התחלתי ללכת לשיעור הראשון מיד על הבוקר כל מי שהגיע לשם אפשר לומר שהיה גס רוח וממש לא התחברתי לאף אחד מהתלמידים. אחד הילדים ניגש אלי ואמר לי ששמו הוא טמוגי השולט ומהיום הוא וכול התלמידים קוראים לי עבד בישן. התעלמתי כי הבנתי שעדיף לי לא לענות. למדתי הכי טוב שיכולתי והשקעתי את כולי בלימודים. אבל טמוגי תמיד היה מציק לי הוא היה ניגש אלי ומעיף לי סטירה והולך וכמובן כל שאר הילדים העריצו אותו ותמכו בו לכן אני העדפתי לא לדבר ולסבול, העיקר לא לגרום למריבה ושאולי אסתבך בה. כך במשך שנתיים שלמות הוא היה מכנה אותי בשמות רבים ועשה עלי מתיחות רבות. במשך השנתיים הייתי מתחיל ב שמונה בבוקר ומסיים ב אחד בצהריים הייתי הולך לביית העץ שם קרוליין הייתה מביאה לי אוכל ושואלת אותי איך עבר היום שלי ומיד אחר כך היא הייתה מלמדת אותי איך לעבוד את האדמה ולגדל פירות וירקות בגינה שבנינו יחד. אבל יום אחד היא הפסיקה להגיע. זה היה בדיוק שבוע ליפני שהייתי בן 13 אמרתי לעצמי אולי היא חולה ולא מרגישה טוב אלך לבקר אותה בביתה. הלכתי לעבר ביתה ובפתח ביתה היו אנשים רבים שמוצאים את החפצים של קרוליין ומכניסים את החפצים שלהם ניגשתי אליהם ושאלתי אותם "היכן קרוליין?". ענו לי "הזקנה המשוגעת נמצאת בבית קשישים שם נמצאים כול הקשישים". שאלתי "איפה זה?". צחקו ולא ענו לי חזרתי אל בית העץ ולא נרדמתי. חזרתי ללימודים בתקווה שאולי היום היא תגיע אחרי שאסיים את הלימודים. אך מאז היא לא הגיע והייתי צריך לדאוג לעצמי לאוכל. אז הלכתי לשוק לחפש עבודה וגם לבדוק היכן בית האבות נימצא. מצאתי עבודה בתור טופר מעילים לחורף שעומד להגיע נתברר לי בית האבות היה בעיר רחוקה. עובד עצות החלטתי בינתיים להמשיך בחיי עד שיהיה ברשותי יותר מידע. קיבלתי כמה מטבעות מהעבודה החדשה שהספיקו לארוחה אחת ביום. עד שהגעתי לגיל 13 בדיוק שבוע לאחר היעלמותה של קרוליין. ובאותו היום בלימודים המורה אמר "מחר אנו נביא חיות שהצידים במיוחד צדים היום לצורך למידה. נילמד עבודה מעשית על העברים הפנימיים בגוף החיה. כל הכיתה התרגשה, רק אני מאוד הצטערתי לשמוע זאת. מהמקום מימנו אני מגיע כול החיים היו מקודשים והיה אסור להרוג. לכן הייתי עצוב. וטמוגי החליט באותו היום לעשות עלי מתיחה שכולם המשיכו לצחוק עליה לעוד הרבה זמן כנראה, הוא הביא לי משהו שניראה כמו צלחת עטופה היטיב ואמר "תיפתח את המתנה, זאת מתנת התנצלות". כולם הביטו בי בכיליון עניים אמרתי לו שאני מסמיק ומבויש "זה בסדר אני סולח לך". טמוגי התעקש תיפתח את המתנה תיראה השקעתי. פתחתי את החבילה שהייתה ארוזה יפה. בתוך החבילה היה חתיכת גדולה של בשר, וליד הבשר היה כמה ירקות ומכתב שהיה ניראה מושקע ויפה התפעלתי מטמוגי שהשקיע פתחתי את המכתב וטמוגי אמר תיקרה בקול אני רוצה שכולם ישמעו אני הקראתי בקול חלוש "אני מבקש סליחה זאת מתנה שראויה לך אבל אם אתה אוהב את אמא שלך אז תוכל רק את הירקות". אני בהתחלה לא הבנתי את הבדיחה. אבל כולם צחקו בקולי קולות. נעצרתי לחשוב למה הם צוחקים, וברגע שהבנתי את הבדיחה הגרוע והחולנית זרקתי את הצלחת על טמוגי וברחתי בבכי רצתי לכיוון בית העץ. נכנסתי ליער ושמעתי רעשי חיות מיללות הלכתי בעקבות הקולות, וראיתי כלובים וחיות שנעולות ומפוחדות בכלובים. שני כלבים גדולים ומפחידים ששומרים על המקום, ולידם שני גמדים רוכבים על סוסים אם חץ וקשת בידיהם ומכבנים אל אחד הארנבים שניסה להימלט על נפשו. הם רדפו אחריו לתוך היער. הלכתי לכלבים ולחיות שכלואות שם. היו שם חמישה ארנבים שישה יונים שועל אחד וגור זאבים. מיד ניגשתי לכלובים ושניהם נהמו עלי. נלחצתי מעט ואמרתי להם "אני רוצה לשחרר את החיות בבקשה אל תפריעו לי" ובאותו הרגע הם הביטו אחד בשני וזזו לי מהדרך. לא הבנתי מה בדיוק קרה ואם הם הבינו אותי. ניגשתי לכלובים ופתחתי את המנעולים שבכלובים. אבל החיות היו פצועות. מי שיכל לברוח ברח הארנבים והיונים נסו על נפשם. אך חלק מהחיות הצידים פצעו אותם ברגליים שלהם לכן לקחתי את גור הזאב והשואל שהיו פצועים ולקחתי אותם לכיוון בית העץ. לקחתי ציוד רפואי שנתנו לנו בלימודים והתחלתי לתפל בהם. כעבור מספר דקות נשמעו צעקות "היינה הם, הם פה". טמוגי וחבריו הגיעו אם שני הצידים. הצידים ניגשו אלי ואומרו "אתה גנב אך אתה מעז לגנוב לנו את הצייד". הם נתנו לי חבטה הגונה בבטן ולקחו את החיות המסכנות. אני התחננתי שיעזבו תוך כדי שאני מתפתל על האדמה מכאבים. לא היה ניתן לדבר איתם. הצידים פשוט הסתלקו אם החיות. טמוגי אמר בקול מתנסה "אתה רואה מיגל זה מה שקורה שזורקים עלי את המנה הנדיבה שהבאתי לך". אני התרגזתי ואמרתי "טמוגי אתה אנוכי ומגעיל אין לך שום רחמים". טמוגי ענה "רחמים זה לחלשים". צעקתי "החיות סובלות הם פצועות מתעללים בהם, בבקשה תנסה להבין. אך אתה יכול להיות כול כך אכזרי". ענה טמוגי "אני יראה לך כמה אני אכזרי". בפעם הראשונה פחדתי מאז אותו היום בכפר נצח החיים. טמוגי השתמש בכשפות אש. אני לא ידעתי שהוא מסוגל לזה. הוא החל לשרף את העצים והגינה שבניתי עם קרוליין באש חמה ואמר בקול מלא שנאה "שמעתי שאתה גר פה ביער והזקנה נטשה אותך אז היינה עכשיו היער עולה בלהבות ואני מקווה שתשרף ביחד איתו. טמוגי החל לצחקק עם חבריו. אמר טמוגי "אם תבקש סליחה האזור לך לכבות את האש". אני נכנסתי להלם וקפאתי במקום הייתי בהלם טמוגי אמר "מיגל אתה אנוכי, אתה לא חושב על היער והחיות המסכנות שיעלו בלהבות והישרפו למוות בעוד כמה דקות וברור שגם הגינה שלך תישרף רק עם תשתחווה לי אני אחשוב אם לעצור את האש. ראיתי את החיות מסביב מבוהלות ובורחות אפילו הציפורים בשמיים ברחו. מיד בלי לחשוב פעמיים השתתחתי על האדמה ובכיתי והתחננתי שירחם על היער. אבל התשובה שלו הייתה "לא. ככה אתה תילמד שרק החזק שולט ואתה חלש שצריך להיות העבד שלי. עם תהיה עבד שלי אני האצור את האש שלי". ניגשתי אליו בוכה עם דמעות בעניים תופס את החולצה שלו ומתחנן ירדתי על הברכיים ובכיתי לרחמים מימנו. ואמרתי "בבקשה תרחם על היער ועל החיות הם לא עשו לך דבר". אמר טמוגי "אמרתי לך תהיה עבד שלי ותקבל אותי כאדון שלך ואני מוכן לעזור לך לכבות את הלהבות שלי". בכיתי מעמקי נשמתי תוך כדי שאני רואה את ההרס והחורבן שהאש החל לגרום ובחוסר בררה אמרתי "אני מוכן להיות עבד שלך רק בבקשה עצור את השרפה".