חלק ג' - מסוגלות

פרק ג': ניצחונות קטנים

(מתמקד בצלע השלישית של המודל: מסוגלות)

הבוקר שלמחרת התחיל ברגל שמאל.

השעון המעורר צלצל, אבל מוישי נשאר עמוק מתחת לשמיכה. "אני לא יכול", הוא מלמל כשיוסי נכנס לחדר. "אין לי כוח ללכת היום. אני לא יודע את החומר, כולם התקדמו ואני נשארתי מאחור. אני פשוט לא מסוגל".

יוסי הרגיש את המתח מתפשט בגופו. האינסטינקט הישן שלו היה להגיד: "מה זה לא מסוגל? קום כבר, אתה סתם מתעצל!". אבל אז הוא נזכר במפגש ההדרכה ובמושג מסוגלות. הוא נזכר במשפט המהדהד: "הורה מסוגל = ילד מסוגל". הוא הבין שאם הוא רוצה שמוישי ירגיש שהוא יכול, יוסי חייב להרגיש קודם כל שהוא עצמו מסוגל להתמודד עם הסיטואציה הזו, לא בכעס, אלא בחכמה.

הוא לקח נשימה עמוקה וניסה ליישם את "שלושת המ"מים" של המסוגלות: מידע, מילים, מודעות.

ראשית, מודעות. יוסי הביט בבנו והזכיר לעצמו: מוישי לא עושה לי דווקא. הוא מוצף. היכולת שלו להתמודד כרגע חסומה בגלל הפחד. שנית, מידע. יוסי ידע שמוישי הוא ילד חכם, אבל כרגע הוא רואה את כל היום כ"הר" ענק ובלתי עביר. הוא צריך שנפרק לו את זה, חשב יוסי. הוא צריך לחוות הצלחה אחת קטנה כדי להאמין בעצמו מחדש.

הוא התיישב על המיטה ופנה לשלב השלישי – מילים. הוא חיפש מילים שיתרגמו את המודעות לשיח רגשי ומיטיב.

"מוישי", אמר יוסי ברוך. "אני שומע שאתה מרגיש שזה גדול עליך היום. זה באמת מפחיד לחזור כשמרגישים שיש פער. אתה מרגיש כמו 'אח קטן' מול אתגר ענק, נכון?" (הוא נזכר בדימוי ששמע פעם על האח הגדול והקטן).

מוישי הנהן מתחת לשמיכה.

"אז בוא נעשה עסק", הציע יוסי. "אנחנו לא הולכים לחיידר ליום שלם. זה באמת יותר מדי כרגע". מוישי הציץ החוצה, מופתע. "אז אני נשאר בבית?"

"לא", חייך יוסי. "אנחנו רק מתלבשים. זה הכל. בזה אתה מסוגל לעמוד?". מוישי חשב רגע. "להתלבש אני יכול". "מצוין. תתלבש, ותבוא למטבח לשתות שוקו. אחר כך נראה".

כשמוישי הגיע למטבח, לבוש, יוסי החמיא לו: "ראית? היה לך קשה לצאת מהמיטה, אבל הצלחת. התגברת". הוא ידע שהתמודדויות מוצלחות מעלות את האמונה ביכולת לפתור בעיות.

"עכשיו", המשיך יוסי, "אנחנו רק הולכים עד השער של החיידר. אם תרגיש שאתה לא מסוגל להיכנס, נתקשר לרב גרינבוים ונחשוב יחד. אבל אני מאמין שאתה יכול לעשות את הצעד הזה. אני זוכר איך בתחילת השנה, כשהיה לך קשה, התגברת יפה. הכוחות האלה עדיין בתוכך".

ההליכה המשותפת אל השער, הידיעה שיש לו "גב" ושאבא לא דורש ממנו את הבלתי אפשרי אלא מפרק את הקושי, בנתה אצל מוישי תחושת מסוגלות מחודשת.

כשהגיעו לשער, מוישי היסס, אבל אז ראה את חברו מנפנף לו.

"אני אנסה להיכנס לשיעור הראשון", אמר מוישי בשקט. "אני גאה בך", אמר יוסי, והרגיש איך גם תחושת המסוגלות ההורית שלו עצמו מתמלאת. "אתה גיבור. תזכור, אתה לא צריך לפתור את הכל בבת אחת. צעד אחרי צעד".

באותו רגע, שניהם הבינו משהו חשוב: המסוגלות היא לא היעדר קושי, אלא הידיעה שיש לנו את הכלים – המידע, המילים והמודעות – לצלוח אותו, גם אם זה בצעדים קטנים.