מועדים

כַּמָּה דִּיּוּקֵי תְּשׁוּבָה קְטַנִּים, לְלַמֵּד לְעַצְמִי, לְהַזְכִּיר לַתַּלְמִידִים:

לְכַבֵּד, לָתֵת מָקוֹם לַשֵּׁנִי,

לְהָאִיר פָּנִים לְמִי שֶׁעוֹבֵר לְיָדִי.

לוֹמַר 'בְּבַקָּשָׁה' 'סְלִיחָה' וְ'תּוֹדָה',

לְהַקְשִׁיב כְּדֵי לְהָבִין, לֹא כְּדֵי לְהַדְבִּיק תְּשׁוּבָה.

לִשְׁתֹּק כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ אֶת עַצְמוֹ מַבִּיעַ,

לִמְנֹעַ מִדַּחַף הַהִתְנַצְּחוּת לְהַכְרִיעַ.

לְהַבִּיט בְּעֵינֵי מִי שֶׁאִתִּי מְדַבֵּר,

לְפַרְגֵּן בְּכֵנוּת. לִהְיוֹת חָבֵר.

לְהִתְמַלֵּא בַּאֲדִיבוּת, לֹא לְהִתְרַבְרֵב,

לִקְלֹעַ לַמִּלִּים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַלֵּב.

לָדַעַת לְשַׁתֵּף וְלֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ,

לִלְמֹד מִכִּשְׁלוֹנוֹת בְּלִי לְהִתְיָאֵשׁ.

לָרוּץ לְאַט, לִצְעֹק בְּשֶׁקֶט, לִכְעֹס בְּנַחַת,

לְהַסְבִּיר כַּוָּנָתִי בְּאֹפֶן הַמִּתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת.

לִהְיוֹת חַבְרוּתָא נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא נֶעֱלֶבֶת.

לְהַכִּיר זָוִית רְאִיָּה אַחֶרֶת.

לָשִׂים לֵב לַאֲחֵרִים שֶׁסְּבִיבִי,

לִלְמֹד מִכֻּלָּם אַךְ לִצְמֹחַ חָפְשִׁי.

לִצְחֹק עִם חֲבֵרִים עַל חֶשְׁבּוֹן אַף אֶחָד,

שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד.

לַחְתֹּךְ אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה בַּשְּׂפָתַיִם,

לְהַשְׁמִיעַ אוֹתָן בְּלַחַשׁ לָאָזְנַיִם.

לַעֲמֹד בִּפְנֵי חֲכָמִים, לָתֵת כָּבוֹד לַתּוֹרָה,

לֹא לַחֲשֹׁשׁ לְהַעֲלוֹת שְׁאֵלוֹת "כְּפִירָה".

לְכַבֵּד אֶת עַצְמִי וְלַעֲמֹד בִּזְמַנִּים,

לָתֵת חֲשִׁיבוּת לַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים.

לֶאֱכֹל נָכוֹן וְלִשְׁמֹר עַל הַבְּרִיאוּת,

לְהַקְפִּיד עַל לִמּוּד יוֹמִי בִּקְבִיעוּת.

לִנְשֹׁם עָמֹק, לִשְׁתּוֹת מַיִם,

לְחַיֵּךְ בְּטִבְעִיּוּת עִם בָּרָק בָּעֵינַיִם.

לָקַחַת אַחְרָיוּת, לֹא לְחַפֵּשׂ אֲשֵׁמִים,

לַחֲלֹם בְּגָדוֹל בְּלִי מַעֲצוֹרִים.

לִקְבֹּעַ מִיָּד מַטָּרָה רִאשׁוֹנָה,

לַעֲשׂוֹת כָּל יוֹם פְּעֻלָּה קְטַנָּה.

לִרְכֹּשׁ מְיֻמָּנוּיוֹת וּלְתַרְגֵּל לְלֹא הֶרֶף,

לֹא לְהַגִּישׁ לַיֵּצֶר הָרַע אֶת עַצְמִי כַּטֶּרֶף.

לְתַכְנֵן מֵרֹאשׁ אַךְ לִהְיוֹת גָּמִישׁ.

לְהִתְפַּלֵּל לְלֵב טָהוֹר וְרָגִישׁ.

"צום גדליה" לא בא לציין רק את הסוף של הסוף של החורבן, ואפילו לא את הזדמנות התיקון שהוחמצה. צום גדליה הוא צום על זה שלא היו לנו את הכוחות והסבלנות להחזיק חזק עוד קצת, עוד מעט. 

גדליהו היה נציג של השלטון הבבלי שנשאר להנהיג את הקבוצה הדלה והמדולדלת שמשום מה הוחלט של שלא להגלות אותה לבבל, כנראה בגלל אינטרסים של השלטון הבבלי שרצה אחיזה במקום ואולי גם ליהנות ממיסים של התושבים. תהא הסיבה אשר תהא, מה שחשוב הוא שברגע שגדליה קיבל את תפקידו, הדבר גרם לכך שכל היהודים שברחו והתפזרו לכל מיני מקומות, בעיקר לעבר הירדן המזרחי, ראו שיש תקווה לאחריתך ושבו לארץ יהודה. וזה מדהים. נחרב הבית והתפזרנו? איך נתכנס שוב ונבנה את עצמנו מחדש? צריך מסגרת מאחדת. זה מה שהתחיל לקרות כאן בזכות מינויו הרשמי של גדליהו למעיין מזכיר ישוב מטעם בבל. אך הדבר היה לצנינים בעיני מלך בני עמון שאולי לא שמח בהשפעה הבבלית במקום, לא רצה שיקום לידו שלטון יהודי מתחרה ואולי גם הצטער על "בריחת המוחות" של היהודים שכבר נקלטו בארצו. הוא הפעיל את ישמעאל בן נתניהו כדי לשים סוף לשלטונו של גדליהו. על ישמעאל בן נתניהו נאמר שהוא היה מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד, והוא היה מהאנשים הנחשבים קרובים אל גדליהו אלא שכנראה עינו הייתה רעה וצרה במעמדו של רעהו. מנהיג אחר מהמקורבים אל גדליהו, יוחנן בן קרח, שהיו לו חיילים הסרים למשמעתו, הבין את הכוונה של ישמעאל והזהיר את גדליהו. הוא אף הציע להתנקש בישמעאל ולהקדים רפואה למכה. אך גדליהו לא היה מוכן להקשיב. הוא הדף את הדברים בתוקף והאשים את יוחנן בשקר. ישמעאל ועשרת הבריונים שלו אכן רצחו את גדליהו, לא לפני שהספיקו לסעוד איתו סעודת חג ב'מצפה' (איזור צפון ירושלים של היום). אחריו הם רצחו את כל מקורביו ואת הנציגים הדיפלומטיים הבבליים ששהו עימו. לקינוח הם שחטו וזרקו לבור קבוצה מזדמנת של עשרות אבלים פצועים מגולחים וקרועי בגדים שעשו את דרכם מאיזור שכם ובמקרה עברו שם בדרכם אל מקום המקדש החרב על מנת להתפלל. אחר כך הוא לקח בשבי את כל אנשי העיר מצפה והחל לעשות את דרכו מזרחה לכיוון עמון. אלא שיוחנן וחייליו הספיקו להדביק אותו בגבעון (איזור 'אדם') וכל השבויים פשוט עברו אל הצד של יוחנן וחייליו. ישמעאל נמלט עם שמונה מאנשיו. מה קרה לשנים הנותרים? אולי נכנעו ואולי נפלו תוך כדי בריחה. כעת יוחנן והשבויים לא ידעו מה בדיוק לעשות. אם יישארו בארץ וינסו לשקם את עצמם, הדבר יהיה עלול להיתפס כבגידה ומרידה במלכות בבל. הם החליטו לרדת מצרימה אך עצרו באיזור בית לחם והחליטו לשאול את ירמיהו מה לעשות. מה ירמיהו עשה כאן? ירמיהו היה בכלל בדרכו מרמה (רמאללה?) יחד עם שיירה של אסירים אזוקים בדרכם לבבל. הבבלים הבינו שהוא היה נגד המרד בבבלים שהוביל לחורבן ולכן שחררו אותו ונתנו לו ללכת לאן שרק ירצה, כולל אם יבחר ללכת לבבל ולזכות לחסות ובטחון כל ימיו. אך ירמיהו בחר לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל, וכעת מגיעים יוחנן ואנשיו עם כל השבויים המשוחררים, תושבי מצפה, והם שואלים אותו מה לעשות, ומבטיחים ונשבעים כמה פעמים שמה שה' יגיד לו הם יעשו בלי להתפלפל. ירמיהו מתפלל לה' ואחרי כמה ימים הוא מקבל נבואה בה הוא מסביר להם שעליהם להישאר ולהיאחז בארץ, כמו שהוא בחר בארץ על פני הגלות הנעימה שחיכתה לו. הוא מזהיר אותם שלא להתפתות ללכת אל מצרים ולחשוב ששם לא יהיו להם צרות. כל הצרות שהם בורחים מהם הם ימצאו במצרים, כך הוא מזהיר אותם. אך הם כצפוי לא מקבלים את דבריו. ובמקום להתמודד איתם הם מטיחים בפניו שהוא משקר להם, ושהוא משתף פעולה עם הבבליים על מנת לפגוע בהם. אז הם יורדים למצרים, וירמיהו יורד איתם. הוא לא עוזב את העם שלו למרות שהם לא מקשיבים לו, ולמרות שבכך הוא גוזר על עצמו גורל קשה כמותם. בבל אכן כובשת את מצרים וסופם כנראה מוות או שבי.

אם היינו מחזיקים מעמד בארץ, הבבליים היו חולפים יחד עם כמה מדפי ההיסטוריה, ואנחנו עדיין היינו אוחזים כאן מאז ופורחים. ההחמצה הזו נרקחה מרכיבים של מידות רעות בהן הייתה נגועה הנהגת הישוב המתחדש: רדיפת כבוד ובוגדנות (ישמעאל), חוסר הקשבה והאשמות שווא (גדליהו), בקשת נוחות רגעית, הבטחות סרק ואי ציות לדבר ה' (יוחנן). מידות מקולקלות אלו לא אפשרו את הכוחות הנדרשים על מנת להחזיק מעמד בסבלנות ובעקשנות למשך אותם ימים קשים שאחרי החורבן. אז על מה אנו צמים? על נטייתנו להתייאש רגע לפני שהשמש זורחת, בגלל סיבות קטנוניות. צמים על ה'אתחלתא דגאולה' שעושה צעדים יפים ואז באות המידות הרעות והורסות הכל. ובהקשר שבין ראש השנה ליום כיפור – תהליך התשובה הוא קשה ודורש סבלנות. אל נא נתייאש ונחפש פתרונות קלים, אלא נחזיק חזק בקבלות השונות שקיבלנו על עצמנו בראש השנה. אם נחזיק חזק, היום באמת יהיה קשה ומחר אפילו יותר קשה, אבל מחרתיים נגלה מכח זה הזדמנויות חדשות לצמיחה אדירה.

חטא. עוון. פשע.

סליחה. מחילה. כפרה.

טהרה. שמחה.

כמה מושגים שונים יש כאן, שכולם קשורים לעולמה של תשובה ולכל אחד משמעות אחרת.

ננסה לעשות קצת סדר:

"חטאנו עוינו פשענו" – שלש דרגות של עברות:

א. חטא – בשוגג. טעות. "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז). כולם טועים. גם צדיקים טועים.

ב. עוון – במזיד. מתוך תאווה. מתוך חולשה. מתוך מודעות אך בלי רצון לעשות "דווקא".

ג. פשע – במזיד. במטרה להכעיס. למרוד.

וכן דרשו חכמים על הווידוי שנעשה על השעיר המשתלח: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא טז) – "עוונות אלו הזדונות... פשעים אלו המרדים... חטאתם אלו השגגות" (יומא לו).

"סליחה כפרה ומחילה" – שלשה סוגי תיקון להשלכות שיש לעבירה:

ד. סליחה – התפייסות. "סלח לנו אבינו כי חטאנו" – דווקא האבא סולח לבנו על החטא. על השגגה. על הטעות. הייתה כאן אי הבנה וכעת יש התפייסות.

בדרך כלל הסליחה באה על שגגה, שהרי אם יש מזיד, 'הליכה בשרירות הלב', אזי לכאורה "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" (דברים כט). אולם למעשה ה' גם "סולח עוונות", ואכן משה רבנו ודוד המלך מבקשים סליחה על עוונות (במדבר יד: "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו"; בתהלים כה: "וסלחת לעווני כי רב הוא").

ה. כפרה – כיסוי. העלמה. ניקוי. "כפרת עוונות". העוון מצריך עונש ולכן צריך לנקות אותו כדי לנטרל את העונש. הכפרה באה במקום העונש ומחליפה אותו. כמו "כופר". לכן "ייסורים מכפרים" ואנו מתפללים שתהיה לנו כפרה "לא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים".

ו. מחילה – ויתור. כמו 'מחילה על חוב', 'מחילה מכבודך'. גם על פשע, על מרד, צריך לשלם. והמחיר גבוה מדי. אי אפשר לכפר על פשע. "מכסה פשעיו לא יצליח". פשעים לא נעשם רק מתוך תאוה וחולשה, אלא במטרה להכעיס. לכן לא נותר אלא לבקש עליהם מחילה. שיוותרו לנו עליהם. לכן, "מחל לנו מלכנו כי פשענו" – רק ל'מלך' יש סמכות למחול על 'החוב', הבלתי ניתן לתשלום, שנוצר כתוצאה מהמרידה בו.

"טהרה ושמחה" – תיקון האדם עצמו:

ז. טהרה – העברה מטמאת ומטמטמת את הנפש. ואת הרושם השלילי הזה צריך לטהר. אם הסליחה, המחילה והכפרה נוגעים ליחסים שבין אדם למקום או לחברו, הטהרה מופנית כלפי האדם עצמו:

"הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית הִיא אֵפוֹא לֹא רַק מְכַפֶּרֶת אֶלָּא גַּם מְטַהֶרֶת, מְשַׁחְרֶרֶת אֶת הָאָדָם מִטִּמְטוּם הַלֵּב, מֵאֲטִימוּת הַחוּשִׁים, מַחֲזִירָה לָאָדָם חַיּוּתוֹ, נוֹתֶנֶת לוֹ מֵחָדָשׁ אֶת דְּמוּתוֹ הַמְּקוֹרִית". (על התשובה, עמ' 20)

ח. שמחה - סליחת החטאים, כפרת העוונות, ומחילת הפשעים, מאפשרים את הטהרה, את המצב הנקי והמקורי. וכשאדם נקי הוא שמח. זה משהו טבעי.

לכן החג שבו השמחה תופסת מקום מרכזי כל כך הוא דווקא סוכות, שבא מיד אחרי יום הכיפורים, ובו נאמר "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז), ככה סתם. שמחה שבאה מעצמה, ובלי סיבה חיצונית. שמחה פנימית שנובעת מנפש טהורה.

מהי משמעותה של מצוות הישיבה סוכה, ומדוע מצווה זו נקבעה דווקא בחודש השביעי, חודש תשרי?

בפרשת אמור מובא שאת סוכות אנו חוגגים זכר ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

במסכת סוכה (דף יא) נחלקו רבותינו באילו סוכות בדיוק "הושיב" ה' את בני ישראל ביציאת מצרים: "עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: סֻכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם".

לדברי האומר "ענני כבוד היו", נראה יש משמעות מיוחדת לחג, אך הדברים לכאורה רחוקים מפשט הכתוב המציין "סוכות". לדברי האומר "סוכות ממש עשו", הדברים אמנם מסתדרים עם פשט הכתוב, אך לפי זה לא מובנת מהי המשמעות המיוחדת שיש בסוכה דווקא?

נציע שלש אפשרויות להבנת טעם המצווה, ולכל אחת הסבר אחר מדוע נקבע סוכות דווקא בתאריך שנקבע:

א. ענני כבוד

רש"י על התורה מצדד בדעה שענני כבוד היו. הרמב"ן נוטה להסכים רש"י, ומנסה לחבר את הדברים אל פשט הכתוב: "מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ שֶׁעָנָן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ בַּלַּיְלָה אָמַר סְתָם 'כִּי בַּסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי', שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם עַנְנֵי כְּבוֹדִי סֻכּוֹת לְהָגֵן עֲלֵיהֶם".

כלומר, הואיל והתורה כבר הזכירה שענן כבוד ה' הילך עם בני ישראל במדבר, הכוונה של הפסוק "בסוכת הושבתי" הוא להסביר שהעננים תפקדו כסוכות. אבל לא שהיו אלה סוכות ממש אלא העננים שימשו כ"סוכות" של ישראל.

לפי שיטה זו ניתן להציע שמצוות הישיבה בסוכה שייכת במיוחד אחרי התהליך של ימי התשובה. אחרי שבראש השנה קיבלנו את מלכות ה', ואחרי שביום הכיפורים כיפרנו על כל עוונותינו וטיהרנו את לבבנו, כעת אנו מסוגלים לקלוט משהו מענני הכבוד, מהשראת השכינה. לא תמיד אנו מצליחים לחוש בה, אך כנראה אחרי ימי התשובה יש יותר מסוגלות לכך. אנו יכולים להכין סוכה מסדינים, קרשים ומסמרים ולקלוט דרכם את ענני הכבוד שאולי תמיד בעצם מלווים אותנו בחיים.

ב. הכרת הטוב

הרשב"ם דבק עם פשט הכתוב כשיטת רבי עקיבא ש"סוכות ממש עשו להם", ומציע פשר למצווה זו:"יוֹצְאִים מִבָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בִּזְמַן אֲסֵפָה וְיוֹשְׁבִין בַּסֻּכּוֹת, לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם נַחֲלָה בַּמִּדְבָּר וְלֹא בָּתִּים לָשֶׁבֶת. וּמִפְּנֵי הַטַּעַם הַזֶּה קָבַע הקב"ה אֶת חַג הַסֻּכּוֹת בִּזְמַן אֲסִיפַת גֹּרֶן וְיֶקֶב, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם עַל בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב, פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ עָשׂוּ לָנוּ אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

רשב"ם עונה על שתי השאלות:

ראשית, טעם המצווה כדי להעמיק בנו את תחושת הכרת הטוב על מה שיש לנו עכשיו, מתוך הזכרון של מה שלא היה לנו בעבר. אנו נזכרים בעובדה שלא היו לנו נכסים ועושר כשיצאנו ממצרים, ועל ידי כך אנו מוקירים ומכירים את הטוב שיש לנו כעת ומודים לה'. כך אדם ניצל מחטא הגאווה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

שנית, הסיבה שמצוות הישיבה בסוכה נמצאת דווקא בחודש תשרי קשורה לעובדה שסוכות הוא חג האסיף. זו התקופה בה אדם רואה את כל הטוב שיש לו, את כל התבואה והעושר שיש לו, ולכן דווקא אז מתאים החינוך הזה שיש ביציאה לסוכה.

ג. בטחון בה'

הרמב"ן מציע הסבר אחר לשיטת האומר "סוכות ממש עשו להם": "וְעַל דַּעַת הָאוֹמֵר סֻכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם, הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹתָן בִּתְחִלַּת הַחֹרֶף מִפְּנֵי הַקֹּר כְּמִנְהַג הַמַּחֲנוֹת, וְלָכֵן צִוָּה בָּהֶן בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהַזִּכָּרוֹן, שֶׁיֵּדְעוּ וְיִזְכְּרוּ שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא בָּאוּ בַּבַּיִת, וְעִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהַשֵּׁם הָיָה עִמָּהֶם לֹא חָסְרוּ דָּבָר".

הרמב"ן בוחר להדגיש את הערך של הבטחון בקב"ה גם בתקופות קשות. כשם שהקב"ה היה איתנו בתקופה הקשה של המדבר, כך הוא נמצא איתנו תמיד, גם בתקופות הקשות שפוקדות אותנו מפעם לפעם. גם כשקר לנו בחורף.

הרמב"ן מאיר את המצווה באור אחר, ונותן לה ערך עצמי – יש עניין לצאת אל מחוץ הבית החם והנעים, ולנהוג כמו מי שהולכים במחנה, שלקראת החורף בונים סוכות כדי להגן עליהם קצת מהרוח והגשם, כולי האי ואולי. לחוש טיפה ממה שמרגישים הולכי דרכים, ששמים את מבטחם בהקב"ה כל רגע ורגע ושבסוף המסע החורפי שלהם מברכים "הגומל".

מי מאיתנו לא מכיר את המדרש הנפלא על ארבעת המינים המחנך לאחדות ישראל?

אמנם, כמה פעמים יצא לכם לקרוא אותו מילה במילה בלשונו החז"לית המתוקה?

ומה בדיוק הקשר בין המסר של אחדות ישראל ובין המצווה הזו בפועל?

וגם – האם עוצמתו המיוחדת של מדרש זה לא "עמעמה" מעט את המשמעות הפשוטה של מצוות ארבעת מינים?

תראו איזה מדרש יפה:

פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.

כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.

וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.

וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים.

וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ.

(ויקרא רבה ל, יב)

"ארבעת המינים - אלו ישראל"

הרבה זמן לא הבנתי מדוע ראו חז"ל לדרוש דרשה נפלאה זו דווקא על ארבעת המינים? האם רק בגלל פעולת האיגוד שאוגדים את המינים יחד? וכי לא ניתן היה לדרוש דרשות דומות על מצוות אחרות?

התשובה לכך טמונה אולי דווקא בפשט הפסוקים:

בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'... וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג)

השמחה המיוחדת של סוכות היא שמחה לפני ה', כלומר בבית המקדש, שמחה הקשורה לעליה לרגל ולמפגש של כל עם ישראל זה עם זה. עיקרה של מצוות נטילת ארבעת המינים היא במקדש, עם כולם. כלומר, במקור, כשאדם היה מקיים את המצווה הזו הוא היה רואה את כולם, את כל עמך ישראל, את כל סוגי האנשים, אלו שיש להם טעם ואלו שיש להם ריח, אלו יש שלהם ואלו שאין להם. מתאים והגיוני אם כן, שאת הדרשה המחנכת לאחדות ישראל "המכפרים אלו על אלו" הלבישו דווקא על מצוות נטילת ארבעת המינים.

והדברים מתחדדים יותר כשלא שוכחים את המובן הפשוט של מצווה יקרה הזו – הכרת הטוב על כל מה ש"אספנו" בשנה האחרונה.

והיטיב להציג את הדברים הרש"ר הירש בספרו חורב:

אַרְבָּעָה מִינִים אֵלֶּה מְיַצְּגִים בְּמֻבְהָק אֶת אַרְבָּעָה סוּגֵי הַדְּבָרִים שֶׁהָאָדָם מְקַבֵּל מֵעוֹלָם הַטֶּבַע שֶׁבָּרָא ה':

א) כָּל הֲנָאָה שֶׁהַטֶּבַע מְסַפֵּק לָאָדָם בְּמֻגְמָר וּלְלֹא צֹרֶךְ בְּהַשְׁלָמָה כָּלְשֶׁהִי, כְּגוֹן הָאֲוִיר לִנְשִׁימָה, הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ, הַיֹּפִי הַמַּשְׁרֶה שִׂמְחָה, הָרֵיחַ הַטּוֹב הַמְּחַיָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ – וְהוּא, הָרֵיחַ, נָצִיגָהּ הָעִקָּרִי שֶׁל הֲנָאָה זוֹ.

ב) כָּל מָה שֶׁהַטֶּבַע מֵכִין לְאָדָם עַל מְנַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, וְנָצִיגוֹ הוּא הַטַּעַם שֶׁבַּמָּזוֹן.

ג) כָּל חֹמֶר גָּלְמִי שֶׁהַטֶּבַע מְסַפֵּק לָאָדָם עַל מְנַת שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ וִיעַבֵּד אוֹתוֹ לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, כְּגוֹן כָּל צָרְכֵי הַדִּיּוּר, הַהַלְבָּשָׁה, הַצִּיּוּד וְכוּ'. נָצִיגָם הַמֻּבְהָק הוּא הָעֵץ.

לַסּוּג הָרִאשׁוֹן שַׁיָּךְ הַהֲדַס, לַשֵּׁנִי הַלּוּלָב, לִשְׁלִישֵׁי הָעֲרָבָה, וְאִלּוּ הָאֶתְרוֹג מְיַצֵּג אֶת שְׁנֵי הַסּוּגִים הָרִאשׁוֹנִים בְּאִחוּדָם הַמֻּשְׁלָם. אַרְבָּעָה הַמִּינִים הָאֵלֶּה מְיַצְּגִים כָּאָמוּר אֶת כָּל מָה שֶׁנּוֹתֵן ה' לָאָדָם בְּאֶמְצָעוּת הַטֶּבַע. קַח לְךָ אוֹתָם כְּקִנְיָנְךָ לִפְנֵי ה'. לֵאמֹר ה' הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ אֶת כָּל נִכְסֵי הַחַיִּים וְאָמְנָם אָמוּר אַתָּה לָשִׂים יָדְךָ עֲלֵיהֶם, אוּלָם כְּאֶמְצָעֵי בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁתִּחְיֶה לְפָנָיו כִּרְצוֹנוֹ וּכְדֵי שֶׁתִּשְׂמַח בְּמִלּוּי מִשִּׂימָתְךָ זוֹ לִפְנֵי ה' א-לֹהֵךְ.

(ספר חורב, הוצאת פלדהיים, עמ' 130-131)

ארבעת המינים מייצגים את הדברים שהאדם "אוסף" מן הטבע. בא אדם לבית המקדש, לפני ה', ושמח במה שאסף, ומתפלל ומהלל ורוקד ומנענע "בהודו לה'" על מה שיש לו, ומבקש ב"אנא ה' הושיעא נא" שגם שנה הבאה יהיה לו מה לאסוף. הרי "בחג נידונים על המים" והוא מבקש שהחורף הבא עלינו לטובה יהיה גשום מספיק אך לא מזיק. "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". הוא מבקש שמירה מפני פגעי מזג האוויר. (ואולי גם מפני חיידקים ווירוסים הנישאים באוויר ומשבשים את הכלכלה והפרנסה).

וישראל מקיימים מצווה זו יחד בבית המקדש, ומסתכלים זה על זה ימינה ושמאלה, ומתמלאים כבוד זה לזה, ואהבה זה לזה, ומסתכלים על מעלת חבריהם ולא על חסרונם, ומכפרים אלו על אלו.

התבוננות במבנה פרשיית המועדות (ויקרא כג) מעלה יחס מיוחד לחג הסוכות. דווקא בפרשייה הסוקרת את כל מועדי התורה, היה מצופה למצוא את המכנה המשותף לכולם, אך סוכות מוצג בה באופן שונה ובולט – מה שהופך פרשייה זו למתאימה במיוחד לקריאה ביום טוב ראשון של סוכות.

אסביר: לפרשיית המועדות יש שתי פתיחות ושתי סגירות. הפסוקים הראשון והאחרון הם כמובן המסגרת הבסיסית לכל הפרשייה. הפרשייה פותחת במילים: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ – אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", ומסתיימת במילים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בתוך המסגרת הזו נמצאת סקירה של כל המועדים לפי סדר: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה ("זכרון תרועה"), יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. עם זאת, התורה לא מסתפקת בפסוקי המסגרת אלא מוסיפה עוד פתיחה – אחרי הזכרת השבת, ועוד סיום – באמצע הפסוקים על חג הסוכות.

הפתיחה הנוספת אחרי הזכרת השבת מובנית. לשבת יש מעמד מיוחד. מצד אחד לא שייך להזכיר אותה ממש באותה רשימה של יתר המועדים שכן היא "קביעה וקיימא" ואינה תלויה בקידוש החודש. אך מצד שני אי אפשר להתעלם ממנה כשבאים לסקור את כל הימים הטובים – "מקראי הקודש" האסורים במלאכה. לכן אחרי הפתיחה הכללית מוזכרת השבת כ"מקרא קודש" ומיד אחריה באה פתיחה נוספת: 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם', המהווה מעבר לסקירת המועדים הפזורים על לוח השנה לפי סדרם".

והנה כשמגיעים לסוכות מוצאים דבר מוזר ביותר.

אחרי הזכרה מינימליסטית של חג הסוכות ושמיני עצרת באים פסוקי סיכום כלליים לכל הפרק – וזה הסיום הנוסף שהזכרתי: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה ה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'". קריאת הפסוקים הללו יוצרת תחושה של סיום העניין. הנה הסתיימה לה פרשיית המועדים. ואמנם מיד אחרי פסוקים אלו מפרטת התורה את עניינו של חג הסוכות, כאילו היא "שכחה" לפרט את מצוות חג הסוכות לפני שחתמה בפסוקי הסיום:

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

כל הפסוקים המרכזיים של סוכות מובאים כאן – מצוות ארבעת מינים ומצוות ישיבה בסוכה עם הטעם המפורש שלה הקשור ליציאת מצרים – כל אלו מובאים *אחרי* הסיכום של פרשיית המועדות. ומיד אחריהם פסוק הסיום הסופי בהחלט: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שכאילו בא ואומר: עכשיו אפשר לסיים את הפרשה באמת.

במבט ראשון הדבר תמוה מאוד, ואכן מבקרי המקרא טוענים שמדובר בפסוקים ממקור שונה מיתר הפרשייה. אולם, בהתבוננות נוספת נראה שהתורה רצתה להציג את סוכות בצורה שונה ונפרדת מיתר המועדים. במידה מסוימת – בדומה לאופן שבו הציגה את השבת בנפרד מיתר המועדים, רק מהכיוון השני.

יש מכנה משותף כפול לכל המועדים, ואותו התורה טורחת לציין לגבי כל אחד מהמועדים – כולם "מקראי קודש" האסורים במלאכת עבודה, ולכולם יש קרבנות מיוחדים "אישה לה'". גם המצוות המיוחדות המובאות בפרשיה – פסח, עומר, "שתי הלחם" – קשורים לעבודת המקדש. גם המצווה המיוחדת לחג המצות – אכילת מצה, והמצווה המיוחדת ליום הכיפורים – תענית,  עדיין ניתן לראות כחלק מעבודת ה' ביראה, צמצום והקרבה. לכן הם מתאימות להלך הרוח של הפרשה שעניינו – הגבלה, התקדשות ובעצם – פרישות מחיי החול. אלו "מקראי הקודש" הרגילים – ראשונה להם השבת האסורה בכל "מלאכה", אפילו מלאכת אוכל נפש, ואחריהם יתר המועדים האסורים ב"מלאכת עבודה", וכוללים מצוות מיוחדות השייכות לאותו הלך רוח של הצטמצמות.

אך חג הסוכות מבטא מהות אחרת. לכן התורה מפצלת את הדיון בו לשני חלקים. הראשון מציג את סוכות כעוד אחד מהמועדים: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". אחרי זה בא הסיכום הכללי שבאמת שם את הדגש על ענייני המקדש: "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'". ומיד אחר כך באים המצוות המיוחדות לסוכות שעניינם שמחה, הודאה, התרחבות, אהבה, ותחושה שה' תמיד איתנו. לכן הדגש כאן הוא "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", לכן בפסוקים הללו כבר לא מוזכר עניין "מקרא קודש" אלא במקום זאת מוזכר ביטוי אחר – "חג ה'". סוכות הוא החג בה"א הידיעה. הוא לא רק מקרא קודש, הוא חג. ולכן הדגש בו הוא השמחה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'". לכן הוא חג מיוחד לחנך את הדורות הבאים להשגחה האלוהית המלווה אותנו ולכך שבטחוננו אינו בקירות ביתנו אלא בה' מלכנו: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". כעת ניתן לסיים את הפרשיה, אחרי שראינו שמועדי ה' כוללים גם צד של יראה ופרישות – מקראי קודש אישה לה', וגם צד של אהבה ושמחה – "חג ה'". 

- "מועדים לשמחה לגאולה שלמה!"

- מה?

- "מועדים לשמחה, לגאולה שלמה".

- אוקיי... יום עצמאות שמח גם לך הרב. ממה אתה כל כך מתרגש?

- מה אתה אומר? יום העצמאות הוא יום קדוש? כמו חג? או שהוא יותר כמו יום "אזרחי" כזה? "סיבה למסיבה", אבל בלי ערך "תורני" ממשי?

- זה לא יכול להיות יום חג כמו החגים שכתובים בתורה. זה לא יום של "מקראי קודש". אין "יעלה ויבוא".

- אבל יש הלל, וראוי גם להגיד בו "על הניסים".

- האמת שאני מכיר מישהו שאומר "על הניסים" מיוחד ליום העצמאות.

- אתה רואה?

- אבל רגע, בסופו של דבר זהו חג של מדינת ישראל. וגם הדתיים שמציינים את היום הזה, לא "מקדשים" אותו, אלא רק נהנים מיום החופש האזרחי. כמו ימי הבחירות אליהם התרגלנו. "חגיגה לדמוקרטיה" שמנצלים למנגל והופעות.

- יקירי, זה נכון שלא כולם מייחסים ליום זה חשיבות דתית מיוחדת. אבל מנקודת מבט של יהודי מאמין שכמוך, איך אתה חושב שצריך להתייחס אל היום הזה?

- האמת היא שגם לי מרגיש שזה רק יום נחמד כזה שחוגגים בו את המדינה. והמדינה הרי אינה "דתית" וודאי שאינה "תורנית". לא נעים לומר אבל היא מדינה די חילונית. ואם כן - כיצד יכולה חגיגת המדינה הזו כזו להיות בעלת ערך מקודש?

- יכולה גם יכולה. מצווה לחגוג את המדינה הזו.

- לא הייתי מגזים. יש מי שיגיד שזו עבירה. אז נתפשר על כך שזה רק דבר הרשות שאין בו איסור אך גם לא מצווה.

- יש באמת הטוענים שלשתף פעולה עם מוסדות המדינה החילוניים זו עבירה, ויש הרואים בכך אפילו שותפות עם מעשה שטן ומרד בריבונו של עולם שגזר על עמו גלות עד ביאת המשיח. אבל הם טועים.

- למה הם טועים?

- זה מסוג הדברים שקשה בכלל להתחיל ולהסביר מרוב שזה מובן מאליו.

- ובכל זאת.

- כי מדינתנו היא אתחלתא דגאולה! היא ראשית צמיחת גאולתנו! "מדינתנו, מדינת ישראל, (היא) יסוד כסא ה' בעולם. שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד".

- עם כל הכבוד לרב קוק ממנו אתה אוהב לצטט, רוב אזרחי ישראל – חילונים, חרדים, מסורתיים, וגם דתיים לאומיים רבים, וכמובן בני מיעוטים שונים - לא רואים כך את הדברים. מדינת ישראל בשבילם היא אמנם לא מעשה שטן, אך גם לא "יסוד כיסא ה' בעולם".

- לא יודע. אולי הם יתנסחו בצורה אחרת. אבל נניח שאני באמת מחזיק בדעת מיעוט. אתה בעצם מציע לי ליישר קו עם כולם?

- לא. אבל פשוט זה נראה לי קצת מוזר. אתה באמת חושב שזה אשכרה יום "קדוש" שהחגיגה בו היא מצווה?

- ממש כך. חולצת שבת ומפה לבנה, הדלקת נרות, תפילה חגיגית, סעודת מצווה עם דברי תורה, שירות ותשבחות. כל החבילה.

- מעניין. אבל איזו מצווה בדיוק מקיימים ביום הזה?

- הכרת הטוב. אם היה אפשר, היינו גם מביאים קרבן שלמים. אולי זו הסיבה שנהגו לעשות מנגל. "זכר לבניין הבית" במהרה בימנו אמן.

- אבל יש המון המון דברים גרועים במדינה. ממש עיוותים.

- זה נכון. אבל כל הדברים האלה אינם מבטלים את החובה האנושית הבסיסית – להכיר טובה. אתה מנסה להשתמש בכל החסרונות כדי לתרץ את ההתעלמות שלך מהחובה הבסיסית הזו?

- רגע, לא צריך להאשים. אני אומר הלל.

- ועל מה אתה בדיוק מהלל?

- על מה באמת?

- על זה נאמר "היינו כחולמים".

- מה?

- "בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים". בזמן שיבת ציון אנחנו חולמים. מרחפים. מדמיינים. לא רואים את המציאות כהוויתה. מתמקדים בצרות הגדולות שיש כאן ולא רואים את התמונה הכוללת. לא שמים לב לאמת הפשוטה שצועקת מהמציאות, שמה שקורה כאן זה  פלא עצום והשגחה גלויה. היינו כחולמים.

- אופס. אז... על מה באמת מהללים?

- פשוט. על עצם ההצלה של עם ישראל. כל מדינות ערב ניסו להשמיד אותנו, ובנס של מעטים מול רבים ניצלנו ויכולנו מולם.

- יפה. אבל למה אתה אומר "נס"? נלחמנו, שילמנו מחיר, האויבים שלנו עשו טעויות, ושיחק לנו הגורל.

- זה הנס כאן. בדיוק כמו במגילת אסתר ובחנוכה – ה"נס" נעשה על ידי אנשים שפעלו בעולם. זהו נס טבעי. סייעתא דשמייא במעשה ידנו – נגד כל הסיכויים וההסתברויות.

- אז אתה חוגג את היום הזה כהודאה על הנס של הצלת הנפשות?

- כן. ואגב, זה לא נס חד פעמי. זה נס מתמשך כבר 73 שנה. המציאות הגלותית של "כבשה בין שבעים זאבים", ממשיכה גם עכשיו. רק שעכשיו הכבשה הזו הפכה לאריה, שזה נס בפני עצמו, והזאבים נשארו זאבים. "כרע שכב כארי – מי יקימנו?"

- אז אנחנו חוגגים את הצלת הנפשות הניסית הזו מאז הקמת המדינה ועד עתה?

- כן. וזו רק הסיבה הבסיסית, האנושית, שכל אחד יכול להתחבר אליה. גם מי שקיבל חינוך אנטי-ציוני. דמיהם של עשרות אלפי חללי צה"ל ונרצחי הטרור הי"ד, רק מחזקים את הדחף הפשוט והנחוץ הזה להכיר טובה על המדינה. זה מעבר לכל אידיאולוגיה.

- בסדר גמור. אבל איך הגעת מכאן ועד למסקנה הבומבסטית שמדינת ישראל היא לא פחות מאשר "יסוד כיסא ה' בעולם"?

- זה כי יש עוד סיבה חשובה שהופכת את היום הזה לכל כך מיוחד. סיבה תורנית. אבל הסיבה של ה"דרך ארץ" קדמה לתורה.

- תורנית?

- כן. כל התנ"ך מכוון אותנו אל ארץ ישראל. וחז"ל מפליגים ואומרים שקיום המצוות בחו"ל הוא ריק מתוכנו האמיתי. עניינו הוא רק תרגול ואימון, על מנת שקיום המצוות לא יישכח ברגע שנחזור הביתה לארצנו. עוד אומרים חז"ל שמי שגר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוהים!

- עד כדי כך?

- עד כדי כך.

- אז הקמת המדינה מאפשרת לקיים את המצוות ולהאמין בה'?

- לא רק "מאפשרת" בגלל שעכשיו יש פחות פוגרומים ויותר נוח ללמוד תורה ולקיים מצוות. המציאות שלנו כאן היא זו שהופכת את המצוות למצוות! בחו"ל הם רק תרגילים. כאן זה הדבר האמיתי.

- מה זאת אומרת? אם אני נותן צדקה בחו"ל אני לא מקיים מצווה? אם אני מניח תפילין בחו"ל אני לא מקיים מצווה?

- כן ולא. הערך הרוחני שיש לכל מצווה, בין אם הטעם האנושי שלה הוא חברתי או חינוכי תודעתי, קיים באופן מלא רק בארץ ישראל. ואתה יודע מה? גם הערך החברתי והחינוכי של המצוות יכול כנראה לבוא לידי מיצוי מלא רק כאן. ועוד לא דיברנו על כל מיני מצוות שממש "תלויות" רק בארץ. מצוות שנובעות מקדושתה של הארץ באופן מיוחד.

- אבל בשביל זה לא צריך מדינה? אפשר לחיות בארץ ישראל תחת שלטון זר. ראה ערך הישוב הישן.

- ברור שהמדינה היהודית עוזרת לזה ומאפשרת את זה. והמציאות מדברת בעד עצמה – עולם התורה פורח דווקא בארץ ישראל ודווקא במדינת ישראל. כשיש לך מדינה ריבונית - אתה יכול לשגשג. כמו במדינת החשמונאים שעצם עצמאותם אל מול היוונים אפשרה את פריחת עולמם של התנאים.

- אז מדינת ישראל היא בסך הכל "אמצעי" לקיומו הפיזי של עם ישראל או לקיומה של תורת ישראל?

- אם מדינת ישראל הייתה מוקמת באוגנדה אז אולי. אבל מדינת ישראל בארץ ישראל היא לא רק "אמצעי".

- למה לא? זה הרי מה שאמרת – שמדינת ישראל מאפשרת לנו לחיות, פשוטו כמשמעו, ומאפשרת לנו לקיים מצוות וללמוד תורה.

- זה נכון שככה זה נראה. אבל זו רק התוצאה של סיבה עמוקה יותר.

- שהיא?

- שעם ישראל יכול לפרוח, גשמית ורוחנית, רק בארץ ישראל, כי הוא קשור באופן רוחני לארץ ישראל. הוא פשוט מתאים לכאן. ארץ ישראל איננה "קניין חיצוני" לאומה אלא היא "קשורה בקשר חיים עם האומה".

- מה הכוונה "מתאים לכאן"?

- כמו שיש צמחים מסוימים שיכולים לפרוח ולהניב פירות טובים דווקא באזורים מסוימים, ככה גם עם ישראל. מימוש הפוטנציאל המירבי שלו, כאור לגויים, מתאפשר רק כאן, באדמה הטובה והקשה הזאת של ארץ ישראל. ארץ אבותנו.

- עכשיו אני נזכר שלמדנו משהו דומה בספר הכוזרי.

- נכון מאוד. וזה לא הכל. כשעם ישראל יושב בארץ ישראל – אז גם תורת ישראל הולכת וחוזרת הביתה – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

- אז אתה אומר בעצם שביום העצמאות חוגגים את "ארץ ישראל"?

- ממש כך! אי אפשר להתעלם מהמרכזיות של ארץ ישראל בתורה. מרוב שזה דבר בסיסי, לכן יש כאלה, הרמב"ם למשל, שלא הגדירו את מצוות ישוב הארץ כמצווה. והסיבה לכך פשוטה – היא באמת לא עוד "מצוה". היא שקולה כנגד כל המצוות. היא הבסיס שעליו עומד הכל.

- אבל מה הקשר למדינה דווקא? הרי שוב, אם היה כאן שלטון זר ונוכרי, אבל נחמד והומניסטי – עדיין היינו יכולים לממש את הפוטנציאל שלנו. לא?

- זה היה רק "נחמד", כפי שאמרת. זה לא היה מספיק.

- למה לא?

- כי הקשר של העם אל הארץ הוא לא רק על ידי התיישבות של מישהו ספציפי במקום ספציפי בארץ ישראל. יש ערך לריבונות היהודית בארץ ישראל כחברה. כציבור. כעם. השייכות שלנו אל הארץ אינה רק שייכות אישית אלא היא שייכות ציבורית. המימוש העצמי שלנו כעם תלוי בחיבור שלנו אל הארץ כעם, לא כאנשים פרטיים.

- מה זאת אומרת? אין ערך לאדם פרטי שמתיישב בארץ? זו רק מצווה שהעם מקיים כעם?

- אל תתבלבל. זו מצווה שהאדם הפרטי מקיים - כאשר הוא אזרח טוב התורם למדינה בתחומו, כאשר הוא שותף כחייל להגנה על תושבי המדינה, וכמובן כאשר הוא מתיישב ומפריח את השממה. כל אלו מעשים שאנשים פרטיים עושים, אך הם נחשבים ממש כמצוות ישוב ארץ ישראל משום שהם מחזקים את הקשר שלנו, כעם, אל הארץ הזו.

- מדהים. לכן מדינת ישראל כל כך חשובה? כי על ידה מתקיימת מצוות ישוב ארץ ישראל?

- בדיוק.

- תודה. אבל אם כן, למה לא קבעו את יום העצמאות ביום שבו הסתיימה המלחמה? מדוע דווקא ביום שבו הוכרזה הקמת המדינה והתחיל הבלאגן?

- קודם כל, היו צריכים לקבוע יום מסוים נכון? אז קבעו. שנית, מלחמת העצמאות עדיין לא ממש הסתיימה... היא מתעוררת מחדש כל כמה שנים. אז אל נא נהייה שאננים.

- ובכל זאת. יש גם שנים שבהן יש "שקט יחסי". היה אפשר לקבוע את יום החג לסיום המערכה הראשונה של המלחמה.

- יש ערך חשוב דווקא ליום שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

- למה?

- כי ביום זה משהו חדש התחיל. פרק חדש בהיסטוריה. פרק שהיה ראוי להיכנס לתנ"ך.

- עד כדי כך?

- לגמרי. האומץ שהיה להכריז על הקמת המדינה, האומץ הזה, העמידה הזו, זקיפות הקומה הזו, העצמאות הזו – היא שלב מאוד משמעותי ביציאה מהגלות. אנחנו בעידן היסטורי אחר לגמרי שהחל עם הקמת המדינה. עידן שבו אנחנו עומדים על שלנו ולא נכנעים תחת רגלי הצוררים.

- עומדים על שלנו... עידן של "כוחי ועוצם ידי" כזה?

- מכיר את הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא..."

- הנותן לך כח לעשות חיל".

- יפה. הוא נותן לך כח לעשות. הוא לא עושה בשבילך. והאמת היא, שעצם התעוזה הזו, האומץ הזה שהוא נתן למנהיגים שלנו, היא עצמה דבר שיש להודות עליו.

- אז אתה רוצה לומר לי שביום העצמאות אנחנו חוגגים לא רק את ההצלה הפיזית והרוחנית, לא רק את ארץ ישראל, אלא גם את הגאולה?

- כן. את ההתחלה שלה לפחות. זה תהליך נפלא שאנחנו בעיצומו ושאת סופו איננו יכולים להבין ולהגדיר. הדרך מלאה סיבוכים ובעיות וכאבים, ולפעמים באמת שאין לנו מושג איך נצא מהם. אבל אני מאמין ומקווה שנצא מכולם מחוזקים. יש לנו סבלנות. וכשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה רואים איך שעם כל הירידות הכואבות שיש – המגמה הכללית היא עליה ברורה וקבועה. מדינת ישראל היא מדינה חזקה ומשגשגת ומלאה בטוב.

"האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו [ואת מדינתנו], לא תסמא את עיננו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית – נקייה היא מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך!"

- תודה! אז מועדים לשמחה לגאולה שלמה!

- יהי רצון שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כן נזכה לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.

- אמן!