אחרי החגים

Post date: Apr 25, 2012 6:28:25 PM

אנחנו כבר כמעט אחרי החגים עוד מנגל או שניים וזהו.

תקופת החגים תמיד מתחילה לפני פסח, חג האביב החג שבו אנחנו יוצאים לחופשי. ככה הרגשתי. עברנו דירה. אני יושבת בסלון של דירתנו החדשה, שכורה אומנם אבל שלנו. אין לתאר את ההבדל בין יחידת הדיור שגרנו בה לדירת שלושת החדרים שכרגע היא הבית שלנו. יש כאן פרטיות ושקט, לא שקט מוחלט כי בכל זאת יש שכנים מעלינו אבל התחושה שאתה לא גר בתוך הבית של מישהו, יחד איתו, כמו שהיה לנו ביחידת דיור זאת תחושה אחרת אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את השקט שיש פה עכשיו הפרטיות.

לא הכל מושלם בדירה החדשה שלנו: זה בניין טרומי, הרצפה מעט עקומה כן האריחים מעט עקומים אבל יש לנו דוד שמש, מים חמים כל הזמן, חדר לימודים לעומרי,מטבח גדול יחסית סוג של חדר שירות שיש בו גם מכונת כביסה אחרי כמעט שנתיים וחצי של מגורים יחד אני עושה כביסה בבית, וחדר שינה. החדר שינה שקנינו צריך להגיע בזמן הקרוב. חדר כזה של זוג נשוי. לא מיטה זוגית עם פינת לימודים וארון. חדר אמיתי עם מראה ושידה קטנה לצד המיטה, אחת מכל צד ממש חלום שהתגשם.

חגגנו את ליל הסדר

תמיד אחרי ליל הסדר מגיעה לדעתי אחת התקופות המורכבות במדינת ישראל. ככה אני רואה את זה. זאת תקופה שמביאה איתה עצב ושכול משואה לתקומה.

יום השואה: מאז המסע שלי לפולין בכתה י"א וגם בעקבות ההשתתפות שלי בטקס הממלכתי ביד ושם כחלק מהמסורת הצהלית של 120 חיילים מצטיינים לפני 9 שנים, יום השואה הפך שונה עבורי. למטרה של עם שלם. גם מי מאיתנו שאין לו סבא או סבתא שהם ניצולי שואה צריך לזכור ולא לשכוח, להלחם תמיד במכחישים ולדאוג שדבר כזה לא יקרה שוב לא רק לעם היהודי אלה בכלל לכל אדם באשר הוא.

אחרי יום השואה מגיע יום קשה לא פחות שבסופו תמיד מגיע הרגע לחגוג את עצמאותנו.

יום הזיכרון לחללי צהל.

יום שבו מתייחדת מדינה שלמה עם כל חלליה ונופליה במערכות השונות. יום שבו זוכרים ומודים להם על הביטחון שאנחנו חיים בזכותו ועל המדינה שהעניקו לנו. יום שבו מספרים על החיים שהופסקו, החיים שהיו יכולים להיות ומשפחות שנותרות עם חלל אחד גדול של געגוע ותהייה על מה היה קורה אם... שאלה שנותרת פתוחה וללא תשובה.

אחרי השכול הכואב ביותר מגיע יום שמוקדש כולו לתפארת מדינת ישראל.

יום העצמאות ה- 64 למדינת ישראל.

טקס הדלקת המשואות משודר ברקע בזמן כתיבת שורות אלה, טקס מרהיב ביופיו, שאני צופה בו כל שנה ברצף כמעט כבר עשור. אני מחכה בציפייה למחר כדי לפגוש את בני משפחתי שמגיעים אלינו מחר ולא רק לאוכל הטעים שיהיה אלה לאווירה לשירים למערכונים לציונות כן אני לא מתביישת לכתוב ציונות.

ואני לא כותבת מילים אלו בתמימות תאמינו לי. יש לי רכב שצריך דלק ( 8 ש"ח לליטר דלק בשירות מלא) אנחנו עברנו עכשיו לדירה של גדולים שביוני נקבל גם את חשבונות המים החשמל וארנונה, עומרי הוא סטודנט ולא עובד (עריית כרמיאל אגב טוענת שאנחנו משתכרים יחדיו 6000 שח בחודש, אתם יודעים מה הלוואי וזה היה נכון). אבל עדיין ציונות. זה התפקיד שלי ושל עומרי בתור משפחה ושל כולנו בעצם לגרום לציונות הזאת. לצאת להצביע, להפגין, לשנות, להתעקש, לתרום, לחייך, לחיות, להקים, משפחות פה כאן בארץ ישראל ולדאוג לעתיד טוב יותר לנו ולשאר עם ישראל. אתם יכולים לטעון שאני תמימה, אופטימית, נאיבית מה שתרצו אבל החינוך שקיבלתי מהורי, בבית ספר בתנועת הנוער לא מאפשר לי לחשוב אחרת למרות הידיעה שבאוסטרליה חיים הרבה יותר טוב ממני.

אני מאחלת למדינתי היקרה מכל שתפקח את ענייה ותסתכל סביב שתבין היא או יותר נכון העומדים בראשה שחיים כאן אנשים שאוהבים אותה והיו שמחים לקבל קצת שקט, את היכולת לחיות בלי חרדות יותר מידי, בלי איומים מבית. אם נהיה מאוחדים מבית את האיומים מחוץ נפתור בצורה נהדרת. שנחיה במדינה של אחדות ושיתוף ודאגה לזולת בלי להתעלם מצרות של אחרים. שהאחדות שאופפת אותנו בשבוע בין יום השואה ליום העצמאות תישאר תמיד בליבנו.

חג עצמאות שמח