אתה יוצר את מארג ההתנסות באמצעות האמונות והציפיות שלך. אותם רעיונות אישיים באשר לעצמך ובאשר לטבע המציאות ישפיעו על מחשבותיך ועל רגשותיך. אתה רואה את האמונות שלך לגבי המציאות כאמת, ועל פי רוב לא מטיל בהן ספק. הן נראות לך מובנות מאליהן, כעובדות שהינן ברורות מכדי שיערערו עליהן ויעמידו אותן למבחן.
לפיכך, לעתים קרובות מדי הן מתקבלות מבלי שבחנת אותן. אינך מזהה אותן כאמונות לגבי המציאות; תחת זאת, הן נחשבות למאפיינים של המציאות עצמה. תכופות, רעיונות כאלה נראים כל כך ודאיים, שלא עולה על דעתך לתהות על מידת תקפותם. הם הופכים להשערות סמויות, ובכל זאת הם שיוצרים את ההתנסות האישית שלך וצובעים אותה.
חלק מן האנשים למשל אינם מטילים ספק בעיקרי דתם, אלא מקבלים אותם כעובדות. אחרים רואים שקל יחסית לזהות הנחות פנימיות כאלה כשהן מופיעות בהקשר הדתי, אבל בתחומים אחרים הם מעדיפים לעצום עיניים.
קל הרבה יותר לזהות את האמונות שלך בנוגע לדת או לפוליטיקה מאשר להצביע במדויק על האמונות העמוקות ביותר שלך בנוגע לעצמך - מי ומה אתה, בייחוד בחייך האישיים.
אנשים רבים עיוורים לחלוטין לאמונותיהם לגבי עצמם ולגבי טבעה של המציאות. מחשבותיך המודעות ייתנו לך רמזים מצוינים. תכופות תגלה כי אתה מסרב לקבל מחשבות מסוימות העולות על דעתך, משום שהן מתנגשות עם רעיונות מקובלים.
ההכרה המודעת שלך מנסה תמיד להציג בפניך תמונה ברורה, אך אתה מרשה לעתים לדעות שעיצבת מראש לחסום את דרכה של התבונה. בשעתו היה אופנתי להאשים את התת מודע בבעיות של האישיות, בנימוק שאירועים מוקדמים שונים, טעונים ומסתוריים, שוכנים שם. בארה"ב גדלו כמה דורות המאמינים שהצדדים הלא מודעים של האישיות אינם מהימנים, שהם רוויי אנרגיה שלילית ומכילים
רק מקרים לא נעימים הנעולים שם ומוטב שיישארו שכוחים.
אנשים גדלו על ברכי האמונה שההכרה המודעת היא חסרת כוח, יחסית, ושטיב התנסותו של הבוגר נקבעת בימי הינקות. תפיסות אלה יצרו חלוקות מלאכותיות. אנשים למדו כי אל להם להיות מודעים לחומר של ה"תת מודע".
על הדלתות של העצמי הפנימי נגזר אז להיות סגורות היטב, וטיפול פסיכואנליטי ממושך נחשב לדרך היחידה לפתוח אותן. האדם הרגיל הרגיש כי מוטב שירחק מתחומים אלה, וכך, משנותקו צדדים אלה מן העצמי, הוצבו מחסומים גם בפני השמחה של העצמי הפנימי הספונטני. אנשים חשו מופרדים מגרעין המציאות של עצמם.
רעיון החטא הקדמון היה דל, מוגבל ומעוות, אבל הוא לפחות הציע הליכים פשוטים למדי: ישועה, או גאולה, העשויה להיות מושגת באמצעות הטבלה, או על ידי שינון מזמורים מסוימים ועריכת טקסים פולחניים.
אבל, הרעיון בדבר תת מודע מוכתם לא הניח עוד לאדם דרך מילוט כה קלה. הטקסים האפשריים המעטים שהיו פתוחים בפניו דרשו שנים של אנליזה, שרק לאנשים אמידים הייתה הזכות להתנסות בה.
בערך בתקופה שבה פרץ ועלה הרעיון בדבר קיומו של תת מודע דוחה ולא מוסרי, נזרק מן החלון הרעיון בדבר קיומה של הנשמה. מיליוני אנשים חיו במציאות שבה נשלל מהם הרעיון שהם בעלי נשמה, והעיק עליהם המושג של תת מודע רע מיסודו, או לפחות מאוד לא מהימן. הם ראו את עצמם כנקודות אגו בודדות ופגיעות, הגולשות חסרות הגנה על פני הגלים הרוגשים והמסוכנים של תהליכים לא רצוניים.
בערך באותו זמן הבינו הרבה אנשים נאורים שהרעיונות של רוב הדתות באשר לאלוהים, לגן עדן ולגיהנום היו מעוותים, שגויים, והיה בהם מטעמן של אגדות ילדים. לאותם אנשים לא היה לאן לפנות כדי לבקש עזרה.
בנסיבות האלה מבט פנימה נראה מסוכן, כי לימדו אותם שבאותה פנימיות שוכן מקור הבעיות שלהם מלכתחילה. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם להיעזר בתראפיה, ניסו להדחיק עוד יותר כל מסר מאת העצמי הפנימי, כי פחדו שייבלעו על ידי הרגשות האינפנטיליים הפראיים שהיו אמורים לפעול שם.
עכשיו: בראש ובראשונה, בתוך העצמי אין הגבלות או חלוקות, אם כי לצורך הדיון אפשר לציין פה מלה כמו "אגו", כי מה שאתה מבין הוא המשמעות שאתה מייחס לה במחשבתך. אתה יכול בהחלט לסמוך על חלקים של עצמך הנראים לכאורה לא מודעים. כפי שתיווכח מאוחר יותר, אתה יכול להפוך יותר ויותר ער ומודע ובכך להביא לתוך התודעה שלך חלקים הולכים וגדלים של עצמך.
אתה נושם, גדל, ומבצע ברציפות המון פעולות עדינות ומדויקות, בלי להיות ער לדרך שבה אתה מבצע אותן. אתה חי בלי להבין במודע כיצד אתה משמר נס זה של מודעות פיסית בעולם הבשר והזמן.
הצדדים של עצמך שנראים כלא מודעים מושכים מן האוויר אטומים ומולקולות כדי ליצור את דמותך. שפתיך נעות, לשונך מבטאת את שמך. האם השם שייך לאטומים ולמולקולות שבתוך השפתיים או הלשון. האטומים והמולקולות מתנועעים ללא הרף ויוצרים תאים, רקמות ואיברים. כיצד מתקשר אליהם אותו שם שהלשון מבטאת?
הם לא קוראים ולא כותבים, ולמרות זאת הם מבטאים הברות מסובכות, המוסרות לישויות אחרות דוגמתך תכנים שונים, מרגשות פשוטים ועד למידע מסובך ביותר. איך הם עושים זאת?
האטומים והמולקולות של הלשון אינם יודעים את התחביר של השפה שהם דוברים. כאשר אתה מתחיל משפט, על פי רוב אין לך מושג קלוש ביותר איך תסיים אותו, אבל אתה עושה זאת מתוך אמונה שהמשפטים שתוציא מפיך יהיו הגיוניים ומשמעותיים, ושהם יזרמו ללא מאמץ.
כל זה קורה מכיוון שהחלקים הפנימיים של הווייתך מתפקדים ספונטנית, מלאי שמחה, חופשיים; כל זה קורה מכיוון שהעצמי הפנימי שלך מאמין בך, לעתים קרובות גם כאשר אתה לא מאמין בו. חלקים לא מודעים אלה של הווייתך פועלים היטב, למרבה הפלא, תכופות למרות ההבנה המועטה שלך בטבעם ובתיפקודם, ואף לנוכח הפרעה חזקה מצידך, בגלל אמונותיך.
כל אדם חווה מציאות מיוחדת במינה, השונה מזו של כל אדם אחר. מציאות זו נובעת מן הנוף הפנימי של מחשבות, רגשות, ציפיות ואמונות. אם אתה מאמין שהעצמי הפנימי עובד נגדך יותר מאשר למענך, אתה מפריע לתיפקודו - או, במידה מסוימת, אתה מאלץ אותו לנהוג בדרך מסוימת, בגלל אמונותיך.
על ההכרה המודעת מוטל לשפוט בבהירות את מצבך במציאות הפיסית. לעתים קרובות אמונות שגויות ימנעו ממנה לעשות זאת, כי רעיונות אנוכיים יטשטשו את ראייתה הצלולה.
האמונות שלך עשויות להיות כמו גדרות המקיפות אותך. עליך להכיר קודם בקיומם של מחסומים כאלה - עליך לראותם, שאם לא כן לא תבין שאינך חופשי, פשוט כי לא תראה מעבר לגדרות. אלה ייצגו את גבולות ההתנסות שלך.
יש, בכל אופן, אמונה אחת ההורסת מחסומים מלאכותיים המוצבים בפני התפיסה, אמונה מתפשטת, המבקיעה אוטומטית רעיונות שגויים ומגבילים.
העצמי אינו מוגבל.
זו הצהרת עובדה. היא קיימת ללא קשר לאמונה או לאי אמונה שלך בה. והיא מלווה ברעיון נוסף:
בתוך העצמי לא קיימים גבולות או חלוקות.
אלה שאתה חווה הם תוצאה של אמונות שגויות.
ועתה, לרעיון המרכזי שכבר הזכרתי:
אתה יוצר את המציאות של עצמך.
כדי להבין את עצמך, את מה שהינך, אתה יכול ללמוד לחוות את עצמך ישירות, שלא באמצעות האמונות שלך לגבי עצמך. מה שהייתי רוצה שכל קורא יעשה הוא זה: שב בשקט, עצום את עיניך. נסה לחוש בתוך עצמך את ניגוני הרגשות העמוקים שהזכרתי קודם זה לא קשה.
הידיעה שלך על קיומם של אלה תעזור לך לזהות בתוכך את מקצביהם העמוקים. כל אדם יחוש בהתנגנות הזאת בדרכו שלו, או שלה, כך שהשאלה איך היא אמורה להיות מורגשת לא צריכה להעסיק אותך. פשוט הגד לעצמך שהצלילים ההם קיימים; שהם מורכבים מן האנרגיות העצומות של הווייתך שהתממשה בבשר.
ועכשיו, תן לעצמך לחוות. אם שגורים בפיך מושגים כמו מדיטציה, נסה לשכוח אותם במשך התהליך הזה. שחרר את עצמך משמות ומתפיסות, וחווה את ההוויה שלך ואת תנועתו של כוח החיים שבך. אל תשאל, "זה בסדר? האם אני עושה זאת נכון? האם אני מרגיש מה שאני אמור להרגיש?". זה התרגיל הראשון המוצע לך בספר. אל תבחן את הדברים לפי קני המידה של אנשים אחרים. אין קנה מידה אחר זולת הרגשות שלך.
אל תגביל את עצמך בזמן. זו נועדה להיות חוויה נעימה. קבל את כל מה שיקרה כייחודי לך. התרגיל הזה יגרום לך לבוא במגע עם עצמך. הוא יחזיר אותך לעצמך. אם אתה עצבני או נרגז, עשה אתנחתא למשך כמה רגעים והאזן לצליל הרגש הזה בתוכך. תמצא את עצמך במרכז ההוויה שלך, מוגן.
אחרי שתתרגל זאת פעמים אחדות, תרגיש את המקצבים העמוקים הללו נעים מתוכך לכל הכיוונים, כפי שהם אכן עושים. אלקטרומגנטית, הם מוקרנים החוצה באמצעות הישות הפיסית שלך, ובדרכים שאני מקווה להסביר מאוחר יותר, הם יוצרים את הסביבה שאתה מכיר, ממש כשם שהם יוצרים את הדמות הפיסית שלך.
אמרתי לך שהעצמי אינו מוגבל, אבל אתה בוודאי עדיין חושב שהעצמי שלך נפסק במקום שבו עורך נוגע במרחב, שאתה בכלל נמצא בתוך העור שלך. נקודה. ואולם הסביבה שלך היא הרחבה של עצמך. זה הגוף של ההתנסות שלך, שהתמזג עם צורה פיסית. העצמי הפנימי שלך יוצר אוטומטית את העצמים שאתה מכיר, כשם שהוא יוצר את האצבעות שלך או את עיניך.
הסביבה שלך היא התמונה הפיסית הנראית לעין שמציירים המחשבות, הרגשות והאמונות שלך. היות שהמחשבות, הרגשות והאמונות שלך נעים דרך המרחב והזמן, אתה משפיע על הנסיבות הפיסיות שהינן מחוץ לך.
התבונן במסגרת המרהיבה של גופך מנקודת מבט פיסית בלבד. אתה תופס אותו כמוצק, כפי שאתה תופס כל חומר פיסי אחר; אבל ככל שהחומר נחקר יותר כן מתברר שהאנרגיה לובשת בתוכו צורה ספציפית (איברים, תאים, מולקולות, אטומים, אלקטרונים), כל אחת פיסית פחות מקודמתה, כל אחת משולבת בתבנית מסתורית כדי ליצור חומר.
האטומים בתוך גופך מסתחררים. יש שם מהומה ופעילות תמידיות. הגוף, הנראה כה מוצק, מתגלה בסופו של דבר כמורכב מחלקיקים הנעים במהירות - על פי רוב האחד במסלול סביב האחר - שבהם מתרחשים ללא הרף חילופי אנרגיה אדירים.
המרחב שמחוץ לגופך מורכב מאותם אלמנטים, אבל בפרופורציה שונה. יש חילופים פיסיים מתמידים בין המבנה שאותו אתה מכנה "גופך" לבין המרחב שמחוצה לו; אינטראקציות כימיות, חילופים בסיסיים שבלעדיהם החיים כפי שאתה מכיר אותם לא היו אפשריים.
לעצור את הנשימה זה למות. הנשימה, המייצגת את האינטימית וההכרחית מבין כל התחושות הפיסיות, מזרימה אוויר החוצה מתוך מה שאתה ומעבירה אותו אל תוך העולם, שלכאורה, למראית עין, אינו אתה. פיסית, חלקיקים ממך עוזבים את הגוף כל הזמן ומתערבבים ביסודות שמסביב. אתה יודע מה קורה כשאדרנלין מופרש אל תוך זרם הדם. הוא מעורר אותך ומעודד אותך לפעול. אבל בדרכים אחרות, האדרנלין לא נשאר בתוך גופך בלבד. הוא נפלט לאוויר, אם כי בשינוי צורה, ומשפיע על האטמוספירה.
כל אחד מרגשותיך מביא להשתחררות הורמונים, וגם אלה עוזבים את גופך כמו האוויר היוצא ממך בנשיפה; ומבחינה זו אתה יכול לומר שאתה פולט חומרים כימיים לתוך האוויר סביבך, והם משפיעים עליו.
גם סופות נגרמות על ידי אינטראקציות כאלה. שוב אני אומר כי אתם יוצרים את המציאות הפיסית - וזה כולל את האקלים הפיסי - שכולה יחד היא תוצאה של התגובות האינדיווידואליות שלכם.
בהמשך הספר ארחיב את הדיבור על הנקודה המסוימת הזאת. אתה חווה קיום פיסי כדי ללמוד ולהבין
שהאנרגיה שלך, המתורגמת לתחושות, מחשבות ורגשות, היא הגורם לכל התנסות. אין כאן שום יוצא מן הכלל.
כאשר תבין זאת, ייוותר לך רק ללמוד לבחון את טבע האמונות שלך, כי אלה יניעו אותך אוטומטית להרגיש ולחשוב באופן מסוים. רגשותיך הם תוצאה של האמונות שלך, לא להיפך.
הייתי רוצה שתזהה את האמונות שלך בתחומים אחדים. אתה חייב להכיר בכך שכל רעיון שאתה מסכים לקבל כאמת הוא אמונה שבה אתה דבק. אם כך, עליך לנקוט את הצעד הבא ולומר, "זה לא בהכרח נכון, גם אם אני מאמין בכך". אני מקווה שתלמד להתעלם מכל האמונות שמהן משתמעות הגבלות בסיסיות.
עכשיו: מאוחר יותר נדון במספר סיבות לאמונות שלך. עכשיו אני פשוט רוצה שתזהה אותן.
אני עומד לערוך רשימה חלקית של אמונות שגויות ומגבילות. אם אתה מוצא שאתה מסכים עם אחת מהן, זהה זאת כאזור הטעון עבודה שלך עליו:
1. החיים הם ים של ייסורים.
2. הגוף נחות. ככלי של הנשמה הוא אוטומטית מושפל, מוכתם.
אתה עשוי להרגיש שהבשר מושרש ברוע או ברשע, ושתאוותיו בזויות. נוצרים עשויים לחשוב שהגוף הוא דבר מגונה, כי לדידם עצם כניסת הנשמה לתוכו היא בגדר "ירידה", שמשמעותה המיידית היא מעבר מן הגבוה או הטוב יותר לנמוך והגרוע יותר.
רבים מתלמידי דתות המזרח חשים חובה להתכחש לגוף; להתעלות, אם אפשר לומר כך, עד למצב שבו אין חושקים עוד בדבר(ה"ריק" בטאואיזם למשל.) הם מאמינים שהחוויה הארצית כשלעצמה אינה רצויה.
3. אני חסר אונים כשאני נקלע למצבים שאינם בשליטתי.
4. אני חסר אונים כי האישיות והאופי שלי עוצבו בינקותי, ואני נתון לחסדי העבר.
5. אני חסר אונים משום שאני נתון להשפעת אירועים מגילגולים אחרים, ואין לי שום שליטה על כך עכשיו. אני חייב להיענש, או שאני מעניש את עצמי על רעה שנגרמה בעטיי לאחרים בחיים קודמים. אני חייב להשלים עם הצדדים השליליים שבחיי, בגלל הקארמה שלי (בהינדואיזם ובבודהיזם, קארמה נחשבת לסיכום המעשים המוסריים של האדם בכל משך חיים שלם שלו, סיכום הקובע את גורלו או את ייעודו בחיים הבאים. סת רואה את גילגולי החיים כקיימים כולם בעת ובעונה אחת, כך שיש ביניהם יחסים תמידיים של תן וקח, וחיים "עתידיים" יכולים להשפיע על חיים "קודמים". המשמעות המקובלת של המושג "קארמה" ומשמעות המושג בחומר שלו אינן עולות אפוא בקנה אחד).
6. האנשים רעים מיסודם, והם רודפים אותי.
7. האמת בידי ולא בידי אחרים, או בידי הקבוצה שלי ולא בידי קבוצות אחרות.
8. כשאזדקן אהיה חלוש, חולה ונטול כוח.
9. קיומי תלוי בגופי ובהתנסויותיו. כשגופי מת, תודעתי מתה איתו.
עכשיו: זאת הייתה רשימה כללית למדי של אמונות שגויות. לפניך רשימה מפורטת יותר של אמונות אינטימיות יותר.
אפשר שאלה הן אמונותיך לגבי עצמך:
1. אני חולני, ותמיד הייתי כזה.
2. כסף הוא דבר רע. אנשים שיש להם כסף הם חמדנים, ורוחניים פחות מאשר העניים. הם פחות מאושרים, והם סנובים.
3. אני לא יצירתי. אין לי בכלל דמיון.
4. אני אף פעם לא יכול לעשות מה שאני רוצה.
5. אנשים לא אוהבים אותי.
6. אני שמן.
7. אין לי מזל.
כל אלה הן אמונות שרבים דבקים בהן. אותם אנשים שאלו אמונותיהם אכן יתנסו בהתממשותן, ולכן הנתונים הפיסיים תמיד ייראו כנותנים תוקף לאמונות, בעוד למעשה האמונות הן שמלכתחילה יצרו את המציאות. אנו מתכוונים לנסות לתקוף ולהכריע ארצה תפיסות מגבילות כאלה.
קודם כל, עליך להבין ששום אדם זולתך לא יכול לגרום לך לשנות את אמונותיך, או לכפות עליך אמונות. אבל אתה יכול בהחלט לשנותן, באמצעות ידע ויישומו.
הבט סביבך. הסביבה הפיסית כולה היא התגשמות האמונות שלך. גם השמחה, העצב, הבריאות או החולי - כל אלה נגרמים על ידי האמונות שלך. אם אתה מאמין שמצב מסוים עתיד לגרום לך צער, זה אכן יקרה, ואז הצער יעצים את הכוח המיוחס לאותו מצב.
יש בתוכך יכולת לשנות את רעיונותיך לגבי המציאות ולגבי עצמך, כדי ליצור התנסות אישית חיה, שתביא סיפוק ומלאות לך ולאחרים. הייתי רוצה שתערוך רשימה של האמונות שלך לגבי עצמך כשתיעשה מודע להן. מאוחר יותר תוכל להשתמש בה בדרך שכרגע אתה לא מעלה על דעתך.
האמונות המודעות הן המכוונות את תיפקודו של גופך, ולא להיפך.
העצמי הפנימי שלך מאמץ את ההכרה המודעת, הממוקדת בעולם הפיסי, כדרך שיטתית לתמרן בעולם שאתה מכיר. ההכרה המודעת מצוידת במיוחד כדי לכוון פעילות מבפנים החוצה, לנהל את ההתנסות בשעות הערות ולפקח על העשייה הפיסית.
האמונות של ההכרה המודעת לגבי טבעה של המציאות מועברות אז לחלקים פנימיים של העצמי. אמונות אלה מסתמכות בעיקר על פרשנותה של ההכרה המודעת למציאות החולפת. ההכרה המודעת מציבה מטרות והאני הפנימי מממש אותן, בהשתמשו בכל האמצעים והאנרגיה הבלתי נדלים העומדים לרשותו.
ערכה הרב של ההכרה המודעת טמון בעצם יכולתה להחליט החלטות ולקבוע כיוונים. תפקידה, עם זאת, הוא כפול: היא אמורה להעריך מצבים, גם פנימיים וגם חיצוניים, ולעבד את הנתונים הבאים מהעולם הפיסי ומחלקים פנימיים של העצמי. זו אינה אפוא מערכת סגורה.
כדי להיות אנושי דרושה הבחנה דקה בשימוש בתודעה כזאת. אנשים רבים פוחדים ממחשבותיהם. הם אינם בוחנים אותן. הם מקבלים אמונות של אחרים. נטיות כאלה מעוותות נתונים המגיעים גם מבפנים וגם מבחוץ.
אין שום מאבק בין העצמי האינטואיטיבי לבין ההכרה המודעת. מאבק כזה רק נראה כקיים כשהאדם מסרב להתייצב מול כל המידע הזמין שבהכרה המודעת שלו. לפעמים נראה קל יותר להתעלם מן הצורך בהתאמות מחודשות של ההתנהגות, המתבקשות בעקבות הבחינה העצמית. במקרים כאלה אוסף האדם הרבה אמונות מיד שנייה. חלקן סותרות זו את זו; האותות הניתנים לגוף ולעצמי הפנימי אינם נוהרים בתנועה בלתי פוסקת, אלא כעירבוב דלוח של כיוונים סותרים.
מצבים כאלה יפעילו מיד אזעקות מסוגים שונים. הגוף לא יתפקד כהלכה, או שכל העולם הרגשי יסבול. תגובות כאלה הן למעשה אמצעי זהירות מצוינים, שכוונתם להצביע על כך שנחוץ שינוי.
בו זמנית, העצמי הפנימי ישדר להכרה המודעת אינטואיציות ותובנות שנועדו להבהיר את ראייתו. אבל אם אתה מאמין שהעצמי הפנימי מסוכן ושאי אפשר לבטוח בו, אם אתה פוחד מחלומות או מכל חומר נפשי או על חושי שפורץ, כי אז אתה מונע מעצמך את העזרה הזאת ומפנה לה עורף.
יתרה מזאת, אם אתה מאמין שאתה חייב לקבל את הקשיים שלך, אמונה זו לבדה יכולה להרתיע אותך מלפתור אותם.
אני חוזר ואומר: הרעיונות והאמונות שלך יוצרים את מבנה ההתנסות שלך. אפשר למצוא את האמונות ואת הסיבות להן בהכרה המודעת. אם אתה מקבל את הרעיון שהסיבות להתנהגותך קבורות לנצח בעבר של חייך הנוכחיים, או של כל משך חיים אחר, לא תוכל לשנות את ההתנסות הנוכחית שלך עד שתשנה את אותה אמונה. אני מדבר עכשיו על התנסויות רגילות, פחות או יותר. בהמשך הספר נדון בדוגמאות יותר מפורטות, כמו מקרים של מומים מלידה.
ההבנה שאתה יוצר את המציאות שלך אמורה להיות מן הסוג המשחרר. אתה אחראי להצלחות ולשמחות שלך. אתה יכול להביא לידי שינויים באותם תחומים בחייך שבהם אתה פחות מרוצה, אבל אתה חייב לקבל על עצמך את האחריות לקיומך.
הרוח שלך איחדה את עצמה עם הבשר, ובהיותה בבשר עליה להתנסות בעולם שעושרו לא ייאמן, ולעזור ליצור ממד מציאות של צבעים ושל צורה. הרוח שלך נולדה בבשר כדי להעשיר תחום נפלא של מודעות חושית, כדי להרגיש אנרגיה ההופכת לצורה גשמית. אתה נמצא כאן כדי להשתמש בגוף, ליהנות ממנו, ולהביע את עצמך דרכו. אתה נמצא כאן כדי לסייע בהתרחבות התודעה. אינך נמצא כאן כדי לבכות את הסבל האנושי, אלא כדי לשנות מצבים שאינם לרוחך, ולעשות זאת בכוח השמחה, העוצמה והחיוניות הקיימות בתוכך; אתה כאן כדי ליצור, בדרך הנאמנה והמרהיבה ביותר שלה אתה מסוגל, את הרוח בגוף.
ההכרה המודעת מאפשרת לך להביט החוצה, אל היקום הפיסי, ולראות את ההשתקפות של פעילותך הרוחנית; לתפוס ולהעריך את היצירות האישיות והמשותפות שלכם.
אפשר לומר שההכרה המודעת היא חלון שבעדו אתה מביט החוצה - ובהביטך החוצה, אתה מבחין בפירות ההכרה הפנימית שלך. לעתים אתה נותן לאמונות שגויות לטשטש את המראה הנהדר. השמחה, החיוניות וההישגים לא מגיעים אליך מבחוץ. הם אינם תוצאה של אירועים ש"קורים לך". הם נובעים מאירועים פנימיים שהם תוצאה של אמונותיך.
הרבה נכתב על הטבע ועל החשיבות של הסוגסטיה. אחד הרעיונות האופנתיים היום הוא שאתה נתון כל הזמן לחסדי הסוגסטיה. האמונות המודעות שלך הן הסוגסטיות החשובות ביותר. כל הרעיונות האחרים נדחים או מתקבלים בהתאם למידת האמונה שלך באמיתותם. רוב היום מתנהל בהכרתך רצף של פיטפוט מודע - אלה הסוגסטיות שאתה משיא לעצמך.
אתה תסכים לסוגסטיה מאדם אחר רק אם היא מתאימה לרעיונותיך בדבר טבע המציאות בכלל, ולדרכים שבהן אתה תופס את עצמך בפרט.
כאשר אתה משתמש כראוי בהכרה המודעת שלך, אתה בוחן את האמונות המגיעות אליך. אינך מקבל אותן בכל מקרה, אם תרצה ואם לא תרצה. כאשר אתה משתמש כראוי בהכרה המודעת, אתה גם מודע לרעיונות אינטואיטיביים המגיעים אליך מבפנים. כאשר אתה מתעלם מידע המגיע אליך מבפנים ואינך בוחן את המידע שמגיע אליך מבחוץ, אתה מודע רק למחצה.
הרבה אמונות שגויות מתקבלות לפיכך ללא עירעור, כי לא בחנת אותן. אתה הצגת בפני העצמי הפנימי תמונה שגויה של המציאות. הואיל ותפקידה של ההכרה המודעת הוא להעריך את ההתנסות הפיסית, תמונה שגויה זו מונעת מן העצמי הפנימי לעשות את עבודתו נאמנה. אילו האחריות להערכת ההתנסות הייתה מוטלת על החלקים הפנימיים של העצמי, לא היית זקוק להכרה מודעת.
כאשר העצמי הפנימי מוזעק, הוא מנסה מיד להבריא את המצב על ידי הזרמה של אמצעי תיקון עצמי. בעת הצורך, כשהמצב יוצא מכלל שליטה, מתעלם העצמי הפנימי מאזורי ההכרה המודעת שיש בהם הגבלות, ופותר את הבעיה על ידי הטיית אנרגיה מוגברת לרובדי פעילות אחרים.
העצמי הפנימי יצליח למשל לעקוף נקודות עיוורות בהיגיון. לעתים קרובות הוא יצליח להפריד ממטח האמונות הסותרות את אותה קבוצת אמונות מסוימת שבכוחה לחדש חיים, וישלח אותה קדימה במה שנראה כהתגלות. התוצאה של פרץ גילויים כזה היא דפוסים חדשים שמביאים לשינוי ההתנהגות.
עליך להיות מודע לתוכנה של ההכרה ההגיונית שלך. מצא את הדו משמעי. בלי להתחשב בטיבן, אמונותיך בהחלט הופכות לבשר וחומר. נס קיומך לא יכול לחמוק מפני עצמו. מחשבותיך מלבלבות והאירועים הם פרחיהן. אם אתה חושב שהעולם רע, אתה תיתקל באירועים שייראו כרעים. אין תאונות לפי המושגים הקוסמיים, או המושגים של העולם כפי שאתה מכיר אותו. האמונות שלך צומחות בביטחון
בזמן ובמרחב ממש כמו פרחים. כשתבין זאת, תוכל אפילו להרגיש את צמיחתן.
באופן בסיסי, ההכרה המודעת היא סקרנית ופתוחה. היא גם מצוידת בכלים לבחון את תכניה. בגלל התיאוריות הפסיכולוגיות של המאה האחרונה, רבים במערב האמינו שהתכלית הראשונית של ההכרה המודעת היא לרסן חומר "לא מודע". אבל, כפי שהוזכר בפגישה זו, ההכרה המודעת נועדה גם לקבל ולפרש נתונים חשובים המגיעים אליה מן העצמי הפנימי. כשהיא נעזבת במנוחה, היא עושה זאת היטב. היא מקבלת ומפרשת רשמים. אבל מה שקרה הוא שהאדם לימד את ההכרה המודעת לקבל [רק] נתונים הבאים מן העולם החיצוני, ולחסום ידע פנימי.
מצב כזה שולל מהאדם את מלוא כוחו, ומנתק אותו - עכשיו במודע - מן המקורות החשובים של קיומו. תנאים אלה חוסמים ביטוי יצירתי, ומונעים מן העצמי המודע את רצף ההארות האינטואיטיביות, שמושגות רק בדרך זו.
המחשבה והרגש נראים בנסיבות אלה כמופרדים. היצירתיות והאינטלקט נראים לעתים כזרים ולא כאחים כפי שהינם באמת. ההכרה המודעת מאבדת אז את החדות שלה. היא שוללת מן ההתנסות שלה את הגוף העצום של ידע פנימי זמין. בעצמי מופיעות אז חלוקות דמיוניות.
אם יניחו לו, יפעל העצמי ספונטנית כיחידה אחת, אבל כזאת שמשתנה ללא הרף. בהקשיבה לקולות פנימיים וחיצוניים, ההכרה המודעת יכולה ליצור אמונות שהן בעלות ברית של הידע של העצמי כפי שהוא מתקבל ממקורות חומריים ושאינם חומריים. בחינת האמונות נעשית כמו פעולות אחרות - בטבעיות, בקלות וללא מאמץ. אבל, ברגע שההכרה המודעת אימצה סדרה של אמונות סותרות, נחוץ ניסיון החלטי למיין ולסדר אותן.
זכור, אפילו אמונות שגויות ייראו כמוצדקות לפי המושגים הפיסיים, שהרי ההתנסות שלך בעולם היא ההגשמה של אותן אמונות שגויות. לפיכך עליך לעבוד עם החומר הגולמי של רעיונותיך, גם כשנתונים חושיים שלך יגידו לך שאמונה מסוימת היא אמת שאין עליה עוררין. אם כן, כדי לשנות את ההתנסות שלך או כל חלק ממנה אתה חייב לשנות את רעיונותיך. היות שעד היום יצרת את המציאות שלך, גם תוצאות השינוי יזרמו בטבעיות.
עליך להיות משוכנע, שאתה יכול לשנות את האמונות שלך. אתה חייב להיות נכון לנסות. חשוב על רעיון מגביל כעל צבע עכור המקלקל את הציור הרב- ממדי המייצג את חייך. אתה יכול לשנות רעיון כפי שצייר משנה את לוח צבעיו.
האמן אינו מזדהה עם הצבעים שבהם הוא משתמש. הוא יודע שהוא בוחר בהם, ומושח אותם במכחולו. כך גם אתה צובע את המציאות שלך על ידי רעיונותיך. אתה אינך הרעיונות שלך, וגם לא מחשבותיך. אתה העצמי החווה אותם. כשצייר רואה בסוף היום שידיו מוכתמות בצבע, הוא יכול להסיר את הכתמים בקלות, כי הוא יודע את טבעו של הצבע. כשאתה חושב שמחשבות מגבילות הן חלק
ממך, וכך מחוברות אליך לנצח, אינך מעלה על דעתך את האפשרות להסיר אותן. להיפך, אתה נוהג כמו צייר מטורף האומר, "הצבעים שלי הם חלק ממני. הם הכתימו את אצבעותיי ואינני יכול לעשות דבר נגד זה".
מודעות ספונטנית למחשבותיך לא סותרת את בחינתן, גם אם זה עשוי להיראות כך. אינך מוכרח להיות עיוור כדי להיות ספונטני. אינך מגלה ספונטניות בכך שאתה מאמץ כעובדה, ללא כל הבחנה, כל פירור של נתון המגיע אליך.
אמונות רבות היו נושרות אוטומטית מבלי לגרום כל נזק, אילו היית באמת ספונטני. במקום זאת אתה לעתים קרובות נותן להן מחסה.
רעיונות מגבילים קודמים שהתקבלו יוצרים מצע כובל המושך אליו חומרים דומים, כך שההכרה שלך מתמלאת פסולת. כשאתה ספונטני, אתה מקבל את הטבע החופשי של ההכרה שלך והיא מחליטה ספונטנית על תקפותם או אי תקפותם של הנתונים שמגיעים אליה. כשאתה מסרב להרשות לה לעשות זאת היא נעשית מבולבלת.
שום עץ תפוחים לא מנסה להצמיח סיגליות. אוטומטית הוא יודע מהו, ומהי מסגרת הזהות והקיום שלו. יש לך הכרה מודעת, אבל זה רק החלק ה"עליון", הקרוב ביותר לפני השטח של ההכרה שלך. הרבה יותר מ"זה" עומד לרשותך. חלק הרבה יותר גדול מתוך הידע שלך יכול אפוא להיות מודע; אבל אמונה שגויה, מאלה המגבילות, מתאימה לטבעך בדיוק כמו רעיון מפוקפק של עץ תפוחים שהיה חושב שהוא סיגליות.
הוא לא יכול להצמיח סיגליות, ואילו היה מנסה לעשות זאת הוא גם לא היה עץ תפוחים ראוי לשמו. האמונה השגויה היא אמונה שאינה מתאימה לתנאים הבסיסיים של הווייתך הפנימית. לכן, אם אתה מאמין שאתה נתון לחסדי אירועים פיסיים, אתה דבק באמונה שגויה. אם אתה מרגיש שההתנסות הנוכחית שלך היא תולדה של תנאים שהם מעבר לשליטתך, אתה דבק באמונה שגויה.
אתה לקחת חלק בהתפתחותה של סביבת ילדותך. בחרת את נסיבות ילדותך. זה לא אומר שאתה נתון לחסדי אותן נסיבות. זה כן אומר, שהצבת בפני עצמך אתגרים, שקבעת מטרות שיש להגיע אליהן ומסגרות של התנסויות, שבאמצעותן יכולת להתפתח, להבין ולהגשים יכולות מסוימות.
הכוח היצירתי לעצב את ההתנסות שלך קיים בתוכך עכשיו, כפי שהיה קיים מאז לידתך וקודם לכן. ייתכן שבחרת בנושא מיוחד כלשהו לקיומך הנוכחי, במסגרת של נסיבות מסוימות, ובכל זאת יש לך החירות לחוות, ליצור ולשנות תנאים ואירועים.
כל אדם בוחר לעצמו את הדפוס האינדיווידואלי שבתוכו הוא יוצר את המציאות האישית, אבל בתוך הגבולות האלה קיים מגוון לא מוגבל של פעילויות ושל משאבים.
העצמי הפנימי מפליג להרפתקה מלהיבה, שבה הוא לומד לתרגם את המציאות שלו למושגים ולתנאים פיסיים. ההכרה המודעת מכוונת בצורה מבריקה אל המציאות הפיסית, ולעתים קרובות היא כה מסונוורת ממה שהיא קולטת, עד שהיא מתפתה לחשוב שתופעה פיסית היא סיבה, ולא מה שהיא - תוצאה. חלקים עמוקים יותר של העצמי מנסים תמיד להזכיר שאין זה כך. כשההכרה המודעת מאמצת יותר מדי אמונות שגויות, ובייחוד כשהיא רואה את העצמי הפנימי כמסוכן, היא מדחיקה את התזכורות התמידיות הללו. כשמתעוררים מצבים כאלה, ההכרה המודעת מרגישה מותקפת על ידי מציאות הנדמית גדולה ממנה, מציאות שעליה אין לה שליטה. תחושת הביטחון העמוקה שבה היה עליה לעגון, אובדת.
את האמונות השגויות יש לעקור מן השורש כדי שההכרה המודעת תחזור להיות ערה למקור של עצמה, ותהיה פתוחה לערוצים הפנימיים של הזוהר והעוצמה העומדים לרשותה.
אפשר לומר, שהאגו הוא ייחור של ההכרה המודעת. ההכרה המודעת היא כמו מצלמה ענקית שהאגו מכוון בה את שדה הראייה ואת המיקוד. אם נניח לה, חלקים שונים של הזהות יעלו וייצרו את האגו, יתפרדו ויתגבשו מחדש, כשהם שומרים על ספונטניות מפליאה ועם זאת על תחושה של אחדות.
האגו הוא הרעיון שלך בדבר דמותך הפיסית ביחס לעולם. הדימוי העצמי שלך אינו אפוא בלתי-מודע. אתה בהחלט מודע לו, גם אם לעתים אתה דוחה מחשבות מסוימות עליו ומבכר אחרות. אמונות שגויות עשויות להיות תוצאה של אגו נוקשה, המתעקש להשתמש בהכרה המודעת בכיוון אחד בלבד, וממשיך לעוות את התפיסות שלה.
תכופות אתה מחליט, במודע, לקבור מחשבה או רעיון שהיו עשויים לגרום לך לשנות את התנהגותך, כי נראה לך שהם לא מתאימים לרעיונות - מגבילים - שאימצת. הקשב לרצף המחשבות שלך במשך היום. אלו הצעות ורעיונות אתה נותן לעצמך? תיווכח שהם יתממשו בהתנסות האישית שלך.
הרבה רעיונות מגבילים למדי יעברו בלא בחינה מדוקדקת במסווה של טוב לב. אתה עשוי, למשל, להרגיש בהחלט מוסרי כשאתה חש שנאה כלפי רוע, או מה שנראה לך כרוע; אבל, כשאתה מתרכז בשנאה או ברוע אתה בעצם יוצר אותם. אם אתה עני אתה עשוי להרגיש כמעט כצדיק לנוכח מצבך הכלכלי, לבוז לעשירים ולהגיד לעצמך שכסף רק משחית - ובכך לחזק את נסיבות עונייך. אם אתה חולה אתה עשוי להתאונן על מצבך, לקנא מרות בבריאים, ולקונן על סבלך - ובכך להנציח אותו באמצעות מחשבותיך.
אם אתה מרבה להרהר במגבלות, אתה תיתקל בהן. עליך ליצור תמונה חדשה בתוך הכרתך. היא תהיה שונה מן התמונה שחושיך הפיסיים עשויים להציג לך, בדיוק באותם תחומים שבהם נחוצים שינויים.
דוגמה נוספת - שנאת מלחמות לא תביא שלום. רק אהבת השלום תביא שלום.
אני מכיר בכך שרבות מן ההצהרות שלי סותרות את אמונותיהם של אלה מכם שמסכימים עם הרעיון שההכרה המודעת היא חסרת אונים, יחסית, ושהתשובות על בעיות למיניהן נחות חבויות עמוק.
ברור מאליו שההכרה המודעת היא תופעה, לא דבר. היא משתנה ללא הרף. היא יכולה להיות מרוכזת או מובלת על ידי האגו לכיוונים לאין ספור, פשוטו כמשמעו. היא יכולה להתבונן במציאות החיצונית או לסוב פנימה ולבחון את תכולתה.
בפעילות שלה יש שינויים הדרגתיים, עליות ומורדות. היא גמישה הרבה יותר מכפי שאתה משער. האגו יכול להשתמש בהכרה המודעת כמעט אך ורק כדי לתפוס מציאויות חיצוניות או פנימיות המתיישבות עם אמונותיו. אין זה שתשובות מסוימות אינן נגישות, אם כן, אלא שלעתים קרובות קבעת לעצמך נתיב פעולה שבו אתה מאמין, ואינך רוצה לפתוח את עצמך לשום חומר שעשוי לסתור את אמונותיך הנוכחיות.
אם אתה חולה, למשל, יש לכך סיבה. כדי להחלים לחלוטין מבלי לפתח תסמינים של מחלה אחרת, עליך לגלות את אותה סיבה. אולי המחלה אינה לרוחך, אך היא הנתיב שבו בחרת. כל עוד אתה בטוח שהנתיב הזה נחוץ לך, אתה תמשיך להיצמד לתסמינים.
זו עשויה להיות תוצאה של אמונה מסוימת אחת, או של מכלול של אמונות המאוגדות יחד.
אתה כמובן תקבל אותן לא כאמונות, אלא כמציאות. כשתבין אחת ולתמיד כי אתה יוצר את המציאות שלך, יהיה עליך לבחון אמונות אלה על ידי כך שתניח להכרה המודעת לבדוק בחופשיות את תכניה.
נדבר על בריאות וחולי ביתר פירוט בהמשך הספר. עם זאת, אני רוצה להדגיש כאן נקודה אחת: לעתים קרובות פסיכואנליזה היא פשוט משחק מחבואים, שבו אתה ממשיך לוותר על האחריות למעשיך ולמציאות שלך ולייחס את הגורם הבסיסי למצבך לאיזה תחום של הנפש, החבוי ביער החשוך של עברך.
אחר כך אתה מקבל על עצמך את המשימה של גילוי הסוד. כשאתה עושה זאת, אינך מעלה על דעתך לחפש את הסיבות בהכרה המודעת, כי אתה משוכנע שכל התשובות שוכנות עמוק בפנים. יתרה מזאת, אתה משוכנע שהתודעה שלך לא זו בלבד שאינה מסוגלת לעזור לך, אלא שלעתים קרובות מה שהיא מעלה נועד רק להסוות את האמת. כך אתה משחק את המשחק.
אם וכאשר תצליח להחליף את אותן אמונות שיש בהן הטעיה עצמית, אזי כל אירוע מתאים, דומה, "נשכח" מן העבר ישמש קטליזטור. כל אחד מהם ישרת את המטרה באותה מידה.
טיפול פסיכואנליטי מתכנת את המטופל להאמין שה"תת מודע" הוא מקורם של סודות אפלים כאלה, ושמשום כך אין לסמוך עליו בתור מצע של יצירתיות או של השראה. כך נשללת מן האדם העזרה שהחלקים הפנימיים של העצמי עשויים היו להגיש לתודעה. אבל האמונות הבסיסיות היו קיימות בהכרה המודעת מאז ומתמיד, והן הסיבות להתנהגותך. אתה פשוט לא בחנת את תוכני ההכרה המודעת לאור ההבנה שהאמונות אינן בהכרח המציאות, אלא לעתים תכופות רק הדרך שבה אתה תופס אותה.
בדרך כלל, כאשר אתה כן בוחן את ההכרה המודעת, אתה עושה זאת באמצעות האמונות המגובשות שלך. עצם הידיעה שהאמונות שלך לגבי המציאות אינן בהכרח המציאות עצמה, תאפשר לך להיות ער לכל הנתונים הנמצאים במודע בהישג ידך, זמינים תמיד. אינני מציע שתבחן את מחשבותיך
בתכיפות רבה ובעוצמה כזו שאתה תיצור הפרעה ותכשיל את עצמך, אבל דע שאינך במלוא מודעותך כל עוד אינך ער לתכנים של ההכרה המודעת שלך. אני גם מדגיש את העובדה שההכרה המודעת מצוידת כך שהיא יכולה לקבל מידע מן העצמי הפנימי ממש כשם שהיא מקבלת מידע מן היקום החיצוני.
אינני אומר שעליך להדחיק מחשבות או רגשות. אני מבקש ממך להיעשות מודע לאלה שקיימים בך. להכיר בכך שהם יוצרים את המציאות שלך. התרכז באלה שמביאים לתוצאות שבהן אתה מעוניין.
אם הדבר קשה לך, אתה יכול לבחון את המציאות הפיסית שלך על כל היבטיה. עליך להבין שהתנסותך והסביבה הפיסית שלך הן ההתגשמות של האמונות שלך. אם אתה במצב רוח מרומם, בריא, שופע מרץ, מרגיש שאתה מביא תועלת בעבודתך, מוקף שפע, רואה חיוך על פני האנשים שאתה פוגש, אתה יכול להיות בטוח שהאמונות שלך מועילות. אם אתה רואה עולם שהוא טוב ואנשים שמחבבים אותך, מובן מאליו, שוב, שהאמונות שלך מועילות. אבל אם אתה רואה במציאות שלך חולי, עבודה חסרת משמעות, חוסר כסף, עולם של סבל ושל רשע, תוכל להניח שהאמונות שלך שגויות ולהתחיל לבחון אותן.
מאוחר יותר נדון בטבע המציאות של מאסות של אנשים. עכשיו אנו מתעכבים על ההיבטים האישיים. הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר בפרק זה היא שהאמונות המודעות שלך חשובות ביותר, ושאינך נתון לחסדי אירועים או סיבות הנמצאים עמוק מתחת למודעותך.