אמאל'ה

Post date: Apr 5, 2014 7:03:00 AM

היום לפני חודש הפכתי לאמא. נולדה לי בת, החלטנו אני ובן זוגי שהפך לאבא, לקרוא לה אדר.

אני כותבת בבלוג הזה כבר הרבה שנים, לא ברצף או משהו קבוע ולא על הכל, יש דברים שאני עדיין רוצה לשמור לעצמי.

בתחילת ההריון אני ופולי הקטנה עשינו ביננו הסכם: אני אעשה הכל כדי לשמור עלי ועליה, וגם היא תעשה הכל כדי לשמור עליה ועלי. ההסכם הזה נכנס לתוקף הרבה לפני שידעתי שזו בת והוא עדיין בתוקף כמובן.

לפני הלידה עצמה הייתי מאושפזת שבועיים במחלקה להריון בסיכון גבוהה בבית חולים פוריה משבוע 32 עד 34 שזה למי שפחות מבין בשבועות סוף חודש שביעי עד אמצע שמיני.

אחר כך הייתה שמירת הריון עד שבוע 37 (תחילת חודש תשיעי) כי אפשר כבר ללדת.

במהלך כל אותה תקופה מאוד רציתי לכתוב ולשתף במה שעבר עלי, במחשבות, בפחדים ובחששות. לא עשיתי את זה, כתבתי דברים בנייד כדי לשחרר לחץ, פחדתי שאם אני אפרסם משהו אפילו סטאטוס בפייסבוק אני נותנת פתח לעין הרע או למזל רע, אפילו לא הסכמתי לצפות בפרקים חדשים של סדרות שאני אוהבת כי אני אצטרך להתרכז בסדרה ואז אולי חלילה פתאום אני אלד, אני אשכח שאני מאושפזת או בשמירה ואני לא אשמור על הבת שלי. כל אחד והאמונות שלו.

כשגיליתי על ההריון הרבה מהסובבים אותי אמר לי גם לפני שבטוח שהרופא ייתן לי שמירה או מנוחה בגלל ה- C.P ואני שאיפה שהוא רציתי קצת חופש מהשגרה פיתחתי ציפיות ולפני שחווים זאת שמירת הריון זה נשמע ממש כיף, כמובן שעד שבוע 32 ההריון שלי התנהל בצורה תקינה ואני המשכתי לעבוד במשרה מלאה, שמירת הריון זה לא כיף. אני הייתי 3 שבועות מסוגרת בבית, כל דבר הבהיל אותי כל כאב, כל תנועה חריגה, לא רציתי לצאת לשבת בבית קפה, לקחתי את המושג שמירת הריון פשוטו כמשמעו לשמור על ההריון הזה. לא רציתי שהבת שלי תיוולד מוקדם לא רציתי שהיא תהיה פג. לא רציתי לחוות את מה שההורים שלי חוו בגלל שזאת לא חוויה נעימה לא להורים ובטח שלא לתינוק.

כשהייתי מאושפזת, המיטה לידי הייתה בשיטת המיטה החמה, כמות הנשים שעברה שם, כמות הסיפורים ששמעתי, גרמה לי לפתח מומחיות להריון ולתופעות ומה יכול להיות. מה שלעיתים הגביר את החרדה ואת ההיסטריה במיוחד במהלך שמירת ההריון.

הגעתי למיון בגלל דלקות חוזרות בדרכי השתן נשארתי בגלל צוואר רחם שהתגלה כמאוד קצר.

הכינו לי כבר מההתחלה תיק ללידה עם ידונים קטנים כאלה בשביל פולי הקטנה. והיו בטוחים שאני אלד ממש בקרוב. טענו שהיו לי ועדיין יש לי צירים שאני פשוט לא הרגשתי. הסתכלו עלי מאוד מוזר שם איך אני לא מרגישה את הצירים...אני תמיד אמרתי להם שאני אעשה את הכל כדי לא ללדת מוקדם והצוות הרפואי בפוריה מצד שני הכין אותי ללידה מוקדמת. מה שאומר זריקה להבשלת ראות העובר ומעקב במוניטור תמיד ולראות אם אין משהו חריג. בתחילת ההריון הציפייה שלי הייתה להגיע לחודש תשיעי. אמא שלי לא הצליחה לעשות את זה ופחדתי שגם אני לא אצליח אז תמיד שהייתי מדברת איתה הייתי אומרת לפולי שמשבוע 37 אני מרשה לה לצאת, אפשרי יותר כמובן אבל המינימום זה 37. שבוע וחצי בפוריה והכל היה רגיל לא היה שינוי במוניטור או בהרגשה שלי לא היו צירים, דימומים או ירידת מים יש לי ילדה ממושמעת וככל שהזמן עבר עניין השבועות הלך והתקצר, גם שבוע 36 זה בסדר או 35 .השתחררתי מבית החולים ביום רביעי ה- 5.2 יום שבת שלפני התחילו בעיות. בגלל חוסר שינה שלי ועייפות עלה לי החום דבר חריג יחסית מה שהעמיד את כל צוות הרופאים על הרגלים והתחלו בסידרת בדיקות שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור אותן מזיהום או דלקת בשק הריון ועד לבדיקת מי שפיר. שבכל אחת מהבדיקות הללו אם משהו לא תקין זה אומר להיכנס ללידה במידי, שלא לדבר על הסיכונים בבדיקות עצמן. וזה אחרי שהורידו אותי לחדר לידה כי הייתה לי פתיחה של קצה אצבע אחרי שהקאתי והרגשתי לא טוב...והיו לי צירים כמובן שלא הרגשתי. כמובן שכל הבדיקות יצאו תקינות.

שבוע לפני הלידה, אני כבר בחודש תשיעי שבוע 37, חזרנו מהבית של ההורים שלי לבית שלנו כי היו לנו הרבה סידורים לקראת הלידה, לא הספקנו כלום, לא סידרנו חדר או קנינו ציוד או כל דבר אחר.

אחרי פחות מ-24 שעות בבית התחיל לי דימום מה שמצריך נסיעה למיון בפוריה. לפני שנסענו נזכרנו בקורס ההכנה ללידה שעברנו שיש סוג של דימום שלא צריך לרוץ למיון אלא אם יש התפתחיות נוספות כמו צירים או ירידת מים. נסענו למיון, שם הם קראו לזה שואו אופ.. הצגה למרות שהמיילדת אמרה לי שתוך 24 שעות עד שבוע תהיה לידה. אז חזרנו להורים שלי.

הציפייה ללידה הייתה מעייפת לא פחות, פחדתי שאני לא אדע מתי יש לי צירים כי לא הרגשתי אותם כשטענו שהיו לי צירים... או כל דבר אחר שמבשר על התפתחות ולידה.

ב- 4.3 בערב היו לי קצת כאבי גב לא משהו מוגדר, שאפשר למדוד אותו ולכן לא התייחסתי לזה וקבעתי עם בן הזוג שאם בבוקר זה לא יעבור ניסע למיון. רציתי שהפעם הבאה שאני מגיעה לפוריה זה יהיה בשביל ללדת.

וציינתי בפני פולי הקטנה שבתאריך ה-5.3 זה תאריך נהדר היוולד בו כי זה יום השנה שלי ושל אבא שלה והיא יכולה להיות מתנה נפלאה וחוץ מזה היא עמדה בכל מה שדיברנו עליו, שבוע 38 רציתי שהיא תיוולד בתחילת מרץ ובחודש עברי שבו היא נולדה ככה שלא נאלץ להשאיר אותה בשמה העוברי פולי. כי לא היה לי שום רעיון אחר לשם.

בארבע לפנות בוקר ירדו לי המים. בשעה 9:05 אדר הקטנה הגיחה לאוויר העולם במשקל של 3300 משקל יחסית מכובד להיסטוריה המשפחתית שלי לפחות, והפכה אותי ואת בן זוגי להורים.

הרגשתי צירים, זה כואב. ילדתי עם טשטוש (זה לא עוזר לכאב אבל זה עבד), הגז צחוק לא בדיוק עבד, אבל עמדתי בהבטחתי לא להשתמש באפידורל..

אחרי הלידה עצמה היו קצת סיבוכים כי במהלך הלידה אדר פגעה לי בעורק ראשי ומסתבר שאיבדתי הרבה דם, מה שהוביל לתפרים עמוקים בחדר ניתוח ואפידורל. וכל תופעות הלוואי שלו. אבל היום זה רק זיכרון רחוק. וזה שווה כל רגע באמת בלי שמץ של ציניות.

בחודש האחרון היה לנו קשה אני לא אשקר גיליתי שלתינוקות יש גזים ולא תמיד אפשר להרגיע אותם, לישון זה בהחלט מותרות, שעות ביממה שאני לא רגילה להיות נוכחת בהן, היכולת לאכול ארוחה שלמה ללא הפרעה, זה משהו שמאתגר לאכול ביד אחת ובשנייה לנענע עגלה או לאכול בהמשכים. יש גם צדדים חיוביים, גיליתי בן זוג תומך כזה שקם בלילה מחליף חיתולים מדבר איתה מסביר לה, ילדה מדהימה שהיא שלי מי היה מאמין, שמכירה שירים שאנחנו משמעים לה, היא מדברת איתנו אנחנו דואגים לה והיא שלנו. השיגרה שלנו השתנתה לחלוטין אבל היא נהייתה מעניינת, מאתגרת וכל יום הוא יום חדש, כי שיגרה זה רע.

עברנו הרבה ביחד שלושתנו, והחיים הם לגמרי לפנינו ואנחנו מצפים לכל יום איתך ללמוד וללמד

מאחלים לך ילדה שלנו הרבה אושר וצחוק, שעות שינה מרובות, פחות כאב, המון אהבה.

משיצאה אדר מרבין בשמחה.