קורות המשפחה

בית אבי – סיפורה של משפחת אלזה ושמואל זינגר - ההורים של אבא (פריץ)

כפי שסופר לנו ע"י חנה'לה (הבת של ארנסט - אח של פריץ) בשנת 2010, במלאת 100 שנה להולדת אבא - פריץ זינגר ז"ל, עם השלמות מתוך יומנים ואלבומים של ליזל, שקיבלנו מתמי (הבת של ליזל - אחות של פריץ), מחקר אינטרנטי וקצת ידע אישי. מקור מידע נוסף, עשיר ביותר, היה הראיון של פריצי במסגרת פרויקט Centropa, שהתגלה במהלך החיפוש באינטרנט, ומובא במלואו באתר זה. במהלך טיול שורשים שערכנו בפסח 2011 , ובתחקיר לקראתו, קיבלנו מידע נוסף וגם הוא משולב להלן.

המקומות העיקריים שמוזכרים בהמשך מסומנים במפה להלן (לבחור כדי להגדיל):

פריץ, ליזל וארנסט היו שלושת הילדים של סמואל ואלזה זינגר שחיו בשנותיהם האחרונות בברדיוב, סלובקיה, ונספו בשואה.

להלן שחזור תולדות המשפחה:

·         ג'וזפין פפי Peppi הייתה האחות המבוגרת, התחתנה עם ישראל הוכפלדר Israel Hochfelder  שהיה סוחר עצים וייצר רעפי עץ לגגות. הם חיו בצ'אצא Čadca   (היום בסלובקיה) והיו להם שני ילדים: קרל וסופי.

·         הרמן (שם אשתו לא ידוע) היה גם הוא סוחר עצים בסרת Sereth  (היום באוקראינה) והיו לו 3 בנים וחמש או שש בנות. טנטה רגין זכרה את גוסטב, ריכרד, פאולה, הרמינה, אירמה, אדלה וסילי. הרמן פשט רגל, עבר לבודפשט (היום בירת הונגריה) ושינה את שמו לקלמר Kalmar . גוסטב וריכרד חיו בברלין. סילי עברה לאמריקה בעקבות פשיטת הרגל של אביה.

·         קתרינה התחתנה עם מר נויבאואר Neubauer. היא הייתה אשתו השנייה והם חיו בנגי-ביצה Nagy-Bitse (היום בהונגריה). היא הייתה תופרת בגדי נשים. הבת שלה, לודמילה, התחתנה עם מר דויטש Deutsch שהקים מזקקת שנפס בגודולו Gödöllő (עיר בהונגריה, מפורסמת בכך שהיה בה ארמון הקיץ של הקיסר פרנץ יוזף). היה להם בן חרש אילם.

·         פיליפ (שם אשתו לא ידוע) הקים מפעל לחומר משמר (?) בסרת Sereth (אוקראינה) והיו לו שמונה ילדים:

המשפחה מהצד של יעקב זינגר

ההורים של יעקב זינגר היו תרזה (לבית פוקס  Wuchs   ) ומרדכי זינגר שחיו במריקובה (סלובקיה).

למרדכי הייתה חווה חקלאית ומזקקת שנפס. הוא חי טוב והגיע לגיל 92.

תרזה היפה והפדנטית הייתה אשתו השנייה, והיו לו כבר שתי בנות מנישואין ראשונים (אין שמות). אחת התחתנה עם אדון ריס Reiss  והשנייה עברה לנורמנדיה.

עם תרזה היו להם 5 ילדים שהמבוגר בהם היה סבא רבא יעקב והיו לו שתי אחיות ושני אחים:

·         יעקב

·         מריה – התחתנה עם מר מרמורשטיין

·         בטי – התחתנה עם בן דוד בשם קרל זינגר

·         פיליפ – התחתן עם רוזה שפיץ Spitz, היה בעל אחוזה ומזקקה כמו אביו והיו לו 6 ילדים: ברטה, אילקה, מרתה, אוסקר, גבור והרמינה.

·         סמואל, שנהרג בנפילה מסוס בזמן שירות צבאי בקלאוזנבורג Klausenburg  (היום רומניה).

יעקב נולד ב 1 במאי 1840 במריקובה, מחוז טרנצין.

ב- 18 בינואר 1871 התחתן עם רוזה (שושנה) קוהן, ילידת 1846, הבת של מרים שלזינגר ואשר קוהן.

בסוף אותה שנה, 21 בדצמבר 1871, נולדה ביתם הבכורה קלרה.היו להם 7 ילדים:

קלרה, גוסטב ואחיו התאום זיגמונד, מרי, סמואל, מקס, רגינה.

רוזה באה מבית עשיר והייתה מאד מפונקת. בעלה יעקב היה מאד חרוץ. נאמר עליו שהוא עושה כל עבודה, אבל אין לו שמחה. סיפרו עליו שהיה מתקן חלונות, זגג, בבתי חווה.

הוא עבד קשה כל ימיו והמשפחה נאלצה לנדוד תמיד למקום שבו מצא עבודה. ב- 1884 עברו לזיבנבורגן ברומניה  Brosz-Saszvaros in Siebenbürgen שם עבד בחברה בשם קולמן Kollmann  שפשטה רגל, ואז מצא משרה בחברת פיק Pick ב שטיינמנגר Steinamanger. העיר נקראת היום זומבטלי Szombathely בהונגרית.

בשנת 1887 התמנה למנהל המנסרה באנגר, Anger אוסטריה.

הוא לא העביר מייד את המשפחה, אלא שלח אותם לאחיו העשיר פיליפ ב  Predvicho, מחוז טורוק Turoc. (פרנצי שומרת עדיין את הארגז שבו ארזו את כל רכושם). לפיליפ, כמו לאביו,  הייתה אחוזה גדולה ומזקקת שנפס, שבה הוא ייצר את המשקאות ווכהולדר שנפס, בורוביצקה וסליבוביץ. יעקב חשב ששם יהיו לאשתו וילדיו חיים טובים, אבל רוזה עבדה מאד קשה. היא הייתה צריכה לטפל בבית הגדול של פיליפ ב Zniovaralia , נקראת היום  Klastor pod Znievom בסלובקיה, ובעדר הצאן שלו, אבל לא קיבלה תשלום על עבודתה ונאלצה לחזור לתפירת מצעים.

אחרי שנה יכלה המשפחה להתאחד. טנטה רגין עוד זכרה את הנסיעה הארוכה דרך זמרינג Semmering. בגרץ אסף אותם סבא יעקב בכרכרת סוסים. בתקופה ההיא נסיעה מגרץ לאנגר ארכה זמן רב. בכל עלייה היה צורך לרדת מהכרכרה כדי שהסוסים לא יתאמצו. פרנצי מספרת שאחרי המלחמה נסעה עם סבתה, טנטה רגין, מגרץ לאנגר במכונית בשעה ורבע.

באנגר גרו במבנה הנהלה של המנסרה של פיק. הבית שייך היום לעיריית אנגר.

קלרה, שהייתה הבת הבכורה, עזרה הרבה באחזקת הבית, כי רוזה אמה הייתה חולה מאד ולא יכלה לעשות שום עבודה.

קלרה חלבה כל בוקר את הפרה היחידה ואפתה לחם. טנטה רגין זכרה זאת היטב.

רגין נכנסה באנגר לכיתה ה' בבית ספר ציבורי ששפת הלימוד בו הייתה גרמנית (כמובן, באוסטריה) מבלי לדעת מילה גרמנית. במשך 14 יום ישבה בכיתה בלי להבין מילה, אבל מהר מאד למדה את השפה.

משפחת יעקב ורוזה זינגר הייתה המשפחה היהודית היחידה באנגר. רוזה שמרה כשרות, ויעקב היה שוחט את התרנגולות בעצמו בשחיטה כשרה. ממילא לא היה כסף לבשר אחר.

תארו לעצמכם שסבא יעקב, כמנהל המנסרה, היה חייב להשתתף עם שאר נכבדי העיר בתהלוכה של חג הלחם והיין הנוצרי (קורפוס קריסטי -      Fronleichnam  ).

הבן של פרנצי נקרא על שמו.

קלרה זינגר, האחות הבכורה, נולדה ב-21 בדצמבר 1871, נישאה ב- 24 באפריל 1906 לאיגנץ בראון ממשפחה עשירה בקפלך Köflach. לא נולדו להם ילדים.

הם היו מאד ידועים בקפלך, כיוון שהיו הבעלים של חנות כלבו גדולה שאפשר היה לקנות בה בהקפה ולשלם עם קבלת המשכורת. חוץ מזה היה להם בניין דירות שהשכירו לכורי פחם. זה דבר שהיה מאד נחוץ בגלל מפעלי הברזל הגדולים בקפפנברג ומורצושלג Kapfenberg und in Mürzzuschlag . עם עליית האנטישמיות העניינים הסתבכו. איגנץ נפטר ב 1938 והרכוש אבד. לאחר מותו קלרה עברה לגור אצל אחותה רגין בגרץ. עם גירוש היהודים מגרץ עברה לווינה, משם נשלחה לטרייזינשטאט ונספתה, לא ידוע באילו נסיבות. בארכיון הלאומי בשטיר יש "ערימה בגובה מטר" של מסמכים על הפקעת הנכסים של קלרה בקפלך.

גוסטב זינגר נולד ב- 1872 ומת ב- 1946 בבואנוס איירס. היה לו אח תאום שמת בילדותו.

גוסטב עבר לארגנטינה הרבה לפני השואה ולמרות התנגדות המשפחה התחתן עם בחורה מקומית (כנראה גויה) שכבר היה לה ילד גדול. בערך ב-1924 (בגיל חמישים פלוס) נולד להם ילד שטנטה רגין ניחשה שהוא מאומץ, אבל בהחלט יכול להיות שהיה בנם הטבעי. הוא היחיד שנותר בחיים אחרי המלחמה לשאת את שם המשפחה של סבתא (?). אח של פיני שברח לארגנטינה חיפש אותו, אבל לא נוצר קשר קרוב.

מרי נולדה ב- 6 בספטמבר 1874 וב- 18 במרץ 1906 התחתנה עם יוסף בנדר Josef Bander. הם חיו בברלין והיו להם 4 ילדים. מקס, אליזבת, גרטה ומרתה.  מספרים על דודה מרי שהיא "הכניסה את המלפפון הביתה", מפני שהיא נסעה לעיתים קרובות עם הילדים ברכבת מברלין לגרץ, וכיוון שלא יכלה להרשות לעצמה לקחת את הילדים לקרון המסעדה ברכבת, היא לקחה איתה מלפפונים טריים, צידה לדרך. במשפחה התייחסו לזה כאל "פינוק ברלינאי" כי אז ירקות טריים לא היו דבר יומיומי. מאז אמרו תמיד: כאשר מתכוננים לנסיעה צריך לקחת מלפפון.

מקס נולד בשנת  1907 והיה סוחר. בשנת 1938 ברח מהגרמנים לצ'כוסלובקיה, ומשם לספרד. ב- 16 באוגוסט 1938 נהרג במלחמת האזרחים בספרד.

אליזבת (ליזל) נולדה בשנת 1908 והתחתנה עם אדון שוברט. היא והבת קלודט (קלאודיה), בת 5 שנים,  נספו במחנה ריכוז.

גרטה נולדה בשנת 1910 וחיה בברלין. היא התחתנה עם ארנסט (או מקס?) הורנונג שהיה הרבה יותר מבוגר, והיה לו בברלין בנק קטן. היו להם שני ילדים: רוברט והלן. גרטה הייתה אישה יפה מאד והיא גדלה להיות אישה מרשימה בלונדון, אליה נמלטו לפני השואה. בשנותיה האחרונות עסקה בפיסול והייתה פסלת ידועה, חברה באיגוד המלכותי של אמני פורטרט.

רוברט לא התחתן וכנראה הוא סוחר עתיקות.

לגבי הלן לא ידוע הרבה פרט לכך שהייתה צעירה מאחיה.

מרתה נולדה בשנת 1914 והתחתנה עם אדון לנהוף Lenhof . היה להם בן מיכאל והם נמלטו למקסיקו אחרי כניסת הגרמנים לאוסטריה. מרתה מתה כנראה כבר קודם. מיכאל התחתן ויש לו 3 ילדים.

מרי ויוסף בנדר נספו בשואה.

סמואל, שהיה ידוע במשפחה כ"דוד נפח" נולד בשנת 1879. הוא רכש מקצוע כנפח מפרזל סוסים וכך זכה לכינויו. במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, מתוך הכרה בכישרונו, נשלח ללמוד וטרינריה בבית הספר הגבוה בווינה. הוא התחתן עם אלזה גרין שנולדה בווינה בשנת 1883. היו להם שלושה ילדים: פריץ, ליזל וארנסט, והם חיו בברדיוב.

בשנות ה-30 פריץ וארנסט עלו לפלסטינה מתוך ציונות. הוריהם, סמואל ואלזה, באו בשנת 1936לבקר אותם במולדתם החדשה עם אחותם ליזל.

סמואל ואלזה חזרו לבד לברדיוב, כי סמואל אמר שמישהו צריך לעבוד כדי לפרנס את הילדים.

 יעקב היה מופקד על שמירת היערות באחוזת הפריץ המקומי וניהל מינסרת עצים שפעלה בכוח הידרומכני.

שמואל נולד ב 1883.

היתה לו אחות בשם קלרה ילידת 1870-71 שנישאה לאיגנץ בראון ונספתה בטרייזינשטאט.

שמואל למד להיות נפח (חנה'לה - לסרוק תעודת הסמכה), וגויס לצבא הקיסר. במסגרת עבודתו כנפח עסק בפרזול סוסים, וכישרונו לטיפול בחיות הרשים מאד את שלטונות הצבא, והוא נשלח ללמוד וטרינריה בווינה (נאסר על היהודים ללמוד רפואה).

בווינה שמואל הכיר את אלזה ממשפחת רוזליה וסולומון גרין GRÜN   האריסטוקרטית (כתובתם: פטר יורדן שטרסה 96, או Türkenstraßeטורקן שטרסה 9, וינה) והם נישאו.לאחר השלמת לימודיו (חנה'לה - לסרוק תעודת הסמכה כדוקטור וטרינר) שירת שמואל כווטרינר בצבא הקיסר (קייזר פרנץ יוזף), הצליח מאד והתמנה לווטרינר הממונה על טיפול בסוסי הקיסר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שמואל שירת בצבא הקיסר, זכה בעיטורי כבוד, והיה אחד משלושה יהודים שקיבלו את עיטור צלב הזהב.  עד 1917 המשפחה כנראה גרה בווינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שמואל הוצב לשרת באיזורים שונים, כנראה בסביבות טרנסילבניה, וסלובקיה.  

אבא -פריץ בדריך - נולד בשנת 1910 בברשוב[1] בטרנסילבניה(לברר האם המשפחה התגוררה שם בזמן מסויים). 

מאוחר יותר נולדו לאלזה ושמואל הבת אליס מריאן (ליזל) בשנת 1914, וארנסט/ארנושט בשנת 1917. ליזל וארנסט נולדו בווינה.

ב- 1918 סמואל שירת בצבא והיה מוצב בהונגריה. המשפחה נסעה ברכבת לבקר אותו. אח"כ עברה המשפחה לברדיוב בסלובקיה. זו היתה התקופה שבה צ'כוסלובקיה הפכה לרפובליקה והיו קרבות ברחובות. המשפחה גרה בשכירות בבית של יהודי מקומי בשם זלמנוביץ, ליד טחנת הקמח על נהר מולה / מורה . אלזה ידעה הרבה שפות, ביניהן גרמנית, הונגרית, סלובקית, איטלקית וצרפתית. הילדים למדו מהר הונגרית, סלובקית וצ'כית, כי אלו היו השפות בבית הספר (רוב המורים היו צ'כים). שליש מהתלמידים בבית הספר היו יהודים, ובדרך כלל הם היו התלמידים היותר טובים. בית הספר היה עד גיל 14. ליזל מספרת ביומנה שהיו להם ולהורים הרבה חברים גם נוצרים וגם יהודים.

אחרי בית הספר פריץ המשיך ללמוד בבית ספר מקצועי בבודנבך, בהמשך בנו בית במגרש דו משפחתי  בשכונה חדשה מחוץ לחומה, במסגרת תוכנית סיוע (הקצאת מגרשים) של השלטון לותיקי הצבא, ועברו אליו בשנת 1928. הכתובת – רח' קלרובה Kellerova  מס' 1 – במדרון מתון מאחורי הכנסייה האוונגלית (?). השותף בדו-משפחתי היה רופא בשם שוואב שבנו הוא רופא לניתוחי כליות שחי עד לאחרונה בברטיסלאבה.

אבא סיפר שבבית לא היו מים זורמים, והיה צורך לשאוב מים מהבאר בחצר ולהביא בחבית למטבח. כנראה שהסיפור מתייחס לבית השכור, כי כשעברו לבית החדש אבא כבר היה בן 18 והסיפורים מתייחסים לילדותו.

ארנסט מספר שבבית היו קמינים מפורצלן בצבע ירקרק...

קומת המרתף של הבית שימשה מזווה לאכסון תפוחים, ירקות, בשר, ריבות בחורף. בקומה הראשונה היו חדרים ומטבח שפנה לחצר אחורית עם עץ תפוח ועץ אגס.

בעליית הגג היו חדרי הילדים.

ליזל ביקרה במקום עם תמי ואלזי והצטלמו שם. ארנסט ביקר במקום עם חנה'לה והנכדים, ומצאו את הבית במצב מוזנח.

יתכן שהבית אינו קיים יותר ובמקום הוקם חניון אוטובוסים.

המשפחה שהשתייכה לתנועת ההשכלה (בעד תרבות חילונית אוניברסלית) התבססה בברדיוב, והיה לה מעמד מרכזי בחיי החברה והתרבות בעיר, הודות לשמואל שהיה הווטרינר האיזורי, ואלזה שריכזה את הפעילות התרבותית. אלזה הייתה וינאית אריסטוקרטית שדיברה 12 שפות, כתבה שירים וניגנה בפסנתר (ליזל העתיקה את כל השירים בכתיבה תמה למחברת שנמצאת היום אצל לילי).

המשפחה הקימה הרכב מוסיקלי – אלזה וליזל בפסנתר, פריץ בגיטרה, ארנסט בכינור, טנטה פריצי (ראה להלן) בגיטרה צוענית לנשים (יותר קטנה) ושכן נוסף בצ'לו – וערכה קונצרטים ביתיים. אלזה היתה מלווה בפסנתר את הסרטים האילמים בקולנוע המקומי.

אלזה ארגנה פעם בשנה יריד שבו מכרו ריבות, ממתקים מעשה בית ופריטי מלאכת יד ואספו כספים למטרות שונות, גם בקהילה המקומית וגם לגאולת אדמות ע"י הקרן הקיימת לישראל.

המשפחה הייתה לא דתית במוצהר, אבל תרמה לבית הכנסת בעיר, והייתה מעורבת בקהילה היהודית שמנתה בשיאה כ- 14000 איש.

לדברי ארנסט, שמואל היה גם פעיל ציוני, והסתיר בביתו מכשיר קשר רדיו ואקדח פולני ראדום. לפי דברי ארנסט הרדיו שימש לקליטת ידיעות על תנועת הגרמנים ותכנון ההברחות של היהודים לפי האינפורמציה שנקלטה.  בין השאר עסק עם ארנסט גם בזיוף מסמכים (תעודות לידה ודרכונים) כדי לסייע ליהודים לעלות לפלסתינה / להימלט לשוויץ.

כמה שנים לאחר מותו של סבא יעקב בשנת 1906, עברה סבתא רוזליה לגור עם המשפחה בברדיוב והייתה מעורבת מאד בגידול הילדים.

לאחר סיום בית ספר עממי, כיתה ח' בגיל 14, שלחו את הילדים ללמוד מקצוע.

• • אבא למד מכונאות בבית ספר מקצועי בבודנבך Bodenbach . (העיר נמצאת על גבול צ'כיה-גרמניה. השם של העיר בגרמנית הוא בודנבך וכך מופיע על התעודה של בית הספר. העיר נקראה בצ'כית פודמוקלי. המקום נקרא היום Děčín דצ'ין, או צ'צ'ין, והוא חיבור של שתי הערים פודמוקלי ודצ'ין משני עברי הנהר לבה). בית הספר קיים עד היום והנה תמונתו:

• • •  Technische Lehranstalt Bodenbach Decin

• • ליזל למדה תפירה בגרץ במשך 3 שנים שבהן גרה אצל דודתה, טנטה רגין. ליזל מספרת ביומנה שהייתה חייבת להצטיין כדי לקבל מלגת לימודים. טנטה רגין ריחמה עליה וגייסה את הבנות במשפחה (אנני וגרטי התאומות שהיו בנות דודה של ליזל) לעזור לה לעשות ריקמת תחרה  גדולה (אז'ור). בשנה השלישית (1932) בעקבות התעוררות האנטישמיות ותלונת החברות שלא רצו יהודיה בכיתה, קיבלה ציון נמוך בנימוק שהיא "תלמידת חוץ".

  • ארנסט נשלח לצלין ZLIN  ששם הוקם מפעל BATA לנעליים ללמוד מקצוע ולעבוד (קישור מעניין על התפתחות מפעל באטא בצלין).

אבא השלים את לימודיו בהצטיינות (דורי – לסרוק תעודה) בשנת 1928 (דורי – לסרוק תעודת הסמכה) ואח"כ עבד שנתיים במוסך פיאט בברטיסלאבה, ומספר חודשים בבית החרושת סקודה (שקודה) בצ'כיה (דורי – לסרוק תעודה מפראג משנת 1930).

משנת 1930 עד שנת 1932 אבא שירת בצבא הצ'כי בפלוגה טכנית אלפיניסטית, ועשה הרבה סקי. בשלב מסוים כנראה ערק מהצבא ועלה ארצה (לפלסתינה) בשנת 1932. על פי הפולקלור המשפחתי אבא התעניין איפה יש פרנסה טובה כמכונאי והתכוון להגיע לסין, אבל סבא שמואל אמר לו שקודם ינסה בפלסתינה. מאז חשש לחזור לצ'כיה פן יואשם בעריקה ויכלא. כנראה שהיו לסמואל כוונות להעלות את המשפחה מנימוקים ציוניים (ראה להלן), כי בשלב מסויים שלח לארץ בליפט עם הנדוניה לליזל (שמיכות, מצעים) גם את כל ספרי השירה והספרות הקלאסית הגרמניים שהיו בבית - גיתה, שילר...

פירוט נוסף מופיע במסמך הצהרה של אבא (ראו בדף התעודות).

באניה ארצה הכיר אבא את אינגה חיינקה לוין והם נישאו ב-1933. 

לסבתא אלזה הייתה אחות תאומה זהה בשם פרדריקה (טנטה פריצי) שהתחתנה עם לודביג נוימרק. לודביג התמחה בהערכת אמנות סין/יפן עבור מוזיאונים בכל העולם, ועיסוק זה גרם לו לנסיעות רבות למזרח. בתקופות אלה פריצי הייתה עוברת לגור עם אחותה, וגם היא הייתה מעורבת מאד בגידול הילדים ליזל וארנסט. לודביג העריך מאד את התמיכה של הזינגרים באשתו והיה מביא להם פריטי אספנות כמתנות ממסעותיו. כך נוצר במשפחה אוסף של פריטי אומנות סיניים/יפניים. לודביג ניצל מהשואה בזכות הערכת הגרמנים למומחיותו וחי עד מותו בגיל 100 בווינה, כשהוא עורך (על פי הזמנה של מוזיאונים בארה"ב) קטלוג אנציקלופדי של חפצי אומנות סין/יפן. פריצי הייתה מאד מוכשרת בציור, ואפילו עסקה בציור פורטרטים לעזרה בפרנסה. צילום אחד הציורים שבו ציירה את תלמידתה מרתה (פריצי לימדה אותה בהתנדבות אנגלית וצרפתית, ובזכות זה התקבלה ללימודי רפואה בברטיסלבה במלגה) נשלח לארנסט ע"י מרתה לאחר שהתברר לה שחברתה, גב' וויסובה, שלמדה עם ליזל בברדיוב, נמצאת איתו בקשר מכתבים. מרתה צירפה לציור מכתב שטנטה פריצי כתבה לה כמכתב פרידה בדרכה לאושוויץ והיא שמרה עליו מאז. (לסרוק את המכתב שנמצא אצל חנה'לה).

לסבא שמואל הייתה אחות רגינה (טנטה רגין) שנישאה לאדון בנדינר. היו להם ששה ילדים: פריץ (נשוי לזוזי), פיליפינה פישר (פיני) , פרנץ, אירמה, והתאומות אנני וגרטי (גרטל). פיני שהתאלמנה בגיל צעיר ירשה את רכושו של מעבידה הערירי.

פריץ בנדינר היגר לארגנטינה, התבסס כלכלית ושלח לאימו ולאחיו כרטיסים להצטרף אליו, וכך ניצלו מהשואה. כל ילדי בנדינר ביקרו בארץ. פריץ וזוזי ביקרו בארץ פעמיים בשנות ה- 60. לפיני היו שתי בנות, זוזי, שנישאה ליוחנן הישראלי, התגרשה ממנו והתאבדה. פיני חיה בווינה וגידלה את נכדתה ענת, הבת של זוזי ויוחנן. פיני ביקרה בארץ מספר פעמים.

גרטל הייתה אחות, התחתנה עם רופא בשם גוסטב זינגר (אין קשר לזינגר שלנו), והם חיו בפראג תחת השלטון הקומוניסטי, וניתקו כל קשר עם קרוביהם היהודים מפחד שיישלחו לסיביר. בזמן המלחמה מתה הבת התינוקת של גרטל מרעב, אבל גרטל סירבה להאמין בכך והמשיכה לשאת איתה את גופתה הקפואה זמן רב. אח"כ נולדו לה עוד שני בנים.

ב-1934 הגיע סבא סמואל לביקור בארץ אצל אבא עם ארנסט וליזל. אבא כבר היה נשוי ואינגה היתה בהריון עם שלמה שנולד ב-11 באוגוסט 1934.סמואל החליט שהמקום אינו מתאים לו כדי להישאר, אבל דאג ששלושת ילדיו יהיו כאן ובכך למעשה הציל אותם.

ליזל התחתנה עם מקס דמבסקי. בביקורו כאן השאיר שמואל נדוניה לחתונה של ליזל, ושלח מסלובקיה ליפט עם מצעים וספרים. 

סבתא אלזה היתה בארץ כשנה ב- 1935-1936, ופעם שנייה בשנת 1938 להיות עם ליזל לקראת הלידה של תמי. היא נשארה כאן עד שתמי הייתה בת חודש, וכנראה אז החליטו לעלות ארצה. היא חזרה לברדיוב להתארגן, אבל כבר לא הספיקו.

ארנסט עלה בשנת 1940 בעליה בלתי לגאלית באניה הילדה, שנדדה בים התיכון ארבעה חודשים, עד שהגיע לארץ. באניה הכיר את שרה,  לבית רוזנבלום שאיתה התחתן ב- ???. בהגיעם ארצה ארנסט נאסר ע"י הבריטים וישב בעתלית. הוא לא גורש מפני שאחיו, פריץ וליזל כבר חיו בארץ.

סבתא רוזליה נפטרה בשנת 1937. משפחת זינגר החילונית לא הייתה ביחסים טובים עם הקהילה היהודית הדתית בברדיוב והם סירבו לקבור אותה בבית הקברות המקומי. לפי הסיפורים שמואל הלביש את הגופה ונסע איתה בעגלה רתומה לסוס לעיר הסמוכה פרשוב ושם נקברה. ארנסט דאג להציב מצבה יפה על קברה, ראו תמונה.

השואה

יהודי ברדיוב נאספו בכיכר המרכזית כאשר השכנים מלשינים על אלה שהתחבאו, ונשלחו להשמדה באושוויץ. ברכבת בדרכה לאושוויץ אלזה כתבה מכתב פרידה שהגיע למרתה סטופקובה, תלמידתה האהובה לאנגלית וצרפתית. מרתה שמרה את המכתב והיום הוא נמצא בידי חנה'לה (לסרוק). סבא שמואל נשלח - על פי עדות חבר ששרד - למחנה עבודה בזכות כישוריו כמסגר, שרד את המלחמה ומת ביום השחרור כאשר פתאום הוגש לניצולים ע"י הצבא האמריקאי אוכל בשפע וגופו לא עמד בכך. אלזה נספתה עם אחותה. על פי עדות שחנה"לה קבלה לאחרונה מתושב ברדיוב פאבל הודק, יש בארכיון ברדיוב עדות לכך שהן הוסתרו בכפר קרוב אבל נתפסו בגלל הלשנה של השכנים. גם הן וגם מי שהסתיר אותן נשלחו לאושוויץ.

חיילי הצבא הרוסי והמקומיים בזזו את רכוש היהודים בברדיוב.

חייל רוסי בשם בונדוריץ' השתלט על בית המשפחה וגר בו עד לאחרונה עם בתו.

במלחמת העולם השנייה ארנסט גוייס לצבא הבריטי RASC, ולבקשתו נשלח לצ'כיה. הוא הצליח להגיע לברדיוב ב-1945 וניסה להציל מה שניתן מרכוש המשפחה שנבזז. סבא שמואל החביא בין הקורות של עליית הגג תכשיטים וכסף רב, ואפילו הכין מפה של המחבוא, אבל הכול נבזז.

ארנסט הצליח לערוך חיפוש בעליית הגג של בית המשפחה, וליקט מסמכים חשובים שנותרו שם לאחר שהרכוש נבזז. ארנסט מסר את רוב המסמכים לליזל בזמנו, וכנראה שנותרו אצל צאלי לאחר שגם אלזי וגם ליזל נפטרו (לילי – ליצור קשר עם צאלי ולצלם/לסרוק).

כמו כן מצא שם מספר פריטים מהאוסף של חפצי האומנות הסיניים (יש פריט אחד אצל דורי – קופסת בשמים), וכן מצא והחזיר תמונת ריקמה סינית שנלקחה ע"י שכן מקומי. צילום כמה פריטים נמצא בדף המוזיאון.

שנים רבות לאחר מכן, בזמן טיול שורשים שארנסט ערך עם חנה'לה ובני משפחתה, לאחר שניסו לברר עוד פרטים על גורל המשפחה והרכוש, נודע להם באמצעות גב' וויסובה (חברה ללימודים של ליזל) שהרוסי בונדוריץ' מצא בבית 58 תמונות משפחתיות והוא מעוניין למכור אותן. גב' וויסובה הצליחה לקבל אותן ממנו ולהעבירן לחנה'לה, שהביאה אותן לארץ. כאן מסרה אותן להגדלה ותיקון, וערכה אלבום (חנה'לה – מבקשים לצלם ולסרוק). וויסובה ביקרה פעמיים בארץ, היום היא במוסד סיעודי.

בת דודה נוספת, אילוש אנגל, הבת של הרמינה לבית זינגר (הייתה נשואה לרודי) ניצלה מהשואה והייתה חיה עם ביתה (האנורקטית) הרופאה בברטיסלאבה.

חנה'לה – נא להוסיף איך מתקשרים הנושאים הבאים:

·         קושיצה

·         ז'ילינה

·         זקופנה

·          

[1] עיר הלידה של פריץ ברשוב ברומניה, טרנסילבניה, נקראה בגרמנית קרונשטאדט, וכך מופיע בחלק מהתעודות של פריץ.

בראשוב (ברומנית: Braşov, אלפבית פונטי בינלאומי:; בהונגרית: Brassó; בגרמנית: Kronstadt; בלטינית של ימי הביניים: Brassovia או Corona) היא עיר במרכז רומניה, בירת מחוז בראשוב. העיר ממוקמת כ־166 קילומטר צפונית לבוקרשט. היא שוכנת לרגלי ההר טימפה ומוקפת ברכס הקרפטים הדרומיים בחבל ההיסטורי טרנסילבניה.