בית הספר עומר משגב, המאמין בחשיבות בית הספר כ"מרחב חינוכי לבגרות והתבגרות", מיישם גישה זו בתוכנית ייחודית לתלמידי כיתות י"א-י"ב בשם "מבט לעתיד" - הכנה לחיים ולמסגרות שאחרי בית הספר.

התכנית נולדה מתוך מחשבה על המעבר של התלמידים ממסגרת בית הספר למסגרות ההמשך צבא, שנת שירות, לימודים, עבודה, וכיצד ניתן לתרום ולתמוך בהכנה של הנערים והנערות לחיים עצמאיים והשתלבות מיטבית במסגרות אלו. מטרתה לאפשר תהליך שילווה את הנערים.ות בשנתיים האחרונות להיותם תלמידים, כהכנה לקראת הבאות, עם תום שנות בית הספר. במסגרת התכנית מזמינים את התלמידים להתבונן קדימה, לחקור ולגבש חלומות ודרכים להגשמתם. לדמיין תרחישים שונים, לעודד גמישות מחשבתית והתמודדות עם אתגרים וכישלונות. להשתמש בחלומות ובשאיפות לעתיד ככוח מניע בעשייה בהווה.

לתכנית שני מוקדים עיקריים:  

הכנה לקראת כניסה למעגל העבודה - חשיפה לתכנים ומושגים מעולם העבודה. הזדמנות לחקור את מאפייניהם כעובדים, רצונות ושאיפות בעולם העבודה, לקבל כלים - כיצד בונים קורות חיים, כיצד להתכונן לראיון עבודה, קבלת מידע אודות זכויות בני נוער עובדים ועוד. בנוסף, לתלמידים שמזהים צורך, נפתחת האפשרות להתנסות בעבודה במהלך שבוע הלימודים, בליווי ותמיכה של הצוות.

הכנה לקראת השירות הצבאי / שירות לאומי / שנת שירות - ההכנה למסגרת אלו מלווה בחקירה של המאפיינים של כל מסגרת, הדרישות שלה, וחשיבה על ההתאמה שלה לכל אחד מהנערים. ישנו דגש על הכנה לקראת הצו ראשון ותהליכי ההתמיינות בשנה זו. בפני התלמידים נפתחת האפשרות להתייצב באופן מרוכז לצו הראשון עם חבריהם לכיתה, בליווי הצוות החינוכי והטיפולי, במסגרת  "צו אחוד". כמו כן נשארת עבורם האפשרות להתייצב בלשכה באופן עצמאי, מתוך עידוד לתהליך בחירה של התלמיד, בהתאם לצרכיו ורצונותיו. ישנו ליווי והכוונה לאורך תקופת ההכנה, קבלת כלים להתמודדות עם הסיטואציות להן נדרשים בלשכת גיוס, ועימן נדרשים להתמודד ללא תיווך של מבוגרים נוספים.

הכנה זו רלוונטית ומשמעותית גם עבור הנערים.ות המעוניינים להתמיין לשנת שירות או לשירות לאומי, הכוללים ראיונות ודינמיקה קבוצתית, בה מתנסים במהלך התוכנית.

שאיפת צוות בית הספר המפעיל את התוכנית - מחנכות הכיתה, מרפאים בעיסוק ומטפלים רגשיים, לעשות את המיטב על מנת להגביר את הסיכויים שיפתחו בפניהם מירב הדלתות והאפשרויות, הן במסגרת השירות הצבאי, שנת השירות, השירות הלאומי ועולם העבודה, כך שלכל נער ונערה תהיה בחירה מבין אפשרויות שונות היכן ירצו להשתלב בקהילה, מתוך שיקול דעת, חקירה והיכרות עצמית, כחלק מתהליך ההתבגרות המיוחל.

מפגשי קליידוסקופ המתקיימים במסגרת ההמשך של ביה"ס שבילי העמק, הנם מפגשים ייחודיים המאפשרים מעגל שיח סביב שאלה מרכזית ורלוונטית, בה עוסקים כלל המשתתפים.

ולמה קליידוסקופ? מעגל הקליידוסקופ מורכב מחניכי מסגרת ההמשך, אנשי צוות, ואורחים מהקהילה אשר יכולים לתרום לנושא השיח, להאיר זווית ראייה נוספות, ולצבוע את נושא השיחה בגוונים חדשים.

ביום שני ה-16.5 התקיים מפגש קליידוסקופ חגיגי במסגרת ההמשך בנושא מעבר בית. השאלה המרכזית היתה "מה הופך מקום לבית?".

בחרנו לעסוק בנושא זה לאורך כל השנה עם המעבר לביה"ס במשכנו החדש. חניכי מסגרת ההמשך נמצאים אף הם לקראת מעבר משמעותי ובחירה בתכנית המשך, עם סיום הלימודים בביה"ס.

הבנו כי אנו נמצאים לקראת סיום שנת הלימודים, סוף סוף הוסרו מגבלות הקורונה, ועל כן, שמחים ונרגשים החלטנו להזמין חניכים בוגרים שלנו למפגש בביה"ס, ולבדוק יחד אילו מעברים משמעותיים עשינו בחייינו? האם העיסוק במעבר בית מעלה חששות כלשהם וכיצד ניתן לפתור אותם?

חווינו כולנו מפגש שיא משמעותי ומרגש בין חניכי המסגרת והבוגרים לדורותיהם. 

במסגרת תכנית הלימודים ובתמיכתם וסיועם של פרויקט: "גדולים במדים"- עמותת יד לילד המיוחד, יוצאים החניכים הבוגרים אחת לשבוע להתנסות בצבא. 

במהלך שהותם בבסיס בית ליד - ימ"ח צנחנים, החניכים "עלו על מדים", ובכך קיבלו הזדמנות להשתלבות בחברה הישראלית. היה מחמם את הלב לראות את הקשר שנוצר בין חניכינו לבין מפקדי וחיילי הבסיס בביצוע מגוון משימות שגרתיות, כחלק מהיערכות למצבי חירום.

בחודש מרץ התקיים טקס חגיגי ומרגש, במעמד מכובדים, אנשי צבא, משפחות, והכוכבים האמיתיים - התלמידים.  ברגע המכונן, דימו החניכים תהליך חיול, בו קיבלו כומתה אדומה של חייל הצנחנים, תג יחידה וסיכת מתנדב. 

הם הוזמנו אחד אחרי השני לצעוד בגאווה על השטיח האדום, לצלילי תשואות הקהל והמשפחות הנרגשות, כשברקע ליוותה אותם להקת גדולים במדים. שתיים מצעירות הלהקה לומדות אף הן אצלנו בבית הספר שבילי העמק.

באותו מעמד, בר, חניך ביה"ס ומתנדב בתכנית, נשא נאום בשמו ובשם חבריו:

"הגעתי לפרויקט של הצבא , דרך בית הספר שלי "שבילי העמק". 

אחי הגדול היה בצבא ותמיד ידעתי שארצה להתנדב. 

אני גם חושב שלכל אחד יש מה לתרום ושהצבא יכול לעזור ולתרום לי, וגם לי יש מה לתת לצבא. 

אני מאוד אוהב לבוא כל שבוע לפה, אני מכיר עוד חיילים ומפקדים ואני מרגיש גאווה שאני לובש את המדים. אני מאוד מתרגש ומאושר, ומודה לכל מי שעוזר לדבר הזה לקרות".

ההכנה למסגרות ההמשך מתחילה בבית ספר שפרירים רשמית בכיתה י"א, כאשר כבר בתחילת ספטמבר באסיפת ההורים הראשונה מדובר על נושא זה. בבית ספרנו הצלחה בבגרויות אינה העיקר, אלא אמצעי להשגת המטרות העיקריות בחיים, ויציאה מבית הספר עם ארגז כלים מלא בכל טוב, כגון - מסוגלות עצמית, דימוי עצמי ואמונה אמיתית בהצלחת דרכי. מיקוד במטרות האישיות של כל תלמיד מוביל אותם להבנה עצמית של מה רצוני, מה דרכי, מהן מטרותיי ולאן אני חותר להגיע בסיום שנת י"ב. 

בקבוצות קטנות שמלוות ע"י מחנך/ת הכיתה וגורם טיפולי (יועצת, מטפל, סגנית, מנהלת), מתחיל המסע שנמשך עד סיום י"ב. המסע מתחיל בהבנה מה אני רוצה להשיג, לאן אני שואף, מה זה מסגרת המשך בכלל, ומהן האופציות העומדות בפני. שנת י"א מתמקדת יותר בהכנה לצו האחוד, הכרות ראשונית עם הצבא, התמודדות עם חששות ופחדים שעולים אצל התלמידים, ולאחר מכן הכנה אינטנסיבית יותר לקראת הצו האחוד עצמו, הן הכנה מנטלית והן הכנה טכנית. מעבר מתחנה לתחנה עם הסבר מפורט ותרגול סימולציות וראיונות אישיים, וכלה ביום עצמו של הצו האחוד.

התלבטנו רבות בביה"ס האם לקיים את הצו האחוד, או להשאיר יום זה להתמודדות אישית ועצמאית של התלמידים. לבסוף הוחלט שננסה ואז נחליט. בשנתיים האחרונות אנו מקיימים צו אחוד. אמנם רוב העומס הטכני הוא בידי המחנכות, והן בהחלט עובדות קשה על מנת שכל אחד מהתלמידים יגיע מוכן ליום זה, הן מבחינת הרגשה אישית והן מבחינת טפסים ואישורים, אולם להיות ביום המרגש ליד תלמיד שנתקף חרדה לפני הראיון אישי ולהיות מסוגלים לעזור לו כי אנחנו שם איתו, שווה כל קושי בדרך. 

להפתעתנו, רובם הגדול של התלמידים שלנו נעזר בנו באותו יום. לרובם הגדול זאת פעם ראשונה שהם צריכים לספר על עצמם, לחכות בתור בסבלנות, לרדת ולעלות במדרגות ואז לרדת שוב... ורובם הגדול גם מבין את החשיבות הגדולה של אותו יום, ולכן מספיק לו שאנחנו שם איתם, ביחד! בשביל הנגיעה הקלה בכתף, הקריצה, הליווי לתחנה מסוימת (ולשירותים). אנחנו שם בשביל להרגיע, לתת מילה טובה ולייעץ, להגיד להם שעכשיו זה זמן טוב להוציא את הסנדוויץ' ולאכול. הם היו מסתדרים לבד - מי יותר ומי פחות. אבל הנוכחות שלנו, לדעת כל הצדדים, תרמה רבות והעמיקה את הקשר האישי עם התלמידים. 

עם השנים בנינו מערך שיעורים משותף לצוות שמוביל את המסע. יחד אנו מתייעצים, מה לשנות, מה להוסיף, מה כבר לא רלוונטי ומה להדגיש.

השנה בחרנו להוסיף את חברת "צעד קדימה" - הגיע אלינו מדריך מעולה, שהיה מאבחן פסיכוטכני בלשכת הגיוס. הוא העביר לתלמידים סדנה בת שלושה מפגשים לשיפור מיומנויות פסיכוטכני והכנה לראיון אישי.

בנוסף, רשמנו את התלמידים לאפליקציה, בה יכלו התלמידים לתרגל ולהתכונן למבחנים. האפליקציה נפתחה לתלמידים למשך 3 חודשים. ניתן להתחבר גם דרך המחשב ולעבוד עם התלמידים בכיתה. 

אנו ממשיכים עד סוף השנה להכין את תלמידינו לקראת יום המא"ה. בימים אלו הם עוברים את המיון התעסוקתי בזום. ישנם תלמידים שאין להם מחשב בבית, ואנו מספקים להם לקראת יום זה מחשב נייד מבית הספר, וישנם תלמידים שאינם יכולים למצוא את השקט בבית ולהתארגן בעצמם - תלמידים אלו מגיעים לבית הספר, מקבלים חדר פרטי ומבצעים את הזום לבדם, בשקט ובאינטימיות.

בשנה הבאה החלטנו כי נמשיך עם חברת "צעד קדימה", וכשבועיים לאחר הצו האחוד, נקנה מהם גם סדנת הכנה ליום המא"ה עבור התלמידים.

אנו מרגישים כי משנה לשנה אנו מדייקים את המסע עם התלמידים, והופכים אותו למשמעותי עבורם ועבורנו. 

הגענו, מחנכות י"ב הנרגשות, אל רחבת המסדרים של בסיס הגדנ"ע בשדה בוקר. התלמידים שלנו כבר עמדו בדום מתוח, עם בקבוק מים מלא עד גובה הפקק, מדוגמים להפליא במדי צה"ל.

כן, כן, אותם תלמידים שבשיגרה צריך לקרוא להם שוב מהדשא, שהדבר האחרון שמטריד אותם הוא איך לעמוד בזמנים ולשתף פעולה עם דרישות המסגרת, והנה הם כאן, מתוזמנים בדיוק של עשירית שניה, וכל זאת, בחיוך של גאווה על הפנים.

החוויה הצבאית עבור תלמידי י"ב נתפסת בדרך כלל כחווייה רחוקה, לעיתים מאיימת, מלווה בתחושת אי וודאות. אצל תלמידים בעלי לקויות למידה, החששות אף גדולים יותר, עקב הקושי להצליח במבחני המיון, על אף ההתאמות שהצבא מספק, ולקבל תפקידים נחשקים.

שבוע הגדנ"ע מדמה מסגרת צבאית: התלמידים, עם הגעתם לבסיס, נפרדו מבגדיהם האזרחיים, קיבלו מדים וציוד צבאי, ומרגע זה, למשך מספר ימים, נכנסו לתוך החוויה הצבאית.

המפקדים, בתחילה קשוחים ובהמשך גם רכים ומכילים, היו אנשי הקשר שלהם. כל התקשורת התבצעה מולם (יש לי שלפוחית בזרת / נעלם לי הבקבוק / לא הספקתי להתקלח בזמן / …), וכך פיתחו עצמאות, יכולת לתמלל את קשייהם וצרכיהם, תרגלו פנייה למקור סמכות על מנת להשיג שיתוף פעולה.

התלמידים ישנו יחד באוהל צבאי, וקיבלו משימות משותפות, כגון הרמת יריעות האוהל בבוקר והורדתן בלילה, וכן משימות אישיות, כגון גלגול שק השינה וסידור המיטה וסביבתה, כל זאת תוך עמידה בזמנים מוגדרים. הצורך לבצע את המשימות בהצלחה (אחרת "יורדים" ל-10 שכיבות שמיכה), תורגם לגילויי עזרה הדדית מרגשים, איפשר לתלמידים לראות את הקשיים של חבריהם ולהיות לצידם, לתמוך ולעודד, ולהצליח להתמודד במשותף עם שלל המשימות.

גם ברגעים של משבר, כאב וגעגוע, היו התלמידים אלו שהתגייסו לעזור אחד לשני.

במהלך השבוע התלמידים יצאו למסעות בשטח, שמעו מורשת קרב, התנסו בסדנת הסוואה, אבל השיא היה כמובן ירי במטווח. חלק מהתלמידים מאוד חיכו למטווח, בכל זאת אחרי שנים של אימונים בירי במשחקי מחשב, רצו להרגיש את הדבר האמיתי. חלקם חששו מאוד מהמטווח, אך בעידוד חבריהם העזו להתנסות, וזכו בחוויה מעצימה של התגברות על הפחד, והידיעה שבאפשרותם להסיר מחסומים אישיים, להיפתח לחוויות חדשות, ואף להנות מהן.

בסוף שבוע הגדנ"ע, בטקס סיום מרגש, קיבלו התלמידים שעזרו והובילו תעודות הצטיינות, ולאחר מכן התקיימה שיחה עם המפקדים, שבה הוסרו מחסומי ה"דיסטנס". המפקדים דיברו על מסלול חייהם, ונתנו לתלמידים לראות שמעבר לחזות המפקד הקשוח, הם בני אדם בדיוק כמותם.

חווית הגדנ"ע איפשרה לתלמידים להתגבר על קשיים, ללמוד לסמוך על עצמם, להיות נוכחים עבור חבריהם במגוון מצבים - צפויים ולא צפויים. לצאת מאזור הנוחות ולגלות שכשמסכימים לצאת מהמקום הבטוח והמוגן, מתגלות העוצמות והחוזקות.

ואנחנו המחנכות? לנו הייתה הזדמנות להיות "זבוב על הקיר", לראות את התהליכים בהתהוותם, לפעמים קצת לחבק כשממש קשה, ובעיקר להעביר את הזמן בכייף בבית הקפה של שדה בוקר או בטיולי זריחה/שקיעה בטבע. לא פחות חשוב…