את סול שלי פגשתי ב"צער בעלי חיים" בחיפה. הייתי בתחילת הלימודים של התערבויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים ורציתי לאמץ כלב עבורי וכשותף לעבודה. הוא היה בן חודשיים וחצי. גור ג'ינג'י שועלי קטן מזן שוקי. נכנסתי לעמותה והוא פשוט רץ אלינו. הייתי קצת בהלם מכל החוויה והמקום.

אני מרגישה שהוא בחר בי עוד לפני שאני בחרתי בו. ברגע שראיתי אותו לא היה לי ספק שהוא בא איתי הביתה. המנהל ניגש אלינו ואמר שקוראים לו צוציק והאם שמתי לב שאין לו עין. האמת שלא שמתי לב. סיפר שמשפחות עם ילדים התלהבו ממנו וכשראו שאין לו עין נבהלו, נגעלו ולא רצו לאמץ אותו. סיפרתי שיש לי חתול בלי עיין ושזה לא מפריע לי, להיפך! דווקא בגלל שאף אחד לא רוצה אותו, הוא חייב להיות שלי. סיפרתי שהוא מיועד להיות כלב טיפולי, הם הזדעקו ואמרו שהוא לא צריך טיפול, הוא כלב רגיל ובריא. הסברתי שוב, שהוא יעבוד יחד איתי כמטפל. זה ריגש שאותם מאוד.

זה היה לפני יותר מ 16 שנה, בשנת 2007. 16 שנים שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהעבודה הטיפולית. עבדנו עם קשישים, עם אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים אבל בעיקר עם משפחות וילדים בכל מיני מקומות ובקליניקה הפרטית שלי. סול תמיד שם איתי. הוא קו תרפיסט מקצועי ומנוסה שיודע לגשת אל כל אחד.ת בנפרד, בדרכו שלו ובקצב שלו. גם ילדים חששנים, גם כאלה שנהגו להתעלם ממנו במופגן בתחילת הטיפול, אלו שדרשו להוציא אותו מהחדר, סטודנטיות ונשות צוות עם פחד מכלבים... אצל כולם הוא הצליח לתפוס מקום משמעותי ובלתי נשכח.

בספטמבר הקרוב סול יהיה בן 17 (גיל משוער), קשיש וקצת איטי אבל עדיין עובד איתי, עדיין מצליח להיכנס ללב של ילדים, הורים, צוותים, משפחה וחברים. אני לא יודעת כמה זמן נשאר לנו יחד אבל מרגישה זכות גדולה להיות איתו בשנים האחרונות שלו.

לפני מספר שנים נתקלתי בנערה בת 18, שהייתה מטופלת שלי באחד מבתי הספר כשהייתה בת 9. זה היה טיפול מאתגר עם עבודה איטית ומשמעותית על רכישת אמון ויצירת מקום בטוח. כשנפגשנו ברחוב גיליתי שעד היום היא מחזיקה תמונה של סול בארנק שלה שמלווה אותה כל הזמן. לקח לה זמן לזהות אותי אך הדבר הראשון שהיא שאלה, זה על סול.