יום 6: מיתר - חצבה

מסלול

מיתר – חרבת יתן, צומת ערוער, הר מרבץ, דימונה, צומת רותם, גביי ימין, מעלה עקרבים, צומת חצבה - בית ספר שדה חצבה

מרחק 92 ק"מ, טיפוס 900 מ'

המסלול בעמוד ענן (קובצי GPX ו-WayPoints להורדה בתחתית הדף)

חווית היום השישי

יום שישי למסע, השכמה והתארגנות ליציאה, זהו היום האחרון בו התארחנו אצל קרובים ויתירה מכך פנינו מועדות לחצבה ואין לנו שום סידור לינה. איך איל אמר "נסתדר".

התחלנו ברכיבה בתוך מיתר במטרה למצוא את היציאה ליד תנועת הנוער – לא מצאנו ויצאנו מאחת הסמטאות ולפנינו ההר מתרומם כ50 מטר ללא שביל. כך יצא שאת היום התחלנו בצעידה דוחפים וסוחבים את האופניים, לא ההתחלה לה ציפינו.

מבדיקה מאוחר יותר ראינו שיש מסלולים אשר יוצאים ממיתר דרך רחוב מורג ממנו ניתן בקלות להתחבר למסלול שעשינו.

במעלה הרכס אליו טיפסנו רגלית

מרום ההר נפרס שטח גבעי מדברי עם מספר שבילים, לא זיהינו במדויק את השביל "שלנו" והתחלנו לרכב על בערך לצורך חיתוך עם השביל הרצוי.

מעז יצא מתוק, מכוון והאדמה נוחה לרכיבה, התוואי ללא קטעים בלצי עבירים והנוף פרוס עברנו לרכיבה חופשית. סימנו לעצמנו כוון כללי ורכבנו לפי תנאי השטח תוך התחשבות בחריצי זרימת מים, קווי גובה ומכשולים. בהמשך צורת רכיבה זו הפכה הכרחית, הגענו לאזור הפזורה הבדואית. כ15 ק"מ של "ישובים" בדואים פזורים באקראי בשטח מי יודע כמה ידידותיים הם. מה שברור היה שהכלבים המצויים בכל מצבור חושות לא אוהבים פולשים ובעיקר רוכבי אופניים.

השטח הפרוס לפנים - סימנו יעד באופק ואליו רכבנו בדוך

כבר בשלב התכנונים צפינו את הבעיה ומלאי חששות הגיע היום המפחיד ביותר.

אל צורת הרכיבה שאימצנו קודם נוסף משתנה חדש לניווט – מיקום החושות. כך רכבנו כשאנו מנווטים לאמצע בין שני מצבורי חושות.

הטכניקה הוכיחה עצמה ויצא שחווינו שני מפגשים לא נעימים עם להקת כלבים כשרק באחד מהם הקרבה של מספר מטרים.

דבר חשוב – לא לפתוח ברכיבה מהירה ובריחה הכלבים רבים ובאים גם מקדימה. כבר מראש קבענו שאנו נשארים צמודים וברגע שצצו כלבים נעצרנו, דבר שיצר היסוס מידי אצל הכלבים. בעצירה הכנו אבנים בידנו והמשכנו ברכיבה איטית. כך בשילוב של רכיבה ועצירה ואם צריך לזרוק אבנים חצינו את ה,טריטוריה" של הכלבים עד אשר איבדו עניין.

חציית הפזורה הסתיימה עם ההגעה לכביש 25 המוביל לדימונה ונסיעה לאורכו.

הפתעה מעלה חיוך הייתה כשבנקודת הישוב הבדואית האחרונה ליד הכביש שמנו לב כי מישהו טרח לכתוב בערבית ובעברית שמות רחובות ציוניים יצחק רבין ובן גוריון ז"ל. מראה כזה מחייב תמונה, עצרנו לצלם אך שמנו לב כי הדבר עורר תשומת לב, לא השתהינו והמשכנו מיד אחרי הצילום.

רחובות ציוניים בשכונה בדואית לפני צומת ערוער

דימונה מתקרבת או בעצם אנחנו מתקרבים לדימונה שם תכננו לעשות הפסקת צהריים. בינינו ובן דימונה עמד הר, דחפנו ג'ל והסתערנו על המעלה תוך הבטחה אחד לשני שלמעלה מחכה שבדית עם בירה. כל אחר בוחר את מה שמתאים לו.

במקום שבדית ובירה חיכה לנו שומר בדואי ללא מים השומר על האנטנות של ראשות השידור. לפחות ניתן לראות את דימונה מלמטה.

ברום ההר, שומר בדואי במקום שבדית. דימונה מסתתרת מימין

הסתפקנו בהפסקת מנוחה קלה ופתחנו ברכיבה משוחררת אך זהירה במורד. עליה קצרה אך עבה אילצה אותנו לצעוד מעט והגענו לדימונה.

בדימונה התכוונו למצוא מסעדה ביתית טובה ולהתפנק בארוחה טובה, הכי טוב לשאול נהג מונית. כך היה, אך לצערנו הנהג אמר ששתי המסעדות סגורות (ערב שבת קרב) לכן המשכנו לרכב בכיוון היציאה לכביש הראשי שם יש מסעדות המוניות.

בהחלטה ספונטנית לאחר מעבר ליד הסופר איל נכנס לעשות קניות – בגט, חומוס, מטבוחה, מיץ תפוזים גדול, שוקו ולבקשת נועם ועוף צלוי. התפרסנו בדשא שליד, חלצנו נעליים וברור שלא נשארנו רעבים. מההפסקה הזאת קמנו רק לאחר כשעה וחצי (כבר אמרנו שהקפדנו על הפסקות צהריים ארוכות ומרעננות).

פיקניק ליד הסופר בדימונה

לאחר המנוחה היינו צריכים למלא מים אך נוכחנו שהדבר לא פשוט לכן לאחר שוטטות קצרה פשוט דפקנו על דרת בית פרטי בבקשה למים. איל נעלם למשך זמן ארוך וחזר עם שקיות השתייה מלאות במים קרים בעוד נועם מקשקש עם הגברים שבבית בחצר. מסתבר שהבחור רוכב גם הוא וכך קיבלנו טיפ כיצד להמשיך בשביל מקביל לכביש בכיוון הכור.

נפרדנו מהמקומיים ובמהרה היינו מחוץ לישוב על השביל במקביל לכביש, קטע זה הסתיים בצליה על הכביש בצומת תתתתתת. החל מנקודה זו ניצלנו את התנועה הדלילה על הכביש ופתחנו ברכיבת כביש.

יש לציין כי המסלול שעליו התבססנו פיצל את הרכיבה מאזור מיתר לחצבה לשני ימים קצרים ואנו העדפנו להוריד יום תוך ידיעה שאת הקטע מדימונה נעשה ברובו על כביש.

הרכיבה על הכביש הביאה אותנו לחניון גביי ימין שם עצרנו לחצי שעה בצילו של השומר. לפתע נזכר איל כי יש גבים יפים וכדאי לרדת אליהם. נועם המבוגר האחראי לא התלהב מפאת קוצר זמן אך נשבר ורכבנו בכיוון הגבים. כשהגענו לפתחו של המתלול הירד לגבים נועם הפגין בגרות נוספת, זה עובר את הגבול לרדת למטה ברגל ואחר כך לעלות. השעה כבר שלוש והחושך יורד בחמש וחצי. איל ניסה את מזלו שנית אך ללא הצלחה. אנחנו תיקו, נועם חייב לאיל ביקור בגבים ואיל חייב רכיבה ירידה באור יום במעלה עקרבים.

כך המשכנו ברכיבה תוך טיפוס קל לכיוון מעלה עקרבים כל אחד בקצב שלו.

על מעלה עקרבים הרומי וויתרנו מראש לאחר שבדקנו באינטרנט חוות דעת אשר התפרסו מ"לא רכיב" ועד "95% רכיב" של בעלי ניסיון. במקרה של יום רכיבה רגיל מובן שהיינו שמחים לרכב ברומי אך בשל האחריות המסע והציוד הרב החלטנו מראש לדלג ורדת במעלה הכביש.

מנוחה קטנה בצומת שבראש המעלה ופצחנו בירידה במורד, חוויה לא קלה ובמיוחד למעצורים. כשהגענו למטה השמש כבר נעלמה ולאורך הכביש המגיע לכביש הערבה נפרדנו מקרני השמש האחרונות.

מורד מעלה עקרבים, השמש כבר נמוכה מאוד

הפעלנו נצנצים והרכבנו את הפנסים לרכיבה בשולי הכביש ואחר כך בשביל המוביל לבית ספר חצבה.

לבית ספר שדה חצבה הגענו בחושך מוחלט שאנו יודעים שיש לנו אוהל מוסלק בכניסה שהשאירה לנו משפחת כפרה אשר הגיעה לאזור לאיזה שהוא מקום.

אספנו את האוהל וניגשנו למשרד מלאי תקווה שיהיה פתאום מקום. אז לא היה, ואיל פתח התחנחנות לאחראית ופריטה על נימי הרגש. הדבר עזר ומצא לנו חדר ואפילו ארוחת ערב. נרגענו. את האוהל השארנו במשרד והודענו לחנן שיאסוף אותו למחרת.

מיהרנו לחדר, טיפול לאופניים ומקלחות והתנפלנו על החדר אוכל למלא את כרסינו לעייפה.

פרט מעניין אשר היווה בסיס לתרחיש משעשע למחרת הוא כשהגענו למשרד לחפש מקום לינה איל ביקש חדר לזוג ונועם בצחוק המשיך ב"כן ממי" רכרוכי.

מכוון ולא היו לנו כוונות לממש את הזוגיות שקפצה עלינו נרדמנו במהירות.

דגשים

המחיר בבית ספר שדה חצבה כולל ארוחת ערב (כ 230 ש"ח). במידה ורוצים ניתן לשכור גם אוהלים.