את חטא אדם הראשון ניתן לראות כעין 'אב טיפוס' לכל חטא באשר הוא, וללמוד ממנו על טבעם של חטאינו.

מה בכלל הוביל את האדם לחטוא? מהפסוקים ניתן ללמוד שהייתה זו הפרשנות המעוותת שהוא אימץ לציווי האלהי. זה שיבש אותו לגמרי. ה' הגדיר את העבירה בצורה מאוד ממוקדת: מותר וצריך לאכול "מכל עץ הגן", ורק מעץ אחד אסור לאכול. משהו שבקלות ניתן לעמוד בו. ה' גם מאיים בעונש חד משמעי באם יעבור האדם על המצווה - "מות תמות". לנוכח איום כה מוחלט, אין לכאורה כל סיבה לעבור על מצווה שכה קל לקיימה.

אבל הנחש הסית את האדם: הוא ניפח את האיסור לממדים מפלצתיים, ובמקביל ביטל את העונש לחלוטין: "אַף כִּי אָמַר א־להים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... לֹא מוֹת תְּמוּתוּן". הנחש מציג את האיסור כמשהו שמלכתחילה לא ניתן לעמוד בו, ואיום העונש לא קיים בכלל. אם כן, 'מה יעשה הבן ולא יחטא'?

האישה, אינה יכולה לשאת את דברי הנחש אז היא קוטעת את דבריו ומתקנת אותו. כך עולה באופן ברור מהפסוקים. הפרק מתחיל בדברי הנחש: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן", והאישה לא נותנת לו להמשיך לדבר אלא מיד נאמר "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". רק אחרי שהאישה מסיימת את דבריה, הנחש ממשיך ומסיים את הדברים שהחל בהם: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן". זה נראה כאילו הוא מגיב לדברי האישה שאמרה "פן תמותון" אבל זה גם סיום דבריו שנקטעו: "אַף כִּי אָמַר א־להים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן לֹא מוֹת תְּמוּתוּן". למרות שא־להים אסר עליכם לאכול שום דבר לא יקרה לכם כלום אם תעברו על ציוויו המוגזם.

האישה אמנם קוטעת את דברי הנחש אך בדבריה היא "מודה במקצת" לדברי הנחש המוגזמים, ומנסה לרכך אותם כדי שיתאימו יותר למה שזכור לה מהצו האלהי המקורי: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר א־להים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן". היא מוסיפה על הצו האלהי "איסור נגיעה" בעץ הדעת. לא כסייג שהיא קיבלה על עצמה, אלא כחלק מהצו המקורי. גם לגבי איום העונש, היא אמנם לא מבטלת אותו לגמרי כמו הנחש, אך היא כן מעמעמת אותו ומטילה בו ספק: "פן תמותון". ככה היא מפרשת מחדש את האיסור והעונש כמשהו בין הציווי האלהי המקורי הקטן והחד משמעי, ובין השקר וההפקרות שהנחש הציע בפניה בלי למצמץ. והמשך הסיפור ידוע, כמו גם דרשת חז"ל, שהנחש דחף אותה על העץ והראה לה שלא קרה לה כלום כשנגעה בעץ, ואם כן אין גם סיבה שלא תאכל ממנו.

רק בשלב זה התעורר החשק אל החטא והשתלט על האישה: "וַתֵּרֶא הָאִישָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ..." התאווה כלל לא הייתה מתעוררת אם האשה היתה מעמידה את הצו האלהי המקורי אל מול השקר של הנחש.

כך גם אנו, לעתים, שוכחים את הציווי המקורי, שהוא ממוקד בדרך כלל, ועם תג מחיר גבוה במיוחד. ה"מדרון החלקלק" אל החטא נובע מניפוח מיותר של האיסור המקורי וזלזול בהשלכות החמורות שלו. זהו מנגנון פסיכולוגי הטמון בתוכנו. וזו אולי העצה השטנית של הנחש העומדת בשורשו של כל חטא. 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות' (בבא בתרא טז).

ומהחטא לעונשו: אולי אדם הראשון לא גורש מגן עדן רק בגלל שהוא אכל מעץ הדעת. אולי הוא גורש בגלל שהוא לא קיבל אחריות על מעשיו והאשים את אשתו בחטאו. אולי המשפט "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", הוא הסיבה העיקרית שבגינה נענש האדם. הרי אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת א־להים לא העניש אותו ישירות אלא שאל אותו "אַיֶּכָּה?", "כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה בְּמַעֲשָׂיו" (רס"ג). אלא שהאדם גלגל את האחריות על האישה, וגם היא כמותו זרקה אותה הלאה אל הנחש. אולי אם היו מודים בטעות שלהם ולא מחפשים אשמים – למרות שבוודאי יש כאן את מי להאשים – אזי היה חל על האדם ואשתו העיקרון של "ומודה ועוזב ירוחם" והיו נשארים בגן עדן, או לפחות זוכים באפשרות לשוב ולבקר בו מעת לעת. אמור מעתה: היכולת להודות בטעות זהו טעם גן עדן.

את הפגיעה ההיסטורית במעמד האישה ניתן להסביר לאור סיפור חטא עץ הדעת. הנחש הסית את האישה, האישה חטאה, והיא גם החטיאה את האיש. חלקה בחטא היה גדול יחסית לזה של האיש. לכן היא נענשה יותר, ותהליך התיקון שהיא עוברת הוא ארוך יותר. כתוצאה מהחטא התחוללו כמה שינויים:

א. במקום לקטוף פירות מהעצים מעתה יצטרך האיש לעבוד קשה כדי להתפרנס. עם הגירוש מהגן בו כל האוכל היה המוכן, היה צריך מישהו שייקח על עצמו את התפקיד הזה, וזה היה האיש, שכוחו הפיסי היה רב יותר.

ב. האישה תצטרך לסבול את צער ההריון והלידה. במציאות של אדם וחוה בגן עדן לא ברור שהיה צורך בילדים. אולי הכוונה המקורית הייתה לזוגיות "שכינתית" רומנטית כזו בגן עדן, ללא ילדים. אמנם הציווי "פרו ורבו" נאמר לאדם עוד בפרק א', אך ניתן להסביר שהוא משרטט תמונה כללית של בריאת העולם ובנוגע לאדם מציג רק את המסקנה של המסע האישי שעבר האדם ואשתו בפרקים ב-ג. בעקבות החטא נגזרה מיתה על אדם וחוה, ומאז היה צריך לדאוג לדור ההמשך ולצוות על פריה ורביה. זה היה התפקיד שיועד לאישה. היא גרמה למיתה כשאכלה ראשונה, והיא זו שצריכה לדאוג ליצירת חיים חדשים. ואכן את השם "חוה" היא קיבלה רק אחרי החטא, כי רק מאז היא הייתה "אם כל חי".

ג. האישה לא רק נכשלה בעצמה, אלא גם הובילה את האדם לחטא. לכן מאז – "והוא ימשול בך", במקום שהיא "תמשול בו" ותחטיא אותו. בגן עדן מעלת האישה הייתה מעל האיש. היא הרי נוצרה ממנו ולא מעפר. אלא שהיא החטיאה את מטרתה ולכן התהפכו היוצרות. היא ירדה ממעמדה הטבעי, ומעתה האיש מושל בה. על קללה זו האיש ברך "שלא עשני אישה".

ד. הנחש, המסית הראשי, נקרא "ארור" והורד לדרגה התחתונה ביותר. מאז "יצר הרע" הפך מהיצור החיצוני לאדם שהתגלם בנחש לקול פנימי המטריד אותו. האיש מעתה צריך את "תבלין" התורה והמצוות כדי להתמודד איתו. אבל אצל האישה נוצרה ממש "איבה" מיוחדת לנחש. משום כך היצר פחות שולט בה ולכן היא זקוקה לפחות מצוות.

זכינו, ואנו חיים בדור שבו המציאות הולכת ומתרפאת מארבעת הקלקולים הללו:

א. במציאות המודרנית, מאמץ הפרנסה אינו קשור בהכרח עם מאמץ פיסי ו"זיעת אפיך".

ב. עם התקדמות הרפואה, ההריון והלידה לא חייבים להיות מלווים בעצב וייסורים כמו שהיו בדורות הקודמים.

הפרנסה וגידול הילדים הנם אתגר, אך מדובר באתגר טוב ומצמיח, שהקללה כבר אינה דבקה בו בהכרח. להפך, יש באתגר זה ממש השראת שכינה. בהתאמה לכך, החלוקה בין תפקידי האיש ואישה לא חייבת להיות כה מוחלטת. האישה גם שותפה לפרנסה, והאיש גם שותף לגידול הילדים. אין הכוונה שצריך להיות שוויון בנושאים אלו, כי האיש והאישה הרי נועדו להיות שונים מטבע בריאתם ושהותם בגן עדן. כך טוב להם ולעולם. אך יחד עם השונות ו"חלוקת התפקידים" המבורכת הזו, יכולה להתקיים גם "עבודת צוות" נהדרת.

ג. גם הקללה של "והוא ימשול בך" הולכת ונרפאת. האישה שבה בהדרגה למעמדה המקורי והטבעי. זהו התהליך הפמיניסטי שמלווה באתגרים ולעתים אף בטעויות והגזמות ושלבים שנויים במחלוקת, כדרכו של כל תיקון משמעותי שלא בא בקלות.

ד. השלב הנוסף העומד לפתחנו הוא הוצאת יצר הרע, הוא הנחש, החוצה מתוך לב האדם. אנו לומדים שמה שאנו מכנים יצר הרע הוא בעצם "טוב מאוד". הוא כח עליון נפול, שצריך להשתמש בו נכון ולמצוא לו אפיקים להתבטא באופן נכון. זה השלב שבו אדם מביט בעצמו ורואה כמה טוב הוא, וכמה הרע שבו, חיצוני לו באמת. עוברים אנו מהתנהלות "משחיתה" של "כיבוש" היצר, להתנהלות "ישרה" וטבעית יותר.

עוד רחוקה הדרך בחזרה לגן עדן, אבל לשמחתנו תהליכים מבורכים אלו כבר בעיצומם.

ה' אינו מקבל את מנחתו של קין. הכתוב אינו מפרט במפורש את הסיבה לכך, והפרשנים חלוקים בשאלה האם הדבר נובע מפגם כללי בהתנהגותו של קין או מחסרון נקודתי באיכות הקורבן שלו. פניו של קין נופלות — הוא נפגע מכך. הקב"ה פונה אליו בפשטות ואומר לו אחד המשפטים שאוצרים בתוכם אולי את כל תורת המוסר על רגל אחת: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד, ז).

מה הכוונה כאן? הקב"ה אינו כועס על קין. הוא פונה אליו כאב אל בנו ואומר לו: למה נפלו פניך? למה אתה נעלב ומרחם על עצמך? הרי "אם תיטיב שאת"—אם תיטיב את מעשיך, תתקן את דרכיך המקולקלות ותוסיף טוב — תוכל לשאת את עצמך, להחזיק ולסבול את מי שאתה. ואז גם קורבניך יתקבלו ברצון. אך אם לא תיטיב את דרכיך אלא תשאיר אותן כפי שהן, הן לא ייעלמו מאליהן. להפך — "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּפְנֶה חַטָּאֲךָ רוֹבֵץ" (רס"ג). החטאים שלך ילוו אותך לכל מקום כמשקל עודף שלא תוכל לשאת.

זוהי מציאות טבעית, "ואליך תשוקתו". החטא, היצר, משתוקק אליך, שואף להפיל אותך (ולא שאתה משתוקק אליו!). אך אין צורך להיבהל מכך, כי בסופו של דבר "ואתה תמשול בו". אתה בעל הבית, ולך ניתנת היכולת והאפשרות לשלוט בכוחות המנסים להכשיל אותך.

"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". בסוף פרשת בראשית מסופר על בני המעמד הגבוה שהרגישו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, עם מי שהם רוצים, פשוט כי הם יכולים, בלי חשבון בלי לשאול ובלי אלוהים. "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אפשר להבין שבשלב הזה ה' רק "חושב" על המבול, אך עדיין לא רוצה להוציאו לפועל. אבל המצב מתדרדר מהר. כל הגבולות נפרצים והכל מיטשטש ונשחת: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס..." מציאות מלאה גזל כוחני ופרוע שאין דרך לעצור ושכולם נסחפים אל תוכו.

בשלב זה ה' כבר לא מדבר רק אל ליבו אלא מסביר לנח מה הולך לקרות, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם". אם נניח למציאות לזרום כפי שהיא היא פשוט תקרוס אל תוך עצמה ותביא במו ידיה אל קיצה. ככה זה הדינמיקה של החמס. הוא פשוט מוריד איתו שאולה את כל המציאות. אין ברירה אלא להקדים מכה למכה, ולהשחית באופן יזום את הארץ, באופן כזה שניתן יהיה ליישב אותה מחדש. לכן "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". אני בעצמי אשחית את הארץ, לפני שהיא תעשה את זה בעצמה בצורה חסרת תקנה. על כן "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ובד בבד "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ...". 

אבל מה עושים צאצאי נח הניצולים? במקום להתיישב בארץ הם מטפסים לשמים. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". הם מפחדים מהארץ שהייתה עד לא מזמן מלאה בחמס. האחיזה בארץ מסוכנת. כיבוש הארץ עלול להשחית. מה לנו ולארץ. נגור באוויר על מגדלים גבוהים וממוזגים. נתרחק מהארץ המגושמת ומפוטנציאל החמס שבה. "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". רעיון מעניין יש לבני האדם. שווה לחשוב עליו. אבל האם יש בין בני האדם מישהו שחושב אחרת? מישהו שיכול לאתגר את החשיבה האחידה שלהם? האם מי מהם מציע דרך אפשרית כן להיאחז בארץ? "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת". כולם שבויים באותה קונספציה ואין באפשרותם לעמוד על טעותם. אני לא מתכוון לאפשר לזה לקרות. "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". עדיף שלא ידברו באותה שפה. שילמדו להכיר שיש שפות אחרות. שיבינו שבני אדם שונים חושבים בצורה שונה. זה ירחיב את הפרספקטיבה שלהם ויגמיש את הקונספציות הנוקשות שלהם. "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ  וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר".

ברית שכורת ה' אחרי המבול אינה דווקא עם נח וזרעו. לא מדובר על ברית של האל עם האדם. מדובר על ברית בין הבורא וכלל בריותיו, עם כל מי שנכלל בגדר "נפש חיה" - אדם ובהמה תושיע ה'.

בפרשת נח יש מקום מיוחד לחיות, ונח מגלה את הקשר המיוחד בין האדם והחיות. ה' הרי לא מביא מבול עד שנח דואג לקחת נציגות זוגית מכל סוגי החיות. בעיניים של נח החיות אפילו לא נקראות רק "זכר ונקבה" אלא הם ממש "שנים איש ואשתו". גם לחיות יש אישיות. גם להם יש ערך וצריך לדאוג להם. יש מרבותינו הדורשים את נח לגנאי, כי משווים אותו לאברהם שעשה נפשות בחרן וקירב רבים לאמונה באל אחד - בניגוד לנח. נח אולי היה פחות חברותי. יכול להיות שהוא ניסה, אבל האנושות של דורו הושחתה. בדורו התגלה שבני אדם יכולים למלא את הארץ "חמס" ולאבד את צלם אלהים שלהם. אז לא היה לו עם מי לדבר חוץ מהחיות. בכך נח גם נבדל מאדם הראשון שכשהיה בודד קרא שמות לכל החיות וחשב שאולי יוכל למצוא ביניהם עזר כנגדו. כשהבין שזו לא אפשרות אמיתית הוא גילה את האישה שנוצרה מצלעו. 

אדם הראשון מלמד אותנו שהאדם הוא לא רק "נפש חיה" אלא גם "צלם אלהים". אבותינו אברהם יצחק ויעקב מלמדים אותנו שישראל אינם רק "צלם אלהים" אלא "סגולה מכל העמים". אבל נח מזכיר לנו שמעבר ל"סגולה" ול"צלם", יש גם צד של "נפש חיה" שבו האדם משותף עם החיות. אמנם, כשהאדם מתעלם מה"סגולה" וה"צלם" וחושב שהוא רק "נפש חיה" הוא מתנהג אפילו לא כמו חיה אלא כמו מפלצת - ואז האנושות נשחתת ומתמלאת חמס ומבול בא לעולם. אבל כשהוא יודע שלצד ה"סגולה" וה"צלם" שלו, יש לו גם צד של "נפש חיה" שבו הוא משותף לחיות, אז מתגלה אצלו חמלה מיוחדת ועמידה מיוחדת בפני בורא העולם. וזו אולי הנקודה המיוחדת של נח - הוא נציג הבריות כולם, ולכן הברית שה' כורת איתו אינה ברית בין האל והאדם דווקא, אלא בין הבורא וכלל הנבראים. נח הוא לא רק נציג האנושות (בני נח) אלא נציגם של כלל הבריות.

הברית בין הבורא והנבראים קשורה עם המים. המים הם חיים. המים הפשוטים מחיים את כל הנבראים (כשם שמי החכמה מחיים את האנושות, ומי התורה מחיים את ישראל). המים יכולים גם למחות את כל היצורים במבול (וגם החכמה האנושית והתורה יכולים להיות סם המוות במקום סם חיים). אם כן, כשהבורא רוצה לכרות ברית של חיים עם הנבראים ולהבטיח שלא יבוא עוד מבול לשחת את העולם הוא מתמקד בקשת. מדוע? כי הקשת מופיעה בסוף הגשם. כשהעננים מתחילים להתפזר, וקרני השמש פוגעות ברסיסי המים שנמצאים עדיין באוויר. הקשת היא הסמל המובהק ביותר של סיום הסערה. היא מראה שהגשם לא נמשך ללא הפסקה והופך למבול - כפי שאכן קרה במבול שהחל בי"ז בחשוון ולא הפסיק עד שהפך למבול. לא פלא אם כן שהקשת נבחרה לסמל את ביטול רעיון המבול. הקשת מגלה שסופה של כל סופה וסערה לעבור ולהשקט. העננים יתפזרו. תופיע הקשת הצבעונית והמשמחת, ויתברר שאין כאן כוונה להביא מבול, כי אתה ה' משיב הרוח ומוריד הגשם - לברכה ולא לקללה.

נח משתכר, חם רואה את ערוותו, ושם ויפת מכסים אותה בלי לראות. ואז "וייקץ נח, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן".

והשאלה היא מה בדיוק הוא ידע? ומה בדיוק בנו הקטן עשה? עמימות זו מזמינה את חז"ל להציע שחם ביצע בנוח מעשים מגונים. פירוש שנועד גם להצדיק את קללת העבדות שהונחתה על כנען.

רמב"ן מציע שחם בחר לפרסם את קלונו של אביו במקום לכסותו ולשמור על כבודו. וזה מה ש"נודע" לנוח כשהתעורר - הוא ראה שכולם מדברים על מה שחם אמר והתבייש. ואיך זה קשור לעבדות? כנראה כי מי שאינו שומר על כבודם של אחרים, במיוחד כשמדובר בכבוד אביו, הוא עצמו אדם ללא כבוד, ללא מעמד, וראוי להיות העבד שהוא.

חשבתי להציע דרך נוספת. כשנוח התעורר הוא שם לב שהוא מכוסה בשמלה שאינה שלו. הוא שאל לדבר והבין שחם קרא לאחיו והם הביאו שמלה מבחוץ וכיסו אותו. חם לא בהכרח רצה לפרסם את קלונו של אביו. הוא התבלבל מכל הסיטואציה ולא היה מסוגל לקחת איזו שמלה שהייתה מונחת כבר באוהל ולכסות את אביו מבלי שאף אחד ידע בכלל מהסיפור. במקום זאת הוא ביקש מאחרים לעשות מה שהוא היה יכול לעשות והפך את האירוע לאירוע. חם התגלה כאן כ"בנו הקטן" למרות שיש מפרשים שהוא בכלל היה הבכור. וגם כנען היה ילד קטן כמו אבא שלו: "וירא חם אבי כנען" - 'יש מרבותנו אומרים כנען ראה והגיד לאביו' (רש"י). כנען ראה ראשון ואמר לאביו חם שהעביר את זה הלאה לשם ויפת. חם וכנען לא עשו את הדבר הפשוט הקל והנכון. הם כנועים. חומריים. עבדים בהגדרה. חייבים לשאול אחרים מה לעשות ולבקש אישור, גם כשברור מה צריך לעשות.

נח מבין את הדינמיקה בין ילדיו, ומיד אומר: 'ברוך ה' אלוהי שם'. לשם יש יראת אלהים וראוי לו לקבוע את הטון. יפת הוא שותף ראוי. 'יפת אלהים ליפת'. יש לו כישורים שאותם יש להרחיב ולרתום לערכים של שם. אבל חם וכנען? הם נשענו על אחרים בדברים הבסיסיים ובכך גזרו על עצמם להיות "עבדי עבדים".

לא כתוב במפורש מה החטא, והאם בכלל חטאו דור הפלגה, שנפוצו על פני כל הארץ. נראה שהטעות שלהם הייתה שלא היה להם מספיק "ראש גדול". הם לא הבינו, או לא רצו להבין את התפקיד ההיסטורי שלהם, וראו רק את עצמם. עם המבול הקב"ה מתחיל מחדש את ההיסטוריה האנושית וכעת עליהם שוב לקיים את המצווה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ (ראה רשב"ם). אך הם מעדיפים לבנות מגדל שירכז אותם סביבו. אולי כוונתם הייתה שגם מי שבוחר לגור קצת רחוק – שתמיד ישים לב שהוא יכול לראות את המגדל. שלא יתרחק יותר מדי. שלא ישתנה להם יותר מדי. אך כאן הטעות. הם זכו להיות הצאצאים של בני נח שיצאו מהתיבה. אך הם יצאו מהתיבה בלי לצאת מהתיבה. הם יצאו מהתיבה אך התיבה לא יצאה מהם. לכן ה' נאלץ להתערב ו"לבלול" את שפתם כדי להפיץ אותם על פני כל הארץ. ואם נעמיק יותר נגיד כך: לכל שפה יש הסתכלות מיוחדת על החיים, והמגוון הזה חשוב כחלק מיישוב העולם. צריך לפוץ על פני כל הארץ, גם טכנית אך גם מהותית. אי אפשר שכולם ידברו באותה שפה וצריך את הבלבול הזה. שנבין שאנחנו לא יכולים להכיל את כל המגוון הדורש להתגלות בעולם אל תוך תיבה אחת. האנושות כולה מבטאת ברבגוניותה משהו מהאין סופיות האלוהית ולכן יש שפות שונות ומקומות שונים. וההבנה הזו היא בעצמה מאחדת.

אברהם אבינו היה דוד גיבור. הוא מלמד מהי מסירות נפש על אחים, ואיך למסירות הזו יש הדים.

לוט, בנו של הרן אחי אברהם, מצטרף אל אברהם ושרה במסעם לארץ ישראל. הם מצידם מקבלים אותו בשמחה. הבעיה היא שהארץ לא מצליחה לשאת את שניהם יחד ונוצרת בין הרועים שלהם מריבה. אברהם מציע פתרון פשוט. לשמור קצת על מרחק. לתת קצת יותר מקום אחד לשני. להיפרד אבל להישאר יחסית קרובים. לוט בוחר לרדת מהרי בית אל ולהתיישב באזור הביקעה, ליד סדום. הכתוב טורח לפרש לנו ש"אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" ולחשוף משהו על אישיותו של לוט בעצמו. לוט בוחר בסדום כשהיא עוד משגשגת מבחינה כלכלית. "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". סביר להניח שמדובר לפני שהיא משתעבדת לכדרלעומר וצריכה להעלות לו מס. השנים עוברות, סדום ושכנותיה נכבשות, לבסוף גם מורדות, והתוצאה היא מלחמה אזורית. מלחמת "אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה". במהלך השנים אברהם רוכש לעצמו בעלי ברית וחברים. אני מתאר את הסיטואציה שבה הוא מתבשר על חטיפת לוט. הוא יושב בחברון, ומארח באוהלו את ענר אשכול וממרא ידידיו. באמצע הסעודה מגיע פליט מהמלחמה ומספר להם שלוט נשבה. אברהם כמעט נחנק ויורק מה שיש לו בפה. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו". הוא מתעשת, לוקח את חבריו הנאמנים, ויחד הם רצים מחברון עד לדמשק כדי להציל את "אחיו". באמצע הלילה הם מתנפלים על המחנה של כדרלעומר ומצילים את לוט, ויחד איתו גם את כל השבויים. "וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם." 

ועכשיו שימו לב. איזה עם אברהם מציל? העם של סדום ועמורה! אותו עם שעתיד למצוא את מותו בפרשה הבאה במהפכת סדום ועמורה. והדברים מבהילים. אחרי המלחמה אברהם זוכה לשינוי שמו מאברם לאברהם. "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". המסירות המופלאה שלו להציל את לוט ואנשי סדום הוכיחה שהוא ראוי לברכה הזו. זה גם מסביר מדוע ה' משתף אותו בתוכניתו להשמיד את סדום. "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה"? לא שייך להעלים זאת ממי שהציל את כל האנשים האלה. לכן גם הגיוני מאוד הניסיון של אברהם אבינו לשכנע את ה' לבטל את הגזירה. הוא לא רצה לראות באובדן הנפשות שהוא הציל. לכן הוא מנסה שוב ושוב לפנות אל ה' בבקשה לבטל את הגזירה. ואפשר להבין שזו גם הסיבה שלוט עצמו זכה להינצל בשנית. זו הייתה כעין פשרה שאלוהים היה מוכן לעשות עם אברהם. על פניו, כאחד מתושבי סדום, לא הייתה ללוט זכות מיוחדת, אבל המסירות שגילה כלפיו אברהם עשתה את שלה. ויתכן לומר שהיא עוררה את לוט לחשוב מחדש על הזהות שלו. אפשר שמכוחה החליט לוט להבדיל את עצמו ממנהג המקום ולהכניס אורחים כמנהגו של דודו הגיבור, ואבינו הנערץ.

מה זה אומר להיות עברי?

אברהם אבינו עליו השלום הוא הראשון להקרא "עברי": "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (פרשת לך לך)

ולא אברהם לבדו נקרא "עברי". 

תואר זה זכו לקבל גם צאצאיו: יוסף ואחיו וגם משה רבנו הוגדרו על ידי המצרים כ"עברים" וגם הם הציגו את עצמם כ"עברים" בפני פרעה: "אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" (שמות ג). גם יונה מזהה את עצמו בפני זרים כעברי: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (יונה א).

כלומר, "עברי" הוא תואר המיוחד למפגש או לאבחנה בין העברי ובין... ובכן, כל מי שאינו עברי. יש אם כן בסיס בכתובים למדרש הרואה את אברהם העברי כמישהו השונה מכל השאר:

"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שֶׁהוּא מִבְנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר.

וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, 

וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בְּלָשׁוֹן עִבְרִי".

(בראשית רבה מב ח)

נראה כי דעתו של רבי נחמיה יותר קרובה לפשט. אברהם נקרא עברי על שם היותו צאצא של עבר. ואכן, לפי ריה"ל אברהם המשיך את המסורת הנבואית המיוחדת של עבר, שעברה אליו מאדם הראשון:

"אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי... וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל... הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּא-להִים... נָתַן לו תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דומֶה לְאָדָם... וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנושׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נחַ... וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ".  (כוזרי א, צה)

אבל להמשיך מסורת זה לא דבר פשוט כל כך. לפעמים צריך לעמוד מול "רוחות אחרות" ולדעת איך "לעכל" אותם נכון על מנת להמשיך את המסורת. צריך לשמור על השפה שלך ולא לאבד אותה, לחבק קצת, כשצריך, את תחושת הזרות והייחודיות הזו של מי שהגיע מעבר לנהר ורואה את העולם כולו מעבר אחר. להיות כמו משה רבנו ויונה הנביא שהזדהו מול אחרים כ"עברי". בלי להתבייש. זה לא אומר שאין אהבה וחיבה כלפי כולם כולל כולם. אבל זה גם לא אומר שצריך לטשטש את הזהות העצמית, הנובעת משפה ייחודית, ממסורת נבואית ייחודית, שנמשכת ו"עוברת" - כך לפי ריה"ל - כבר מאדם הראשון.

חייו של אברהם אבינו הם סיפור מתמשך של בירור זהות.

הוא הראשון להקרא "עברי": "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (יד, יג). כל מי שנקרא אחריו בתואר זה זכה לכך בהקשר של חידוד הזהות שלו לעומת אחרים: יוסף ואחיו וכן משה רבנו הוגדרו על ידי המצרים כ"עברים" והציגו את עצמם כ"עברים" בפני פרעה: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" (שמות ג). גם יונה הנביא מזהה את עצמו בפני נוסעי הספינה כעברי: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי". כלומר, "עברי" הוא תואר המיוחד למפגש או לאבחנה בין העברי ובין... ובכן, כל מי שאינו עברי. יש אם כן בסיס בכתובים לדעה במדרש הרואה את אברהם העברי כמישהו השונה מכל השאר: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד" (בראשית רבה מב ח).

המעניין הוא שסיפור חייו של אברהם אבינו מלמד שדווקא חידוד זהות עצמית נבדלת היא התנאי המאפשר "ברכה" ו"שלום". אך כפי שנראה, הדרך לאותה ברכה ושלום רצופה ויתורים אישיים. הא כיצד?

הרמב"ן מסביר שכל פעם שהקב"ה הבטיח לאברהם שהוא יתן לזרעו את ארץ כנען הוא הוסיף משהו שלא היה כלול בהבטחה הקודמת. ושמעתי מהרב אבישי מילנר שלפני כל הבטחה נדרש היה אברהם לעשות איזה וויתור או פרידה כואבת. זאת אומרת, שדרוג הברכה היה כרוך ביכולת של אברהם להפרד ולוותר על משהו. הברכה והשלום תלויים ביכולת לחדד את הזהות ולהפוך אותה לכמה שיותר "עברית". ונפרט:

בהתחלה, כשאברהם נפרד מארצו וממולדתו ויצא ללכת לארץ כנען הובטח לו רק באופן כללי שזרעו יהיה "לגוי גדול" (יב, ב) וכשהוא הגיע אל שכם - התחנה הראשונה בארץ - ה' הבטיח לו באופן כללי "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז), בלי להגדיר לו גבולות ברורים.

התחנה השניה של אברהם בארץ הייתה בית אל. משם הוא ירד למצרים ולשם חזר. במאהל שהקים אברהם באזור בית אל, ה' הרחיב את הברכה והסביר ש"הארץ הזאת" זה לא רק האיזור שהוא דורך עליו אלא כל מה שהוא רואה באופק סביבו. הוא גם הוסיף שזרעו לא יהיה סתם "גוי גדול" אלא ממש "כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ - גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טז). אולם, הרחבה זו באה רק אחרי שאברהם נפרד מלוט, והכתובים מדגישים זאת: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (יג, יד-טו).

התחנה השלישית של אברהם בארץ היא חברון. שם נכרתה עימו ברית בין הבתרים שבמהלכה הובטחו לו גבולות רחבים הרבה יותר ממה שניתן לראות ממקום אחד: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (טו, יט). וממש לפני הברית ה' הבטיח לאברהם שזרעו יהיה לא רק כעפר הארץ אלא ככוכבי השמים (טו, ה). אך גם כאן הרחבת ההבטחה כרוכה הייתה בויתור - אחרי שהוא סרב לקבל ממלך סדום את השלל ממלחמת המלכים. "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (יד, כג). הוא לא רוצה להיות תלוי בסדום ולקבל מהם טובות, למרות שזו הייתה הזדמנות נהדרת לחזק את כוחו והשפעתו. 

ההרחבה הרביעית של הברכה באה אחרי שה' מצווה את אברהם על ברית המילה. הוא מבטיח לו "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (יז, ח). ומסביר הרמב"ן שבביטוי "לאחוזת עולם" הכוונה היא להדגיש "שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה". את ההבטחה הזו מקבל אברהם בזמן שהוא נפרד משמו הישן ומצטווה על ברית המילה שעניינה להסיר את ערלתו. הוא צריך ממש לחתוך בבשרו וגם לוותר על התקוות שתלה בישמעאל. 

זהות נבדלת הוא דבר שקשה להשאר אדיש בפניו ולכן הוא יכול לעורר תגובות הפוכות - אלו מעריכים ומשבחים ואלו מגנים ומקללים. לכן כבר בתחלת המסע ה' מבהיר זאת בהדגשה "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (יב, ג). יהיו אוהבי ישראל ויהיו אנטישמים. אך עם זאת בזהות הזו תלויה הברכה לכל העולם כהמשך הפסוק "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכפי שפירש רשב"ם: "ונברכו – לשון 'מבריך' ו'מרכיב', כלומר: יתערבו במשפחתך משפחות האדמה". לא פחות מכך.

אברהם מלמד אותנו שהברכה שורה דווקא ב"ההצטמצמות" הזו כביכול. לכן אותו פסוק בו מזוהה אברהם כ"עברי" מתאר אותו גם כמי שמסוגל לכרות ברית עם אחרים: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם". דווקא היות אברהם ''עברי" אל מול כולם היא המאפשרת לו להיות "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (יז, ד).

הכל מתחיל בצוויי "לך לך". לך - לעצמך, לעצמיותך. ככל שאברהם מחדד ומגלה את זהותו, ככל שהוא נפרד ומסיר מעצמו "ערלות" שאוטמות אותו בפני מי שהוא באמת – כך הוא זוכה לברכה גדולה ומפורטת יותר, כך הוא זוכה לארץ רחבה יותר, לזרע רב יותר, לאחיזה עמוקה ואיתנה יותר בארץ, ולהשפעה עולמית משמעותית יותר.

בפרשות האבות, אנו מוצאים לפחות שש התייחסויות לצחוק: פעם אחת בפרשת לך לך, ארבע פעמים בפרשת וירא, ופעם נוספת בפרשת תולדות. בכל המקרים הללו, הצחוק מופיע כניגוד וכסתירה לאמונה או לאמון בין אדם לחברו. ואין זה מקרה ששמו של יצחק אבינו נגזר מאותו שורש, רוב הופעות הצחוק בפרשות האבות קשורות אליו.

בפרשת לך לך, בעת שהקדוש ברוך הוא מבשר לאברהם על הולדת בן משרה, מתארת התורה את תגובתו המופתעת: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ – הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד? וְאִם שָׂרָה – הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"?

בדומה לכך, בפרשתנו, כאשר שרה קולטת את בשורת המלאכים, נאמר: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר – אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? וַאדֹנִי זָקֵן!" הצחוק כאן אינו ביטוי של שמחה, אלא משקף תדהמה ואי-קבלה של המציאות המובטחת. כאילו לומר: "זה בלתי אפשרי, זו רק בדיחה".

מוטיב הצחוק כביטוי לספקנות ממשיך גם לאחר הולדת יצחק, כפי שמעידה שרה עצמה: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ־לֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" – כביכול כל השומע על הנס יגיב בצחוק של תמיהה ופליאה.

כך גם בהמשך הפרשה, כאשר שרה מבחינה בצחוק של ישמעאל: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". סביר לפרש שגם ישמעאל, בדומה לאחרים, הביע בצחוקו לעג וזלזול, והטיל ספק בלגיטימיות של יצחק כיורש אברהם – התנהגות שהביאה את שרה לתבוע את גירושם של הגר ובנה.

דוגמה דומה של צחוק כביטוי לספקנות מופיעה בסיפור חתני לוט, שהגיבו בזלזול לאזהרותיו "כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר" – צחוק שעלה להם בחייהם.

מופע נוסף של צחוק, נמצא בפרשת תולדות, כאשר אבימלך מלך פלשתים מבחין ש"וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". גילוי זה, שרבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו כפי שהוצג תחילה, נתפס בעיני אבימלך כבגידה באמון שנתן בו. אפשר אפילו לומר שבזמן שיצחק ורבקה היו יחד, הם צחקו על אבימלך שחשב שהם רק אחים.

נשוב עתה לצחוקם של אברהם ושרה. בולטת העובדה שה' נמנע מלהגיב לצחוקו של אברהם בפרשת לך לך, ואילו לאחר צחוקה של שרה בפרשתנו, הוא פנה בטרוניה אל אברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?"

הפרשנים מציעים שתי גישות להבנת הבדל זה: יש הסבורים כי צחוקו של אברהם נבע משמחה והתרגשות, בניגוד לצחוקה הספקני של שרה, ולכן לא עורר תגובה שלילית. לעומתם, אחרים טוענים שפנייתו של ה' אל אברהם בעניין צחוקה של שרה הייתה למעשה רמז עקיף גם כלפיו.

בהמשך הדברים נאמר: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ". ניתן לפרש זאת בשני אופנים: האחד, ששרה הייתה עדה לשיחה בין ה' לאברהם והתערבה באופן ספונטני להגנתה. ייתכן שחרדה פן בשל צחוקה תישלל ממנה הברכה המובטחת. תגובת ה' – "לֹא, כִּי צָחַקְתְּ" – משקפת עימות ישיר עם הכחשתה.

פרשנות חלופית מציעה שלאחר שה' העיר לאברהם על צחוקה של שרה, פנה אברהם אליה לבירור, ושרה, מתוך יראה ומבוכה, ניסתה להכחיש. במקרה זה, אברהם הוא שהשיב לה בנחרצות: "לֹא! כִּי צָחַקְתְּ", כאומר: אין טעם להכחיש מה שה' כבר העיד עליו.

מכל זווית, המסקנה המתבקשת היא שהתנהגותה של שרה חורגת מעבר לספקנות גרידא ומגיעה לכדי הכחשה מפורשת – מעין שקר. תמונה זו של שרה אמנו מעוררת קושי.

במבט מעמיק יותר, מציע הרב חרל"פ פרשנות המאירה את הסוגיה באור חדש: הצחוק והפליאה שהביעו אברהם ושרה לא נבעו כלל מפקפוק ביכולתו של הקדוש ברוך הוא, אלא דווקא מתחושת ענווה וספק עצמי האם הם זכאים לנס כה יוצא דופן. וכך כתב: "שרה לא הרהרה אחרי דבר ד', אלא שיראה שמא יגרום החטא, והיה הצחוק של שרה, שמא לא תזכה לנס גדול כזה, וזהו 'כִּי יָרֵאָה'. והשיב לה כי גם זה נחשב לצחוק, כי מפאת עוצם מדריגתה של שרה אל היה לה לפחד שמא יגרום החטא".

לפי פרשנות זו, שרה טענה שהצחוק שלה לא היה חוסר אמונה בה'. היא ידעה שלא יפלא מה' דבר! הצחוק שלה היה רק "כי יראה". מתוך יראת ה' שלה היא פשוט לא האמינה שהיא ראויה לנס כזה. והחידוש הוא שגם צחוק כזה הוא פסול. גם חוסר אמון עצמי יכול להיחשב כחוסר אמון בה'. אולי לא בכל המקרים, אבל לפחות במקרה של שרה זה כך.

בהרחבה למישור הלאומי-היסטורי, עולה תובנה עמוקה: אין די באמונה מופשטת בקיומו של הבורא השוכן במרומים. אמונה שלמה כוללת את ההכרה שה' הוא אלוקי ישראל המתגלה בהיסטוריה, המנהיג ומשגיח על עמו באופן פרטי וקולקטיבי.  וזה אולי המסר הטמון בשמו של יצחק אבינו, שהוא תמיד גורם לכולם לצחוק ממנו. כי כל פעם מחדש קשה להאמין עד היכן מגיעה עוצמת ההשגחה האלוהית, הטבעית והניסית, לה זוכים ועוד יזכו בניו אחריו. "צְחֹק עָשָׂה לִי א־להים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" – בהתחלה מתוך ספקנות אך לבסוף מתוך התפעמות.

מהו צחוק? יציאה מהחוק. מה שאינו לפי הכללים והחוקים גורם לנו לצחוק. 

צחוק שלילי במקרא מתורגם על ידי אונקלוס כ"חיוך", ועל ידי יונתן בן עוזיאל כ"גיחוך" - כמו הצחוק בחטא העגל. 

צחוק חיובי במקרא, לעומת זאת, מתורגם על ידי אונקלוס כ"חדווא" (שמחה), ועל ידי יונתן בן עוזיאל כ"תמיהה" והתפעלות - כמו הצחוק עליו מספרת שרה במשתה הגדול לרגל גמילתו של יצחק: "צחוק עשה לי א-להים".

לפעמים יש צחוק הנובע משמחה, אך נתפס על ידי אחרים כזלזול, וצריך לשים לב לזה. כך אולי אפשר להבין את הדו-שיח המוזר בין שרה לה'. "ותצחק שרה בקרבה" כשהיא שומעת את הבשורה שיהיה לה בן, אבל הצחוק הזה לא נתפס טוב. "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה?" - מדוע היא מזלזלת בכוחי הנפלא? אך שרה מכחישה: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה".

וכאן יש להבין - האם היא מפחדת מה' ולכן משקרת לו? זה לא נראה סביר. אלא שהיא מכחישה את הפרשנות שה' נתן לצחוק שלה. היא יראה את המחשבה שהיא מזלזלת בה'. היא לא התכוונה לזלזל, רק התפעלה מהעניין - כך לפחות היא מנסה להסביר לעצמה. אבל ה' מעמיד אותה במקום: "ויאמר לא, כי צחקת". לך אולי זה נראה כצחוק של שמחה, אבל בסיטואציה הנוכחית זה נתפס כזלזול.

ושרה הפנימה. לכן היא גם זו שירדה לעומק הצחוק של ישמעאל, שאולי גם אותו אפשר לתפוס כדבר תמים וילדותי. היא ראתה את ההשלכות העתידיות של אותו צחוק ושללה אותו, וכאן ה' הסכים איתה.

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, בְּכָל חֹמֶר הָאִסּוּר הַפָּשׁוּט וְהַיָּשָׁר שֶׁבַּדָּבָר, וְאַל תַּחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ כָּאן אֵיזֶה נִגּוּד... בֵּין אַהֲבַת הָאָב הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ לְבִנְךָ יְקִירְךָ לְבֵין אַהֲבַת ה'... כִּי רַחֲמֵי אָב וְאַהֲבָתוֹ בִּנְשָׁמָה טְהוֹרָה... הוֹלֶכֶת יְשָׁרָה (ישירות) מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים הַטְּהוֹרָה, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". (עולת ראיה)

חשבת יש ניגוד בין אהבת ה' ובין אהבת ילדך? חשבת שהדברים צריכים לבוא אחד על חשבון השני? ככה אולי חושבים עמי כנען המקריבים את ילדיהם לאלילים. ככה אולי מאמינים בני דתות אחרות. ככה גם אולי נוח יותר. להתמסר לעולם רוחני ולהזניח את טיפוח המשפחה, או להפך - להתמסר למשפחה וליום יום ולשכוח מהרוחניות. אך למעשה הדברים באים משולבים זה עם זה, ואי אפשר לזה בלא זה, ולזה בלא זה. "וְאַנְשֵׁי קוֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי". אנשים קדושים - לא מלאכים קדושים. "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

"למה?" יאמרו הגויים... ואשרי העם ש"ככה!" לו...

אחרי שאברהם אבינו עומד בניסיון העקדה, ה' אומר לו "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". והשאלה צועקת: וכי רק עכשיו ידעת? הרי אברהם עשה עד עכשיו כל כך הרבה דברים המוכיחים את יראתו! אז זהו שלא. 

הנסיון העיקרי של אברהם נעוץ דווקא בנקודה המנוגדת לאופי הטבעי שלו. אברהם הוא עמוד החסד והאהבה. הוא פעיל, שותף ומזדהה. ובנסיון העקדה מתברר שאברהם לא רק 'מזדהה' עם דבר ה' אלא גם 'מתבטל' אליו. גם כשזה לא הגיוני. אין בו רק אהבה אלא גם יראה. עתה ידעתי כי 'ירא א-להים' אתה - שאתה לא רק שותף לה' אלא גם עבד ה'. 

היראה היא הכח ה'מעמיד' של החיים. לא האהבה. האהבה היא רק 'טעם' החיים, לא ה'מעמיד' שלהם. בגלות היתה בעיקר יראה, משזכינו לחזור לארץ ישראל חוזרת האהבה להופיע ולתפוס את עיקר הבמה. אבל עקדת יצחק מחנכת אותנו, שעם כל האהבה וההזדהות שלנו עם התורה, לא בה תלויים הדברים. אנו עובדי ה' גם אם איננו מבינים ומזדהים. כי חוכמתו יתברך אין סופית, והיראה היא חיבור אל אותו אין סוף - אל מה שלמעלה מכל טעם ודעת שיכולים להיקלט בליבנו ומוחנו המוגבלים.

'ותלכנה שתיהן יחדיו' - האהבה והיראה.

שלוש פעמים בפרשתנו חשב אברהם אבינו בדרך אחת והקב"ה לימד אותו אחרת:

הפיכת סדום, גירוש ישמעאל, ועקדת יצחק. שלושה שיעורים שבהם למד אברהם מהו סודו של המוסר העברי.

בפעם הראשונה, אברהם התקשה לעכל את הרעיון של הפיכת סדום. ה' אמר לו: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד". סדום עצמה 'זועקת'. היא זועקת להצלה מרשעות אנשיה. אין ברירה אלא להחריבה. לאברהם קשה היה לקבל זאת. אולי יש שם כמה צדיקים חפים מפשע ובלתי מעורבים? יש לזכור גם שאברהם בעצמו הציל רבים מאנשי סדום יחד עם לוט במלחמת ארבעת המלכים. לכן יש היגיון בניסיון שלו להציל את אנשי סדום פעם נוספת. הוא לא היה מסוגל לשתוק והוציא מפיו כמה מהפסוקים המכוננים ביותר שיש בתנ"ך:

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!... חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִילָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"

אילו פסוקים חזקים שמה התורה בפיו של אברהם! פסוקים שמהדהדים בנו עד היום. ולרגע גם נדמה שה' מסכים עם אברהם: "וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה".

אבל מה מסתבר? שאפילו מניין צדיקים לא היה בסדום. אילו היו בה רק עשרה צדיקים, היה מקום לרחם עליה – כי אז היה מתברר שהרשעות שלה היא רק סתמית ועצלנית. אך לא נמצאו בה אפילו מעט צדיקים, מפני שמדובר ברשעות אידיאולוגית, מפלצתית, עם מערכת חינוך וערכים שאי אפשר למוסס. לא נותרת דרך לתקנה אלא על ידי החרבתה מן היסוד. ה' לא מצא מקום לרחמים גם לנוכח הפסוקים הנעלים שאמר אברהם.

בפעם השנייה, אברהם לא רצה לגרש את ישמעאל בנו. שרה ראתה את ישמעאל מצחק עם יצחק ודרשה מיד: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ".

מה כבר קרה? מה רע בקצת צחוק תמים? אך שרה ראתה לאן יובילו אותם צחוקים – והיא לא הייתה מוכנה להתפשר.

וכפי שפירש רש"י:

"מצחק – לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (בחטא העגל) 'ויקומו לצחק'. דבר אחר – לשון גילוי עריות, כמו שנאמר (באשת פוטיפר) 'לצחק בי'. דבר אחר – לשון רציחה, כמו שנאמר (אצל אבנר ויואב) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו'".

שרה ראתה לאן הצחוק הזה הולך – והייתה חייבת לחתוך מיד מתוך דאגה לעתיד בנה.

אבל אברהם אבינו, איש החסד, שוב התקשה לעמוד מול מידת הדין הנחרצת: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". הוא לא רצה לבחור בין הבנים. ושוב נדרש הקב"ה להעמיד אותו על טעותו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה – שְׁמַע בְּקֹלָהּ", ופירש רש"י: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

כשם שבהמשך סיפורי האבות תדע רבקה אמנו לזהות את מהותו עשו מבעד לעיניו הכהות של יצחק, כך בפרשתנו שרה אמנו ראתה מה יצא מ''פרא האדם'' שמצחק עם בנה.

קשה היה לאברהם לקבל את זה אך לא הייתה לו ברירה.

והוא הפנים את המסר. לא עוד מה שניתן לכנות - בהכללה לצורך הדיון - "מוסר מערבי". לא עוד מוסר שנכנע לכאב הנקודתי ועיוור לתמונה הכללית. מעתה, כל מה שהאל הכביר יאמר לו הוא יעשה מיד, בלי לחשוב ובלי להתווכח.

ואכן, בפעם השלישית, הגיע ניסיון העקדה, ואברהם עמד בו בצורה חסרת תקדים. הוא היה מוכן להתאכזר לבנו ולהעלותו עולה, כי כך ה' ציווהו. הוא כבר לא ערער על צדקתו של שופט כל הארץ, ולא מהסס אפילו כשהדבר נגע לחיי בנו.

הוא למד את הלקח מהשיעורים הקודמים ועשה מעבר חד אל "המוסר הערבי" בגרסתו הקיצונית: מוסר המאפשר לאדם להקריב, ביוזמתו ובידיו ממש, את ילדיו, למען מטרה אפוקליפטית מרוחקת.

אך לפני שיהיה מאוחר מדי – קרא אליו מלאך ה' מן השמים: "אַבְרָהָם! אַבְרָהָם!"

תתעורר! השתגעת? מדובר בילד שלך! "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה!"

ואותו מלאך הסביר לאברהם: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". עכשיו ברור שאפילו אתה, איש חסד ואהבה, מסוגל גם להיות איש של יראה ודין וגבורה. וזה מצוין! עמדת בניסיון.

אבל! שים לב מתי נדרש הדין ומתי נדרשים הרחמים. שים לב לא לרחם על אכזרים, כפי שתובע המוסר המערבי הקיצוני, ולא להתאכזר אל רחמנים, כפי שמוכן המוסר הערבי לעשות. אלו גישות קיצוניות שפועלות בהתנייה נטולת שיקול דעת.

נעים להכיר – זהו המוסר העברי: מוסר היודע להתאכזר אל אכזריים, ולרחם על רחמנים. מוסר שמתחיל בשיקול דעת ומסתיים בתיקון עולם.

המרכזיות של מערת המכפלה וראייתה על פי הזהר כ"פתח גן עדן", עלולה ליצור את הרושם המוטעה כאילו כל חשיבותה של חברון נעוץ בהיותה "מקום מיתתם" וקבורתם של האבות והאמהות. אבל האמת היא הפוכה: חברון הייתה "מקום חייהם" המרכזי של אבותנו, ובגלל זה אברהם אבינו ביקש לקנות בה אחוזת קבר. מבין כל המקומות בהם חיו ופעלו אבותינו בארץ – חברון הייתה המרכזית שבהם. כך עולה מסקירה קצרה של חיי האבות בארץ כנען

אברהם אבינו עליו השלום נולד באור כשדים, קיבל התגלות ויצא לכנען עם משפחתו. בדרך הוא חנה בחרן כמה שנים, נפרד מאביו, הגיע לשכם ובנה מזבח, עבר לבית אל ובנה עוד מזבח, הקים מאהל באזור בית אל, נפרד מלוט, ובסוף התיישב באזור חברון. מכאן הוא יצא להציל את לוט שנשבה בדמשק, כאן נכרתה עימו ברית בין הבתרים, כאן נולד לו ישמעאל, כאן הוא קיבל את שמו אברהם, כאן הוא נצטווה על ברית המילה, כאן הוא ישב פתח האוהל כחום היום (ולא כמו מה שנדמה לפעמים שהוא יושב באמצע מדבר חולי וצהבהב). אחרי הפיכת סדום אברהם עבר לאזור גרר (נתיבות?) ובאר שבע. אבל למה? חז"ל מציעים שזה בגלל האורחים שנתמעטו עקב הפיכת סדום. לעניות דעתי אפשר להציע שזה גם בגלל החורף הקר של חברון שאילץ אותו להדרים מדי פעם. בבאר שבע נולד יצחק ושם אברהם קיבל את הציווי על העקדה. הוא הלך שלשה ימים, הגיע לגבעה שליד מגדל עוז של היום, המקום הדרומי ביותר ממנו ניתן לראות את הר המוריה, "וירא את המקום מרחוק". הוא לקח את יצחק ושניהם הלכו יחדיו אל "המקום". אחרי העקדה אברהם חוזר לבאר שבע. רק אחרי כמה שנים הוא ושרה חוזרים לחברון (ע"פ רמב"ן), שם נפטרת שרה ונקברת במערת המכפלה.

יצחק אבינו עליו השלום חי על ציר חברון באר שבע. הוא נולד בבאר שבע כששרה אימו היתה בת 90. התורה מציינת ששרה מתה בגיל 127 ומכאן מסיקים שיצחק היה בן 37. לא עובר הרבה זמן ובגיל 40 הוא מתחתן עם רבקה שהובאה מחרן על ידי העבד (לפי חז"ל אליעזר) בשליחותו של אברהם. יתכן שעד לפטירת אימו הוא לא חזר לחברון עם הוריו אלא נשאר באזור הנגב בין באר שבע לבאר לחי רואי. משם הוא מגיע לקראת רבקה, פוגש אותה, אוהב אותה, ומקים איתה בית. איפה? באוהל של שרה אימו, בחברון. לפי חז"ל כשם שעבד אברהם הביא איתו את רבקה כלתו, כך יצחק הביא איתו את הגר אל אברהם אביו. אברהם מתחתן עם קטורה ומוליד עוד כמה ילדים. וכל זה קורה בחברון, אולי ממש בשכנות לאוהל של שרה בו מתגוררים רבקה ויצחק. בסוף פרשת חיי שרה נאמר שאחרי פטירת אברהם יצחק מדרים שוב ועובר לגור בבאר לחי רואי. אבל – זה קורה רק כשיצחק היה בן 75, שהרי יצחק נולד כשאברהם היה בן 100 ואברהם נפטר בן 175. נמצא שבמשך תקופה שנמשכה 35 שנה – מגיל 40 ועד גיל 75 – חי יצחק עם רבקה בחברון, בשכנות לאברהם וקטורה. אחרי 20 שנות עקרות, בגיל 60 נולדים להם עשיו ויעקב, ומסתמא הם גדלים על ברכי סבא אברהם, עד לפטירתו כשהתאומים בני 15. רק אחר כך, בעקבות אילוץ הרעב, יצחק יורד לנגב וסובל מהצקות הפלישתים. הוא חופר שוב את הבארות של אביו ומחדש את "הבית השני" של המשפחה בבאר שבע. אבל גם הוא חוזר בסופו של דבר לגור בחברון, כפי שמיד נראה.

יעקב אבינו עליו השלום נולד בחברון וגדל שם עד גיל 15, אז הוא עובר לבאר שבע. שם הוא גונב את הברכות של עשיו ובורח דרך בית אל, חולם על הסולם, ומגיע לחרן. שם הוא מתחתן ומוליד כמעט את כל ילדיו. הוא חוזר דרך שכם שם הוא מתעכב ומסתבך קצת, מבקר בבית אל מקבל את השם ישראל ומקים מזבח ומצבה. משם הוא ממשיך אל בית לחם שם רחל אהובתו מתה כשהיא יולדת את בנימין. לוקח לו זמן אבל בסופו של דבר גם הוא חוזר אל מקום לידתו – אל חברון. ואת מי הוא פוגש בחברון? את יצחק שהספיק להעתיק את מקומו מבאר שבע לחברון. כאן מתרחש הסיפור של יוסף והאחים, החלומות, הדיבה, השנאה. יוסף נשלח "מעמק חברון" לדרוש בשלום אחיו שרועים בשכם ושבסוף גם מוכרים אותו למצרים. וכל זה קורה בחיי יצחק שגר איתם בחברון עוד כמה שנים אחרי מכירת יוסף עד פטירתו. אחר כך שוב יש רעב ואבותינו יורדים למצרים. אבל יעקב שנפטר במצרים זוכה לעלות שוב ולהיקבר בחברון עם אבותיו.

אל הר המוריה מגיעים אבותינו (אברהם ויצחק) לאירוע מיוחד, די טראומטי, ובעיקר חד פעמי. 

שכם ובית אל מתגלים כמקומות בהם אבותנו (אברהם ויעקב) שהו בהם "על הדרך" אך לא ממש חיו בהם בקביעות (מעניין שהשבטים דווקא מצאו יותר עניין בשכם). 

באר שבע (וסביבתה) הייתה המקום השני בחשיבותו מבחינתם, ונראה שלשם הם הגיעו כאילוץ, כשלא יכלו להישאר בחברון. 

אך המרכז הפועם של חייהם, חיי המשפחה הגרעינית והמורחבת, ההתגלויות המרכזיות, והדרמות הגדולות ובגלל זה גם מקום קבורתם - היה ברמת ממרא-קרית ארבע-חברון.

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ".

אברהם קם מעל פני מתו ומדבר אל בני חת. כלומר, הם היו שם בזמן ההספד. יתכן והם שמעו את ההספד וזה עשה עליהם רושם עד שהסכימו להיענות לבקשת אברהם ולתת לו קבר לאשתו במתנה.

ומה היה תוכן ההספד שלו? בזוהר כתוב שאברהם אמר עליה "אשת חיל מי ימצא". הוא סיפר איך ששרה היתה אשת החיל שלו. הוא סיפר על הכח שהיא נתנה לו כשהיה צריך לצאת מארצו וממולדתו ומבית אביו, על הנפש שהם עשו יחד בחרן, ברוח ובחומר, הוא סיפר על הרעב שעימו התמודדו יחד, על הפעמים שבהן היא הגנה עליו ממש בגופה, מפני פרעה ואבימלך, כשאמרה שהיא רק אחותו ובזכותה חייתה נפשו.

הוא סיפר על השנים הרבות בהן סבלה מגעגועים מייאשים כאישה כעקרה, ועל השמחה הפלאית ועל הצחוק שעשה להם אלוהים כאשר מי פילל ומי מילל שיתן להם את יצחק לעת זקנתם "ותשחק ליום אחרון".

והוא סיפר על המסירות שהיתה לשרה כאמא, ועל איך שהיא נלחמה עבור עתיד בנה, גם במחיר של עימות עם בעלה. הוא סיפר לה שה' אמר לו "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה" מפני ש"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". נראה לך שהיא תקיפה ונחושה אבל זה הכל תורת חסד. חסד זה לא רק רגש, זה תורה שלמה שאתה צריך ללמוד ממנה.  

ובהמשך ההספד הוא ודאי העלה את השאלה - מדוע מתה שרה דווקא עכשיו, והרי היא הייתה די צעירה? אמנם בת מאה עשרים ושבע, אבל הרי נעשה בה נס לפני שילדה את יצחק - "אחרי בלותי היתה לי עדנה" – אחרי שגופה בלה והזדקן, היא חזרה שוב להיות צעירה כמו שהיתה. "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". ואם כן מדוע מתה כה צעירה ויפה? מפרש רש"י שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה – פרחה רוחה ומתה". יתכן שהספיקו לומר לה שיצחק לא נשחט בפועל אבל שרה כבר לא יצאה מההלם. שרה היתה גדולה מאברהם בנבואה, וידעה שמעשה אבות סימן לבנים, ואין סיכוי שיצחק עלה על המזבח וירד ממנו סתם כך. היא ידעה שלא תמיד יהיה שם מלאך שיקרא "אל תשלח ידך אל הנער". היא ראתה כמה וכמה מבני בניה הקדושים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם, "על ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה – פרחה רוחה ומתה". היא אהבה את בניה עד סוף כל הדורות והיתה שם איתם כשעלו על המוקד, והיא עולה ומתעלה ומעלה את כולם איתה. זאת בניגוד להגר שכשבנה היה בסכנה חשבה על הנוחות שלה והעדיפה להתרחק ממנו כדי שלא תראה את בנה מת בצמא.

בני חת שומעים את כל ההספד הזה. שומעים ובוכים יחד עם אברהם. לספוד לשרה ולבכותה. וכשאברהם ביקש מהם לקנות אחוזת קבר היה להם ברור שהם יתנו לו אותה במתנה. "נשיא א־להים אתה בתוכנו". זכות תהיה לנו לקבור בחלקנו אישה כזו צדיקה. אבל אברהם מתעקש לקנות קבר. הוא אומר להם שהוא לא "נשיא א־להים" אלא "גר ותושב". בנאדם אמיתי שרוצה להיאחז בארצו. עפרון החיתי שומע, ולמרות שהתרשם גם הוא מההספד, הוא לא מחמיץ את ההזדמנות שנפלה לפתחו. אחוזה אתה רוצה? אתן לך אחוזה. שדה שלמה אתן לך ולא רק את מערת הקבורה שבקצה השדה. אברהם עונה שישמח לקנות לא רק את הקבר אלא את כל השדה. אבל עפרון מתחסד – זה שדה זול מאוד. שווה בסה"כ 400 שקל כסף. ביני ובינך מה היא? אברהם ועפרון מדברים "מעל הראש" של בני חת שעוד היו נתונים תחת רושם ההספד והבכי. אברהם מבין את הרמז ומשלם במיטב כספו. הוא קובר את שרה ומתיישב שם עם יצחק בשדה.

ויצחק אוהב את השדה הזה. זה השדה שאבא קנה לאמא שלו. שם הוא אוהב להתפלל. ליד אמו המסורה שחיה ומותה היו למענו. ויום אחד הוא יוצא לשוח בשדה, הוא מרים את עיניו ורואה באופק גמלים באים. כשהגמלים מגיעים לקצה השדה הוא רואה נערה שמנסה לרדת מאחד הגמלים ונופלת. הוא רואה שהיא נעמדת, מכסה את עצמה בצעיף, ומתחילה ללכת לכיוונו בעדינות ובצעדים מדודים. בנתיים שאר הגמלים עוברים ליד יצחק, עבד אברהם מסביר לו שמדובר ברבקה ושהיא אשת חסד מן המעלה הראשונה. הוא הרי בחן אותה כשביקש רק שתטה מעט מים מכדה שיוכל לקחת שלוק קטן ואיך שהיא עצרה הכל, הורידה את הכד והוסיפה לשאוב מים לו ולכל הפמליה. בזמן שהעבד מעדכן את יצחק רבקה מספיקה לחצות את השדה ולהיעמד מול יצחק. הוא מסתכל לה בעיניים ורואה מתוכם את החן והחסד של אמו. יצחק מראה לרבקה שבקצה האחד של השדה קבורה אמו, ושבקצה השני נמצא האהל העזוב שלה. יצחק מביא את רבקה לאהל של שרה, שלש שנים עברו מאז שנפטרה, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו. פרשתנו פותחת במות שרה אם יצחק ומסתיימת בחתונת רבקה עם יצחק. "שכל זמן שהייתה שרה קיימת, היה נר דולק באהל מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה - חזרו" (רש"י). 

עבד אברהם מוצא את רבקה על יד הבאר ומביא אותה ברצונה אל יצחק. יעקב פוגש את רחל ליד הבאר. משה פוגש את ציפורה ליד הבאר. וגם אברהם (ע"פ רש"י) מחדש את הקשר עם הגר בזכות יצחק שמביא אותה מבאר לחי רואי. הזוגיות קשורה כנראה לבאר. בעולם העתיק הבאר היתה מקום מפגש מרכזי, אז אפשר להבין שדברים חשובים כמו שידוכים יתרחשו בסביבת הבאר. אך האם על דרך הדרשנות ניתן ללמוד מהבאר משהו שקשור למהותה של זוגיות בריאה? 

פעם שמעתי מהרב שלמה פישר שבאר טומנת בחובה הן את הסגולה של "מעיין המתגבר" המנביע מים חיים באופן טבעי, והן את הסגולה של בור מים מלאכותי, "בור סוד שאינו מאבד טיפה". מי המעיין נובעים מעצמם ואילו הבור קולט מים מבחוץ. יש כאן שתי תנועות הפוכות - עצמאות ותלותיות. המיוחד בבאר הוא שהבאר יכול לתפקד גם כבור וגם כמעיין. 

נראה שאפשר ללמוד מהמודל של באר משהו על זוגיות. קודם כל זוגיות היא מים חיים. היא מחיה את החיים. אך מים יכולים להיות מי מעיין או מי בור. זוגיות טובה צריכה להיות כנראה כמו באר. כל צד צריך להיות גם מעיין וגם בור. לדעת מתי צריך להוציא מי תהום מפנימיותו באופן אותנטי, עצמאי ומקורי, ומתי גם להיות בור סוד שאינו מאבד טיפה: לקלוט ולשמור על המים של הצד השני, להקשיב, לקבל,  להשתנות, להתבטל. הזוגיות תלויה ביכולת של כל צד גם להתבטל כלפי השני, אפילו באופן מלאכותי כביכול, וגם להביא משהו עצמאי ייחודי וטבעי אל הקשר.

זו שאלה של איזונים. מן הסתם יש זוגות בהם צד אחד הוא בעיקר מעיין והשני הוא בעיקר בור. אולי גם יש כמה זוגות שזה מתאים להם. אולי יש זוגות שמשהו בדינמיקה אצלם הולך ומושך לכיוון מסוים באופן חריג והם צריכים להיות רגישים לזה. אולי ניתן ללמוד מהבאר על המודל הרצוי של מערכת יחסים זוגית. אין כאן שוויוניות טהורה. יש מוביל ויש מובל, אבל הרעיון הוא לא להתקבע על תנועה אחת ולדעת מתי להוביל ומתי להיות מובל. כל צד גם "עוזר" וממלא את הבור שאצל השני, אך גם מאפשר לשני להתעצם בכך שהוא עצמו הופך להיות הבור המאפשר לשני להעניק לך. באופן כזה מערכת היחסים בריאה יותר, איתנה יותר, מחייה יותר, דינמית יותר, ובאמת ממלאת את הצורך הכפול של האדם גם להיות מעיין וגם להיות בור. גם להיות עצמאי וקובע וגם להיות מקשיב ואפילו כנוע.

עבד אברהם עשה קצת מעבר למה שאדונו ביקש. אברהם ביקש ממנו לקחת לבנו אישה מארצו וממולדתו ולא מבנות הכנעני: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ". הוא לא ביקש שהאישה תהיה דווקא ממשפחתו וגם לא שתעמוד בהכרח במבחן אישיות מסוים. העיקר מבחינתו הוא שהיא לא תהיה כנענית. אברהם מתחיל משהו חדש ולא יכול להתחתן עם בנות הארץ ולהתחבר לתרבותם. לכן הוא צריך שבנו יתחתן עם מישהי מחוץ לארץ.
אך מסתבר, שלעבד אברהם, עם היותו עבד, היה מרחב תמרון של פרשנות ושיקול דעת עצמאי. ככה זה כנראה כשאתה עבד לאדם גדול כמו אברהם שמאפשר לך להיות "איש" למרות היותך "עבד". ואכן, פעמים ועבד אברהם נקרא "עבד" ופעמים שהוא נקרא "איש". ולכן, למרות שאברהם לא אמר זאת בפירוש, העבד הבין שכוונתו הייתה לקחת אישה דווקא ממשפחת נחור אחי אברהם. כך הרי הוא הסביר ללבן מה רצה אברהם: "וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצֽוֹ, אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי". היתכן שזה היה "שקר" רק כדי לכבד את לבן ובתואל על מנת שיתרצו להפקיד בידו את רבקה? נראה יותר שכך העבד הבין את דברי אברהם מלכתחילה.

אך זה כמובן לא הספיק לו. מי כמוהו יודע שייחוס משפחתי זה לא הכל בחיים. במיוחד כשאין לך ייחוס... לכן הוא ביקש מה' שיעשה חסד עם אברהם ויעזור לו למצוא עבור יצחק אשה בעלת חסד. כל הרעיון הזה היה לגמרי שלו. ומעניין לשים לב למבדק שהוא חשב לעשות: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי". הרעיון הוא לבקש ממנה בנימוס רק "להטות" את הכד שהיא כבר מחזיקה כדי שיישפכו ממנו מעט מים עבורו, ולראות אם היא תהיה מוכנה להשקות גם את כל הגמלים. כשהדברים מגיעים לידי ביצוע רבקה לא יוצאת מגדרה מיד אלא מגיבה בענייניות. היא עושה בדיוק מה שהוא ביקש: "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ". רק אחרי שהוא מסיים לשתות היא מדברת על הגמלים. "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ" ורק אחר כך "וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". לוקח לה כמה דקות עד שהיא מחליטה לעשות את החסד הזה. אולי גם היא מצידה בחנה את התנהגות העבד. רק ברגע שהיא מחליטה שזה בסדר, היא הולכת עד הסוף: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת". היא מרוקנת אל השוקת מה שנשאר בכד שבידה, כדי שהגמלים כבר יתחילו לשתות ואחר כך היא רצה לשאוב עוד: "וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו".

העבד מתחיל להתרגש. "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֶה לָהּ". הוא מתפלא על זה שהנערה הראשונה שהוא בודק נראית כמתאימה. גם בעלת חסד וגם אינה פתיה. אבל בנתיים הוא "מַחֲרִישׁ". הוא לא אומר לה דברים שידרבנו אותה. היא מציעה לו הצעה כזו נדיבה והוא בכוונה שותק. לא אומר תודה נלהבת וגם לא "וואו איזה יופי" או דברי נימוסים כמו "אל תטרחי כל כך" (ספורנו). והכל כדי "לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא". אך יש לשאול מה הספק שלו? היא הרי אמרה שתשקה את הגמלים והלכה לשאוב להם מים. האם לא תם המבחן? כנראה שלא. אולי הוא רצה לראות שהיא באמת עומדת בדיבורה (אור החיים), ואולי הוא חשש שמא תבקש תשלום אחרי השקיית כל הגמלים ואין כאן מבחינתה חסד טהור אלא רק הזדמנות עסקית (ספורנו). אך העיקר – למרות החסד, הוא עדיין לא ידע אם מדובר בנערה ממשפחתו של אברהם, ולכן היה צריך להמתין עד שהיא תסיים והוא יוכל לשאול אותה.

אך לפני שהוא שואל אותה, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת", וכשהיה לו ברור שהיא עשתה הכל וללא בקשת תמורה, אז "וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם". בכך הוא הביע את הערכתו למעשיה, לאישיותה, ורק אחר כך ראה לנכון לשאול למשפחתה: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?". גם בדבריו אלו הביע את הערכתו לאישיותה. הרי דבריו כללו שתי שאלות צמודות. הוא ביקש מקום ללון לפני שקיבל תשובה לשאלה מאיזו משפחה היא, כי מבחינתו גם אם לא היה מדובר בנערה ממשפחת אברהם עדיין הוא היה שמח להעביר את הלילה במשפחה של אנשי חסד.
התשובה שנתנה לו רבקה הדהימה אותו: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן". נפלא! מדובר בנערה ממשפחת נחור, וכעת היא גם עמדה במבחן נוסף בכך שהסכימה לארח אותו בביתה. לתת מים לאדם צמא שהגיע מדרך רחוקה זה דבר אחד, לארח אותו בבית זו כבר רמה אחרת. הוא מצא נערה גם ממשפחה טובה וגם עם אישיות טובה: עניינית, נבונה, זריזה, עומדת בדיבורה ובעלת חסד. ולכן התגובה המתבקשת היא להודות לה': "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'".

כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה את הסיפור הוא עושה כמה שינויים. הוא לא אומר שהיא ממש השקתה אותו והגמיעה לו אל תוך הפה. הוא מייפה את הסיפור והופך אותו למכובד יותר: "וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא. וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה". הוא מספר שהיא רק הורידה את הכד ונתנה לו לשתות בעצמו. הוא גם מספר שהיא הציעה מיד להשקות את הגמלים ולא המתינה עד שיסיים לשתות. והשינוי העיקרי הוא כמובן זה: "וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ". קודם "בת מי את" ורק אחר כך "ואשים הנזם על אפה". בתואל ולבן שמחו כמובן להבין שהנזם והצמידים ניתנו לרבקה בזכות הייחוס המשפחתי שלה. אך האמת היא שהם ניתנו לה לפני שהעבד ידע בת מי היא – לא כביטוי להערכת ייחוסה המכובד אלא כביטוי להערכת מעשיה ואישיותה.

במקביל למאמץ שעושה עבד אברהם למצוא אישה ליצחק, גם יצחק עושה מאמץ לחתן את אביו בשנית, ודווקא עם הגר: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי (חיי שרה כד סד) - שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (רש"י), שהרי זה המקום בו התגלה המלאך להגר.

ואכן, מיד אחרי שיצחק לוקח את רבקה לאישה באהבה נאמר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. (כה א). ו"קְטוּרָה – זוֹ הָגָר. וְנִקְרֵאת "קְטוּרָה" עַל שֵׁם שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׂיהָ כִקְטֹרֶת, וְשֶׁקָּשְׁרָה פִּתְחָהּ, שֶׁלֹּא נִזְדַּוְּגָה לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַבְרָהָם" (רש"י).

הגר שמרה אמונים לאברהם, ואחרי עקדת יצחק ומות שרה, דווקא יצחק הוא זה שהולך אל הגר ומחזיר אותה אל אברהם. אותו יצחק שבעבורו הגר וישמעאל גורשו מביתו מלכתחילה.

לפי פשט הפסוקים אין הסבר זה מוכרח. אך רש"י בעקבות המדרש בוחר להסביר בצורה כזו את מעשיו של יצחק בבאר לחי רואי, ולפרש שקטורה היא הגר. יש כאן רצון לצייר את הגר באור חיובי יותר. 

וזאת למרות שה' הסכים עם שרה במהלך גרוש הגר וישמעאל. התמונה כנראה מורכבת.

וזה עוד לא הכל: גם מישמעאל איננו נפרדים עד שזכה לחזור בתשובה ולהיות "צדיק":

כך נלמד ממותו של אברהם: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה. (כה ח-ט). ופירש רש"י: יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל – מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו. וְהִיא "שֵׂיבָה טוֹבָה" שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּאַבְרָהָם (ע"פ בבא בתרא טז).

וכך נלמד ממותו של ישמעאל: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (כה יז). ופירש רש"י: לֹא נֶאֶמְרָה "גְּוִיעָה" אֶלָּא בַּצַּדִּיקִים (רש"י ע"פ בבא בתרא טז).

בסוף ישמעאל מתגלה כבעל תשובה וכצדיק. הוא מכיר ביצחק ותפקידו וכבר לא "מצחק" בו. והגר מצידה גם כן: מעשיה נאים, היא שומרת אמונים וחוזרת לבית אברהם. 

הסבר אפשרי לכל זה נעוץ בהפרדה בין הסיפור המשפחתי ובין הסיפור הלאומי. מבחינה לאומית ההפרדה בין יצחק לישמעאל הייתה צריכה להיעשות. יצחק היה צריך להתפתח בנפרד שלא ילמד ממעשיו של ישמעאל. יש ליצחק שליחות מיוחדת וישמעאל באותו שלב, וכן צאצאיו אחריו, "מאתגרים" את אותה שליחות. כל זה ברמה הכללית בה מעשה אבות סימן לבנים. אבל בסוף הפרשה, כדאי לזכור גם את הסיפור המשפחתי המקומי האנושי. גם לו יש מקום. חרף מה שהם מייצגים ברמה הכללית וההיסטורית, ההסתכלות על הגר וישמעאל כאנשים פרטיים, לא נגזרת ישירות מהאידיאה שדמותם מיצגת ברמה ההיסטורית. ואם כך הדבר כלפי הגר וישמעאל עצמם, הדבר נכון גם על כמה מצאצאיהם, שכאנשים פרטיים אינם מחויבים למהלך הישמעאלי. מעתה, אפשר שבהצטברותם של ישמעלים רבים שמבדילים את עצמם מן ה"ישמעאליות" ההיסטורית המאופיינת כעוינת את יצחק, אפשר שאף אותה ישמעאליות יכולה "לגווע" ולגלות פנים חדשות של תשובה ושלום.

אם שבת חיי שרה היא שבת חברון כי שם קבר אברהם את שרה, ושבת ויצא היא שבת בית אל כי שם קיבל יעקב את נבואת הסולם, אזי השבת שביניהם, שבת תולדות ראויה להחשב כ"שבת עזה" או "שבת עוטף עזה", שהרי זה בעצם האזור שבו נמצאת גרר, ושם קיבל יצחק אבינו את הנבואה הראשונה והמרכזית שלו שהפכה אותו למי שהוא.

מה עשה יצחק בעזה היא גרר? התורה מספרת "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה". אצל אבימלך תכנן יצחק רק לעשות עצירת ביניים בדרך למצרים. ודרך איפה יורדים למצרים? דרך ארץ פלישתים כמובן, כי קרוב הוא. וגרר היא התחנה הראשונה באותה דרך. ואיך יודעים שיצחק תכנן באמת לרדת למצרים ולא להשאר בגרר מלכתחילה? כי בדיוק אז החליט ה' להתגלות אליו ולעצור בעדו. המילה הראשונה ששומע יצחק מהקב"ה היא המילה "אל". Don't. אל תחשוב על זה אפילו לרדת למצרים. אבל למה? הרי יצחק רוצה להמשיך בדרכו של אברהם אביו ולעשות מה שאבא שלו עשה כשהיה רעב. אלא שהקב"ה הסביר לו שכדי להמשיך משהו צריכים לסגל תכונות אחרות מאלו של המייסד. יצחק אינו כאברהם שהמילה הראשונה ששמע מהקב"ה הייתה "לך". אברהם היה תמיד בתנועה, ואילו יצחק צריך לדעת להיות תחנת ביניים באמצע הדרך. הוא לא עובר שינויים שמצריכים ממנו לשנות את שמו כמו אברם שהפך לאברהם ויעקב שנוסף לו ישראל. הוא מחזיק מעמד. לחברון ובאר לחי רואי אי אפשר לחזור כי יש רעב, למצרים לא שייך לרדת כי ה' אמר. צריך להישאר בגרר. כדי להמשיך את דרכו של אברהם איש החסד שהולך כל הזמן ממקום למקום ונמנע ממריבות, צריך לדעת גם לעמוד במקום ולהיאזר בגבורה בסבלנות ובעקשנות. ה' מבטיח לו: "גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך", ואכן יצחק מצליח מעל מהמצופה. "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה" אבל בניגוד לאברהם ויעקב, הוא לא קנה לעצמו גמלים. הוא לא צריך את "ספינת המדבר". הוא לא מעוניין בכרטיס טיסה למקרה שיצטרך לברוח. הוא מתכוון להמשיך להשקיע כאן ולטרוח.

יצחק העקשן והתקיף הוא הכלי שמחזיק את האור של אברהם ומאפשר לו להימסר לדור הבא. ואכן, באותה נבואה שקיבל יצחק בגרר הקב"ה מדגיש כל הזמן את מעלת אברהם ואת השבועה שנשבע לו, ובעצם בכך הוא מבהיר ליצחק שהוא נבחר להיות "ממשיך" דרכו של אברהם: "וירא אליו ה' ויאמר, אל תרד מצרימה! שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרבתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותיו ותורותי". יצחק מפנים שהוא ה"צינור" שדרכו עוברת הברכה של אברהם ודוקא משום כך הוא מבין שעליו לחדש משהו שלא היה אצל אברהם.

ומהו הדבר הזה? ברכת הבנים. אברהם קיבל את ייעודו ישירות מה' וכך גם יצחק קיבל כעת את ייעודו ישירות מה'. אברהם לא בירך את יצחק וישמעאל בניו. ה' בעצמו ברך אותם איש כברכתו. אבל יצחק הבין שאם דרכו עוברת ברכת אברהם הלאה אזי עליו מוטלת האחריות לברך את הבאים אחריו. ואכן, יצחק נוטל על עצמו את התפקיד הזה בשיא הרצינות, ומייעד ברכות לבניו. ולפני שיצחק נפרד מיעקב שבורח לחרן הוא מברך אותו בברכת אברהם ומשלים בכך את תפקידו: "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו... ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן א־להים לאברהם".

יצחק אבינו הוא הנסתר שבאבות. סיפורו האישי לא תופס הרבה מקום, אבל מפרשת לך לך ועד וישב דמותו נוכחת לאורך כל הדרך. ה' לא צריך לקרוא לו פעמיים כשם שקרא "אברהם אברהם" או "יעקב יעקב" כדי שיעצרו ממעשיהם ויענו "הנני". כי יצחק תמיד נוכח. הוא לא חוצה מדבריות כמו אברהם ויעקב. כל חייו הוא מסתובב באותן כמה עשרות ק"מ מרובעים. בקיץ בהר, בחורף בגרר. תפקידו של יצחק הוא לא לחולל מהפכות אלא פשוט להיות. לחיות.

מגיע הרעב ויצחק מתחיל לחשוש שאולי גם ממנו נדרש להשתנות. כך כנראה סדר הדברים, אי אפשר להחזיק בארץ לנצחים. עוצר אותו הקב"ה ואומר: אתה לא רועה צאן כמו אברהם ויעקב, שיכולים לנדוד כשיש צרות. אתה משהו אחר. אתה לא בורח אלא מתמודד. אתה מגלה שהקשר לארץ תמיד נשאר. את הברכה שלך לא תמצא במרחבים הרחוקים אלא דווקא במעמקים. ויצחק מאמין וזורע ומצליח לגלות את הכוחות הנסתרים של הארץ הזו גם בשנות רעב. באורח פלא הוא מצליח להפיק ממנה "מאה שערים", פי מאה מהתחזית הקודרת. יצחק צוחק ויוצא מהחוק. ומעשה אבות סימן לבנים, שיבואו אחריו ויהפכו את ישראל למעצמה חקלאית, במיוחד באזורי הקרקע החולית.

יצחק מלא באמונה. "הנה האש והעצים – ואיה השה לעולה"? שאל פעם את אביו, שענה לו מיד: "א־להים יראה לו השה לעולה בני". ה' כבר יארגן לנו שה. יצחק האמין לאביו ומבחינתו זה גם מה שקרה. ומאז הוא מאמין גדול באלוהים ובאנשים, גם כשנראה שהם נגדו. כמו למשל הפלישתים. "ויקנאו בו פלישתים". תפקידם של הפלישתים לבחון את אחיזתו של יצחק בארץ אבותיו. בהתחלה הם סתמו את הבארות של אביו בעפר. יצחק לא התרגש. הם סתם פולשים למרחבים ואין להם שורשים. הוא חופר מחדש את הבארות של אביו ובגבורה הוא קורא לבארות שוב בשמות שקרא להן אביו. הפלישתים חוזרים בחוצפתם וממציאים סיפור ש"לנו המים". הוא קורא לשקר שלהם בשמו: "עשק", "שטנה". הוא מבין שהוא נאלץ להתעסק עם קנאים מלאי שנאה, שישברו רק מול עקשנות מלאת אהבה. והוא ממשיך לנסות. הוא עושה "העתק הדבק" וחופר פעם נוספת: "ויעתק משם ויחפור באר אחרת", והפעם "לא רבו עליה". הוא מתוודע שוב לברכה האלוהית שמלווה אותו תמיד כאן בארץ: "ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן סופם של הפלישתים שהבינו שאין להם אלא להיכנע מול האמת שלו ולכרות עימו ברית.

יצחק יודע עם מי יש לו עסק ושטנה. הוא יודע שאותם פלישתים כרתו ברית עם אביו באותו מקום, באר שבע, רק כדי להפר אותה ולהציק לו – ועכשיו הוא הולך לחזור על אותה טעות שנית. כי הוא מאמין באנשים גם כשזה לא הגיוני. ונותן להם הזדמנות נוספת. הוא נאמן לתמימותו ויודע שה' איתו.  לכן הוא גם אוהב את עשיו ומאמין בו למרות שהוא מכירו ומחדש את רעיון ברכת הבנים במיוחד עבורו.  הוא האמין בארץ גם כשהיא הייתה קשה ובסוף ראה בה ברכה. הוא התמודד עם יושביה הקשים עד שהשלימו איתו. מדוע לא יצליח גם לחשוף את פנימיותו הטובה של בנו הרשע? יצחק מאמין בתמימות ועקשנות כדרכו – וטוב שרבקה נמצאת שם עבורו. בניגוד אליו היא הגיעה מארץ רחוקה, היא פיקחת – אחות של לבן הרמאי. היא מעריכה את האהבה הכנה של יצחק. אהבה כזו שלא הכירה לפני כן. היא מעריכה את האמונה התמימה והעמוקה שלו שמחוללת ממש נפלאות כאן בארץ. אך היא יודעת גם שיבוא היום והיא תצטרך לשמור על יצחק ולחבר אותו למציאות בשטח. כשהתעקש להשאר בארץ היא נאלצה "לזרום" איתו, כי ה' נתן את ברכתו. כשכרת ברית עם הפלישתים כאביו היא השתכנעה כי האמינה בכוחו. אבל כשמדובר על הילדים שלה – היא יודעת מה נכון. ובמקרה הזה גם יש לה נבואה מפורשת. "ורב יעבוד צעיר". אבל היא יודעת שאין מה להתווכח עם יצחק המאמין המעמיק והעקשן, שגם עשוי לשכנע אותה עוד פעם, כפי שתמיד הצליח. ולכן בחכמתה היא עושה לו תרגיל שיגרום לו להודות ולהכיר בטעותו. כי כל יצחק צריך רבקה אהובה. וגם לה יש תפקיד. לסמן גבול ריאלי למירוץ הספירטואלי.

מדוע הכריחה רבקה אמנו את יעקב לגנוב את הברכות? מדוע לא דיברה עם יצחק על זה? האם זו דוגמא לשיח זוגי בריא? 

ובכן, כנראה שהם דיברו אלא שזה לא עזר. 

אכן לא כתוב שרבקה דיברה עם יצחק אבל מי אמר שהם באמת לא דיברו? אולי התורה לא מספרת את כל הפרטים של הסיפור. אולי הם כן דברו אלא שלא הצליחו להגיע להסכמה, וכעת רבקה בחכמתה הייתה צריכה לשכנע את יצחק בצורה אחרת. דרך הרגליים. 

כך נראה לפי רש"ר הירש. להבנתו, יצחק ראה את העוצמה המיוחדת של עשיו וגם חשב שהוא צדיק ושהוא יהיה מסוגל לשתף פעולה בעתיד עם יעקב. אך הוא לא ראה את עשיו כפי שהוא באמת. הוא אהב את עשיו באופן מיוחד "כי ציד בפיו" - "סִפּוּרֵי הַצַּיִד הָיוּ בְּפִיו, הוּא יָדַע לְרַתֵּק אֶת אָבִיו בְּהַרְפַּתְקָאוֹת הַצַּיִד וַעֲלִילוֹתָיו". ורבקה לא הצליחה להסביר ליצחק במילים את הטעות שלו. לכן היא נאלצה לעשות תרגיל:

"מָה גַּס הָיָה הַמִּשְׂחָק כּוּלוֹ! עוֹרוֹת עִזִּים עַל צַוַּאר וְיָדָיִם! מִי הָיָה הוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחֲרֵי זֶה? פְּרָט לְתַמִּים שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ! מָה בִּיקְּשָׁה רִבְקָה לְהַשִּׂיג בְּאוֹתוֹ מִשְׂחָק פְּרָט לְעֶצֶם הַמִּשְׂחָק גּוּפוֹ!... מָּה יָכְלָה לְבַקֵּשׁ? רַק זֹאת: 

לְהַפְגִּין לְפָנָיו, בְּאֵיזוֹ מִידָּה יְכוֹלִים הַבְּרִיּוֹת לִגְנוֹב אֶת דַּעְתּוֹ! הִנֵּה יַעֲקֹב שֶׁהָיָה אִישׁ תָּם, הֶעֱמִיד לְפָנָיו פְּנֵי גִּיבּוֹר צַיִד. הַנָּקֵל לְעֵשָׂו שֶׁיַּעֲמִיד לְפָנָיו פְּנֵי אִישׁ תָּם?! בִּיקְּשָׁה רִבְקָה לְאַכְזֵב אֶת יִצְחָק עַל יְדֵי הַכָּזָב! 

וְהִנֵּה חֶפְצָהּ הִצְלִיחַ בְּיָדָהּ. 

מִשֶּׁעָמַד עַל הַתַּרְמִית, אֲחָזַתּוּ חֲרָדָה גְּדוֹלָה -"נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנֹּם" (תַּנְחוּמָא תּוֹלְדוֹת יא), רָאָה הֵיאַךְ כָּל יָמָיו גָּנְבוּ אֶת דַּעְתּוֹ וְהִטְעוּהוּ. מִיָּד נִפְקְחוּ עֵינָיו, מִיהֵר לְהִתְאוֹשֵׁשׁ וְהוֹסִיף מִדַּעַת וּמֵרָצוֹן גָּמוּר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה!"

לפי פרשנות זו, הסיפור הוא לא הרצון של רבקה להעביר את הברכות ליעקב גם במחיר גניבת דעתו של יצחק. הסיפור הוא הדרך היצירתית בה רבקה נוקטת כדי לפקוח את עיניו של יצחק העיוור. מוקד הסיפור הוא פחות המתח שבין עשיו ויעקב ויותר ה"שיח" שבין יצחק ורבקה. והמסר המאלף הוא שלפעמים לא יועילו כל השכנועים והדיבורים. לפעמים צריך לדעת לדבר בלי לדבר. ולהעביר את המסר בעקיפין דרך המציאות עצמה.

יעקב אבינו כל הזמן בורח. בתחילת פרשתנו, פרשת ויצא, הוא בורח מעשיו אחיו, אחרי שרימה אותו  ושיקר לאביו - "ויברח יעקב שדה ארם" (הושע, יב). ובסוף פרשתנו הוא בורח שוב, הפעם מלבן חמיו, אחרי שגנב את ליבו, והצליח להציל ממנו את רכושו - "ויברח הוא וכל אשר לו" (בראשית לא). וזה עצוב. יעקב הרי היה איש תם יושב אוהלים, בארץ אבותיו הישרים. איך הוא התגלגל לחיים של רמיה וגניבה ונאלץ כעת לברוח על נפשו ולצאת מארץ אבותיו לגלות הקרירה והצבועה. אפשר "להאשים" את אמא שלו, אחות לבן הארמי, אבל היא ידעה שיעקב עצמו התחיל במהלך הזה כשאילץ את עשיו למכור לו את בכורתו. רבקה ידעה, שכמותה גם יעקב בנה התמים לא יכול לסבול את השקר והצביעות של עשיו. כשהוא ראה שעשיו הגיע עייף מן השדה הוא ביקש לקנות ממנו את בכורתו עבור נזיד עדשים. הוא רצה לראות איך יגיב עשיו. האם יעמוד על שלו? האם חשובה לו הבכורה? האם הוא רוצה להיות ממשיכו של אברהם באמת? יעקב בודק את אחיו, ועשיו פשוט מוותר על הכל. מאז מצליח יעקב לראות מבעד הצביעות של עשיו. וכשרבקה צוותה אותו לגנוב את הברכות הוא אמנם חשש שבמעשיו יביא עליו קללה ולא ברכה, אבל הוא הסכים איתה. כי מה המשמעות של להיות איש תם יושב אוהלים אם אתה לא מסוגל לעמוד מול הרוע ולהיאבק בו. אבל לזה יש כמובן מחיר גדול. יעקב צריך יצטרך לברוח לפני שהוא יהיה מסוגל לעמוד ישירות נוכח אויביו, והוא יצטרך "למצות" עד תום את ההתמודדות שלו עם אנשי הרמאות והצביעות. אז יעקב יוצא מבאר שבע – מילולית ומהותית – הוא יוצא מהמקום בו הפלישתים נכנעו לגדלותם של אברהם ויצחק ונשבעו להם. הוא נס על נפשו כפליט מפוחד, כדי להתמודד עם גדול הרמאים, לבן הארמי, אח של אמא שלו, שביקש לעקור את הכל. הוא יוצא מהמקום העוצמתי של באר שבע "וילך חרנה" – אל מקום בו מחליפים את משכורתו עשרת מונים וכל הזמן מנסים לנצל אותו. תפקידו של יעקב לחלץ את "הניצוצות" שיש אצל עשיו ולבן. ולשם כך הוא משלם מחיר. אמנם כשהוא יעשה את דרכו חזרה לארץ הוא כבר יהיה במצב כזה שלבן עצמו יבקש לכרות עימו ברית. אבל עד אז תהיה לו עוד כברת דרך ארוכה שבמהלכה יצטרך לספוג השפלות ולהוריד את הראש.

יעקב גומע כשמונים ק"מ ומגיע לאיזור בית אל כשהוא כבר מותש ועייף. הוא לוקח כמה מאבני המקום כדי לאלתר מחסה לראשו והולך לישון. זה הלילה אחרון שלו בארץ לפני שהוא יוצא לגלות הלא נודעת. מתוך העצבות והפחד הזה הוא חולם חלום. על מה כבר הוא יכול לחלום? בטח על השבר הנוראי שהוא נמצא בו. על העובדה שהוא צריך עכשיו לעזוב את ארץ אבותיו ומולדתו. את המקום המיוחד לו. וכפי שכותב הרב חרל"פ: "כָּל דָּבָר מִתְבָּרֵךְ מִמְּקוֹמוֹ הַמְּיֻחָד לוֹ. וְאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה רַק כְּשֶׁהוּא עַל מְקוֹמו. וּמָה מְאֻשָּׁר הוּא הָאָדָם הַמּוֹצֵא אֶת מְקוֹמוֹ. יַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא אֲשֶׁר פָּגַע בִּמְקוֹמוֹ הַמְּיֻחָד לוֹ, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". והנה הוא נאלץ לברוח ממקומו המיוחד לו, ומעשיו ובחירותיו הביאוהו עד הלום. על זה הוא ודאי חולם. ואל תוך הסיוט הזה משתלב חלום אחר: 

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" מה פשר הסולם הזה? מה זה סולם אם לא כלי כדי לעלות בו בהדרגה למעלה. הוא לומד שיש כאן תהליך שהוא צריך לעבור. לפני שהוא זוכה לשם "ישראל" המבטא את השררה של היושר בעולם, הוא צריך לעבור כמה וכמה שלבים שבהם נדרש ממנו להתנהג כמו "יעקב", כמו עקב, לצעוד לאט לאט, עקב בצד גודל. הסולם מבטא את ההדרגה הזו, וכשמבינים את זה השמים הם הגבול, כפשוטו. ראשו בשמים. אבל את הצעד הראשון עושים שרגל אחת עדיין על הארץ. מהמקום העכשווי, הארצי, מהסיטואציה הקשה שנכפתה עליו – מהמקום הזה הוא צריך לעשות את הצעד הראשון.

אלא שהעלייה הזו לא כל כך ישרה ופשוטה וקבועה. כשיעקב מתבונן בסולם הוא שם לב ש"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו". וכאן הוא לומד משהו נוסף. לפעמים המלאכים עולים בסולם – מלאכים שבהם האדם עולה בסולם ורואה איך שהוא מתקדם והכל מקסים, ולפעמים המלאכים יורדים בו, מורידים אותו ודוחפים אותו למטה. גם מלאכים כאלה יש בסולם. אבל אז הוא רואה עוד משהו: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו". ה' ניצב על הסולם הזה ומשגיח עליו. הוא רואה כמובן גם את המלאכים שיורדים. כאן יעקב מבין שגם הירידות שלו הם כנראה חלק מהעליה. כל המלאכים הם שלוחיו של מקום, כל המצבים השונים שאליהם הוא נקלע ושמתוכם הוא צריך לפעול.

יעקב מבין שלפעמים יש לו צורך ללכלך את הידיים שלו כדי לאחוז בעקבו המלוכלכת של עשיו. יש לו צורך לעזוב לרגע את התמימות שלו כדי לבחור במו ידיו ברמאות וערמומיות, שנחשבת אצל עשיו ולבן כמעשים רגילים, כמעשים "שאדם דש בעקביו" בטבעיות. והוא מבין שגם אז, כשנדמה לו שהוא נכנס לסחרור של מלאכים המורידים אותו בסולם, גם אז "ה' נצב עליו".

כאן מבין יעקב את השליחות המיוחדת שלו. וכפי שממשיכים להראות לו בחלומו: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק" – שואל הבעל שם טוב מדוע לא נאמר יחד 'אלהי אברהם ויצחק', מדוע גם אלהי אברהם וגם אלהי יצחק? אלא שזה בדיוק מה שהוא מנסה לומר ליעקב – לך יש דרך משלך, כשם שלאברהם היה דרך משלו, וליצחק דרך משלו. יש "אלהי אברהם", יש "אלהי יצחק", ויש גם "אלהי יעקב". לך יש דרך משלך, אברהם ויצחק כל אחד התמודד עם דברים אחרים, וההתמודדות שלך יעקב קשורה להתמודדות עם השקר שיש בעולם, להתמודדות עם רמאים וציידים מתוחכמים, ועם הרבה מלאכים שיורדים בסולם, אבל הכל חלק מבירור האמת הגדולה. כי זו המידה שלך. מידת האמת. "תתן אמת ליעקב". מתוך התמודדות מלוכלכת עם שקרנים ורמאים תצא האמת. מתוך יעקב יתגלה ישראל. ולכן אל תדאג יעקב. אני ניצב על הסולם שלך ודואג לך. אמנם כעת אתה צריך לברוח לגלות אבל דע לך: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". אתה עוד תחזור לכאן ותגדל כאן את ילדך שיוולדו לך בגלות.

אמנם "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ", אבל אחר כך "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – וכפי שפירש ר' עובדיה ספורנו: "אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ... שיהיו בתכלית השפלות, אז תפרוץ את כל גבולות הארץ אשר אתה שוכב עליה מכל צד... כי אמנם תשועת האל העתידתה תהייה אחר רוב שפלות ישראל..."

ואז "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" – וכפי שפירש רשב"ם: "ונברכו, לשון מבריך ומרכיב, כלומר יתערבו במשפחתך".

אתה עכשיו בשיא השפלות כיהודי גלותי ומפוחד ונרדף, אבל אתה עוד עתיד להיות "ישראל" שמחוזר על ידי כל אומת העולם, שירצו בקרבתך ויראו אותך כמושיע הבלעדי שלהם שמוכן להתעמת מול הרוע העולמי. אבל עד אז, גם כשאתה עזוב ומפוחד ובודד דע לך ש"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ." יעקב אבינו הלך לישון מפוחד ומסוייט ולפני שיוצא לגלות זוכה לחלום, לנבואה מוחלשת המתאימה למצב הגלות, לחזיון שמאפשר לו להתעודד ולחזור לחלום. "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". גם "במקום הזה" הנוראי שבו אני נמצא, גם בו נמצא ה', אני פשוט צריך לדעת שאני על הסולם, וה' ניצב עליו, ואין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.

יעקב אבינו בורח מפני עשיו. הוא יוצא מביתו חסר כל וישן בשטח לבדו תחת כיפת השמיים. אך לא רק דחף ההישרדות מניע את יעקב אלא גם משהו מעבר לכך. במנוסתו מבאר שבע בדרך לחרן הוא עובר בבית אל, שם הוא מקבל את הנבואה הראשונה שלו המבשרת לו על ייעודו הגדול ועל עתידו המשמעותי: "הָאָ֨רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֧ יָ֦מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ" (כח, יג-יד).

ברגע זה הוא מקבל כוחות נוספים להמשך הדרך: "וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם" (כט, א). ופירש רש"י: "מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת". ניתן להבין שלא רק הבטחת השמירה הפכה אותו לקל ברגליו אלא בעיקר ההבטחה על הארץ, העם ותפקידו האוניברסלי לעתיד. הכוח שקיבל יעקב התבטא גם מיד כשהגיע לחרן: "וְהָאֶ֤בֶן גְּדֹלָה֙ עַל־פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר... וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר" (כט, ב-י). והעיר הרמב"ן: "יַאֲרִיךְ הַכָּתוּב בַּסִּפּוּר הַזֶּה לְהוֹדִיעֵנוּ כִּי קוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹּחַ וְיִרְאָתוֹ תִּתֵּן עֹז! כִּי הִנֵּה יַעֲקֹב אָבִינוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף, וַיָּגֶל לְבַדּוֹ הָאֶבֶן אֲשֶׁר הָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ כָּל הָרוֹעִים... וְשׁוֹמְרִים כֻּלָּם רוֹבְצִים עָלֶיהָ אֵינָם יְכוֹלִים לַהֲנִיעָה כְּלָל!". למרות היותו נרדף ועייף אחרי דרך ארוכה, ולמרות שכבר חלפה לה הסכנה המיידית, בכל זאת מוצא יעקב אבינו בעצמו כוחות פיזיים ממשיים כבירים. כוח החיים הבוער בליבו לא רק מופנה אחורה אלא גם קדימה. הוא לא רק בורח מעשיו אלא גם מתאהב ברחל. לא רק דחף הישרדותי מניע אותו אלא גם דחף פנימי של אמונה, משמעות ואהבה מניעים אותו ונוסכים בו כוחות בלתי נתפסים להתמודדות עם המציאות.

מה מוזר אם כן לראות שמיד לאחר מכן יעקב פורץ בבכי:

"וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃

וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל

וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ" (כט, י-יא).

מה פשר הבכי הזה? וכיצד הוא קשור לנשיקה שנתן לרחל ולכך שהשקה את צאן לבן?

סביר להניח שכשיעקב הגיע לחרן הוא התכוון לשהות אצל לבן רק לכמה "ימים אחדים", כפי שאמרה לו רבקה אמנו כשציוותה עליו לברוח מאחיו: "וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ" (כז, מד). אלא שבאותו רגע הוא ראה את רחל בת דודתו הצעירה והענייה שרועה את צאן אביה לבדה. הוא ריחם עליה ודאג לה, ונתן לה נשיקה של חמלה. וכאן מגיע הבכי. יעקב הבין שהוא לא יוכל לחזור הביתה כל כך מהר. רחל עדיין צעירה והיא גם ענייה, וגם לו עצמו אין דבר. כשעבד אברהם הגיע לחרן לקחת את רבקה ליצחק היו לו גמלים ותכשיטים יקרים להציע ללבן ולכן לבן ויתר עליה בקלות יחסית. הפעם המצב שונה. יעקב הגיע בגפו ולא רק שאין לו מה להציע, אלא שגם אצל לבן המצב הכלכלי אינו מזהיר. לבן ויעקב הודו בהמשך הדרך שההצלחה הכלכלית של לבן הגיעה רק בזכות עבודתו של יעקב. לבן אומר: "וַיְבָרֲכֵ֥נִי ה' בִּגְלָלֶֽךָ" (לא, כז). ויעקב מאשר: "כִּ֣י מְעַ֞ט אֲשֶׁר־הָיָ֤ה לְךָ֙ לְפָנַ֔י וַיִּפְרֹ֖ץ לָרֹ֑ב וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י" (ל, ל).

אם כן, כשיעקב רואה את רחל הוא מבין שיצטרך להישאר ולעבוד אצל לבן שנים רבות עד שזה יסכים להפרד ממנה. לכן הוא בוכה. אבל הוא גם מתעשת מהר. הוא מבין את המצב עד כדי כך שהוא בעצמו יוזם את הרעיון לעבוד אצל לבן שבע שנים: "וַיֶּאֱהַ֤ב יַעֲקֹב֙ אֶת־רָחֵ֔ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה" (כט, יח). והאהבה שלו עזרה לו לפרש מחדש את המונח "ימים אחדים" שאמרה לו אמו רבקה לפני שיצא לדרך. כפי שנאמר: "וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ" (כט, כ).

רק אחרי עשרים שנה אצל לבן ה' מתגלה ליעקב ואומר לו "שׁ֚וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ" (לא, ג). ציווי זה הפוך ממה שנאמר לאברהם "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֥ית אָבִ֑יךָ" (יב, א) ושונה ממה שנאמר ליצחק "גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָ" (כו, ג). ברכת אברהם נובעת מהיכולת לפרוץ דרך חדשה המזוהה עם מידת החסד, ברכת יצחק נובעת מהיכולת להחזיק מעמד המזוהה עם מידת הגבורה, אך ברכתו של יעקב טמונה ביכולת ההסתגלות האמונה והסבלנות המבטאים את מידת האמת. כשנגלה ה' ליעקב בבית אל הוא אמר לו: "אֲנִ֣י ה֗' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק" (כח, יג) – שואל הבעל שם טוב מדוע לא נאמר יחד 'אלהי אברהם ויצחק', מדוע גם אלהי אברהם וגם אלהי יצחק? אלא שזה בדיוק מה שה' אומר ליעקב – לך יש דרך משלך, כשם שלאברהם היה דרך משלו, וליצחק דרך משלו. יש "אלהי אברהם", יש "אלהי יצחק", ויש גם "אלהי יעקב". ליעקב יש דרך משלו. ויעקב אבינו – מידתו אמת. "תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב" (מיכה ז, כ). ו"אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח" (תהלים פה, יב). האמת קשורה למציאות המורכבת. יעקב אבינו בורח לגלוּת לבדו וחוזר עם משפחה גדולה ורכוש רב. הדרך מתחילה בבריחה הישרדותית, ממשיכה באמונה שנוסכת בו כוח, עוברת בבכי הנובע מהכרת המציאות, ביוזמה מפוכחת לעבודה ממושכת, ובסבלנות מאופקת לבנות את כוחו עד שבשל הרגע לחזור הביתה. יעקב אבינו מלמד אותנו שאין קיצורי דרך, ושכל השלבים נחוצים במעלה באותו "סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה" (כח, יב).

"עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה – זו אהבת יעקב לרחל וקנאת רחל באחותה (ע"פ ילקוט שמעוני). 

כמה שנים עבד יעקוב עבור רחל? לא 7. 

14 שנה. 

הוא עבד 7 שנים עבור רחל, ואז עוד 7 שנים שוב עבור רחל. 

יעקב אהב את רחל במה שנראה כ"אהבה ממבט ראשון". "וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ: וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ". הוא הגיע עייף ורעב מדרך ארוכה וכשהוא ראה את רחל הוא התמלא בתעצומות כאלה עד שהצליח להרים לבדו את האבן הגדולה. האהבה הזו נתנה לו גם כח מתפרץ כזה, וגם כח של סבלנות ועבודה מתמשכת. הוא יזם את ההצעה לעבוד עבור רחל. "וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבׇדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה". ואחרי שלבן רימה אותו עם לאה, הוא היה מוכן לעשות זאת שוב בזכות האהבה הזו: "וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת". כל כך חזקה האהבה. 

אבל אהבה כזו לא משאירה מקום לאישה אחרת. לאה הרגישה שנואה. וגם אם יעקב לא שנא אותה ממש, עצם זה שהוא היה מאוהב ברחל הספיקה על מנת שלאה תרגיש שנואה. ומה שהיא מרגישה – זה מה שקובע. ולכן, "וַיַּ֤רְא ה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה". ה' גם פתח את רחמה של לאה, וגם השאיר את רחל עקרה – על מנת שלאה לא תרגיש שנואה. ולאה הרגישה את הסיוע האלוהי הזה. "וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה ה֙ בְּעׇנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי". 

אך האם הולדת ראובן הספיקה? לא. ברור שהיא עדיין הרגישה שנואה. כפי שרואים בפסוק הבא: "וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע ה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן". היא מכירה בסיוע האלוהי אך עדיין מרגישה שנואה. ראובן לא הספיק. האם שמעון יספיק? גם לא. "וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי". כנראה גם שמעון לא עזר, ולכן אולי עכשיו, אחרי שלשה בנים יעקב סוף סוף יתלווה אליה והיא תרגיש את אהבתו. האם זה עזר? הפעם כן. ולכן עם הולדת יהודה היא כבר מודה על השיפור במצבה: "וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת". ומעניין גם לראות מה יצא מהילדים הללו – לאן ראובן ושמעון הגיעו, כשאמא שלהם ילדה אותם כשהרגישה שנואה, ולאן לוי ויהודה הגיעו, כשאמא שלהם ילדה אותם כשהרגישה אהובה.

ומכאן לרחל. ה' השאיר את רחל עקרה כדי שלאה לא תרגיש שנואה. אבל זה כמובן עורר קנאה: "וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי". מה שווה האהבה שלך אלי אם אין לי ילדים?? אם לאה רוצה להגיע לאהבה דרך הילדים, רחל רוצה להגיע לילדים דרך האהבה. יעקב כועס על רחל. הוא מבין שיש כאן משהו אלוהי. לא הגיוני שלאה תהיה כל כך פוריה ורחל עקרה – זו כנראה תכנית אלוהית. "וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן". וההמשך ידוע. רחל מנסה לשחזר את הסיפור של שרה ולהיבנות באמצעות בלהה. בלהה יולדת שני בנים ורחל (ולא בלהה) קוראת להם שמות המבטאים את קנאתה בלאה – דן ונפתלי. "וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן... נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי". מבחינת רחל, דן ונפתלי מבשרים את ההמשך המקווה שגם היא תלד ילד משלה. ולאה מבינה זאת היטב. היא רואה שרחל מתחילה להתאושש. וכמו אצל שרה גם היא תלד בעצמה. משמעות הדבר מבחינת לאה הוא נוראי. כדי שלאה תרגיש אהובה לא מספיק שיהיו לה ילדים אלא צריך שרחל תהיה עקרה. מבחינתה אם רחל תלד אפילו ילד אחד, שוב היא תאבד את מעט האהבה שיעקב מפנה לה ושוב תרגיש שנואה. ולכן היא מוסרת את זילפה שפחתה ליעקב לאישה. הפרשנים תמהים על היזמה הזו אך מבחינתה יעקב יכול להוליד את כל שבטי ישראל גם מנשים אחרות – רק לא מרחל. מבחינת לאה, יעקב אוהב כל כך את רחל עד שאם יהיה לה גם ילד משלה הוא כבר לא יהיה מסוגל לאהוב אף אחת אחרת. אז זלפה יולדת את גד ואשר. גד במובן של מזל טוב, ואשר מלשון אושר. באמצעותם שומרת לאה על מעט האהבה שהיא מרגישה מצד יעקב כלפיה.

כעת שלש נשים ילדו ליעקב ורחל עדיין עקרה. ואז בא סיפור הדודאים. ראובן מביא לאמו דודאים המסוגלים כנראה לפריון על מנת שתלד עוד ילדים אחרי זלפה ובכך תמשיך לשמור על אהבתה. אך רחל מבקשת את הדודאים הללו. התגובה של לאה חריפה: "הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י"? מה הלחץ? ואיך בכלל היא יכולה לטעון טענה שצריכה להיות מופנית כלפיה! אך לאה אומרת בצורה פשוטה – יעקב אוהב אותך, את "לקחת" לי אותו. ובזכות הילדים אני כבר לא מרגישה "שנואה". אם גם את תלדי - גם המעט הזה יילקח ממני. והתגובה של רחל – "וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ". לרחל אין בעיה שללאה יהיו עוד ועוד ילדים שישמרו את האהבה של יעקב ללאה. היא פשוט גם רוצה להיות גם אמא. לאה מחפשת זוגיות ורחל אמהות. לכל אחת חסר משהו מהותי שאי אפשר בלעדיו. כעת לאה יולדת את יישכר וזבולון, ושמותם מבטאים את השגשוג והשפע שלה. בזכות היותה אמא לכל כך הרבה ילדים היא גם מרגישה בת זוג. ואולי רק כעת, אחרי שללאה יש כבר שישה בנים, ולזלפה ובלהה עוד ארבע בנים. אולי רק עכשיו האהבה של יעקב מספיק "מפוצלת" בין כל הנשים והילדים, כדי שעוצמת אהבתו לרחל לא תפר את האיזון אם יהיה לה גם ילד. אולי. 

אחרי כל זה לאה שוב מתעברת, אך הפעם זו בת. "וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה". כשם שדן מבטא את הדין, את התביעה המוצדקת של רחל לבנים, כך דינה מבטאת את הדין, את הגבול ששמה לאה למאבק שלה. מקומה שמור. כעת אפשר להזכר ברחל האהובה שלא זכתה עדיין להיות אמא: "וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי". סוף סוף נאספה החרפה. 

אבל רחל לא קוראת לילד בשמו, אלא בשם אחיו שעדיין לא נולד... רק נולד הבן והיא כבר חושבת הלאה: "וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף ה֛' לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר". היא הרי בקשה בנים. הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי. אך כפי שיתברר, אהבת יעקב לרחל הייתה כל כך חזקה, ואהבתו ללאה כל כך שברירית, עד שכנראה האיזון הרגיש הזה יכול היה להכיל רק בן אחד לרחל. כדי ללדת בן נוסף היא הייתה צריכה למסור את נפשה. "וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ... וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י". בן אנינותי וצערי. ואם אין – מתה אנוכי. 

כמה רגש ודרמה יש בסיפור הזה! כמה כמיהה לאהבה. לזוגיוּת ואמהוּת. וכמה לא מובן מאליו שהדברים הללו הולכים יחד, ואשרי האישה שזוכה לאהבה מלאה - זוגית ואמהית. וכפי שבירך העם את בעז כשנשא את רות לאישה: "יִתֵּן֩ ה֨ אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל" (רות ד, יא).

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ 

וַיְחַבְּקֵהוּ 

וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו 

וַיִּשָּׁקֵהוּ 

וַיִּבְכּוּ". 

והבכי הוא בכי אמיתי. אנושי. מתבקש.

שני אחים מסוכסכים שלא התראו שנים, ובפנים תמיד יודעים שהם תאומים מלידה, זוכים לרגע מתוק של אחדות.

קולות חשובים במסורת המדרש והפרשנות רואים בבכי זה משהו מזויף, או לכל הפחות רגע חולף. אך לי קשה לי שלא לראות את הסיפור האנושי המקומי, המבצבץ מבעד לסיפור הלאומי- האוניברסאלי- הישראלי. 

עשיו רואה את יעקב, ובמקום להתנפל עליו להרגו הוא תופס את עצמו שהנה - אחיו היחיד עומד מולו. הוא נשבר ובוכה. הבכי של עשיו הוא בכי של רצון להתחיל התחלה חדשה של איחוד המשפחה תוך כדי התעלמות ושכחת העבר המר.

הבכי של יעקב לעומת זאת, הוא בכי של אח שיודע שעליו למסור את נפשו ולהפרד מאחיו למען המטרה הנעלה של הקמת בית ישראל כעם קדוש וטהור שעוד עתיד לגאול את האנושות כולה. 

הוא מאמין בכנותו של עשיו אך יודע שזה לא יילך וזה גם לא כל כך נתון לבחירתו. זהו ה"לך לך" של יעקב אבינו. הנסיון שלו. נוח היה לו לשכח את שנאת העבר ולאחד את המשפחה. אבל הוא גם יודע שיש לו ייעוד כללי, ומערכת היחסים כאן אינה רק בין אחים אלא בין לאומים. בין ישראל לעמים.

וכאן בוכה יעקב. 

זו מסירות הנפש האישית שלו. 

אבותנו לא היו רק אנשים פרטיים, אלא אבות האומה הישראלית. גדולי עולם. 

אבל אנחנו, בניהם אחריהם, כן אנשים פרטיים. 

לכן בהקשר הזה לא תמיד "מעשה אבות" צריך להיות "סימן לבנים". לכן אין ללמוד מהיחסים הללו לרמה האישית והפרטית שלנו עם אחינו אלא לאחר בדיקה גדולה.

העיסוק הפרשני סביב סיפור אונס דינה מתמקד בדרך כלל בהבנת התגובה החריפה של האחים ויחסו המסוייג של יעקב אבינו אליה. אך נראה לי שהמסר העיקרי של התורה בסיפור הזה הוא דווקא מה שלנו הוא מובן מאליו - האשמה על האונס מוטלת על שכם וחמור, ולא על דינה. 

נשמע מוזר אבל זה באמת חידוש. בתרבות השבטית העתיקה - שבמידה רבה חיה ובועטת עד עצם היום הזה במזרח התיכון - הרעיון של רצח על רקע כבוד המשפחה הוא ממש ברירת מחדל. אישה שיוצאת ("ותצא דינה") ונפגעת - האשמה עליה. היא מטילה בושה על המשפחה (אביה ואחיה) וזכותם להרוג את המסכנה ללא משפט. לצערנו עד היום אלו מעשים שבכל יום ויום. אבל המסר של סיפור התורה הוא חד משמעי - האשמה המלאה מוטלת על האונס ועל מי שמגונן עליו, וודאי שלא על הנאנסת. הוויכוח בין האחים ויעקב הוא עד כמה להרחיב את מעגל האחריות, ועד כמה צריך לנהוג במידתיות, והאם יש לערב גם עוד שיקולים אחרים. כאן יש מקום להתווכח ולדון, כפי שעושים הפרשנים השונים. אבל אין וויכוח על ה"נבלה", על הכאב הנורא בכך ש"טמאו אחותם", ועל הזעקה המהדהדת של האחים "הכזונה יעשה את אחותנו??" העומדת חוצץ כנגד התרבות המזרח-תיכונית המקולקלת.

אברהם עלה לארץ, יצחק גר בה, ויעקב גלה ממנה. פעמיים. הוא גם נפטר בחו"ל ורק הובא לקבורה בארץ. כל חייו יעקב בורח, וכל חייו הוא מפחד. לפני שברח לחרן רבקה הסבירה לו שעשיו לא ינטור לו טינה למשך זמן. בסוף הוא ישכח מהכל, כפי שמתאים לו. כשהוא רעב הוא מוכר את ייעודו בעבור ארוחה חמה, וכשהוא כועס הוא נשבע שיהרוג את אחיו. אין לו ראייה לטווח רחוק אלא הוא חי את הרגע. הוא איש שדה. לא יושב אוהלים כמוך. הוא איש של "הלעיטני נא", לא של "הצילני נא" כמוך. איתו הולכים ארבע מאות אנשים, לא מלאכי אלהים. אבל יעקב מתקשה להאמין לאמו. אולי הוא גם ידע שעשיו קיבל ברכה משלו – "על חרבך תחיה". והוא פחד שהחרב הזו תופנה כלפיו. אז חוץ מלהתפלל להצלה הוא שולח מנחה גדולה לעשיו "אדונו", בתקוה שאחיו ישא פניו ויכופר עוונו. למקרה שגם זה לא יעבוד הוא מפצל את המחנה שלו לשניים, שלפחות אחד יהיה לפליטה.

התורה מדגישה שבלילה לפני המפגש הצפוי עם עשיו אחיו, יעקב הולך לישון "במחנה", ומסביר הרמב"ן שיעקב לא ישן באהל שלו, אלא "במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה". ומדוע? "פן יבא אחיו בלילה ויכה בו". וזה בסה"כ הגיוני: כשם שיעקב שלח אליו "מלאכים" עם דורון פיוס, באותה מידה יש לחשוש שעשיו מצידו שלח בחשאי כמה "אנשים" כדי להכות אותו. הפחד הזה לא נתן לו לישון טוב. הוא הרגיש שמשפחתו אינה מוגנת בתוך המחנה שוודאי ישמש כמטרה לאנשי עשיו, אז הוא קם באמצע הלילה כדי להפריד את משפחתו מהמחנה ולעבור איתה כבר את נחל יבוק לפני שיאור היום. אלא שאז החשש שלו מתממש, וברגע אחד שהיה לבדו, אחרי שהתרחק מהמחנה והספיק להעביר את משפחתו אל הצד השני של הנחל, הוא נשאר לבדו – בסיטואציה הזו פוגש אותו "איש" מסתורי שנאבק בו.

מיהו אותו "איש" ומה הוא רוצה? חז"ל ורוב הפרשנים מסבירים שמדובר במלאך, שרו של עשיו. כך מספר לנו הנביא באומרו: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל" (הושע, יב). אותו "איש" ידע גם לקרוא ליעקב "ישראל", כפי שה' יקרא לו בהמשך הפרשה. אותו "איש" גם מוסיף נימוק "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ומיהו אותו "אלהים" אם לא אותו "איש" שאינו אלא "מלאך". כך גם יעקב עצמו אומר בהתרגשות בסוף הקרב בו ניצח: "ראיתי אלהים פנים אל פנים ותינצל נפשי". ובנוסף לכל זה – כשיעקב שואל לשמו של "האיש" התשובה שהוא מקבל היא בדיוק התשובה שקיבל מנוח אביו של שמשון הגיבור, כששאל את מלאך האלוהים לשמו: "למה זה תשאל לשמי". אל אותו מלאך מתייחסים הוריו של שמשון כ"איש" ורק כשהוא עושה ניסים כתוב שהם מבינים שהוא "מלאך", ועם ההבנה הזו הם גם אומרים שראו "אלהים". אם כן, גם אצלנו יש יסוד מוצק להניח שאותו "איש" היה באמת מלאך, אלא שבהתחלה נדמה ליעקב רק כ"איש" ורק בסוף הבין שמדובר ב"מלאך". כך גם מוצאים אצל יהושע שראה "איש עומד לנגדו" ובסוף הסתבר שהוא "שר צבא ה'" (יהושע, ה).

ועם כל זה, קשה לי שלא להשתעשע בפרשנות הבאה: אולי אותו איש היה באמת בשר ואדם, אבל לא סתם אדם, אלא עשיו עצמו (ולכל הפחות אחד מאנשיו שהלכו עימו), שבאמצע הלילה עזב את פמלייתו כדי לצוד את יעקב בלי שידע. הרי יעקב שניצח בקרב לא ידע מיהו האיש שנאבק עימו ולכן שאל לשמו. אלא שלעשיו כמובן לא הייתה כל כוונה להיחשף ליעקב בחולשתו. וכשהוא ראה שעם כל גבורתו הוא פשוט "לא יכול לו", ליעקב, הוא מבקש להשתחרר לפני זריחת השמש כדי שלא תתגלה זהותו. יעקב מצידו אכן חשב שהוא נאבק עם מלאך א־להים ולכן ביקש ברכה. עשיו נאלץ לברך את אחיו ולהודות בגדולתו. הוא קורא לו "ישראל" על זה שנאבק "עם אלהים ועם אנשים ותוכל" – אלו אשר מרוב פחדו נדמים לו כאלהים אף שבאמת הם רק אנשים.

למחרת בפגישתם ישתחווה יעקב לאחיו שבע פעמים אך כשיפגוש אותו יגיד לו – "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". שמא הוא רומז שהבין פתאום שמי שעומד מולו הוא אותו "אלהים" שאתמול נאבק איתו, כפי שאמר "רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". זה גם מסביר את ההסתייגות המאוד נחרצת, גם אם מנומסת, לכל ההצעות הידידותיות של עשיו שבנדיבות מוכן להתלוות ליעקב או להשאיר אצלו מאנשיו. הוא פשוט רואה איך מול כולם עשיו פושט את טלפיו ואומר 'ראו טהור אני' בעוד שאתמול ניסה לרצחו נפש. 

נשוב רגע להתבונן בברכה שנתן "האיש" ליעקב. הוא מברך אותו בשם "ישראל". מה ההבדל בין "יעקב" ו"ישראל"? יעקב מתגונן וישראל מתקיף. הא כיצד? "יעקב" נקרא כך על שם שאחז בעקב עשיו בזמן שנולדו. מה מהותה של אחיזה זו? מסביר החפץ חיים בפירושו לתורה, שעשיו ממש דרך על הראש של יעקב כדי לצאת מבטן רבקה, ויעקב היה צריך פשוט להתגונן בידיו ולאחוז בעקב עשיו כדי שלא יימעך אותו לגמרי. אותו ה"איש" שנאבק עם יעקב מברך אותו שמעתה הוא לא יצטרך רק להתגונן כ"יעקב" אלא יוכל גם להתקיף את מבקשי נפשו. "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

אך ליעקב לוקח זמן לעשות את השינוי הזה, ולא בטוח שהוא בעצמו יצליח לעשות אותו. אולי רק הדורות הבאים יצליחו להפנים את זהותם החדשה. הרי גם אחרי הפגישה המרגשת עם עשיו יעקב מתחמק מאחיו באלגנטיות ואומר לו שיתקדם לכיוון שעיר והוא כבר "יגיע אחר כך", אך בסופו של דבר פונה ימינה ועושה את דרכו לשכם במקום להמשיך ישר דרומה להר שעיר.

יחד עם זאת, כשיעקב מגיע לשכם הוא מציב מזבח וקורא לו בשם ישראל: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר, הוא כן שואף להפנים את משמעות שמו החדש. ומי שניסו לעזור לו לעשות זאת היו שמעון ולוי. הם אולי התנהגו בבוסריות אך ניסו להציב מראה לרפיסות ההנהגה, ובהשתוללותם קראו לה להתעשת ולנהוג בזקיפות קומה "ישראלית". בכך התגובה הלא מידתית שלהם לאונס דינה הייתה פועל יוצא מההססנות המוגזמת של "יעקב" שלא נקט יזמה אלא המשיך לפעול כ"יעקב" למרות שהוא כבר היה צריך להיות "ישראל". יעקב הרי החריש והמתין עד שבניו יגיעו מהשדה. הוא נתן להם להוביל לבדם את המשא ומתן מול שכם וחמור מבלי להתערב בו בכלל. הם למעשה הראשונים לנהל משא ומתן על "עסקת חטופים" עם המחבל שאנס וחטף את דינה אחותם. "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם". הם לבדם מדברים, והם עושים תחבולה ישראלית.

כי המוטיבציה שלהם היא "ישראלית". מלכתחילה, כשהם שמעו על המעשה הם הפסיקו את עבודתם בשדה וחשבו רק על הפגיעה ב"ישראל" שהייתה כאן: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל". הם מבינים שעליהם לא רק להגן על אחותם אלא גם לתקוף את מי שפגע בה. הם מנסים לקדם את הרעיון של "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". לכן הם לא הסתפקו בהצלת דינה אלא החריבו את שכם, הרגו כל זכר, בזזו את כל הרכוש, ולקחו את כל הנשים והילדים בשבי. סביר להניח שנשותיהם שלהם, של בני יעקב בעצמם, באו מאותן שבויות חרב משכם. הרי לחרן לא היו יכולים לחזור. וכך גם התקיים בפועל חלק מההסכם שעשו עם שכם וחמור כשאמרו להם "וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד". כמו שמאוחר יותר דרשו חכמים כלפי עמון ומואב – "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" – כך גם אולי בני יעקב דרשו כלפי בנות שכם.

ה' מאשר את השם "ישראל" רק אחרי הסיפור עם שמעון ולוי. כי למעשה בשם "ישראל" זוכה יעקב לא בזכות עצמו אלא בזכות בניו, ובעיקר שמעון ולוי, שמנפצים את קונספציית הפחד והכניעה, כשהם הורגים כל זכר בעיר שבה נאנסה אחותם, ואף בוזזים עם אחיהם את כל החללים. על הביקורת שניתן להעביר כלפי שמעון ולוי ניתן להרחיב. הם הגזימו – היו צריכים להרוג רק את שכם וחמור ולא את כולם, וגם אם כל העיר היו מעורבים בפשע אולי לא היה מקום לבזוז את החללים, ומי יודע אם לא היו שם כמה מאנשי העיר שבאמת התכוונו למול לשם גירות צדק. הכל נכון. אבל מסתבר שלא זה מה שהפריע ליעקב, שהמשיך לבטא את הפחד הגלותי שלו באמרו: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". יעקב פשוט פחד ששוב ירדפו אותו ושוב הוא יצטרך לברוח על נפשו. הוא עדיין לא הפנים את הברכה הטמונה בשם "ישראל". אבל הבנים שלו דוקא הבינו כשצעקו למול טיעוניו המתפתלים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". דו שיח החרשים הזה הוא בדיוק המאבק שבין יעקב המתגונן וישראל השורר. שמעון ולוי עברו מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה וביטאו את עוצמתם בצורה בוסרית. אבל הם מבטאים את התחלת השינוי מיעקב לישראל. ובאמת יעקב נקרא "ישראל" בעיקר בזכות בניו.

אחרי המעשה הזה ה' אומר ליעקב לעזוב את שכם ולהדרים לבית אל. ואז נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". אם אתם לוקחים שלל משכם, לפחות תסירו מכם את כל האלמנטים האליליים, ותחליפו את הבגדים שלכם המוכתמים בדם כנעני. אך הם הגדילו לעשות ולא רק שנפטרו מהאלילים, אלא גם שחררו את התכשיטים שבזזו. הם כנראה קלטו משהו מהביקורת של יעקב והבינו שגם אם היו צריכים לעשות מה שעשו, בכל זאת לא ראוי להתרברב ולהסתובב בין וערי כנען כשהם מגונדרים בתכשיטים משכם. לכן "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם". ואז קורה משהו נהדר, כפי שנאמר: "וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". הכנענים פחדו. אין עוד מקום לפחדנות גלותית. מעתה תעוזה ישראלית מרתיעה. שהם יפחדו ולא אנחנו.

כעת יעקב מגיע לבית אל ובונה מזבח, ורק אז מאשר לו א־להים בעצמו את הברכה הישראלית: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ־לֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב? לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". והוא אף מוסיף: "פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". התנהלות הגנתית אובססיבית בכיוון של "יעקב" תוביל בהכרח בסופה לתגובה אנרכיסטית "שמעונית" בדור הבא. אך ברגע שתפנים שאתה לא רק "יעקב" אלא בעיקר "ישראל", אז הילדים שלך יהיו באמת "מלכים" – לא מהוססים אלא נחושים, לא מתגוננים אלא התקפיים, לא כפופים אלא זקופי קומה, אך באותה מידה לא פראים ומתרברבים אלא מלכים אציליים.

כבר בפתיחת הפרשה מודגשת העובדה שיוסף היה נער בן שבע עשרה. רש"י מפרש שהוא היה עושה "מעשה נערות". עומד שעות מול המראה כדי לסדר את הבלורית היפה שלו "כדי שיהיה נראה יפה". הוא ניסה להרגיש טוב עם עצמו. אבל אחיו הגדולים דאגו להבהיר לו מה המקום שלו בהיררכיה המשפחתית, כאשר שיבצו אותו כמשרת של בני השפחות, "נער בני בלהה ובני זלפה" (אבן עזרא). כנגד זה הוא הביא את דיבתם רעה אל אביהם להראות שהמקום המכובד שהם תופסים אינו מוצדק. הוא התאמץ למצוא פגמים באופן שבו הם רעו את הצאן (ספורנו), ובאופן כללי "כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר" (רש"י). והוא הצליח. הרי בעקבות כך נאמר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים". כנראה שהוא רצה לחפות על תחושת נמיכות הקומה של בן זקוניו ולכן פינק אותו. והוא ציפה ש"האחים הגדולים" והבוגרים יבינו ולא יתרגשו מהמחוות שהוא עושה לנער היתום. אבל זה לא ממש עזר. "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם". גם ילדים גדולים הם ילדים. וכשהם רואים שאבא אוהב דווקא את מי שהתאמצו להנמיך הם מתחילים לפתח שנאה. יוסף הרגיש בזה ונפגע כשאפילו "שלום" לא קיבל מאחיו הגדולים. הוא רואה שככל שגוברת אהבת אביו כך מעמיקה שנאת אחיו. ובלילה כשהלך לישון עצוב הוא חלם על היפוך הסדר ההיררכי במשפחה. לא שהוא נער לבני השפחות אלא שכולם משתחווים לו. כך ניסה לרפא את החוויה הקשה שעבר. הבעיה היא שהוא שיתף את אחיו בחלומותיו, וזו טעות שלו כנער חסר מודעות (ספורנו) שלא יודע "לשמור את הדבר" כבוגר. הוא ממשיך לחלום והפעם גם אביו חלק מחלומו. גם הוא ישתחווה לו. הוא מספר את הדברים לאביו ובכך מפנה ברמז אצבע מאשימה כלפיו. במקום לאהוב אותו יותר מכולם היה על אביו לדרוש צדק מאחיו שיפסיקו להתנשא. אביו המופתע גער בו. אבל אחיו נדהמו מהתעוזה חסרת המודעות של יוסף בהטיחו דברים כלפי אביו. איזה אומץ יש לנער המתייפייף הזה. כאן שנאתם הפכה כבר לקנאה. "ויקנאו בו אחיו". אבל "אביו שמר את הדבר". בסתר ליבו חשב שאולי באמת עשה טעות כשניסה לנחם את יוסף הקטן עם מתנות במקום להוכיח את אחיו.

אבל כבר היה מאוחר מדי. "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם". מדוע? הם הרי גרים בחברון! חסר מקומות לרעות צאן בסביבות חברון? ואם נגיד שהם חיפשו משהו מיוחד בשכם, כמו למשל את חלקת השדה שיעקב קנה שם בעבר, מדוע אם כן הם המשיכו והצפינו עד דותן שכבר גובלת בעמק יזרעאל? אלא שהם פשוט רצו להתרחק מהבית. השנאה מנעה מהם לדבר עם יוסף לשלום, ועל כך גם שבחם שלא היו צבועים. אך הקנאה כבר הוציאה אותם מדעתם עד שלא יכלו לדור עם יוסף באותו בית. הם לא סבלו את כל המציאות הזו ופשוט נסעו לצפון – "הסיעו עצמן מן האחוה" (תנחומא). יעקב הבין שבניו נפגעו ובקש מיוסף ללכת להתפייס איתם: "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן". תראה מה שלומם. תתפייס איתם. תראה גם מה שלום הצאן – תנסה להביט בעין טובה על התנהלותם עם הצאן ותראה שאולי סתם הבאת את דיבתם רעה בעניין. יוסף מסכים. "הנני" הוא אומר מיד, והולך לבדו לשכם רק כדי לגלות שהם כבר המשיכו הלאה. "וימצאהו איש והנה תעה בשדה, וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש? ויאמר: את אחי אנכי מבקש! הגידה נא לי, איפה הם רעים?" אני רוצה להתפייס איתם ואני חייב למצוא אותם. "ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דתינה. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן". הבעיה שהוא הלך לשם עם כותונות הפסים. כמו נער בן שבע עשרה שמוכן להתפייס מכל הלב אבל לא מבין בתום לבבו שאולי הצורה שבה הוא מדבר או מתלבש או מתנהג נתפסת אצל אחרים בצורה אחרת ממה שהוא מתכוון. לכן עוד "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו". הם ברחו כי לא רצו להמשיך לשנוא ולקנא והנה הנודניק הזה מגיע עד לדותן ועוד עם הכותונת והבלורית שלו! כמה מרגיז! "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו". האם הם באמת היו הורגים אותו אם ראובן ויהודה לא היו שם? מסופקני. נדמה לי שהם רק דברו מתוך כעס וכאב. הבעיה היא שראובן לקח אותם ברצינות: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם! השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו". ראובן רק אישר להם את הכוונות שלהם כשנאלץ כביכול להציל את יוסף, ולכן הם כמובן נענו לעצתו. אתה מציע להשליך אותו לבור? זה באמת הגיוני יותר. אנחנו איתך. אבל הם עשו את זה רק אחרי שהורידו את כתונת הפסים שקיבל בעד הבאת דיבתם רעה. לכן הם הקפידו לזרוק אותו לבור בלי מים, כדי לא להטביע אותו. הם רק כלאו אותו לבנתיים כדי לחשוב על הצעד הבא שלהם. "וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד...". איזו השגחה. יהודה ידע לזהות את ההזדמנות והציע למכור אותו לישמעאלים. יוסף נמכר וירד למצרים. אבל הכותונת הייתה עדיין בידם, הם לא היו מסוגלים לראות אותה, אז הם לקחו מהצאן של אביהם "שעיר עיזים" (אחד לחטאת?) וטבלו אותה בדמו, ושלחו אותה לאביהם שיכיר מה מסוגלת לגרום כותונת פסים אחת קטנה. אביהם התמלא ביגון ומאן להתנחם. וכשהם נרגעו מרתיחת דמם התחילו להבין שלא פחות מאשר "טרוף טורף יוסף", הם בעצמם בהתנשאותם, שנאתם, קנאתם וכעסם – נטרפה עליהם דעתם.

איך "נתגלגל הדבר וירדו אבותנו למצרים"? על ידי שילוב בין חוסר המודעות של נער בן שבע עשרה ואביו שאהבו על חשבון אחרים, וטירוף הדעת של אחיו הגדולים שלא יכלו לכבוש את קנאתם. ואם כך הדבר בשבטים הקדושים – על אחת כמה וכמה שאנו בדורנו צריכים לשים לב ולהיות רגישים.

עם כל הכבוד ליהודה, שהודה וקיבל אחריות על מעשיו, השאלה היא איך הוא הגיע למצב שבו הוא מוכן לבוא אל אישה זונה? נכון שזו הייתה תמר והוא היה מחויב כלפיה בייבום, כך שבפועל הוא לא ממש חטא, אבל הוא לא ידע את זה ולכן השאלה מתבקשת: מה עבר על יהודה?

התשובה לעניות דעתי נעוצה במתיחות שבין בני לאה ובין בני רחל, ובתהליך הריפוי שהתאפשר בזכותה של תמר. יוסף והאחים נאבקים על תשומת הלב של אביהם. כל צד חושש שהוא ידחה מפני הצד השני. הרי עשיו נדחה מפני יעקב וישמעאל נדחה מפני יצחק, אז מדוע שמשהו ישתנה פתאום? יוסף מוציא את דיבת אחיו לרעה כדי להראות לאביו שהוא ראוי להמשיך את דרכו ולא הם. אך האחים יודעים שהם ראויים להמשיך את ברכת אברהם ואינם מוכנים להשלים עם התנשאותו של יוסף. לכן הם מוכנים להוציא אותו מהמשוואה. ראובן צריך להרגיע אותם ולשכנע אותם לא להרוג את יוסף ישירות, ויהודה מציל את יוסף כשהוא מציע למכור אותו מצרימה עבור בצע כסף. אבל האחים מוכנים לאכול לחם על שפת הבור בו מושלך יוסף תוך התעלמות מתחנוניו הנואשים. אין להם נקיפות מצפון. מבחינתם הם חוגגים את הסרת האיום הקיומי על המשכה של "היהדות הנאמנה". כמו שישמעאל גורש ועשיו הלך לשעיר, הם מעלימים את יוסף. אלא שכעת צריך לעמוד מול אבא. והם עושים לאבא שלהם מה שהוא עשה לאבא שלו. כשם שיעקב גנב את הברכה של עשיו מיצחק, כך גם בני לאה מנסים לגרום ליעקב לבחור בהם כממשיכי דרכו. כמו יצחק שהכריז על יעקב "גם ברוך יהיה" אחרי שרומה, כך הם מקווים לקבל הכרה רשמית מיעקב שייאלץ להודות ב"השגחה האלוקית" שדחתה את רחל מפני לאה. הבעיה היא שאי אפשר באמת לעבוד על יעקב: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם". אחרי שהביאו את יעקב לחשוב שיוסף נטרף, הם מנסים לנחם אותו – והוא ממאן להתנחם. הוא יודע שזה לא יכול להיות. יוסף לא יכול להידחות. וכשזה קורה, יהודה מנהיג האחים יורד מגדולתו. "וירד יהודה מאת אחיו". הוא פונה מערבה לכביש 35 ויורד מהרי חברון ישירות לחבל עדולם.

אבל יהודה ממיר טעות אחת בטעות אחרת. במאבק בינו ובין יוסף הוא קיווה שיעקב יבחר בו, וכשזה לא קרה הוא נאלץ להודות שיוסף הוא הממשיך האמיתי. הבעיה היא שיוסף נמכר למצרים, באשמתו. הוא קולט שהוא במו ידיו הרס את החלום הישראלי של ברכת אברהם. הוא גוזר על עצמו נידוי. הוא מדוכדך ומבולבל. הוא יורד מאת אחיו והם מורידים אותו מגדולתו. הוא מתחתן עם כנענית. ונולדים לו ילדים לא כל כך מחונכים. הם משחיתים את דרכם. לא חשובה להם המשכיות ומשפחתיות אלא רק ה"כאן ועכשיו" אנוכי וחומרי. הם רעים בעיני ה' והוא ממית אותם. כאן מתבטא תהליך ההתבוללות והניתוק שעובר יהודה. ואחרי שאשתו מתה והוא הולך לגזוז את צאנו, הוא מוכן אפילו ללכת אל זונה שמזדמנת בדרכו. מבחינתו הסיפור הישראלי נגמר.

אלא שיש את תמר. והיא בעצם הגיבורה של הסיפור הזה. היא מוכנה להתחפש לקדשה על מנת להקים זרע מיהודה. היא מכירה את יושבי הארץ. היא מכירה את יהודה. והיא יודעת טוב טוב מה ההבדל ביניהם. היא שמעה על אברהם יצחק ויעקב, היא מבינה את גודל הבשורה התרבותית שלהם על רקע הקלקול הכנעני. יהודה חושב שהוא לא ראוי להמשיך את אביו? אז יהודה חושב. היא יודעת שהוא ראוי והיא לא מוכנה לוותר לו. היא רואה את הניצוץ היהודי שלו. וברגע האמת, כשהיא יוצאת להישרף במצוותו של יהודה, במקום לפרסם את האמת המביכה על יהודה, היא בוחרת בדרך דיסקרטית יותר. היא שולחת לו: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". היא מאפשרת לו לבחור בצורה נקיה אם לעשות את הצעד האחרון בתהליך השכחה העצמית שלו ולעבור גם על שפיכות דמים, או לעצור הכל לפני התהום. הבחירה בידים שלו. אף אחד לא מלחיץ אותו. אף אחד לא יודע. זהו רגע גורלי. ויהודה רואה שהיא מאמינה בו. והוא תופס את עצמו. "צדקה ממני". גילוי עמוק כל כך של חמלה מצידה של תמר תוך נכונותה למסור את נפשה ולקבור את הבושה שלו איתה, מרטיט את הלב היהודי שלו. כאן חוזרת לו ההכרה העצמית. כל מה שגבר צריך זה אישה אחת שתאמין בו. וכאן נופל לו האסימון: אולי לא צריך לדחות אח מפני אח – לא את יוסף מפני יהודה ולא את יהודה מפני יוסף. אולי הפרדיגמה הזו נגמרה אצל יעקב ועשיו. מעתה יש מקום גם לרחל וגם ללאה "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד). והדבר מהפכני. אור של גאולה מתפרץ וזורח מיהודה ותמר. כאן יהודה מקבל על עצמו להיות מי שהוא באמת. מנהיג ומאחד המשפחה. הוא מחליט מעתה להתמסר לבני רחל, לבנימין, ואם יצא לו אז גם אל יוסף. ובבוא היום, כשהמבחן יעמוד לפתחו – הוא יסתכל אל תוך העיניים של יוסף וידרוש ממנו בתקיפות שאי אפשר לעמוד מולה לשלוח את בנימין לחופשי אל אביו. זה שובר את האיפוק של יוסף שמתגלה אל אחיו ובוכה עליהם בכי מנקה ומרפא.

יוסף הוא נער מוכשר ויפה שאביו אוהב אך אחיו שונאים, מקנאים, כמעט הורגים, ולבסוף מוכרים. נער צעיר בן שבע עשרה שנה בסך הכל, שבהתנהלות נערית מתריסה וחסרת מודעות גורם לעצמו להתגלגל נגד רצונו למצרים, בה הוא נמכר כעבד לשר הטבחים סריס פרעה. שר הטבחים היה אדם תקיף ומחוספס שתחום אחריותו היה להוציא להורג את הנידונים למיתה במצרים. אולי הוא גם היה מסורס בעצמו מבחינה מינית ואז סביר שלא הכיר ממש רגשי אהבה אבהיים.

בביתו הישן ידע יוסף עצימות רגשית גבוהה רוויית אהבה אבהית שלוותה בשנאה וקנאה. כעת בביתו החדש יוסף הנער הגלמוד והבודד לומד להכיר סדר חיים חדש שבמרכזו לא עומדת המשפחה המטלטלת רגשית, אלא דווקא העבדות והאדישות. אך דווקא במצרים הוא פורח כעבד. הריחוק הזה מהעומס הרגשי והשקיעה בעבודה עושה טוב ליוסף. הוא "נער" לא רק בגיל אלא גם ממש נקרא "משרת" אבל דווקא מהמקום הזה הוא מתגלה כ"איש" ולא סתם איש אלא "איש מצליח". בתוך המציאות נטולת הרגש הזו הוא מגלה את אלוהים. "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח". עד כה חשב שאת ה' ניתן למצוא רק בנאמנות למסורת ולמורשת, בהישענות על אהבת אבות, ובמציאת מעמד חברתי מכובד בין האחים. כעת הוא מגלה שלא פחות מכך ה' נמצא גם אצל אלו שמתחילים מכלום ויוצרים את עצמם בעשר אצבעות. הוא מעביר את המיקוד שלו מעולם המשפחה לעולם העבודה, ומגלה שגם שם נמצא אלהים. וזה חידוש מרענן שגם קוסם למצרים. מנער אהוב ושנוא בכנען, הופך יוסף לאיש מצליח במצרים וזאת למרות שלא היה אלא משרת של אחרים. "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". כאן מניח יוסף את היסודות לעבדות שאינה אדישה וחסרת פנים אלא מלאת בחירה, חירות, חכמה ורוח אלוהים.

כאן מגלה יוסף שיש לו שליחות, והוא מתמלא בתודעת שירות. את חלומות הנעורים שלו שכולם משתחווים לו הוא מבין מעתה מחדש – זה לא שהוא במרכז וכולם משרתים אותו אלא הפוך, כולם זקוקים לשירות שלו. והוא מגייס את כל כוחותיו ומגלה שה' איתו במקום שבו הוא מנסה, מתכנן ומצליח. בלי קשר לייחוס ולמעמד שלו בתוך המשפחה. ממקום כזה של עוצמה יוסף מסוגל להתמודד עם תאוות שפלות המגולמות בפיתויים התכופים של אשת אדונו. וגם בהמשך, כשהוא מתגלגל לבית הסוהר הוא ממשיך בדרכו החדשה ומגלה שלא משנה באיזה מצב הוא נמצא, אם הוא יעבוד קשה ויראה תוצאות – ה' ימשיך להיות איתו והוא ימשיך למצוא חן וחסד בעיני כולם – לא בגלל מי שהוא בטבעו, אלא בגלל מי שהוא בוחר להיות ומה שהוא עושה בפועל. יש לו את כל התירוצים להרים ידים אך הוא מצא את אלהים. ממקום כזה דרכו עד לשלטון מצרים סלולה, וממקום כזה הוא יצליח בהמשך הדרך לפתח יחס חדש מלא בהכלה, כבוד, ואמונה כלפי אחיו, שיצטרכו להעריך אותו לא בגלל שהוא הילד הקטן או הגדול, או הבן של האמא הזו או הזו – אלא פשוט כי הוא מוצלח וה' איתו וחייהם פשוט תלויים בו.

וכאז כן עתה. יהודה ויוסף מבטאים שתי דרכים אל ה'. יהודה דרך המשפחה, המסורת והמורשת הגדולה, ויוסף דרך הבדידות, החידוש וההצלחה המעשית המרשימה. שניהם מוצאים את אלהים, משניהם נולדים משיחים, אך שניהם זקוקים אחד לשני. כי ליהודה בלי יוסף אין ממה, וליוסף בלי יהודה אין עבור מה.

יוסף הצדיק. צדיק יסוד עולם. בסוף הוא הציל מרעב את כולם. ה' עם יוסף והוא מצליח. ה' חונן אותו בכישרון ארגוני וניהולי, ביכולת לראות מציאות מבולגנת, לפתור את החידה ולעשות סדר. לכל מקום שהוא מתגלגל הוא נושא חן בעיני האחראי הראשי והופך במהירות לאיש אמונו ולמספר 2 שלו. הוא כנראה עושה סדר בהכנסות ובהוצאות, קובע תקציב מתאים, עומד בו ומרים את העסק על ידי ניהול נכון. כך אצל פוטיפר, כך אצל שר בית הסוהר, וכך כמובן אצל פרעה. ואפשר שכך היה אצלו ממהתחלה אצל יעקב. 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו'. יוסף הוא בן זקונים שמארגן את כל ענייני הבית כששאר האחים כבר פחות נמצאים. יעקב מצידו מכבד אותו בכתונת פסים וממנה אותו אחראי רשמי על ענייני הבית. ויוסף מצידו שם לב לכל הליקויים שבהתנהלות אחיו. יש לו מה להגיד, יש לו מה להציע כדי לשפר, אבל הם כנראה לא מתייחסים אליו, אז הוא מביא דיבתם רעה אל אביהם וחולם על מציאות אחרת בה אחרים משתחווים לו, כלומר שהקול שלו נלקח אצלם בחשבון. וכשההזדמנות הזו מגיעה לפתחו הוא מוכיח כמה שהוא באמת יפה תואר ויפה מראה. נקי, מסודר, מחושב, מתוכנן, מאורגן, מתוקתק וצודק. לכן הוא גם עומד בניסיון וממאן להיענות לפיתוייה של אשת פוטיפר שמנסה להכשיל אותו יום אחרי יום. הוא איש של שליטה עצמית שיודע לשים גבולות במקומות הנכונים כדי שהמציאות לא תקרוס אל תוך עצמה אלא דווקא תשגשג. וכשאשת פוטיפר אוחזת בביגדו הוא לא חוטף אותו ממנה בכוח אלא מניח אותו אצלה, כי הוא עדין וצדיק והוא לא ייתן לאינסטינקטים החייתים לנהל אותו. יוסף הוא מנהל נאמן שנבחר על ידי גורם הסמכות שמעליו.

יהודה לעומתו הוא מנהיג של אנשים. השטח בוחר בו כי יש לו אישיות. יש לו קסם מיוחד. כל מילה שלו נחשבת. 'יהודה - אתה יודוך אחיך'. כל מה שתגיד - נענה אחרך אמן. אי אפשר להתווכח איתך. יש בך איזו אש מיוחדת ואתה משכנע כל מי שבקשר איתך. רואים זאת עם האחים שתוך שהם אוכלים לחם על פתח הבור בו נתון יוסף, הוא מציע בספונטניות למכור את יוסף במקום להשאיר אותו למות, וכולם נענים מיד לרעיון. (בהמשך הסיפור הוא זה שמשכנע את יעקב להסכים להוריד את בנימין, והוא זה שדבריו הבוערים והכואבים נכנסים לליבו של יוסף שמחליט סוף סוף להתגלות לאחיו). אחרי האבלות המתמשכת של יעקב האחים מתחרטים שהם שמעו ליהודה. איך הם הלכו אחריו בצורה עיוורת? את העצות החכמות של יוסף הם בכלל לא היו מוכנים לשמוע ולעומת זאת כל דבר שיהודה אמר - מיד הם קיבלו. אין ברירה אלא להרחיק את יהודה. הוא כמו מגנט שכשהוא קרוב מדי - מיד הולכים שבי אחריו. אז הוא יורד מחברון לעדולם. יורד מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו. שם הוא כמובן מוצא חברים ומשיג השפעה באופן טבעי, אבל נכנס לתקופה קשה ומתדרדר עד לכדי הנכונות ללכת לזונה. אם יוסף מתגבר על פיתוי יום יומי, יהודה לא מנסה בכלל להתמודד. אבל הוא תופס את עצמו רגע לפני שהוא הורג את תמר, ומוכן להודות בטעות ולומר 'צדקה ממני'. הוא מגלה את האמת הפשוטה והקשה ש'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן'. יוסף אמנם צדיק, אך יהודה הוא בעל תשובה. יוסף נמנע ממצבים שיהודה מתאמץ לצאת מהם. יהודה מפיל אחרים, מפיל את עצמו, ובכל זאת מנסה לקום ולהקים אחרים עימו. 'יהודה שהודה'. ובמקום שבעלי תשובה כמו יהודה עומדים - גם צדיקים גמורים כמו יוסף אינם יכולים לעמוד, כי אז הם מגלים שהמסגרת מצילת החיים שבנו בחכמה צדיקות וכשרון, נועדה בעצם להיות כלי לאורות גבוהים יותר. זה משיח בן יוסף המתוכנן, הטבעי והריאלי, המכשיר את הקרקע לקראת משיח בן דוד המפתיע והספירטואלי.

אמנם יוסף היה שליט מצרים אבל ברגע שהכיר את אחיו הכל חזר אליו. הוא הרי היה נער בן 17 כשאחיו הפשיטו מעליו את כותונתו וכבודו, לקחו אותו תוך כדי שהוא מתפתל ומתנגד בחוסר ישע, ופשוט השליכו אותו לבור כמו אשפה. ואז הם גם ישבו באדישות ואכלו לחם מעל הבור בזמן שהם מתעלמים מתחנוניו על צרת נפשו ותוך שהם דנים איך לסחור בו עבור בצע כסף בין ביס לביס. הוא עבר טראומה נוראה ולקח לו למעלה מעשרים שנה לשקם את עצמו ולהגיע לאן שהגיע. הוא התאמץ כל כך לשכוח את בית אביו ולפתוח דף חדש במצרים, כפי שהוא רומז לכך בשמות בניו מנשה ואפרים – המסמלים את שכחת בית אביו וכוונתו לשגשוג חדש במצרים. מבחינתו כנען זה מקום של כאוס ועוול ואילו את מצרים הוא הולך להפוך למקום של סדר והגיון. והנה העבר שלו קופץ עליו פתאום. עכשיו כשהוא רואה את אחיו הבריונים ניצבים מולו הכל חוזר אליו. למרות שהם כעת עניים ורעבים. לכן כתגובה ראשונה הוא מדבר אליהם קשות ומתנכר אליהם. 

חששו מתגבר כשהוא שם לב שמולו עומדים כל אחיו חוץ מבנימין אחיו הקטן, בן רחל אימו המנוחה. אולי הם פגעו גם בו? ואולי הם גם פגעו באביו? לא לחינם הוא לא יצר קשר כל שנות שלטונו. הוא פשוט הניח שאביו אינו בין החיים. או שמת מצער (ספורנו) או שבניו הפושעים פגעו בו. הרי מנקודת מבטו של יוסף, מי שמוכן להרוג את אחיו יש סיבה שיתנהג יפה לאביו? 

ואכן כשיוסף יתגלה לאחיו בסוף הסיפור, הדבר הראשון שהוא יגיד להם לא יהיה "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה על תעצבו כי למחיה שלחני אלהים". זה רק הדבר השני שהוא אומר. קודם כל הוא ישאל: "אני יוסף העוד אבי חי?" (מה, ג). הרי שעד אז הוא בכלל לא חשב שאביו בחיים. 

אם כן, המפגש הראשון של יוסף עם אחיו הוא טעון ומבלבל מאוד. הגדולה של יוסף היא שהניכור לא עיוור אותו מלראות את ההזדמנות שנפתחה לפניו. לכן הוא האשים את אחיו בריגול כדי להכריח אותם לחשוף עוד מידע על מצב המשפחה בכנען. וכשאחיו אומרים: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". הוא שומע שהם לא מחקו אותו מזכרון המשפחה. והוא מגיב מיד: "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם", כאילו הוא אומר לעצמו שהנה העבר שלו שב ורודף ומרגל אחריו, אחרי שהוא כבר שם אותו מאחור. אי אפשר לברוח ובשלב מסוים צריך להתמודד.

אז הוא שם את אחיו 'במשמר' לשלשה ימים כדי להחליט מה לעשות הלאה. ב'משמר' שמים אנשים שלא ברור מה דינם. כך רואים אצל המקלל ואצל המקושש. בשלב זה הוא ממשיך עם המשחק המאשים כנציג השלטון המצרי ואומר להם בחוסר אמון "חי פרעה אם תצאו מזה". אחרי שלשה ימים של חשיבה ורגיעה הוא מרגיש בשל להתמודד עם אחיו וכבר מוכן לפנות אליהם בנימה אחרת. הוא מזכיר את אלהים ולא את פרעה ומחליט לשחרר את כולם חוץ משמעון: "זאת עשו וחיו, את האלהים אני ירא".

מה קרה ליוסף באותם שלשה ימים, לפני שהחליט לצוות אותם להביא את בנימין? הוא הרי היה יכול להתעלם מכל האירוע ולתת לאחיו לחזור הביתה ולהפטיר כדאשתקד. אבל הוא בוחר להתעמת עם העבר המשפחתי הקשה שלו. והמציאות נענית לאומץ שלו, וכשאחיו יוצאים מהמשמר הוא נחשף לחרטה אותנטית שהם מביעים מיד: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". יוסף שומע, מסב פניו ובוכה. יותר מעשרים שנה עברו מאז שנמכר לעבד ומעשי האחים עדיין רודפים אותם לא פחות מאשר אותו! יש אם כן מקום לתקווה. היה שווה לחתור למגע.

זה היה הבכי הראשון של יוסף. מכאן מתחיל תהליך סבוך התאחדות המשפחה שיוסף מוביל בחכמתו באמצעות 'עלילת הגביע'. וכל שלב שעובר, יוסף בוכה ומנקה מעל עצמו עוד שכבה של טראומה שהוא סחב איתו.

אם יהודה הוא בעל תשובה, יוסף מלמד אותנו צדיקות מיוחדת - לאפשר לתשובה הזו להתרחש. כי למרות כל הטראומה והמשקעים, אין כמו אהבת אחים.

כשיוסף מבין שאחיו מתחרטים על מעשיהם הוא שואל את עצמו אם הם עדיין בקשר עם אבא ועם בנימין. יש לחשוש שמא הם בחיים אבל נמצאים בניתוק מיתר האחים. לכן הוא מבקש מהם להביא את בנימין. הוא רוצה לראות אם יש להם קשר איתו ועם אביו או שנתפרדה החבילה. כנראה שלא רצה לדרוש במפורש להביא את יעקב כי יוכלו לטעון כלפיו שאין הדבר מתאים להטריחו, אבל אפשר והוא קיווה שיחד עם בנימין יגיע גם יעקב שלא ירצה להפרד מבנו הקטן.

הבעיה היא שבפועל בנימין הופיע בלי יעקב. וכאן מתחזק החשד שמא אביו כבר לא חי. אולי נפטר, וגם אם הוא עדיין חי – אולי אחיו חטפו את בנימין מאביו והורידוהו מצרימה בניגוד לרצונו. כלפי חוץ הוא מראה להם את שביעות רצונו מכך שהוכיחו את עצמם בהביאם את אחיהם הקטן. לכן הוא עושה להם סעודה גדולה עם בשר ויין כדי להרגיע אותם ולהראות להם שבית המלוכה כבר לא חושד בהם. כלפי פנים יוסף היה מבולבל מאוד כי אמנם בנימין חי אבל מה עם אביו? הוא מתאפק ובוכה ונותן להם לשתות לשכרה. אולי יכנס יין ויצא סוד ואז ידע מה קרה. וכשגם זה לא עוזר הוא מוציא אל הפועל את עלילת הגביע כדי ללחוץ עוד יותר על אחיו ולהוציא מהם עוד מידע על אביו, או לחלופין – להשאיר אצלו את בנימין ולהיפרד מאחיו בני לאה העבריינים אחת ולתמיד.

אולם, כשיהודה מוסר את נפשו על בנימין מבין יוסף שני דברים: לא רק שהוא דואג לשלום בנימין ואין מה להפריד בין האחים, אלא שבעיקר הוא דואג לשלום אביו שאכן נמצא בחיים ולא יכול להיפרד מבנו הקטן. בשלב זה יוסף כבר לא צריך להתאפק אלא הוא שואל ישירות: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי?" שאלתו מסגירה את הספק שהיה לו עד כה, ואת הנכונות שלו להיחשף סוף סוף בפני אחיו ולשאול אותם ישירות.

הבכי הראשון של יוסף היה אחרי ששמע את ראובן אומר לאחיו "אמרתי לכם" לא לפגוע ביוסף (מב, כב-כד), הבכי השני שלו היה אחרי שראה את בנימין במו עיניו (מג, ל-לא). וכעת הבכי השלישי והמכריע היה כשיהודה ניגש אליו וסיפר לו שאבא חי ודואג לשלום ילדיו.

ראובן בא לעולם "כי שנואה לאה". הוא מלקט דודאים ללאה וכנראה שהיה עד לשיחה הטעונה שהתקיימה בין רחל ולאה. התורה מדברת עליו בהקשר המתיחות שבין רחל ולאה. והוא גם תורם למתיחות הזו. אחרי שרחל מתה בדרך אפרתה, הוא שכב עם בלהה שפחת רחל, באזור מגדל עדר. מדוע הוא עשה זאת? כנראה הוא ניסה לנתק סופית את הזיקה בין יעקב ובין כל מה שקשור ברחל, ובכך להבטיח סוף סוף את הבלעדיות של לאה בבית. והדבר היה דחוף לו. הוא לא היה מוכן להמתין מעט עד שיגיעו לחברון, אל סבא יצחק. כאילו היה חשוב לו להציג בפני יצחק תמונה מסוימת של המשפחה של אביו, בה לרחל אין חלק. וזו הייתה הטעות שלו שעלתה לו בבכורה. כך רומז לו יעקב בברכתו בפרשת ויחי כשהוא מפרש את התנהגותו כ"פחז", כנמהרות וקלות דעת. וכך גם מפורש בדברי הימים בתחילת פרק ה. ראובן מבטא אפוא הסתכלות צרה ופזיזה שמאבדת לו את ההנהגה והבכורה. 

והדברים הולכים ומחמירים בפרשיות יוסף. ראובן הוא היחיד מבין האחים עליו מסופר שבאמת ובתמים היה מעוניין להציל את חייו של יוסף. וזו זכות שאי אפשר לקחת ממנו. הוא היה אח גדול והרגיש שהעסק עומד לצאת משליטה. אך העמידה שלו מול האחים לא הייתה ישירה ולא נחושה. הוא מצליח לשכנע אותם לזרוק את יוסף לבור רק כדי שיוכלו לנקות את המצפון שלהם מרצח ישיר. להרוג באופן עקיף זה כאילו בסדר. והתגובה הנסערת שלו כשהוא לא מוצא את יוסף בבור גם כן לא מוסיפה לו נקודות: "הילד איננו ואני אנה אני בא". הוא נלחץ ולא יודע את נפשו. מרגיש שזה באשמתו. אך הכאב שלו לא מקבל שום תגובה מצד האחים. מתעלמים ממנו. ויכול להיות שהם בכלל לא סיפרו לו על המכירה...

הנתק שבין ראובן והאחים מתגלה שוב כעבור עשרים ושנים שנים, כשהאחים יורדים למצרים ויוסף מתנכר אליהם ומכניס אותם לכלא. האחים תופסים את עצמם ומהרהרים בתשובה: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". יש כאן רגע מתוק של חרטה כנה. אבל ראובן מקלקל את הרגע הזה: "ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש". דמו של יוסף נדרש כי מבחינתו של ראובן יוסף באמת מת. לכן הוא מטיח באחיו אמירת "אמרתי לכם" מעצבנת. זה מה שיש לו להגיד עכשיו. זוהי אולי אמירה צודקת מנקודת מבטו, אך היא לא מועילה במיוחד. הוא מעדיף להאשים את האחים ולנער את עצמו מכל אחריות. האחים כמובן לא מגיבים. 

הסיפור ממשיך. האחים חוזרים לחברון עם מזון ומסבירים ליעקב את המצב המורכב – צריך להוריד את בנימין למצרים. יהודה חכם מספיק כדי להמתין לשעת הכושר הנכונה כדי לדרוש את בנימין. הוא מתאפק עד שתגמר אספקת המזון ויעקב ייאלץ לבקש מבניו לרדת שוב למצרים, והוא גם מדבר לעניין. אך לראובן אין סבלנות. תוך כדי שהוא מריק את שקו מהמזון שהביא ממצרים הוא מבקש לקחת את בנימין. העיתוי של בקשתו גרוע, וגם טענתו גרועה לא פחות: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". על אמירה זו חז"ל מכנים אותו "בכור שוטה". ורלב"ג מוסיף: "אמר בזה ראובן דבר שגעון, ולזה לא השיב יעקב על דבריו דבר. ואמנם סיפר זה, להורות כי ראובן לא היה חכם". מה חשב ראובן כשהציע להמית את ילדיו? הוא לא חשב. הוא דיבר בפזיזות נרגשת במושגים צרים של 'אשמה' ו'ענישה' עצמית. 

ראובן מלמד אותנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. הוא אמנם היחיד שניסה להציל את יוסף, אבל למרות שכוונתו אולי הייתה רצויה, מעשיו ודיבוריו לא היו רצויים. הם הכניסו אותו למערבולת של תחושת כשלון, חיפוש אשמים ואמירות פזיזות. התנהלותו שידרה ניתוק מהשטח ועם כל הצער שבדבר הפכה אותו ללא רלוונטי.

נראה לי שיוסף חשב שיעקב כבר מת מזמן. הרי הדבר הראשון שאומר יוסף כשהוא מתגלה סוף סוף לאחיו זה לשאול אותם "העוד אבי חי?" זאת אומרת שעד עכשיו חשב יוסף שיעקב אביו אכן מת. מעבר לסיפור המרכזי שעל פני השטח ישנה התרחשות תת קרקעית. מעל פני השטח ההתנהלות המעשית של יוסף היא להביא את אחיו ובראשם יהודה לנקודה שבה יוכלו לעשות תשובה ולהתמסר לבנימין בן רחל, וכפי שהסבירו כמה מרבותינו (אברבנאל ועוד). אך מתחת לפני השטח יוסף מניח שיעקב מת. ברגע שהסיפור שמעל פני השטח מגיע לפתרון ויוסף רואה שיהודה עושה תשובה ומוכן למסור את נפשו - אזי הוא מרשה לעצמו להתגלות. אבל כשהוא מתגלה היינו מצפים שהדבר הראשון שיגיד לאחיו יהיה משהו כמו "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ואתה על תעצבו כי למחיה שלחני אלהים". אבל זה רק הדבר השני שהוא אומר ולא הדבר הראשון. קודם כל הוא שואל על אבא תוך כדי בכי: "אני יוסף העוד אבי חי?" (מה, ג). חמש מילים שמהדהדות בכל מצרים. הוא לא שואל האם אבא עדיין אוהב אותי כפי שמציע הרב בן נון, הוא גם עדיין לא מנחם את האחים על מעשיהם. הוא פשוט רוצה לדעת אם אבא בחיים. ומדוע? כי הוא חשב שאביו מת. זה נכון שבפעם הראשונה שהאחים הגיעו אליו הם הסבירו לו "וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם" אבל יוסף לא ראה את בנימין שם איתם ולכן חשש שמא גם בנימין וגם אביו לא בחיים. תפיסה זו התפוגגה עם דברי יהודה שתיאר את השיחות הנוקבות שהיו להם בבית עם אבא סביב הירידה המאולצת של בנימין למצרים. רק אז, כשראה יוסף את מסירותו של יהודה לבנימין חזר אליו האמון בו, ונפתחה האפשרות לקבל את דבריו המפתיעים והמשמחים שאכן יעקב אביו בחיים.

ידועה שאלת הרמב"ן מדוע יוסף לא יצר קשר עם משפחתו כל אותן שנים בהן היה שליט במצרים. לכאורה ההסבר פשוט. יוסף חשב שיעקב מת. כך מפורש בשאלתו "העוד אבי חי". למה שיחשוב שאביו מת? אפשר להציע כמה אפשרויות אבל העובדה היא שהפסוקים מספרים לנו שזה מה שחשב יוסף, ותהא הסיבה לכך אשר תהא – זה הגורם לכך שהוא לא שלח שליחים אל אביו.

ומדוע באמת שיוסף יחשוב שאביו מת? אפשר שיוסף חשד שאחיו הבריונים פגעו באביו כשם שפגעו בו, ואולי גם באחיו בנימין. יש מי שלא נחה דעתם מהסבר מפתיע זה. וכי ניתן להאשים את האחים בפגיעה באביהם? זו ודאי האשמה כבדה אבל חשוב לזכור שכאן אנו מנסים להבין את נקודת מבטו של יוסף שחשב שאביו מת. הוא הרי הופשט מכותונתו, נזרק לבור, התחנן לאחיו על נפשו בזמן שהתעלמו ממנו, ולבסוף נמכר לעבד בגללם. אחרי שעבר טראומה כזו, מבחינתו - לא מופרך להניח שהוא הטיל על האחים אשמה נוספת בדמות פגיעה באביהם. ועדיין, היו מי ששאלו בצדק שגם אם הדבר נכון - וכי לא היה על יוסף לנסות לברר מה קרה? זו אכן שאלה טובה אם היה לו ספק שמא אביו בחיים, אבל מהפסוקים נראה שהוא כנראה הניח שיעקב מת ולכן לא טרח לברר אודותיו. זאת אומרת - מבחינה פרשנית השאלה היא לא "מדוע יוסף לא בירר אודות אביו"? כי התשובה לכך פשוטה מהפסוקים - הוא חשב שיעקב מת. השאלה הפרשנית צריכה להיות - "מדוע חשב יוסף שיעקב מת כפי שמוכח מדבריו"? את ההנחה שיוסף חשד שאחיו פגעו באביו אפשר לעדן באופן הבא: יוסף ידע שאחרי מה שעשו לו אחיו - אין להם סיכוי לעמוד מול יעקב. ולכן או שהם בעצמם פגעו בו, או שהוא פשוט מת מצער. וזו כבר האפשרות השנייה - ניתן לרדת מההאשמה הכבדה שהאחים אכן פגעו ישירות באביהם, ולהסתפק בכך שיוסף היה משוכנע שיעקב פשוט מת מצער. וכפי שיעקב עצמו מדבר על ירידתו אבל ביגון שאולה. וכך אכן מפרש הספורנו: "העוד אבי חי - אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי". 

הבכי הראשון של יוסף היה אחרי ששמע את ראובן אומר לאחיו "אמרתי לכם" לא לפגוע ביוסף (מב, כב-כד), הבכי השני שלו היה אחרי שראה את בנימין במו עיניו (מג, ל-לא). וכעת הבכי השלישי והמכריע היה כשיהודה ניגש אליו וסיפר לו שאבא חי ודואג לשלום ילדיו.

נראה שלבנימין הייתה סגולה מיוחדת. סגולת האחדות. ניתן לראות את זה בכמה הבטים:

א. דור חדש – בנימין הוא הצעיר שבאחים ואפשר להחשיב אותו כדור חדש. הרי כל האחים, מראובן ועד יוסף, נולדו במהלך שבע השנים (השניות) שבהן עבד יעקב ברחל. כשיוסף נולד ראובן היה כבן 7. רק 8 שנים אחרי כן נולד בנימין, אחרי שיעקב עבד עוד 6 שנים בצאן לבן (לב, מא) והתעכב עוד שנתיים בדרכו מסוכות, לשכם, לבית אל (מגילה יז). בנימין נולד בדרך שבין בית אל לאפרת, כשיוסף היה כבן 8 וראובן כבן 15. בנימין הוא דור חדש שלא חווה את הסכסוכים של הדור הקודם. הוא מייצג את השאיפה התמימה לפתיחת דף חדש בו העם מאוחד.

ב. השלמת השבטים – בנימין השלים את המציאות של 12 שבטים. המהר"ל מסביר ש12 השבטים מבטאים מציאות מאוחדת: "כי השורש אחד, ומן האחד שהוא יעקב יצאו י"ב שבטים, ונקראו שבטים כי השבט הוא ענף וחלק האילן, כן אלו י"ב כל אחד חלק הכלל. והיה מספר שלהם י"ב מפני שכל דבר אחד נעשים ממנו י"ב גבולים מחולקים כל אחד בפני עצמו" (גבורות ה', יג). המהר"ל מסביר בהמשך דבריו את כוונתו. כל מציאות תלת ממדית ניתן להגדיר לפי 12 קווי גבול. ציירו קוביה תלת ממדית פשוטה ותראו שהיא מורכבת מ12 קווים – "יב גבולים". כשבנימין נולד הפכה המציאות הזו לשלמה.

ג. משבטים לאומה – אמנם האחים עברו מסע ארוך של התפצלות שכלל דיבה, התנשאות, שנאה, קנאה, מכירה, אבלות, התנכרות וכליאה. בסופו של דבר כל המשפחה ירדה למצרים ועזבה את ארץ ישראל. אבל זו הייתה ירידה לצורך עליה. עזיבת הארץ האהובה למטרת איחוד המשפחה. כי כשאין אחדות יורדים לגלות. אין אפשרות להחזיק בארץ מתוך תחרות. יוסף מתגלה לאחיו ומאחד את המשפחה רק אחרי שהוא מבין שיהודה לא מתכוון לוותר על בנימין. איחוד המשפחה נועד לאפשר את החזרה לארץ. אבל הדרך ארוכה, ויש לעבור בגלות מסע של התגבשות לעם אחד. "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (מו, כז), נפש ולא נפשות לרמוז על האחדות שבלב, ודווקא שבעים – כנגד שבעים האומות. עם הירידה למצרים הופכת המשפחה לאומה.

ד. נחלת ארץ ישראל – בנימין היה היחיד מבין השבטים שנולד בארץ, ויש לראות בזה רמז לכך שגם איחוד המשפחה שנעשה בזכות בנימין יושלם רק עם החזרה לארץ ישראל. והדבר מתבטא יפה גם בחלוקת הנחלות בארץ. נחלת בנימין היא המאחדת בין נחלת יהודה מדרום, ובין נחלת בני יוסף מצפון. לנחלת בנימין יש גם "רצועה" שנכנסת לתחום המקדש. בנימין, כבן הארץ, מחזיק בבית המקדש ומתוכו מקשר בין יהודה ליוסף.

ה. מלכות – בבנימין טמונה סגולת איחוד העם, אך גם פוטנציאל הרסני לשחיתות מוסרית ומלחמת אחים. בספר שופטים רואים שבני בנימין מגיעים עד הרמה של סדום ועמורה בסיפור של פלגש בגבעה, שמוביל למלחמת אחים עקובה מדם בה שבטו של אותו יהודה שהתמסר לבנימין בפרשתנו, "עולה בתחילה" בראש צבא העם הנלחם בבנימין. המציאות של ספר שופטים בה "איש הישר בעיניו יעשה" לא מתאימה לאף אחד, ובמיוחד לא לבנימין שמציאות של פיצול מורידה אותו לשפל המדרגה. לכן התיקון למצב המפורד הזה נעשה דווקא על ידי שאול שהיה בן שבט בנימין, והיה למלך ישראל הראשון שאיחד תחתיו את כל שבטי ישראל לממלכה אחת.

ו. ביטול גזרות רעות – גם בזמנים קשים לבנימין יש תפקיד. מרדכי היהודי היה אמנם "איש יהודי" אך גם "איש ימיני", ובגמרא יש דעה שאביו היה מבנימין ואמו מיהודה (מגילה יב:). מרדכי היהודי היה זה שנתבקש מאת אסתר "לך כנוס את כל היהודים" לצום ותפילה להעביר את רוע הגזירה. ויהי רצון שגם נבין שאין לנו אלא להיות מאוחדים כאחים, כעם, כולם בני ישראל, שכשפגש סוף סוף את יוסף בנו וראה שעודנו חי קרא שמע ישראל ה' אלהנו ה' אחד.

הדרמה שבין יוסף ואחיו מעבירה שני מסרים סותרים ומשלימים. במישור האנושי הפשוט התורה מלמדת אותנו עד כמה חשוב לטפח את הקשרים המשפחתיים הטבעיים של האדם. דווקא בגלל שקשר משפחתי הוא קשר דם טבעי, מוכרח וראשוני, אין זה אומר שהוא לא זקוק לטיפוח מתמיד. הפיתוי כאן גדול כי מדובר בקשר מובן מאליו שגם אם נזניח אותו יתקיים מעצמו כביכול. זאת לעומת קשר חברי, שכולו מושתת על בחירה, ולכן מובן לנו יותר שצריך לתחזק אותו, וגם הגיוני יותר שעם חלוף הזמן הוא יקבל אופי אחר וישתנה. אך החמצה בעניין המשפחתי תרדוף את האדם לאורך שנים רבות כעול מריר המונח על צווארו כעין "לפתח חטאת רובץ" של קין. כך רואים אצל האחים שמייחסים את כליאתם במצרים למה שעשו לאחיהם לפני עשרים ושתים שנה! "וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת". האשמה על ההתעלמות מתחנוני אחיהם רודפת אחריהם לכל מקום. "משפחה לא בוחרים" אמר מי שאמר, אבל כדי שהיא תהיה משפחה טובה ומחזקת ובריאה – חייבים לבחור בה! להשקיע בה מחשבה, זמן, מאמץ, ומעשים קטנים-גדולים. הסיפור של יוסף ואחיו מלמד שכשאין תקשורת בין אחים, ואפילו תהא הסיבה לכך מוצדקת, המצב עלול להתדרדר עד כדי נכונות לשפיכות דמים או גניבת נפש ומכירתה. אלו עברות שמהתורה חייבים עליהן מיתה! אדם לא קם בבוקר ומחליט להרוג את אחיו. זה הקצה של תהליך הדרדרות ארוך שתחילתו בהזנחת רגשות קנאה ושנאה. זה מסר אנושי פשוט וכואב. יש בסיפור הזה קריאה להתעוררות. להשקיע באחים. באחים הממשיים ובאחינו כל בית ישראל הנתונים. כדי שהקשר הטבעי לא יתפוגג או יתפוצץ. על זו הייתה העצבות העמוקה שגרמה להסתלקות רוח הקודש מיעקב אבינו. וזו גם החשיבות שבתיקון שעשו יהודה ויוסף. "משום שהקרבה שלהם, שהתקרבו יחד, גרמה לכמה טובות בעולם, גרמה שלום לכל השבטים, גרמה לשלום ביניהם, וגרמה ליעקב שהתקיימה רוחו" (תרגום זהר ח"א רו א). זה המסר הראשון – משפחה כן בוחרים!

המסר השני הוא האמונה בקיומה של תכנית אלוקית מופלאה. וזה מסר שיוסף הצדיק מלמד. הוא לא דיבר ישירות עם ה' כמו האבות, אבל האמין שבאמצעות כל הצרות שעוברות עליו, אלהים מוביל אותו ואת העולם למקום טוב ומתוקן. אחרי שהוא רואה את נכונותו של יהודה למסור את עצמו תחת בנימין אחיו, הוא מתגלה לאחיו ושואל לשלום אביו. אבל אחיו נאלמים דום: "וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו". כדי להרגיעם הוא אומר לאחיו הנדהמים את משפט המאמין האולטימטיבי: "אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה: וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם... וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים". יוסף מסביר בפשטות שלמרות שהם עשו מעשה חמור מאין כמוהו ועליהם לקבל עליו אחריות, בכל זאת "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיננו". אין בהסבר זה כדי לבטל את חטאם הנורא של האחים. הם לא היו בסדר, נקודה. כך גם מסביר אברבנאל את ההתנכרות וההתעללות שמעביר אותם יוסף – כעונש על כוונתם הרעה. אלא שהוא לא דן אותם כ'גונב איש ומכרו' שחייב מיתה, אלא רק "שיגע אותם" וגרם להם להיות טרודים ולחוצים, כשם שהם עשו לו – שבפועל הם רק התכוונו להזיק לו ובסוף לא הצליחו. המבט האמוני הזה ממתק את היחס של יוסף אליהם, ומאפשר גם לו לא ליפול למלכודת הנקימה והנטירה הטבעיים. יוסף מלמד אותנו שיעור באמונה ומוסר. הוא מלמד אותנו שהאמונה היא הבסיס לקיום המצווה הקשה "לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'". מה שנראה כאן כדרישה מוגזמת מתאפשר רק מכח האמונה ב'אני ה'". וזה מה שמלמד יוסף. אדם יכול לבחור להזיק לחברו, והוא גם יצטרך לתת על כך את הדין. אבל בסוף אלוהים איפשר את הפגיעה הזו ולכן המאמין נדרש לאורך רוח כי מה שנראה כעת כפגיעה אינו סוף הסיפור. לא תמיד רואים מיד לאן הדברים מתגלגלים ולכן זו אכן שאלה של אמונה והמון סבלנות, ויהי רצון שלא תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. יוסף מלמד אותנו לראות את ההתרחשות האנושית במבט עמוק של אמונה. מבט המבקש פרספקטיבה בוגרת חרף הבחירה האנושית הרעה. זו עשויה להיות דרך להתמודדות עם ההתרוצצות המתמדת שבין שני קצוות מוכרים: ביקורתיות מושחזת המלבה שנאה ופירוד לבבות, ואמונה 'מבטלת-יש' לוהטת, האפופה ענן אדישות והתעלמות מהמציאות. כשאדם מביט על החיים באופן זה הוא מתחיל להסתגל לתודעה כפולה – מצד אחד ביקורתיות ואפילו שיפוטיות נוקבת כלפי מעשים לא ראויים הדורשים תיקון, ומצד שני אורך רוח, מידתיות, שלוות נפש ורגש אמיתי של אחווה לכל.

סוף סוף אחים שלא רבים אחד עם השני! ספר בראשית הוא מסכת שלמה של יחסי אחים. פותחים בקין שרוצח את הבל בגלל קנאה, ממשיכים בשיתוף הפעולה הנקודתי בין שם ויפת למען כבוד אבא, עוברים בהפרדה של ישמעאל מיצחק, ובבריחה של יעקב מעשיו, משתוממים מהדרמה שבין יהודה ויוסף הכוללת שבר ותיקון, ומסיימים בנוכחות השקטה של אפרים ומנשה, בהם מברכים את הילדים "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". היכולת של מנשה הבכור לשמוע בשוויון נפש מסבא ישראל שאפרים הצעיר יגדל ממנו מבלי שזה יעורר אצלו קנאה, היא הברכה האמיתית. לא עוד קנאות ותחרות אלא הכרה כנה בשונות ובמעלה של כל אחד. זה בסדר שאפרים "יותר" ממנשה. מנשה מכיל את זה לא בגלל רגשי נחיתות, אלא בגלל הכרה שלכל אחד יש מקום, שליחות, תפקיד וייעוד מיוחד שיכול לתת לו סיפוק ומשמעות. לזה מייחל כל הורה: לראות את ילדיו "מסתדרים" זה עם זה, מכירים זה במעלתו של זה ומפרגנים אחד לשני. כל אחד שווה בפני האין סוף, ו"אין לך אדם שאין לו מקום". 

זהו ה"סור מרע" שבו מסתיים ספר בראשית. ובנקודה הזו נפתח ספר שמות ב"עשה טוב": שלשיית אחים - מרים, אהרון ומשה - פועלים מתוך ענווה, שיתוף, והכרת המעלה המיוחדת דווקא של הצעיר שבהם, מצליחה להוביל עם שלם לחירות והשראת שכינה. 

הירידה למיצרי הגלות היא תוצר של קנאה ותחרות. יכולת העמידה בגלות מתאפשרת מהשקטת הקטנוניות הזו והכרה בערך העצמי, ואילו היציאה מעבדות לחירות קשורה ביכולת אמיתית לשתף פעולה מתוך הכרת מעלתו של אחיך הצעיר.

יעקב אבינו חולה. יוסף מגיע עם שני בניו להיפרד ולהתברך. יוסף ממקם את מנשה הבכור מימין ואת אפרים הצעיר משמאל, אך יעקב משכל את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים. אבל מדוע הוא משכל את ידיו ולא אומר למנשה ואפרים להחליף מקומות? אולי הוא רצה להעלים ממנשה את העובדה שהוא לא מניח עליו את יד ימינו. ואולי הוא רצה לברך אותם מהר לפני שיוסף ישים לב. זה הרי מה שקרה. יש לשים לב: עוד לפני שיוסף מספיק להגיב, יעקב מצליח לברך את נכדיו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". וזו אולי גם הסיבה שיעקב העדיף לשכל את ידיו ולא להחליף בין מנשה לאפרים - כדי להספיק לברך לפני שיוסף שם לב. ואכן, רק אחרי שקיבלו את הברכה יוסף מגיב לפגיעה במנשה: "וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה". אבל יעקב ממאן ואומר "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". עם כל הכבוד למנשה שגם הוא ודאי יגדל, בכל זאת "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ" והוא הראוי ליד ימין. יוסף משתתק. הוא חושב לעצמו: 'אבא, לא למדת כלום? שוב אתה גורם לאח הגדול לקנא באח הקטן? חוסר שוויון מוביל לאלימות!'. אבל גם מנשה שותק. הוא שמח בחלקו. והוא הגיבור של הסיפור. יוסף רואה את אצילות הנפש של מנשה ולא ממשיך להתווכח. וגם יעקב רואה את התגובה, או יותר נכון, את חוסר התגובה של מנשה. משום כך הוא מחליט להוסיף ברכה: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". הוא אמנם מברך את שניהם אך מתכוון לפרגן למנשה על הכרת מקומו, ועל הענווה שלו מול אחיו הצעיר שנועד לגדולות. מעתה, כל ההורים יברכו את ילדיהם שיזכו למידות טובות כמותו. אפרים אמנם זכה לברכה גדולה משל מנשה. אך בזכות מנשה זכו האחים להיות הברכה עצמה.

אפשר להציע הסבר נוסף לשיכול ידיו של יעקב. אולי יעקב רצה שמנשה יישאר בצד ימין. ולייתר דיוק – בצד רגל ימין. יעקב לא ביקש ממנשה ואפרים להחליף מקומות כי הוא לא רצה שיחליפו מקומות. הוא רצה לתת את יד ימין לאפרים ורגל ימין למנשה. יעקב הרי כופר ברעיון של הבכורה. מבחינתו בכורה זה דבר שניתן לקנות ולמכור כפי שקנה את בכורתו של עשיו. הוא הרי אוהב את רחל ולבן מזכיר לו ש"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" - אבל יעקב כשלעצמו לא מכיר בחשיבות של הבכור הביולוגי. מבחינתו בכורה זה דבר שניתן לאבד על ידי התנהגות פזיזה ופוחזת כפי שמוצאים בהמשך דבריו לראובן. הוא הרי רצה שיוסף יהיה הבכור וגם נותן לו נחלה כפולה ומחשיב את מנשה ואפרים כל אחד כשבט שמקבל נחלה נפרדת. יעקב אפילו מסביר ליוסף – "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". הסבר זה קצת מבלבל שהרי ראובן היה הבכור בעצמו. אז מה הכוונה "כראובן ושמעון"? למה לא לומר למשל 'כיששכר וזבולון' בצורה שלא תבלבל? אלא שזה בדיוק העניין: ראובן, שמעון, אפרים ומנשה – כולם שווים בעיני יעקב. ראובן – למרות שהוא ה"בכור" ה"אמיתי" שאיבד את מעמדו, שמעון – למרות שלא יזכה לברכה אלא לביקורת נוקבת על אלימותו וכעסו – בכל זאת הם חלק מהמשפחה וכל אחד מהם הוא ראש שבט עצמאי. וכך גם מנשה ואפרים, גם הם מקבלים מבחינת יעקב מעמד שווה לבני יעקב. כמו שראובן הבכור לא "יותר" משמעון, כך גם מנשה הבכור אינו "יותר" מאפרים. הם שווים בנקודת המוצא שלהם. זהו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". לכן יעקב לא רצה ממש "להחליף" את המקום של מנשה ואפרים. הוא רצה לברך אותם בצורה כזו שתבטא את הלך רוחו שאינה מייחסת חשיבות לבכור כשלעצמו. יותר מאשר רצה "להגביה" את אפרים, הוא רצה "להנמיך" קצת את מנשה, שלא יחשוב שהוא שווה יותר רק בגלל שהוא נולד ראשון. לכן הוא מניח ידו על ראש אפרים "כי" מנשה הבכור. "כי" במובן הפשוט של "בגלל". בגלל שמנשה הבכור לכן יעקב לא רצה שהוא יקבל את כל צד ימין, הוא השאיר לו את הרגל ולקח ממנו את היד. להראות שגם אפרים הקטן מסוגל להיות גדול יותר ממנו. מעתה, כל ההורים יברו את ילדיהם שלא יתרגשו מכך שהם בכורים או צעירים - העיקר לפי המעשים. גם הבכור יכול לאבד את חלקו וגם הקטן יכול לגדול ממנו. 

מעבר להסבר לפי הפשט שהצעתי למעלה ניתן לדרוש משמעות לכך שיעקב רצה להשאיר את מנשה דווקא בצד רגל ימין. בהשראת דברי ה"נתיבות שלום" על פרשתנו ניתן לראות את מנשה ואפרים כשני צדדים נחוצים במידתו של יוסף – מידת היסוד. היסוד הוא כח החיים והתענוג. כח זה זקוק לטיפול כפול. מצד אחד יש לרסן אותו שלא יפול בתאוות נמוכות ושפלות, ומצד שני לכוון ולתעל אותו לכיוון האמיתי שהוא ההליכה בדרכי ה'. וכפי שנאמר בתהלים לד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". מי שחפץ בחיים צריך לדעת גם לרסן את עצמו וגם לתעל את כוחותיו לעשייה חיובית. זהו "יסוד" החיים. מנשה ואפרים מייצגים כל אחד צד אחר של העניין. מנשה נקרא כך "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". שמו מבטא את השכחה של העבר המר שהיה ליוסף עד שהגיע לאן שהגיע במצרים. במובן זה מנשה מייצג את ה"סור מרע". אפרים לעומתו נקרא כך "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". אפרים מבטא את הפריון והשגשוג של יוסף. הוא רומז ל"עשה טוב". השאלה היא מי קודם למי. האם ה"סור מרע" או ה"עשה טוב"? יוסף הצדיק גורס שתחילה יש לסור מרע ורק אחרי כן לעשות טוב. קודם "זהירות" ורק אחר כך "זריזות". לכן הוא אומר לאביו להקדים את מנשה לאפרים. כי מנשה המייצג את ה"סור מרע" הוא הבכור ורק אחריו ניתן לעשות טוב. יעקב לעומתו חולק. מבחינתו אי אפשר לנתק בין ה"סור מרע" ל"עשה טוב". אמנם, הוא לא מבקש מאפרים ומנשה להחליף מקומות. הוא לא אוחז בתפיסה נאיבית לפיה ה"עשה טוב" הוא העיקר ובעקבותיו ה"סור מרע" יתמסמס מאליו. ליעקב יש דרך מורכבת יותר, המתאימה למידתו מידת האמת והתפארת. מידת האיזון. לשיטתו היכולת לסור מרע מאפשרת לעשות טוב באותה מידה שהעשייה החיובית משחררת את האדם מהשעבוד שלו לצדדיו הנמוכים. זה הרעיון בשיכול הידים. מנשה עומד מימין ישראל אך יד ימין על ראש אפרים.

אך לא בזאת תמה דרשתנו. לא  מדובר כאן רק על איזון אלא על משהו מדויק יותר. דווקא מנשה מתאים לרגל ימין ודווקא אפרים מתאים ליד ימין. מדוע? היד מבטאת את המלאכה והיזמה המחושבת, ואילו הרגליים מבטאות את ההרגלים שהאדם הורגל בהם והפכו לטבע שני אצלו. את הפסוק "וידו אוחזת בעקב עשיו" דרש הרב קוק כרמז לכך שיעקב יודע להשתמש לעיתים מזומנות ובאופן מלאכותי במידות שאצל עשיו הן טבע והרגל. מעתה נראה לומר שמידתו של מנשה, מידת ה"סור מרע" מתאימה במיוחד לרגל ימין, כביטוי לצורך של האדם לקנות לעצמו הרגלים טובים. הסור מרע מתאפשר כשאדם מסגל לעצמו הרגלים בריאים. הרגלים מקולקלים שאדם הופך לטבע השני שלו מביאים עליו צרות ורעות רבות. לעומת זאת, אפרים המייצג את ה"עשה טוב" מתאים דווקא ליד ימין המבטאת את העשייה החיובית של האדם. כאן לא שייך רק 'הרגלים בריאים' אלא יזמה ומעוף ומלאכת מחשבת. את "ברכת הבנים" – "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" – ניתן מעתה להטעין במשמעות מיוחדת. ההורים מתפללים על "יסוד" החיים של בניהם. שישכיל לתעל את כוחותיו לעשיה חיובית, בבחינת יד ימין על ראש אפרים, ולרסן את כוחותיו מכל רע, בבחינת מנשה העומד לימין רגלו של יעקב. "שיכל את ידיו כי מנשה הבכור" וגם לו יש חלק בבכורה ולכן לא החליף ביניהם אלא רק שיכל את ידיו.

פעמיים מבקש יעקב אבינו להיקבר עם אבותיו. שתיהן בשנת חייו האחרונה, כשהיה בן מאה ארבעים ושבע. בפעם הראשונה הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שיעשה עימו "חסד ואמת" בכך שלא יקבור אותו במצרים אלא עם אבותיו. הפעם השנייה היא ממש אחרי שבירך את ילדיו ולפני שאסף רגליו ונאסף אל עמיו. במילותיו האחרונות של יעקב הוא מזכיר את עפרון החיתי ואת השדה שאברהם קנה ממנו. הוא רוצה להיקבר דווקא במערת המכפלה שבאותה שדה "אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר". הוא מסביר: "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה". כולם הרי יודעים איפה זה מערת המכפלה. הם הרי גרו שם. מדוע חשוב כל הפירוט וההדגשה הזו?

אלא שכנראה הדבר לא היה פשוט כל כך עבור יוסף. אמנם יוסף נשבע ואמר שיעשה כדברי אביו אבל אולי יעקב חשש שיוסף ירצה להשאיר אותו במצרים, או לכל הפחות לקבור אותו ליד רחל ולא ליד לאה! ברגע שיוסף שומע שאביו חולה ונוטה למות, יוסף לוקח את בניו ומגיע להיפרד מאביו. עברו כנראה כמה שבועות או חודשים מאז הפעם שבה נשבע לאביו שיעשה כדבריו. (כתוב הרי "ויהי אחרי הדברים האלה", אבל מכל מקום מדובר היה באותה שנה שבה מת יעקב). אפרים ומנשה, שנולדו במהלך שבע שנות השבע, היו אז בשנות העשרים לחייהם. והנה, הדבר הראשון שיעקב אומר בפני יוסף ובניו זו ההבטחה האלוהית שקיבל על אחיזתו בארץ ישראל: " אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". לך יוסף היו חלומות והנה הם התגשמו, אבל דע לך שגם לי יש חלום. אתה חלמת שכולם משתחווים לך ואכן חלומך התגשם, ואני חלמתי על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אני חלמתי על חיבור ארץ ושמים, חיבור שיכול להתקיים רק כשבני ישראל רואים את ארץ ישראל כאחוזת עולם. פעם שעברה שנפגשנו השבעתי אותך לא לקבור אותי במצרים אבל אני יודע שהדבר לא פשוט עבורך. אמנם הסכמת לי ואמרת "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" אבל אני חושש שלא באמת רצית בכך. הפכת בצדק להיות כאן "איש אלהים" וכולנו לך משתחווים. אולי יש לך גם תוכניות להמשיך לקדש כאן שם שמים בארץ מצרים כשכולם עבדיך. אז דע לך שגם לי יש חלום על ארץ ישראל ואתה חלק ממנו. וכדי להראות לך עד כמה אני רציני, מבחינתי שני בניך "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה – כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" ויקבלו נחלה משלהם כשבטים נפרדים. כי מבחינתי אתה משהו בין האבות והבנים, אתה כמו "חצי אב", יש לך מעמד נפרד ומיוחד, בן זקונים יקר וקטן שלי.

יעקב ממשיך ומזכיר מיד את רחל אהובתו ואמו של יוסף: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם". את רחל נאלצתי לקבור בדרך, היא מתה כשילדה את בנימין. היית איתי שם ברגעיה האחרונים. ראית שלא הייתה לנו היכולת להתארגן ולקחת אותה עד מערת המכפלה כמו שאני מבקש ממך לעשות לי ולקבור אותי עם אבותי. לי היה את הרצון אבל לא הייתה יכולת. לך יש את היכולת. השאלה אם גם את הרצון. עכשיו הבה ואברך את בניך שאותם אהפוך לשבטים. אבל איפה הם? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה? וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו", מה זאת אומרת מי אלה? "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה"! אלה אפרים ומנשה? מתפלא יעקב, חשבתי שהם פקידים מצרים שבאו ללוות אותך. אמנם כבדו עיניי מזוקן ואני לא רואה טוב אבל הם היו נראים לי ממש כמו מצריים. וזה רק מחזק את התביעה שלי שתקבור אותי עם אבותי ושתראה את בניך כשנים משבטי ישראל שצריכים לנחול איתם בארץ כנען ולא כאן. כאן אין לנו עתיד. כאן זה רק תחנת מעבר עד שנתחזק.

"וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם... וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". מה זאת אומרת "כי מנשה הבכור"? היה צריך לכתוב "שיכל את ידיו כי אפרים יגדל ממנשה". למה לשכל את ידיו דווקא כי "מנשה הבכור". יוסף לא אהב את הרעיון וניסה לתקן את אביו שענה לו מיד "ידעתי בני ידעתי". אתה צריך להבין דבר פשוט – בכורה אמיתית אינה תכונה מולדת. אפשר לקנות אותה. מי כמוני יודע. אפשר לעמול עבורה ולזכות בה מחדש. הנה, תראה את יהודה למשל שהולך ותופס את מקומו של ראובן, ותראה אותך – אתה לא הבכור שלי ובכל זאת כרגע נתתי לך בכורה והפכתי את שני בניך לשני שבטים. מה יותר מתאים מכך שכשאברך אותם אכפור ברעיון הבכורה! זה הרי המסר שנושאים מנשה ואפרים בעצם הפיכתם לשבטים.

וגם אתה – אל תיתן לבכורה להגביל אותך. אתה נמכרת והתגלגלת למצרים וראית בכך תכנית אלוהית ובכך גלית גדלות נפש אמיתית כשהתעלת מעל רגשות הנקמנות וההתנכרות. אבל בוא לא נהפוך את התכנית האלוהית הזו שנועדה להציל אותנו מרעב, לגזירה שתתקע אותנו בגלות לנצח. אל נא תקברני במצרים. אל תעביר את קברי האבות למצרים! הסתכל נא על מנשה ואפרים ותראה איך שדברים שנראים כמו גזירת גורל, כמו "בכורה" ביולוגית שאין לשנות, גם אותם ניתן לשנות. "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". ומיד אחרי כן נאמר: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". אותו אלהים שהוריד אותנו לכאן הוא זה שגם ישיב אתכם אל ארץ אבותיכם. אתה תקבל "שכם אחד על אחיך", חלק אחד נוסף על אחיך, כמו בכור, כי תבין שאת גורלך אתה יוצר מתוך אמונה גדולה באלוהים ומתוך שימוש "בחרבך ובקשתך". וכשם שבנימין יזכה לנחול במקום שנקברה אמך רחל, כך גם בניך אפרים ומנשה ינחלו במקום שבו אתה תקבר, בשכם, בדיוק בתפר שבין נחלת שני ילדיך מנשה ואפרים.