בתקופה בה נשמעות אזעקות לעיתים קרובות, יותר ויותר הורים פונים אליי בדאגה: הילד מתקשה להירדם, נצמד, בוכה ללא שליטה וללא סיבה ברורה, מתפרץ או מתכנס בתוך עצמו. חשוב לדעת - תגובות חרדה אצל ילדים ונוער בתקופות של איום ביטחוני הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי.

מהו התקף חרדה אצל ילדים ונוער?

התקף חרדה הינו גל פתאומי של פחד עוצמתי שמלווה בתגובות גופניות חזקות: דופק מואץ, קושי בנשימה, רעד, הזעה, כאב בטן, יובש בפה, התכווצות בשרירים, רעידות או תחושת מחנק. 

תסמינים התנהגותיים: אצל ילדים צעירים זה יכול להיראות כהיצמדות להורה, סירוב להישאר לבד, חזרה להרטבה או התקפי בכי. אצל מתבגרים נראה לעיתים עצבנות, כעס, הסתגרות, עייפות קיצונית או הימנעות מלצאת מחדר הממ"ד.

האזעקה עצמה מפעילה בגוף את מערכת ה"חירום" - המערכת שאחראית להישרדות. המוח מזהה סכנה ומדליק אזעקה פנימית. גם אם בפועל נכנסנו למרחב מוגן והכול הסתיים בשלום, הגוף נשאר דרוך. כשזה קורה שוב ושוב - הדריכות מצטברת.

"הכול יהיה בסדר", האמנם?

הורים רבים מנסים להרגיע את ילדיהם באמצעות ההיגיון: "אנחנו מוגנים", "יש כיפת ברזל", "עברנו את זה לפני כמה חודשים, לא קרה כלום אז, הכל יהיה בסדר". המסר הזה חשוב - אך הוא לא מספיק. כשילד נמצא בהצפה, מערכת החשיבה שלו פחות זמינה. המוח הרגשי והגוף מנהלים את האירוע ואם הגוף עדיין מרגיש בסכנה – המוח יאמין לו.

כלומר: כדי להרגיע את המחשבות, צריך קודם להרגיע את הגוף.

המוח מאמין לגוף. אם הגוף נושם מהר, מתוח ורועד - המוח מפרש זאת כאיום מתמשך. אם הגוף נרגע - הנשימה מואטת, השרירים משתחררים - המוח מקבל מסר שהסכנה חלפה.

מה הורים יכולים לעשות בפועל?

1. קודם כול - לווסת את עצמכם (מודלינג) : ילדים "קוראים" את ההורה. אם אתם מדברים בקול רגוע, נושמים עמוק ומחזיקים יציבות - זהו המסר החזק ביותר. גם אם בפנים אתם לחוצים, נסו לייצב את הגוף שלכם לפני שאתם ניגשים לילד.

2. להרגיע את הגוף בזמן אזעקה או אחריה:

▪️לקחת יחד 5 נשימות איטיות (שאיפה דרך האף, נשיפה ארוכה דרך הפה)

▪️לבקש מהילד לשים יד על הבטן ולהרגיש אותה עולה ויורדת.

▪️לבצע "כיווץ ושחרור" של שרירים: לכווץ אגרופים חזק-חזק 5 שניות ואז לשחרר בבת-אחת.

▪️חיבוק עמוק וממושך - מגע יציב מוריד עוררות יתר.

3. לתת תוקף לרגש : במקום לבטל את הרגשות שהילד / מתבגר מרגיש (פחד, ייאוש, בהלה, תסכול, דאגה, חרדה) יש לשקף ולנרמל:

"נבהלת מאוד, זה באמת מפחיד כשיש אזעקה". 

ולתקף : "הגיוני מאוד ואנושי לפחד או להיבהל"

הכרה ברגש לא מגבירה חרדה - היא מפחיתה בדידות ומווסתת.

4. לשמור על שגרה עד כמה שניתן : שגרה מייצרת תחושת שליטה. שעות שינה קבועות, ארוחות מסודרות, זמן מסך מוגבל, פעילות גופנית קלה בבית - כל אלו עוזרים למערכת העצבים להתאזן.

5. להפחית חשיפה לחדשות : ילדים ומתבגרים לא צריכים רצף עדכונים. חשיפה חוזרת מגבירה תחושת סכנה מתמשכת.

6. להעביר אינפורמציה ומידע - אבל במינון מותאם גיל : לענות על שאלות בכנות, בקצרה, בלי להציף בפרטים קשים.

אם הילד לא שואל - לא חייבים להרחיב.

בסופו של דבר, ילדים צריכים שני דברים מרכזיים: מבוגר יציב לידם וגוף שמקבל עזרה להירגע, לא מספיק להגיד "הכול יהיה בסדר" , צריך לעזור למערכת העצבים להרגיש שזה כבר בסדר.

הבהרה: המידע המופיע באתר, על כלל תכניו, מובא לידיעת הקוראים למטרת העשרה בלבד. אין להתבסס על המידע המופיע באתר כתחליף לאבחון ו/או ייעוץ ו/או המלצה לטיפול כלשהו/ ו/או תחליף לייעוץ מקצועי עם גורם מקצועי כרופא, פסיכולוג, פסיכיאטר מוסמך, עובד סוציאלי וכיוצ"ב.