חזרה לשגרה - על חוזקות, על הצלחות, על חשיבות התכנון ולמידה מכישלונות

סיפורה של לונה צ'מטאי-סלפט (מעובד מתוך אתר מאקו)

"על זה חלמתי, אני מאושרת"

את תחרות הריצה הראשונה שלה על מסלול לונה צ'מטאי עשתה בניירובי - בלי נעליים. הפרס על המקום הראשון היה שק תירס. בשבוע שעבר היא כבר עשתה היסטוריה כשחזרה מאליפות אירופה עם מדליית זהב ראשונה לישראלית בריצות ארוכות.

ליווינו אותה בשבוע הסוער והדרמטי

מעבודות ניקיון לאליפות אירופה - האצנית מקניה התאהבה בישראלי שאימן אותה עד לזהב: לונה צ'מטאי-סלפטר היא אלופת אירופה בריצת 10,000 מטרים.

התלווינו אליה לאחר ששבה לארץ ולהתאמן, וגם בסיבובי הניצחון: ביקור אצל המעריץ מספר אחת - אביו של בעלה - וגם בשגרירות קניה, שעובדיה התמלאו בגאווה.

סיפור הסינדרלה החל לפני 29 שנים בכפר קפקנייאר במערב קניה: בית הספר שלה היה מרוחק ארבעה קילומטרים מביתה ולפעמים לונה נאלצה לרוץ לשם. כבר בילדותה הפגינה כישורים ספורטיביים, בעיקר בקפיצה לגובה וכדורגל: בגיל 16 עברה לפנימיית ספורט ושם רצה לראשונה בחייה במסלול. התחרות הייתה למרחק עשרה קילומטרים, נעליים היו בגדר המלצה בלבד. הפרס הראשון היה שק תירס.

כשסיימה את התיכון רצתה להפוך למורה, אבל אז היא נקראה לדגל. קרוב משפחתה ביקש שתצטרף אליו לעבודתו בשגרירות קניה במדינה קטנה במזרח התיכון, ישראל. לונה עזבה את הכפר ועלתה, לראשונה בחייה, על מטוס. "תמיד קראנו בתנ"ך, אז מבחינתנו ישראל שכנה בגן עדן", היא נזכרת.

לפני עשר שנים בדיוק היא נחתה אצלנו והפכה לעובדת זרה מן המניין: אחראית למשק הבית בבניין השגרירות ובבית הקונסול, ניקתה את הבית, בישלה וטיפלה בסידורים. "זו הייתה עבודה מאוד קשה", היא מודה. "בפעם הראשונה מצאתי את עצמי לבד עושה הכול". בערבים הפנויים חזרה לתחביב הריצה: "ראיתי שאין לי מה לעשות בישראל ועם כל הזמן שביליתי בבית הרגשתי משועממת". היא נרשמה למרתון תל אביב 2010 וסיימה רק במקום ה-433 בריצה לעשרה קילומטרים, אך זו הייתה רק ההתחלה.

כיום היא גרה עם בעלה והמאמן שלה דן ובנם רוי, ועדיין לפני התחרויות היא מנקה את הבית - וכך פורקת את כל המתח. הפגישה הראשונה עם מי שיהפוך לבעלה התרחשה, כמה מפתיע, באימון ריצה: חודשים אחר כך התפתח גם רומן שהכיל לא מעט קשיים, בעיקר מול הרשויות. החשש התאמת ב-2013: לונה, עם בן זוג ישראלי וחלק ממועדון מכבי תל אביב, צברה הישגים בריצה אבל הרשויות סירבו להאריך את אשרת העבודה והיא נאלצה לחזור לקניה.

"לא חששתי כי אמרתי שאם מישהו אוהב אותי, הוא לא יעזוב אותי", היא נזכרת בתקופה הקשה. "דן בא לבקר אותי ואז הוא חזר, ואז הוא אמר לי שהוויזה מוכנה אז אמרתי: 'הוא באמת אוהב אותי'". אחרי חודשים דן הצליח להשיג ללונה אשרה זמנית בלבד והיא שבה לרוץ בישראל, שברה שיאים שלא הוכרו רשמית כי לא הייתה אזרחית ועלתה לפודיום רק באופן סמלי. בשנת 2014 אחרי חתונה אזרחית בניירובי, טקס נוסף בארץ ועם תינוק בדרך, הגיעה האזרחות.

כשהבירוקרטיה נגמרה, החל המרוץ האמיתי: לונה הפכה למקצוענית, החלה לייצג את ישראל ודן הפך למאמן הרשמי של אשתו.

התכנון השנה היה להצליח ולהגיע לגמר אליפות אירופה ב-10,000 מטרים: על מדליית זהב היא ודן לא העזו לחלום. "אני רק מאושרת להניף את הדגל, חלמתי על זה", אמרה אחרי הזכייה. "בכלל לא הייתה לי תוכנית, רציתי לרוץ מהר ככל האפשר כדי לזכות במדליה, כי הבן שלי אמר: 'אני רוצה שאימא תזכה במקום ראשון'".

בעלה והמאמן האישי שלה דן סלפטר מודה שגם אחרי המדליה, הדחף של רעייתו לא פחת: "היא עצבנית להוכיח מה היא באמת, אתה רואה שהיא עדיין טעונה, היא רוצה להתפוצץ שוב - לא מספיק לה אף פעם". גם לונה הצהירה: "זה החדיר בי מוטיבציה, ואני צריכה עוד, זה כאילו אני רעבה לזה".