובת נעורים" אך ודאי שנשתדל להיטיב את מעשינו, ומשכך מובטח לנו כי נזכה גם לראות בבניין בית-המקדש.

כמו"כ בעבד עברי, אמנם הוא גנב, אך זה היה מתוך מצוקה כלכלית נוראה שהרי רק גנב שאין לו לשלם נמכר בגניבתו, ובאמת הוא אמור להבין את חומרת מעשיו מעצם מכירתו. אך אם לאחר שש שנים הוא מרגיש טוב עם העבדות ורוצה להישאר עבד, סימן שהוא לא הבין את המסר, סימן שהאזן שלו ששמעה בהר סיני "לא תגנוב" עדיין לא קלטה שאסור לגנוב, לכן רק עכשיו רוצעים את אזנו, אולי כך הוא יזכור מה ששמע בהר סיני. אך אם לאחר שש שנים הוא רוצה לחזור לביתו, סימן שהבין את המסר ואינו זקוק לעונש נוסף.

לכן נשתדל תמיד שאם אנו נאלצים להעניש את ילדינו, שיהא זה עונש עם מטרה חינוכית ונדאג שהילד יבין ויפנים את המסר כדי להפיק מכך תועלת חינוכית.