פורסם ב- 22.04.20 בדהמרקר

מנתוני לשכת התעסוקה עולה שמספר דורשי האבטלה זינק מאז משבר הקורונה, כאשר בשיאו כ-90% מדורשי אבטלה היו עובדים שהוצאו לחל"ת (חופשה ללא תשלום). המספרים המבהילים מעלים שאלה לגבי השימוש הנרחב של ארגונים בחל"ת; האם החסות של הממשלה על קבוצת עובדים זו מעודדת את הארגונים להשתמש בחל"ת כאמצעי לחסכון כלכלי?

דרישת הממשלה לסגור עסקים או לצמצם פעילות בתוך הארגונים הובילה ליצירת שלושה מעמדות של עובדים. בקבוצה הראשונה נמצאים העובדים הממשיכים בשגרת עבודתם כעובדים חיוניים או באמצעות עבודה מהבית. הקבוצה השנייה, כוללת עובדים שפוטרו בעקבות סגירת החברה. ואילו בין שתי קבוצות אלו נמצאת קבוצה חדשה שמעולם לא הייתה בשימוש כה נרחב, והיא קבוצת העובדים בחל"ת. לכאורה, אותם עובדים בחל"ת נדרשים להודות למזלם, שהרי בניגוד לעובדים שפוטרו הם צפויים לחזור לעבודתם לאחר שהמצב יתייצב. אולם למעשה מדובר במצב ביניים בעל רמת אי וודאות גבוהה לגבי העתיד הכלכלי והעתיד המקצועי של אותם עובדים. עובדים בחל"ת אינם זכאים למשכורת ממקום עבודתם, אינם זכאים להפרשות פנסיוניות מצד המעסיק או לכל ההטבה שניתנת מטעם החברה (רכב, שי לחג, טלפון סלולרי וכו'). לפיכך מצבם הכלכלי של הנמצאים בחל"ת גרוע לא פחות משל העובדים המפוטרים. בנוסף למצב הכלכלי העובדים בחל"ת סובלים גם מחוסר וודאות תעסוקתי הנוגע לסיכויי חזרתם לעבודה. בעוד שהמפוטרים מודעים למצבם העגום, ויודעים כי עליהם לחפש עבודה חדשה, העובדים בחל"ת נמצאים במעין לימבו תעסוקתי. מחד הם אינם מהווים יותר חלק מהארגון, ואינם יודעים אם יחזרו לעבודתם, ומאידך הם נדרשים להכיר תודה לארגון שהסכים לשמור על מעמדם כ"עובדים" ולא לפטרם לחלוטין. לפיכך, אי הוודאות התעסוקתית מוסיפה לתחושת חוסר הבטחון של אי הוודאות הכלכלית.

בניגוד למדינות שונות, דוגמת ארה"ב, השימוש בחל"ת איננו נרחב. בישראל, גם בתקופות של משברים כלכליים גלובליים, דוגמת משבר הסאב-פריים ב-2008, לא נתקלנו בתופעה כה נרחבת. אם כן, מה קרה? מדוע אנו רואים גאות במספר העובדים בחל"ת? אחד ההסברים לשימוש הנרחב בחל"ת הוא העברת החסות על העובדים מהחברות והארגונים אל הממשלה. יתכן כי דווקא ההסכמת הממשלה לשלם לעובדים בחל"ת דמי אבטלה, אותתה לארגונים כי הם רשאים להוציא עובדים לחופשה, גם במידה והארגון ריווחי ולא נפגע ממשית מהמשבר. וכך ניתן לראות ארגונים בהם חלק מהעובדים ממשיכים את עבודתם כרגיל ואילו חלק מהעובדים הוצאו לחל"ת למרות שאין שינוי בריווחיות הארגון. מצב זה אופייני לא רק לסקטור הפרטי, גם בסקטור הציבורי ניתן למצוא בצד עובדים שהמשיכו בעבודתם כרגיל, עובדים שנדרשו לנצל את ימי החופשה, ולצידם עובדים בחל"ת. לא במפתיע, במקרים רבים מדובר לא פעם בעובדים החלשים בארגון והפגיעים ביותר לפיטורים עתידיים.

נשאלת השאלה: האם ארגון שמצליח לשלם משכורות רגילות לחלק מעובדיו או לאפשר לעובדיו לנצל ימי חופשה, זכאי לדרוש מקבוצת עובדים בארגון לצאת לחל"ת? האם אין פה מקרה של ניצול ציני של מצב כלכלי ומשבר קיומי שבחסותו הארגון מנסה לחסוך כספים? בצד התמיכה בעובדים בחל"ת על הממשלה לתת את דעתה לגבי השימוש הנרחב בהוצאת עובדים לחל"ת ולקבוע קריטריונים ברורים, על מנת שהפרקטיקה של שימוש בחל"ת לא תחלחל הלאה, כאמצעי לחיסכון כלכלי, גם בימים כתיקונם ותהפוך לנורמה ארגונית מקובלת, כפי שניתן למצוא במדינות אחרות, ובראשן ארה"ב.