סביבתכם מכילה יותר ממה שאתם משערים. קודם התייחסתי אליה במונחים של הקיום והתנאים הפיסיים היומיומיים שאיתם אתם קשורים עכשיו. למעשה אתם מודעים לחלק קטן בלבד מהסביבה הגדולה והרחבה יותר שלכם. ראו את העצמי הנוכחי שלכם כשחקן במחזה; ההקבלה בוודאי לא חדשה ובכל זאת מתאימה. המחזה מתרחש במאה ה-20. אתם יוצרים את האביזרים, את התפאורה ואת הנושאים; בעצם אתם גם כותבים את המחזה, מפיקים אותו ומשחקים בו - אתם וכל אחד אחר שמשתתף בו.
אולם אתם כל כך מרוכזים בתפקידיכם, כה שקועים במציאות שיצרתם, כמעט מהופנטים בידי הבעיות, האתגרים, התקוות והצער של תפקיד מסוים, עד שאתם בעצם שוכחים שאתם יצרתם אותו. דרמה סוחפת זו, על שמחותיה והעצב שבה, דומה לחיים הנוכחיים ולסביבה הנוכחית שלכם, כפרטים וככלל.
אבל יש גם מחזות אחרים שמתרחשים בו בזמן וגם בהם יש לכם תפקיד. למחזות אלה יש התפאורות ואביזרי הבמה שלהם. הם מתרחשים בתקופות זמן אחרות. אפשר שאחד מהם ייקרא 'חיים במאה ה-21 לאחר הספירה'. אחר יכול להיקרא 'חיים במאה ה-18' או 'חיים בשנת 500 לפני הספירה' או 'בשנת 3000 אחרי הספירה'. גם את המחזות האלה אתם יוצרים וגם בהם אתם משחקים. התפאורות למחזות אלה מייצגות את הסביבה שלכם, את הסביבה שמקיפה את אישיותכם השלמה.
אבל עכשיו אני מדבר על החלק שבכם שמשתתף ומעורב במחזה המסוים הנוכחי; וחלק מסוים זה של אישיותכם השלמה כל כך ממוקד בדרמה זו, עד שאינכם מודעים למחזות האחרים שגם בהם יש לכם חלק. אינכם מבינים את המציאות הרב-ממדית שלכם; לכן זה נשמע לכם מוזר או בלתי ייאמן כאשר אני מספר לכם שאתם חיים קיומים רבים בבת אחת. קשה לכם לדמיין את עצמכם בו בזמן בשני מקומות, ובוודאי שקשה לכם לדמיין את עצמכם בזמנים שונים, בתקופות היסטוריות שונות.
במובן הפשוט ביותר זמן אינו סדרה של רגעים. המלים שאתם מדברים, הפעולות שאתם עושים, נראות כאילו הן מתרחשות בזמן, כפי שגם נראה שכיסא או שולחן תופסים מרחב. תופעות אלה הן חלק מאביזרי הבמה המורכבים שהצבתם 'מראש', ואתם חייבים לקבל אותם כממשיים בתוך המחזה.
אשתמש בשעה ארבע אחר הצהריים כדוגמה. אתה יכול לומר לחבר, "אפגוש אותך בארבע בפינה", או במסעדה, כדי לשתות משהו, לאכול או לפטפט, והחבר שלך יידע בדיוק היכן ומתי יוכל למצוא אותך. זה יקרה למרות העובדה שלשעה ארבע אחר הצהריים אין משמעות מהותית, ואין היא אלא ציון שהוסכם עליו-הסכם ג'נטלמני, אם כך תעדיפו. כשאתם הולכים לתיאטרון בתשע בערב, אבל האירועים במחזה מתרחשים בשעות הבוקר והשחקנים אוכלים ארוחת בוקר, אתם מוכנים לקבל את הזמן כפי שהוא מוצע במחזה. גם אתם מדמים שזה בוקר.
כל אחד מכם מעורב עכשיו בהפקה גדולה הרבה יותר, ובה כולכם מסכימים על הנחות בסיסיות מסוימות המשמשות מסגרת שבתוכה המחזה יכול להתרחש. ההנחות הן, שזמן הוא סדרה של רגעים הבאים בזה אחר זה; שקיים עולם אובייקטיבי, שאינו תלוי כלל ביצירה או בתפיסה שלכם; שאתם תחומים בתוך הגוף הפיסי שאתם עוטים; שאתם מוגבלים מבחינת זמן ומרחב.
יש גם הנחות אחרות שאתם מקבלים מאותן הסיבות, ואחת מהן היא ההנחה שכל תפיסה נובעת מהחושים הפיסיים; במלים אחרות, שכל מידע בא מבחוץ, ואין מידע שיכול לבוא מבפנים. לכן אתם נאלצים להתמקד באינטנסיביות באירועי המחזה.
המחזות השונים שדיברנו עליהם, המתרחשים בתקופות שונות, מייצגים את מה שאתם מכנים תקופות חיים קודמות שלכם. הם למעשה כולם קיימים בזמן אחד. אלה שעדיין מעורבים במחזות-ההשתוקקות המורכבים, שנקראים גלגולים קודמים, מתקשים מאוד לראות מעבר להם. אחדים, כאשר הם נחים בין הפקות [בין החיים], מנסים לתקשר עם אלה שמשתתפים עדיין; אבל גם הם עצמם נמצאים עדיין מאחורי הקלעים וראייתם מוגבלת.
למראית עין המחזות מתרחשים זה אחר זה, לכן גם תקשורות אלה מחזקות את התפיסה השגויה, שזמן הוא סדרה של רגעים המתנהלים לאורך קו אחד, אשר מתחיל בנקודה בלתי נתפסת כלשהי והולך לקראת סוף שגם הוא אינו נתפס.
זה גורם לכם לחשוב במושגים של התקדמות מוגבלת מאוד, הן ברמה האישית והן ברמת המין [species] גם אלה מכם שמקבלים את מציאותם של גלגולים קודמים, חושבים, "טוב, בוודאי שהגזע התקדם מאז ימי הביניים", אף שאתם חוששים מאוד שזה לא כך; או שאתם פונים לקידמה הטכנולוגית ואומרים: "לפחות התקדמנו מאוד בתחום הזה."
אתם עשויים לחייך ולחשוב שהיה קשה מאוד לדמיין סנטור רומאי הפונה להמונים באמצעות מיקרופון, למשל, וילדיו צופים בנאומו בטלוויזיה. אבל כל זה מטעה. קידמה וזמן אינם קיימים במונחים שאתם מייחסים להם.
בעיות שונות הוצבו בכל אחד ממחזות אלה, הן ברמה האישית והן ברמת הכלל. קידמה נמדדת במונחים של הדרכים המסוימות שבהן בעיות אלה נפתרו או לא נפתרו. יש תקופות בהן הושגה התקדמות גדולה. למשל, הופיעו שלוחות או נצרים חדשים כבירים שאתם, מנקודת מבטכם, כלל אינכם מתייחסים אליהם כאל קידמה.
במחזות אחדים עובד כל אחד מהשחקנים על מה שנראה כחלק זעיר של בעיה רחבה יותר, שהמחזה עצמו עומד לפתור.
אף שאני משתמש פה במשל של הדרמה, הרי 'מחזות' אלה ספונטניים מאוד, ולשחקנים המשחקים בהם יש כל החופש במסגרת המחזה. ובהתאם להנחות שהוצגו גם נכון לומר שאין חזרות. יש צופים, כפי שתראו בהמשך הספר. כמו בכל הפקה תיאטרלית טובה, כל מחזה נסוב סביב נושא כללי אחד.
האמנים הגדולים בהיסטוריה, למשל, לא הופיעו בתקופה מסוימת רק משום שנולדו לתוכה או משום שהתנאים היו מתאימים.
המחזה עצמו עסק במימוש של אמת אינטואיטיבית, במסגרת מה שאתם הייתם מכנים צורה אמנותית, מתוך יצירתיות בעלת תוצאות כה סוחפות וכבירות שיאפשרו לה לעורר יכולות רדומות בתוך כל שחקן ולשמש דוגמה להתנהגות.
תקופות של רנסאנס - רוחני, אמנותי או נפשי - מתרחשות משום שהמיקוד הפנימי האינטנסיבי של המעורבים במחזה מכוון אל אותן מטרות. האתגר עשוי להשתנות ממחזה למחזה, אבל המוטיבים הגדולים מאירים את הדרך לכל תודעה. הם משמשים מופת.
אין לקידמה דבר וחצי דבר עם זמן, אלא עם מיקוד נפשי ורוחני. כל מחזה שונה לחלוטין מכל מחזה אחר. לכן אין זה נכון להניח שפעולותיכם בתקופת חיים זו נגרמות על ידי קיום קודם, או שאתם נענשים בחיים אלה על חטאים שחטאתם בחיים קודמים. תקופות החיים הן סימולטניות.
האישיות הרב-ממדית שלכם כה עשירה, שהיא יכולה להתנסות באירועים שונים אלה ועדיין לשמר את זהותה. אבל היא כמובן מושפעת מהמחזות השונים שהיא משתתפת בהם. יש תקשורת מידית, ואם תעדיפו, משוב מידי.
למחזות אלה יש כמובן תכלית. האישיות הרב-ממדית לומדת בהם באמצעות פעולותיה. היא 'מודדת' מגוון אינסופי של תנוחות, דפוסי התנהגות, גישות, וכתוצאה מהן משנה אחרות.
מהמלה 'תוצאה' משתמעת סיבה ותוצאה, כאשר הסיבה מתרחשת לפני התוצאה. זאת למשל דוגמה קטנה אחת לכוח שיש לעיוותים כאלה ולקשיים הטמונים במחשבה מילולית, כי היא תמיד מצביעה על כיוון של קו מחשבה אחד.
אתם הנכם אותו עצמי רב-ממדי שחווה קיומים אלה, שיוצר מחזות-השתוקקות קוסמיים אלה ומשתתף בהם. אתם עכשיו מזוהים איתו בכל ישותכם רק משום שאתם ממוקדים בתפקידכם הנוכחי. יש סיבה לכך שהצבתם לעצמכם חוקים אלה. כשם שהתודעה נמצאת במצב של התהוות, כך גם העצמי הרב-ממדי: גם הוא אינו מבנה פסיכולוגי סגור, גם הוא נמצא במצב של התהוות.
הוא לומד את אמנות המימוש. טמונים בו מקורות יצירה אינסופיים, אפשרויות בלתי נדלות להתפתחות. אולם עדיין עליו ללמוד את האמצעים למימוש, והוא חייב למצוא בתוך עצמו את הדרכים שבהן יוכל להביא לידי קיום את אותן יצירות לא ידועות שחבויות בו.
ולכן יוצר העצמי הרב-ממדי מגוון של תנאים שבהם יוכל לפעול, ומציב לעצמו אתגרים, שבמושגיכם אחדים מהם נועדו לכישלון, לפחות בשלביהם הראשונים, וזאת משום שקודם כל עליו ליצור את התנאים שיולידו את היצירות החדשות. כל זה נעשה מתוך ספונטניות גדולה ושמחה ללא מצרים. מכאן שאתם יוצרים סביבות מחיה רבות יותר ממה שידוע לכם.
לכל שחקן, המגלם תפקיד, הממוקד במחזה, יש קו מנחה פנימי. משום כך הוא לא מוטל עזוב בתוך מחזה שאת שורותיו הוא עשוי לשכוח. הוא מקבל ידע ומידע שוטף דרך מה שאני מכנה החושים הפנימיים.
לשחקן יש עוד מקורות מידע פרט לאלה שנחשפים לפניו במסגרת הצרה של ההפקה. כל שחקן יודע זאת באופן אינסטינקטיבי. מתאפשרים מרווחים בתוך המחזה עצמו שבהם כל שחקן יוצא לנוח כדי להתרענן. במרווחים אלה החושים הפנימיים שלו מיידעים אותו אודות תפקידיו האחרים, וכך הוא מבין שהוא הרבה יותר מהעצמי המופיע בכל מחזה נתון.
במרווחים אלה הוא מבין שיש לו יד בכתיבת המחזה, והוא משתחרר מההנחות שקושרות אותו כאשר הוא מעורב באופן פעיל בפעילויות הדרמה. מרווחים אלה מקבילים, כמובן, למצבי השינה והחלימה שלכם; אבל יש גם זמנים אחרים שבהם כל שחקן רואה בבהירות שהוא מוקף באביזרי משחק, ובזמנים אלה ראייתו פולחת לפתע את המציאות המדומה של ההפקה.
אין זה אומר שההצגה לא אמיתית או שאין לקחת אותה ברצינות. זה פשוט אומר לגלם תפקיד - ותפקיד חשוב. אבל חובה על כל שחקן לזהות את אופי ההפקה ואת חלקו בה. עליו לממש את עצמו אל מעבר לגבולות התלת-ממדיים של התפאורה.
קיים שיתוף פעולה הדוק מאחורי הפקות מרשימות כאלה, וכל שחקן, באמצעות משחק תפקידו, מממש קודם כל את עצמו בתוך מציאות תלת-ממדית. העצמי הרב-ממדי אינו יכול לפעול בתוך מציאות תלת-ממדית עד אשר הגשים בתוכה חלק מעצמו.
כך מפיק העצמי הרב-ממדי בתוך המציאות הזאת כל מיני יצירתיות והתפתחות שאחרת לא היו יכולות להתממש. אבל אז הוא חייב להוציא את עצמו ממערכת זו באמצעות פעולה אחרת, מימוש אחר שנעשה בידי אותו חלק של עצמו שהינו תלת-ממדי.
במשך קיומו התלת-ממדי עזר העצמי לאחרים בדרכים שהיו מעבר ליכולתם, והפיק תועלת והתפתח בדרכים שאחרת היו בלתי אפשריות.
משמעות המשחק טמונה אפוא בכם. זהו רק החלק המודע שבכם שפועל במיומנות כזאת ומתמקד בביטחון כזה באביזרי ההפקה.
התכלית של כל תקופת חיים נגישה לכם; כך גם הידע שמתחת לפני העצמי המודע שאתם מכירים. בידכם גם גישה לכל מיני רמזים ומפתחות. לרשותכם עומד מלוא הידע של אישיותכם הרב-ממדית. ידע זה מאפשר לכם, כאשר אתם מכירים בו, לפתור את הבעיות מהר יותר (במונחיכם), ולהתייצב מול האתגרים שהצבתם לעצמכם; הוא גם פותח תחומים אחרים של יצירתיות, שבאמצעותם מועשרת ההצגה או ההפקה כולה.
לכן, ככל שתאפשרו יותר לאינטואיציות ולידע של העצמי הרב-ממדי לזרום דרך העצמי המודע, כך תמלאו את תפקידכם בצורה טובה יותר, וכך תוסיפו אנרגיה, תובנות ויצירתיות חדשות לכל המימד שבו אתם נמצאים.
כמובן שלכם נראה כי אתם החלק המודע היחיד של עצמכם, שהרי אתם מזדהים עם השחקן בהפקה מסוימת זו. אולם החלקים האחרים של אישיותכם רבת הממדים, אלה הלוקחים חלק במחזות הגלגוליים האחרים, גם הם מודעים. ומאחר שאתם הנכם תודעה רב-ממדית, 'אתם' מודעים גם במציאויות אחרות מלבד אלה.
אישיותכם הרב-ממדית, הזהות האמיתית שלכם, ה'אתה' האמיתי, מודעת לעצמה כעצמה בכל אחד מתפקידיה.
ל'מחזות תקופה' אלה יש אפוא תכלית ספציפית. התודעה מטבעה שואפת להגשים את עצמה בכמה שיותר ממדים - ליצור מתוך עצמה רמות חדשות של הכרה ומודעות, שלוחות חדשות. בעשותה כן, היא יוצרת את כל המציאות. מכאן שמציאות נמצאת תמיד במצב של התהוות. למשל, המחשבות שאתם חושבים במסגרת תפקידכם במחזה הן לגמרי ייחודיות והן מובילות ליצירתיות חדשה. יש היבטים מסוימים בתודעתכם שאינם יכולים לבוא לידי מימוש בשום דרך אחרת.
כאשר אתם חושבים על גלגול נשמות, אתם מניחים סדרה של שלבי התקדמות. אבל למעשה תקופות החיים השונות צומחות מתוך הווייתו של העצמי הפנימי. הן לא נכפות עליכם בידי גורם חיצוני כלשהו. הן התפתחות גשמית, תוצאה של תהליך שבו תודעתכם נפתחת ומבטאת את עצמה במירב הדרכים האפשריות לה. תודעתכם אינה מוגבלת לתקופת חיים תלת-ממדית אחת; גם אין היא מוגבלת למציאות התלת-ממדית לבדה.
מכאן שתודעתכם לובשת צורות רבות, וצורות אלה לא חייבות להיות דומות, כשם שאין הזחל דומה לפרפר. לנשמה או לישות חופש ביטוי מלא. היא משנה את צורתה בהתאם למה שמתאים לביטויה, והיא יוצרת סביבות ביטוי המתפקדות כתפאורות ועולמות שיתאימו לתכליתה. כל רקע מניב התפתחויות חדשות.
הנשמה או הישות היא אנרגיה רוחנית ייחודית מאוד. היא נותנת צורה לכל גוף שאתם לובשים עכשיו, והיא הכוח המניע מאחורי ההישרדות הפיסית, שכן ממנה אתם שואבים את חיוניותכם. לעולם אין התודעה יכולה לשקוט על שמריה; היא תמיד שואפת להתקדם ביצירתיות.
אם כן, הנשמה או הישות מעניקה למציאות התלת-ממדית ולעצמי התלת-ממדי את תכונות עצמה. יכולות הישות מתגלות בעצמי התלת-ממדי. יש לעצמי התלת-ממדי, לשחקן, גישה למידע זה ולפוטנציאל של הישות. בתהליך לימוד הפוטנציאל הזה, בתהליך שבו העצמי התלת-ממדי לומד לגלות מחדש את הקשר שלו אל הישות, הוא מקדם את רמת הישגיו, את ההבנה ואת היצירתיות שלו. העצמי התלת-ממדי הופך ליותר ממה שהוא מכיר.
בכך יוצאת נשכרת לא רק הישות, אלא גם החלקים שלה: לאחר שהתממשו במציאות התלת-ממדית, הם תורמים עכשיו לעצם איכות הקיום ומשנים את טבעו. בלי יצירתיות זו, היו במונחיכם החיים הפלנטריים עקרים תמיד. בכך נותנת הנשמה או הישות נשימה לגוף ולעצמי התלת-ממדי שבתוכו. ואז יוצא העצמי התלת-ממדי וממשיך במשימתו לפתוח תחומים נוספים של יצירתיות.
במלים אחרות, ישויות או נשמות שולחות החוצה חלקים של עצמן כדי לפתוח ולסלול מסלולי מציאות שאחרת לא היו קיימים. העצמיים התלת-ממדיים המתקיימים בתוך מציאויות אלה חייבים למקד בהן את מלוא תשומת לבם. עירנות פנימית משמשת להם מקור לאנרגיה ולעוצמה. אבל הם חייבים להגיע להבנה לגבי תפקידיהם כשחקנים, ו'בסופו של דבר', מתוך תפקידיהם ודרך פעולה אחרת של תובנה, לחזור לישות.
יש אישויות שמופיעות בתוך מחזות אלה והן ערות לחלוטין. אישויות אלה לוקחות על עצמן תפקידים, בידיעה ברורה שזהו תפקידן, להנהיג אחרים לעבר ההבנה וההתפתחות הנדרשות. הן מובילות את השחקנים אל מעבר לעצמם ולתפאורות שהם יצרו. אישויות אלה גם משגיחות על ההצגה מרמות אחרות של מציאות וגם מופיעות בין השחקנים. מטרתן היא לפתוח בתוך העצמי התלת-ממדי את אותם שערים פסיכולוגיים שבאמצעותם הוא ישתחרר להתפתחות נוספת במערכת אחרת של מציאות.
אתם לומדים להיות יוצרים-שותפים, אתם לומדים להיות אלוהים, כפי שאתם היום מבינים את המושג. אתם לומדים אחריות - האחריות של כל תודעה פרטית. אתם לומדים לטפל באנרגיה שהנכם לשם יצירה.
אתם תהיו קשורים לאלה שאתם אוהבים ולאלה שאתם שונאים, אבל תלמדו לשחרר ולאבד ולפזר את השנאה. תלמדו להשתמש אפילו בשנאה באופן יצירתי, ולהפנות אותה למטרות הגבוהות יותר, להתמיר אותה לבסוף לאהבה. אבהיר זאת יותר בפרקים הבאים.
התפאורות בסביבתכם הפיסית, האביזרים שיכולים להיות כה נעימים, ההיבטים הפיסיים של החיים כפי שאתם מכירים אותם - כל אלה הסוואות, ומשום כך אני קורא למציאות הפיסית שלכם הסוואה. הסוואות אלה מורכבות מהחיוניות של היקום. הסלעים והאבנים וההרים והאדמה, כולם הסוואות שוקקות חיים, מארגים נפשיים משולבים הנוצרים בידי תודעות זעירות שאינכם יכולים לתפוס. האטומים והמולקולות שמרכיבים אותם בעלי תודעה משל עצמם כמו האטומים והמולקולות שבתוך גופכם.
מכיוון שלכולכם יד ביצירת המקום הפיסי, ומשום שאתם עצמכם שוכנים בתוך צורה פיסית, הרי כאשר אתם משתמשים בחושים הפיסיים אתם יכולים לתפוס רק את המקום הפנטסטי הזה. המציאות שקיימת הן בתוכו והן מעבר לו תחמוק מתפיסתכם.
אולם גם השחקן אינו לגמרי תלת-ממדי, הוא חלק מעצמי רב-ממדי. טמונות בו שיטות התפיסה שמאפשרות לו לראות דרך התפאורות וההסוואה את מה שנמצא מעבר לבמה. ויותר מזה, הוא משתמש בחושי תפיסה פנימיים אלה בקביעות, אף שהחלק המשחק שבו כה מרוכז במחזה עד שאין הוא מודע לכך. החושים הפיסיים יוצרים למעשה את המציאות הפיסית שנראה כי הם רק תופסים. הם עצמם הינם חלק מההסוואה, אולם הם פועלים כעדשות על התפיסות הפנימיות הטבעיות שלכם, עדשות המאלצות אתכם 'לראות' שדה פעילות נתון כחומר פיסי; וכך ניתן להסתמך על החושים הפיסיים רק לגבי מה שמתרחש ברמה השטחית. אתם יכולים למשל ללמוד על המיקום של השחקנים האחרים או לאמוד זמן באמצעות שעון, אבל אותם חושים פיסיים לא יגלו לכם שהזמן עצמו הוא הסוואה, או שתודעה יוצרת את שאר השחקנים, או שמעל ומעבר לחומר הפיסי, שהוא כה גלוי לכם, קיימות מציאויות שאינכם יכולים לראות.
לעומת זאת, בעזרת החושים הפנימיים אתם יכולים לתפוס מציאות כפי שהיא קיימת לבד מהמחזה ומחלקכם בו. כדי לעשות זאת אתם חייבים כמובן, ולפחות באופן זמני, להפנות את תשומת לבכם הלאה מההתרחשות התמידית - לסגור את החושים הפיסיים ולהתיק את תשומת הלב לאירועים שקודם חמקו מכם.
התוצאה תהיה, וזה יכול להישמע פשטני, כאילו החלפתם זוג משקפיים אחד באחר, שכן, במהותם, החושים הפיסיים מלאכותיים לעצמי הפנימי כמו זוג משקפיים או אמצעי עזר לשמיעה עבור העצמי הפיסי. החושים הפנימיים באים אפוא לידי שימוש מתוך תודעה מלאה רק לעתים רחוקות.
אם בין רגע אחד למשנהו תיעלם הסביבה המוכרת שלכם, ובמקומה תתפסו מערכת אחרת של נתונים שאין לכם הכלים להבין אותם, אתם עשויים להתמלא אימה. לכן הרבה מהמידע שמעבירים החושים הפנימיים חייב לעבור תרגום למונחים שאתם יכולים להבין.
מערכת ההסוואות המסוימת שלכם איננה היחידה. למציאויות אחרות מערכות הסוואה שונות לגמרי, אולם לכל האישויות חושים פנימיים שהם תכונות של התודעה, ודרך חושים פנימיים אלה מתנהלות תקשורות שהעצמי המודע יודע עליהן רק מעט. אחת ממטרותיי היא להביא לידיעתכם כמה מתקשורות אלה.
אם כן, הנשמה או הישות איננה העצמי שקורא ספר זה. הסביבה שלכם כוללת הרבה יותר מהעולם שאתם רואים סביבכם; היא מורכבת גם מסביבות של תקופות חיים קודמות שאינכם ממוקדים בהן עכשיו. ויותר נכון לומר שהסביבה האמיתית שלכם מורכבת ממחשבותיכם ותחושותיכם, שכן באמצעותן אתם יוצרים לא רק את המציאות הזאת, אלא כל מציאות שאתם לוקחים בה חלק.
סביבתכם האמיתית חפה ממגבלות מרחב וזמן. בסביבתכם האמיתית אין לכם צורך במלים, שכן תקשורת היא מידית. בסביבתכם האמיתית אתם יוצרים את העולם הפיסי שאתם מכירים. החושים הפנימיים יאפשרו לכם לתפוס את המציאות שאיננה תלויה בצורה הפיסית.אבקש אפוא מכולכם לנטוש את תפקידכם לרגע ולנסות תרגיל פשוט זה.
דמיינו שאתם נמצאים על במה מוארת, ולשם כך, דמיינו שזהו החדר שאתם יושבים בו. עכשיו, עצמו את עיניכם ודמיינו שהאורות כבו, התפאורה נעלמה ואתם לבד.
הכל חשוך. היו בשקט. דמיינו, באופן הבהיר ביותר שאפשר, את קיומם של חושים פנימיים. בשלב זה ראו אותם עדיין כמקבילים לחושיכם הפיסיים. פנו את הכרתכם מכל מחשבה ודאגה. היו פתוחים לקבל. הקשיבו בעדינות רבה, לא לקולות הפיסיים, כי אם לקולות שבאים דרך החושים הפנימיים.
אפשר שיתחילו לעלות דימויים. קבלו אותם כמראות, התקפים כמו אלה שאתם רואים באופן פיסי. העמידו פנים שיש עולם פנימי והוא יתגלה לכם ככל שתלמדו לתפוס אותו בחושים פנימיים אלה.
העמידו פנים שעד כה, במשך כל ימי חייכם, הייתם עיוורים לעולם זה, ועכשיו אתם מתחילים לראות אותו לאט לאט. אל תשפטו את כל העולם הפנימי על סמך התמונות הקטועות שאתם עשויים לקבל או על סמך הקולות שאתם עשויים לשמוע בשלב ראשוני זה, כי השימוש שלכם בחושים הפנימיים עדיין אינו מיומן.
עשו תרגיל פשוט זה למשך כמה דקות לפני השינה או כאשר אתם במצב נינוח. זה יכול להיעשות גם תוך כדי מטלה שגרתית שאינה דורשת את כל ריכוזכם.
כך תלמדו להתמקד במימד עירנות שונה, כאילו הייתם מצלמים תמונות חטופות בסביבה זרה. זכרו שבשלב זה אתם תופסים רק חלקים. קבלו את אלה, אבל אל תנסו להגיע למסקנות כלליות או לפירושים. עשר דקות ליום מספיקות להתחלה.המידע בספר זה מכוון במידה מסוימת דרך החושים הפנימיים של האישה שעכשיו בטרנס. הישג כזה הוא התוצאה של דיוק פנימי מאורגן היטב ושל אימון. רובורט לא היה יכול לקבל ממני את המידע - המידע לא היה יכול לעבור פירוש או תרגום - כאשר הוא ממוקד באינטנסיביות בסביבה הפיסית. כך שהחושים הפנימיים הם ערוצים המעבירים תקשורת בין הממדים השונים של קיום. אבל אפילו בדרך זו המידע חייב לעבור עיוות מסוים כאשר הוא מתורגם למונחים פיסיים. אחרת לא היה ניתן לתפוס אותו כלל.
הקדשתי זמן מה להדגיש את העובדה שכל אחד מאיתנו יוצר את הסביבה שלו, כי אני רוצה שתבינו שהאחריות לחייכם ולסביבתכם היא שלכם בלבד.
כאשר אתם מאמינים שזה אחרת, אתם מוגבלים; במקרה כזה סביבתכם מייצגת את כל הידע וההתנסות 'שיש'. כל זמן שתאמינו כי סביבתכם אובייקטיבית ועצמאית מכם, תרגישו במידה רבה חסרי אונים לשנות אותה, לראות מעבר לה או לדמיין חלופות אחרות. בהמשך הספר אסביר שיטות שונות, שיאפשרו לכם לשנות את סביבתכם, לתועלתכם ובצורה משמעותית.
גם בגלגולי חיים דנתי במונחים של סביבה, משום ששיטות חשיבה רבות שמות דגש יתר על התוצאות של מחזורי חיים; לעתים קרובות שיטות אלה מסבירות נסיבות חיים נוכחיות כתולדה של תבניות נוקשות וחסרות פשרות הנקבעות בתקופת חיים 'עברית'. ואכן, אם אתם מרגישים שאתם נתונים לחסדי תנאים שאין לכם שליטה עליהם, תרגישו גם שאינכם מסוגלים להתמודד עם המציאות הפיסית הנוכחית, לשנות את תנאי חייכם, להשפיע ולשנות את עולמכם.
הסיבות שבדרך כלל מובאות לכניעה כזו הן חסרות משמעות לאורך זמן, כי הן משתנות עם הזמן ועם התרבות. אינכם עומדים למשפט בגלל החטא הקדמון, בגלל מאורעות כלשהם בילדותכם או בגלל התנסות מחיי עבר. אפשר, למשל, שחייכם מביאים לכם הרבה פחות סיפוק ממה שאתם חושבים שהייתם רוצים. אתם פחות, כאשר הייתם רוצים להיות יותר. נפשכם אינה נתונה בסד החטא הקדמון או תסמונת הילדות של פרויד או השפעות של חיים עבריים. אנסה להסביר פה את השפעות החיים הקודמים קצת יותר בבירור. הם משפיעים עליכם כפי שמשפיעה עליכם כל התנסות. אולם זמן אינו סגור - הוא פתוח. תקופת חיים מסוימת אינה סגורה בעבר; אין היא מנותקת מהעצמי בהווה ומהעצמיים העתידיים.
כפי שהסברתי קודם, החיים או המחזות מתרחשים בו-זמנית. יצירתיות ותודעה לעולם אינן הישגים ליניאריים. במהלך כל תקופת חיים אתם בוחרים ויוצרים את מקומות ההתרחשות או את הסביבות שלכם; גם בתקופת חיים זו בחרתם את הוריכם ואת האירועים שחוויתם בימי ילדותכם. אתם כתבתם את התסריט.
אבל כמו פרופסור מפוזר אמיתי, העצמי המודע שוכח את כל זה; כך, שכאשר הוא מגיע במהלך תפקידו במחזה לאסון, לקושי או לאתגרים, הוא מחפש מישהו או משהו שאפשר להאשים אותו. לפני סיום הספר הזה אני מקווה להראות בדיוק רב כיצד אתם יוצרים כל רגע של התנסותכם, כך שתוכלו להתחיל להפעיל את האחריות היצירתית האמיתית שלכם ברמה מודעת - או כמעט מודעת.
כאשר אתם קוראים ספר זה, התבוננו מדי פעם סביבכם, בחדר שבו אתם יושבים. כיסאות, שולחן ומיטה, תקרה ורצפה עשויים להיראות לכם מאוד ממשיים ומוצקים. לעומתם אתם עשויים להרגיש שאתם פגיעים מאוד, אחוזים ברגע שבין לידה להכחדה. אתם עשויים אפילו להרגיש קנאה, בדמיינכם שהיקום הפיסי ימשיך להתקיים זמן רב אחרי שאתם תלכו. אבל עד סיום הספר אני מקווה שתוכלו להכיר בתקפות הנצחית של תודעתכם ובארעיותם של אותם היבטים פיסיים של הסביבה והיקום שלכם שנראים עכשיו כה בטוחים.