בחודש מאי 2012 השתתפתי באירוע מרגש שנערך בברדיוב לזכר הקהילה היהודית של העיר שנספתה בשואה. התאריך 15 במאי נבחר כי בו מלאו 70 שנה למשלוח הראשון של יהודי ברדיוב ברכבת לאושוויץ. הרגשתי צורך לדאוג לכך שיהיה שם ייצוג ראוי למשפחת זינגר.
האירוע אורגן ע"י העמותה להנצחת הקהילה היהודית בברדיוב, כולל שימור האתרים היהודיים בעיר. העמותה הוקמה ע"י אמיל פיש, יליד ברדיוב שרוב משפחתו נספתה בשואה. הוא עצמו, ניצול מחנות הריכוז, הגיע לארה"ב, התבסס ולקח על עצמו להנציח את הקהילה. בכוונת העמותה לשקם את האתרים היהודיים (בתי כנסת, מקווה, בית קברות) ולהקים בהם אנדרטה שתישא את שמות כל יהודי ברדיוב, נספים וניצולים.
האירוע היה מאורגן למופת, כמו כנס בינלאומי, עם המון לוגיסטיקה. הגיעו מעל 130 משתתפים, מהם 8 ניצולים והשאר בני משפחות של הניצולים והנספים. רובם (כ-80) הגיעו מארה"ב, רבים נוספים (כ-35) מישראל, וגם 7 מקנדה, 3 מאוסטרליה, אחד מאנגליה ואחד ממקסיקו.
האירוע נערך במלון שהוכשר לצורך זה, ונבנה בו אוהל אירועים גדול. העמותה המארגנת דאגה לאוכל כשר, חימום (כל הזמן טפטף גשם), הסעות וכל הפרטים האחרים לקיום אירוע בסדר גודל כזה. האירוע היה מלווה בסיקור תקשורתי של הטלוויזיה המקומית, נציגי עיתונות, צלמים, וכו'. העיריה המקומית נרתמה למשימה בהיקף מלא, סיפקה שמירה ואבטחה של המשטרה, ליווי של תלמידי בתי ספר מקומיים ותנועות נוער. משרד נשיא סלובקיה שלח נציג בשם הנשיא.
האירוע התחיל במפגש היכרות. קטע זה היה מאד חשוב לי להבנת הרקע לסיפור המשפחתי. מסתבר שרוב מכריע של הקהילה היהודית בברדיוב היה בעצם חצר חסידית ממוצא פולני, שבה כולם שמרו על קיום מצוות ואורח חיים אורתודוכסי. היו מעט משפחות (כנראה 6 משפחות בלבד) ובהן משפחת זינגר, שניהלו אורח חיים יותר חילוני מודרני, ולא נטמעו בקהילה. הקהל שהגיע לאירוע נתן לכך ביטוי מובהק: כמעט כולם היו דתיים שומרי מצוות, ורובם הכירו זה את זה, אם לא אישית, לפחות מידע אישי. המשפחות היהודיות החסידיות נשמרו מהתבוללות, כך שהיו הרבה נישואי שידוך בתוך הקהילה, והרבה מבני הקהילה היו "בני דודים" ברמה זו או אחרת. הפחד מהתרחקות מהדת גרם לניכור מהמשפחות המודרניות, כמו הזינגרים שלא הגיעו מחסידות פולניה אלא מהשכלה חילונית מאוניברסיטת וינה, ידעו שפות, אמנות, מוסיקה, ולא הקפידו על קיום מצוות.
ההיתקלות הראשונה שלי בהוויה זו קרתה מייד כשהצטרפתי למפגש והצגתי את עצמי כנכד של סמואל ואלזה זינגר: פנה אלי יוסף בודנר, ניצול שואה בן 92, נופף מולי באצבעו והכריז באנגלית:
Your grandfather was not observant!
זו הייתה קבלת הפנים שלי במפגש עם יהודי ברדיוב...
אותו יוסף הוסיף עם זאת, שבחנוכה סבא סמואל היה מציב חנוכייה גדולה בחלון, כהצהרה הפגנתית על יהדותם (יש בידי ארנסט תעודה משנת 1929על רכישת מושבים בבית הכנסת בברדיוב עבור סמואל זינגר ואשתו). יוסף בודנר כינה אותם "תנועת מכבי" (הציונים) Maccabian לעומת הרוב שהיו חסידים.
לעומת זאת פגשתי שם אנשים שזכרו מאד לטובה את המשפחה: גולדי לפקוביץ (אז שנדורף) שהייתה תלמידה לאנגלית של טנטה פריצי, והעריצה אותה (לדבריה שמרה מחברות לימוד עם תיקונים בכתב ידה של פריצי, וכן שמרה ציורי פורטרט שפריצי ציירה אותה). גולדי גם טענה שפריצי למדה הוראת אנגלית בפנימיה בלונדון (לא שמעתי על כך ממקור אחר). פגשתי גם את מרתה סטופקובה, שגם אותה פריצי ציירה.
באירוע השתתף גם גיורא סולר, ארכיטקט שימור, בעצמו יליד פרשוב שחי היום בארץ, ובין השאר מועסק כיועץ של אונסקו. הוא תרם לכך שאתר מבני הציבור היהודיים בברדיוב – הסוברביה – יהיה חלק מאתר שימור של אונסקו יחד עם כיכר העיר. אימו ממשפחת אטלס חיה בכפר סמוך (רסלביצה). דודתו חיה בארץ, כבת 90, צלולה, זוכרת היטב את סמואל שהיה בא פעם בחודש לטפל בסוסים ובפרות בכפר.
האירוע כלל ביקור בבית הקברות המקומי ששוקם ע"י העמותה (אין בו קברי משפחה שלנו, זה בית הקברות שבו סירבו לקבור את סבתא רוזליה, אמא של אלזה, שלכן נקברה בפרשוב). בזמן הביקור שם רואיינתי ע"י צוות טלוויזיה מקומי והראיון שודר במסגרת דיווח בחדשות בשני ערוצים.
בהמשך התקיימה עצרת מכובדת עם ראש העיר ומכובדים אחרים בתחנת הרכבת, ומצעד גדול לאורך הרחוב הראשי עד לקומפלקס בנייני הקהילה היהודית, שהיום בחלקו מוזנח ובחלקו הפך לחנות חומרי בניין. בכוונת העמותה לשקם את המקום ולהקים בו אנדרטה עם שמות היהודים שחיו בברדיוב. היום אין בברדיוב אף תושב יהודי.
באתר היהודי – הסוברביה, נערך שוב טקס אזכרה, ואחריו טקס שבו העיריה מעמידה שטח סמוך לטובת העמותה לצורך הקמת האנדרטה להנצחת הקהילה היהודית בברדיוב.
בהמשך נערכו טקסים נוספים בבית העיריה ובכיכר העיר, וכן ביקורים בבתי הכנסת בברדיוב ובפרשוב. הקומה השנייה של בית הכנסת בפרשוב (שהייתה עזרת נשים) הוסבה למוזיאון ומוצג בו לוח הזיכרון שתרמנו עם תמונת אלזה וסמואל זינגר.
מעבר לכך היו מפגשים מרגשים שבהם הניצולים סיפרו את קורותיהם, ועם מכובדים מקומיים (מנהל בית הספר, אנשי חינוך, היסטוריונים) שכולם 'גויים' שעוסקים בשימור זכר הקהילה היהודית.
פגישה מרגשת הייתה לי שם עם טומי (תומס טומשוב) הבן של אגנס ממשפחת גרוסמן – גונדה, שנכנסו לגור בבית זינגר אחרי המלחמה.
יש לנו קשר איתם, כולל זה שקיבלנו מהם את הספר שאגנס כתבה, והעתקי הפורטרטים שפריצי ציירה אותם.
כפי שציינתי, האירוע היה מלווה בסיקור ותיעוד רחבים, גם ע"י גופים מוסדיים וגם באופן פרטי ע"י המשתתפים, לכן אפשר למצוא עליו המון חומר באינטרנט.
בהמשך אוסיף קישורים לדוגמה.
בקישור זה מגיעים לאלבום התמונות שצילמתי באירוע.