בתחילת ספר במדבר, שהוא חומש הפקודים, נמנים בני ישראל לשבטיהם. "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". לקראת המסע מהר סיני לארץ ישראל מארגנים ובודקים את כוחות הצבא הראויים למלחמה. את המפקד הזה עורכים לפי סדר המחנות – ראובן שמעון גד, אח"כ יהודה יששכר וזבולון, אח"כ אפרים מנשה ובנימין, ואח"כ דן אשר ונפתלי.

שנים עשר שבטי ישראל מחולקים סביב המשכן לארבעה מחנות, לפי שיוך של האמהות: מצד מזרח, מול פתח המשכן, דגל מחנה יהודה, ואיתו שני אחיו הצעירים - יששכר וזבולון - כולם בני לאה. זה המחנה שמוביל ומנהיג. מצד מערב, דגל מחנה אפרים, ואיתו מנשה ובנימין. הם למעשה בני רחל - יוסף ובנימין. מצד צפון, דגל מחנה דן. איתו אחיו נפתלי. שניהם בני בלהה, ואיתם אשר בן זלפה. ומה עם גד? הוא מצורף למחנה הדרומי. מצד דרום, דגל מחנה ראובן, איתו שמעון וגם גד. למה דווקא גד? כי הוא הבכור של בני השפחות. כלומר, מדובר במחנה של הילדים הגדולים.

גם שבט לוי, היושב סביב המשכן, מחולק לפי משפחותיו. במזרח, מול יהודה, אהרון ומשה ומשפחתם. המנהיגים נמצאים ב"מזרח" וזוכים לשבת מול פתח המשכן. במערב, מול אפרים, בני גרשון - מי שנוטלים את יריעות המשכן. ויריעות המשכן הם המשכן עצמו, שכן הם ממש קרויים "משכן". (זה מתאים ליוסף המספק את הבסיס והמסגרת אל הרוח). בצפון, מול בני השפחות נמצאים בני מררי. הם נוטלים את קרשי המשכן. הם עושים בשקט את העבודה השחורה, הקשה, נטולת התהילה, ושאי אפשר בלעדיה. ובדרום, מול ראובן - בני קהת. הם נושאים על כתפיהם את כלי הקודש. כמו ראובן, הם לא מתאימים לגמרי להנהגה, ולפעמים גם קשה להם להפנים את זה (קרח), אבל יש להם מעמד חשוב.

לכל שבט יש אבן משלו על החושן. כל שבט יושב במחנה שלו עם מי שיותר דומה לו. חלוקה שעיקרה לפי אימהות, לפי הבית, לפי הקשר תרבותי עדתי מסורתי ומנטלי מסויים, שאותו אין לטשטש ועליו אין לדלג. ומתוך שימור הייחודיות הזו, ארבעת המחנות נמצאים במרחק שווה מהמקדש. "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו". למרות חלוקת התפקידים והמעמדות הברורה, מצד האמת המוחלטת, מצדו של האין סוף ברוך הוא - אף אחד לא יותר חשוב מחברו. 

חלוקת התפקידים והמיקומים המיוחדים לכל שבט גוזרת גם את הנבדלות של שבט לוי מיתר השבטים. שבט לוי נעדר מהמפקד שבפרק א, ועבורו מקדישים מפקד נפרד בפרקים ג-ד הנמתחים אל תוך פרשת נשא. ומעניין לראות שבמניין יצא שבט לוי מאוד קטן. הרמב"ן (ג, טו) תמה על הדבר, שהרי בניגוד לכלל השבטים שנמנו מגיל עשרים שנה, את שבט לוי מנו מבן חודש ומעלה ובכל זאת היו בו רק עשרים ושנים אלף, הרבה פחות ממנשה שהיה הקטן שבשבטים ופקודיו מבין עשרים שנה ומעלה הגיעו לשלושים ושנים אלף ומאתיים. הרמב"ן באחד מתירוציו מעלה את האפשרות שהדבר תלוי בעבדות מצרים: "ואני חושב שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ... אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים". ברכת הריבוי לה זכו שבטי ישראל קשורה לעימות הישיר והכואב בין עם ישראל והמציאות הקשה במצרים. באותה מידה ניתן להסביר את קטנותו של שבט לוי על רקע העובדה שהם לא קיבלו נחלה משלהם בארץ ישראל, ואם כן הם היו פחות שייכים ומתאימים להתגייס לצבא המלחמה על הארץ.

המפקד בפרק א הוא מפקד צבאי כאמור אך הוא נועד גם לבטא את הברכה ששרתה על השבטים הלוחמים שהרי בשבעים נפש ירדו למצרים ועתה הרי הם רבים כחול הים (וכפי שציין זאת רמב"ן). שבט לוי לעומת זאת פחות שייך למאבקים הארציים. הוא קשור למעגל הקרוב למקדש ולא למרחבים הנמתחים סביבו. לכן מבחינה כמותית שבט לוי אכן צריך להיות קטן יותר, כי הוא פחות שייך לחיים בעולם הזה הכרוכים במלחמות, ירושות ונחלות. וכדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף הלכות שמיטה ויובל: "לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם". זה אולי חידוש, אך החידוש המשמעותי יותר בפרשתנו הוא קטנותו של שבט לוי שלא היה רק חלק אחד מתוך שנים עשר (או שלשה עשר) השבטים אלא אף פחות מכך. וכפי שחישב הרמב"ן, שאם מעריכים את גודלו מבין עשרים שנה ומעלה, יוצא שהוא היה פחות מחצי השבט הקטן ביותר בישראל. מבחינה כמותית ניתן אם כן להעריך ששבט לוי תפס נופך של כחמישה אחוזים בלבד מכלל האוכלוסיה ולא מעבר לכך. כך יאה למי שסובב את המשכן, ושאחד מתפקידיו הוא לשמור על הגבולות והמידות. הוא צריך להיות קטן הכמות ורב האיכות. חיל השם קטן וחכם.

ספר במדבר עוסק במסעות בני ישראל במדבר, בתלאות הדרך, באתגרים ובניסיונות המלווים את העם בדרכו אל ארץ הבחירה. המדבר מסמל את הדרך הקשה והיבשה בין האדם לבין היעד הנכסף. ובהתייחס לחג מתן תורה שבפתח, אין זה מקרי שהתורה ניתנה דווקא במדבר: תכליתה של התורה היא להורות את הדרך – להנחות את האדם ההולך במדבר החיים מה בדיוק לעשות ולאיזה כיוון ללכת כדי להגיע אל התכלית.

"המדבר" כביטוי לפער בין העכשווי והעתידי, בין המציאות הריאלית ובין החלום האידיאלי, עולה דווקא בנושא צדדי לכאורה בפרשה – עניין פדיון הבכורות (במדבר ג, מד–נא).

משה מונה את כל הבכורות ואת כל הלוויים, והלוויים נכנסים בקדושה תחת הבכורות. אך מאחר שמספר הבכורות עלה ב-273 על מספר הלוויים, נדרש פדיון נוסף – חמשת שקלי כסף בעבור כל בכור מהעודפים. ומאז ועד היום יש צורך לפדות כל בכור מישראל בחמישה שקלים הניתנים לכהן, כדי לאפשר לבכור לחיות את חיי החולין הפשוטים בביתו.

אך מתעוררת שאלה פשוטה: אם כך נעשה במדבר – שהלוויים פדו את הבכורות – מדוע לא נמשיך בכך גם היום? מדוע שלא ימשיכו הלוויים לפדות את הבכורות, כאז כן עתה?

על כך עונים בעלי התוספות (בכור שור ועוד) בפשטות שהלוויים בני זמננו הם צאצאיהם של הלוויים שפדו את הבכורות בדור המדבר. לכן הם כבר "תפוסים" בתפקיד הזה, במעמד הקדושה שהוענק לאבותיהם, ואינם "פנויים" לפדות שוב את הבכורות. מנגד, הבכורות החדשים אינם צאצאים ישירים של אותם בכורות שנפדו – ואף אם היו, אין הדבר ניכר. לכן קדושתם לא פקעה מעצמה, ויש לפדותם שוב.

פדיון הבכורות על ידי הלוויים היה אפוא מעשה חד-פעמי, מהלך מכונן שהעביר את הקדושה מעם ישראל כולו לשבט לוי. אך קדושת הבכורה עצמה – איננה מסתיימת: היא חוזרת ומתחדשת בכל דור ודור, ולעולם אינה נעקרת מהשורש. לכן כל לידת בכור מזמנת צורך מחודש בפדיון. ואמנם מדובר במעשה טכני, חוזר ונשנה ואף מוזר – אך הוא נושא מסר עמוק וכפול: מחד, שכל משפחה בישראל שייכת, בעצם טבעה, אל הקודש ואל המקדש; ומאידך – שלעת עתה אי אפשר לממש את השייכות הזו באופן מלא.

לידת בכור משנה את מעמד האיש והאישה – מאנשים פרטיים לזוג הורים, למשפחה, לחלק מהעם. זהו צעד ראשון ביצירת דור חדש, המאפשר את רצף ההמשכיות הלאומית. הבכור הוא הקישור אל נצח ישראל, ולכן הוא מחבר כל משפחה אל המקום שבו מתגלה נצח ישראל – "והנצח זו ירושלים", כדברי רבי עקיבא במסכת ברכות. אלא שזה אידיאל יפה ומרומם, אבל אנחנו עדיין בדרך. וכמו במעשר שני, הדרך אל ירושלים עוברת ב"פדיון". כדי לקיים את החיים כסדרם יש לפדות את הבכור, לעת עתה. לפני שמגיעים ליום שכולו שבת, המציאות הריאלית מחייבת הבדלה בין קודש לחול, ולכן עבודת הקודש אינה מתבצעת על ידי הבכורות של כל משפחה, אלא נמסרת לכהנים המורמים מעם.

חטא העגל מבטא את העובדה שעדיין היינו בדרך – חסרי יכולת לשאת באחריות לאידיאל העליון. לפי המדרש, הבכורות הם שעבדו את העגל ולכן מיד איבדו את זכותם לעבוד במקדש. הם היו בכורות אבל ילדים, "נערי ישראל", לא בשלים. הם ביטאו את חוסר הבגרות של העם, את העובדה שהוא עדיין רק בדרך, ולכן את חוסר היכולת שלו לשמש בקודש. הלווים – שלא חטאו – תפסו את מקומם. כאשר ישוב עם ישראל למעמדו האידיאלי, יוכלו הבכורות לחזור לתפקידם לצד הכהנים, כפי שטוען "אור החיים" בפירושו לפרשתנו ולפרשת ויחי.

פדיון הבכורות, אם כן, איננו רק הלכה טכנית. הוא מזכיר לנו שלכל משפחה בישראל יש קשר פנימי אל המקדש, ומצביע על הדרך המדברית שעלינו עוד לעשות עד שיתמזג העתיד עם ההווה, ושקדושה תופיע גם בתוך חיי החולין – בתוך המשפחה עצמה, שבאמצעותה תתקיים הקריאה:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך הבתים והמשפחות.

נסיים בדרשה הידועה על יחסי מורים ותלמידים שמקורה בפרשתנו. בתחילת פרק ג נאמר: "ואלה תולדות אהרון ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני",

אבל בפועל "אינו מזכיר אלא בני אהרון" (רש"י). ובכל זאת –

"נקראו תולדות משה, לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (רש"י ע"פ סנהדרין יט).

מדוע שהבן ילמד תורה אצל חברו של האב, ולא אצל האבא בעצמו? מחמת אילוצי החיים. יש אינספור טרדות ועיסוקים – סיבות שונות שקשורות למציאות של "המדבר" ולא לאידיאל המושלם. אז המורה נחשב כאילו ילדו לתלמידו, אך דווקא בדרשה זו – שנראית מעליבה – טמונה תזכורת להורים שהם המורים האמיתיים של ילדיהם. כמו הכהונה, גם ההוראה הופרדה לתחום מנותק מהמשפחה – אך זה רק חלק מאילוצי הדרך במדבר. כאשר המטרה בסוף היא להכניס הן את הכהונה והן את ההוראה לתוך המסגרת הטבעית של המשפחה.

המפתח להבנת סדר הפרשה נעוץ בהבנה שעיקר השראת השכינה היא במחנה. אחר סידור המחנות והלויים מסביב המשכן משה מצווה לשלח מן המחנה "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". כזכור, מטרת עשיית המקדש היא לשכון בתוך בני ישראל. כפי שנאמר בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. באוהלים שלהם ממש. ובפרשתנו, אחרי תיאור סדר מחנות ישראל ולויה המקיפים את המשכן, אנו לומדים שהשכינה אינה שורה רק במשכן אלא בכל רחבי מחנה ישראל שמקיף את המשכן. לכן את הטומאה יש לשלח אל מחוץ למחנה: "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".

אחרי כן לומד משה על איסור המעילה ועל התיקון שלו על ידי קרבן אשם והוספת חומש: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו". מה מקום של פרשיה זו? חשוב לציין שלא מדובר במעילה "רגילה" של הנהנה מהקודשים, אלא מדובר באדם החייב לחברו כסף ונשבע בשם ה' שהוא לא חייב לו, ואחרי כן מבקש לשוב בתשובה ולתקן את אשר עיוות. אדם כזה נדרש לשלם קרן וחומש ולהביא קרבן אשם. הוא גזל מחברו אך התורה מתארת זאת כמעילה בה', ולכן הוא מביא קרבן דומה לזה של המועל בקודשים. אייל בן שנתיים ששוויו שני סלעים. הוי אומר שתקינות הסדר החברתי בין אדם לחברו היא גם כן חלק מהשראת השכינה במשכן. המחנה קשור אל המשכן. הוא חלק ממנו ומציאות של גזל כמוה כמעילה. ומה הדין אם הנגזל נפטר ואין לו יורשים? הקרן והחומש מגיעים לכהן. הכי מתאים שהכוהנים יקבלו את התשלום, וזאת כדי להבליט את הרעיון שהגזל שמתרחש במחנה פוגע בהשראת השכינה שבמקדש.

אחרי כן מגיעה פרשת סוטה. כשמתאמצים להיות טהורים וכשנדרשים לשלח מן המחנה כל מה שפוגע בהשראת השכינה, ישנה נטייה אולי להעלים את הבעיות. לא לטפל בהן. טהרנות מובילה לעיתים למצב שבו לא מסוגלים להכיל ולהודות בבעיות, ואז מעדיפים לטאטא או להשתיק אותן. אבל לא ככה שורה שכינה. בעיות לא נפתרות מאליהן. במיוחד כשמדובר בזוגיות שהיא הדבק שמלכד את המשפחות, שהן האטומים המרכיבים את האומה כולה. הבדיקה שנערכת לאישה שהתייחדה עם אדם זר מסוים אחרי שנאמר לה מפורשות שלא לעשות כן מתרחשת גם כן במשכן. כי טהרת המשפחה קשורה גם כן לאפשרות של השראת השכינה בישראל. אותה אישה שותה מים מיוחדים שהומס אל תוכם שם השם. אם מתברר שחרף התייחדותה עם אותו אדם זר היא לא חטאה, הרי שהיא מתברכת מהמים הללו. כל עניין הסוטה קשור למצב שבו עם ישראל היה במדרגה רוחנית ומוסרית גבוהה. רק אז התאפשרה הבדיקה הניסית המיוחדת של מי הסוטה. אבל כפי שנאמר במשנה במסכת סוטה "משרבו המנאפים – פסקו המים המרים". וכפי שדרשו בגמרא על הפסוק "ונקה האיש מעון" – "בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו – אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו" (סוטה דף מז). והוסיף הרמב"ן שאפילו אם היו בניו ובנותיו של אדם נואפים "ולא כהה בם" לא היו המים בודקים את אשתו. כלומר, מדובר בבדיקה ניסית שמתאימה למדרגה רוחנית גבוהה. אבל מכל מקום יש כאן קריאת כיוון ברורה. לא לטאטא בעיות. להתמודד עם המרירות, לנקות אותה, ולהתברך.

ואחרי כן פרשת נזיר. וכבר אמרו חכמים שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (ברכות סג). מה הוא ראה? הוא ראה איך החיים הרגילים עלולים לפתות את האדם אל התחום האסור והוא חושש שזה יקרה גם לו. לפעמים כדאי להתנזר קצת מהתחום המותר כדי להישאר קרוב לתחום המצווה ולא לגלוש לתחום האסור. מה שמיוחד בנזיר זה שמדובר בסוג של קבלת איסורים אינדיבידואלית. אדם זה אכן "מתנשא" מעל אחרים ואולי קרבן החטאת שמביא בסוף ימי נזירותו מכוון כנגד "התנשאות" זו. שידע הוא וגם אחרים שלא מדובר בהצבת סטנדרט נורמטיבי שכולם חייבים בו. גם זה חלק מהשמירה על טהרת המחנה. אותה נזירות התאימה לאותו אדם באופן אישי באותו פרק זמן. היא שמרה עליו מהדרדרות וזה בסדר גמור, אבל אין כאן הוראה לרבים. יש אפשרות להטלת איסורים אישית אבל אל לה לבוא על חשבון אחרים.

הרב חרל"פ רואה את הנזירות כאפשרות הניתנת לכל אדם מישראל לבחור להתנהג ככהן ולא להיטמא למתים. בכך היא גם מזכירה לנו שכל קדושת הכהונה נובעת מישראל. וזה מחבר אותנו לברכת כהנים הבאה אחרי פרשת נזיר. ברכה קדומה זו נאמרה כחלק מעבודת הכהונה במקדש. מעניין שלפני הברכה מובאות שתי מילים לכאורה מיותרות: "אמור להם". לכאורה היה מספיק לכתוב "כה תברכו את בני ישראל: יברכך ה' וישמרך". מה מקום המילים "אמור להם" שקודמים לברכה? אלא "שהכהנים חייבים לברך את ישראל כשישראל אומרים להם" (רבנו בחיי), וכפי שעושים בתפילה שהחזן מקריא לכהנים את הברכה. הוא חלק מהברכה עצמה, כי הברכה הזו גם כן באה מכוחם של ישראל. וכדברי הרב חרל"פ בשיחתו לפרשתנו:

"אמור להם – שעל הכהנים לדעת שהברכה מגיעה להם מכח ישראל, והם אינם אלא אלה המוריקים את השפע הגנוז בישראל לידי גילוי. אמור להם – שישראל נותנים להם את כח הברכה, מכח בחינת הכהונה הגנוזה בכל ישראל שנאמר בהם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט). וזהו הטעם שלא מצינו שנתייחדה ברכה לכהנים על שנעשו כהנים, ואין הכהן מברך 'שעשאני כהן', כי זה כלול בברכת "שלא עשני גוי", שאלמלי ישראל בעולם אין לכהנים דבר" (מי מרום יא, מאמר ח).

כשם שהברכה שמברכים הכהנים מהמשכן נאמרת מכוחם ובזכותם של ישראל. כך עיקר השראת השכינה הוא במחנה ישראל הסובב את המשכן, אלא שהמשכן הוא הצינור שמגלה את השכינה הטמונה בתוכם, בתוך ישראל. ומכאן חשיבות השמירה על טהרת המחנה, טהרת היחסים עם השכנים, וטהרת המשפחה, שכאשר איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. וכאשר שכינה ביניהם - זוכים ל"ועשו לי מקדש". במהרה בימנו אמן.

מה שיפה בברכות ותפילות זה שהן לא מוגבלות לחוקי המציאות הריאלית. בתפילה יכול אדם לגעת ברצון הכי טהור שלו בלי לעשות חשבון. בפרשתנו פרשת נשא מופיעה הברכה האולטימטיבית, ברכת הכהנים, ברכת השלום. ברכה זו, הנאמרת על ידי הכהנים באהבה, מתחילה מהבסיס והולכת ומטפסת שלב אחר שלב.

"יְבָרֶכְךָ ה'" - ה' יתן לך שפע של כל טוב.

"וְיִשְׁמְרֶךָ" - אך גם ידאג לשמור על השפע הזה, שלא ייאבד לך, לא בגללך ולא בגלל אחרים.

"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" - השפע עצמו ילווה בהארת פנים מיוחדת. זה לא רק שתקבל ברכה וזהו. אתה תרגיש קשר מיוחד בינך ובין ה'. תרגיש שהוא רואה אותך ומחייך אליך.

"וִיחֻנֶּךָּ" - הארת הפנים האלוהית הזו כלפיך תקרין את החן שבך כלפי חוץ. כולם ייראו כיצד אתה מואר ומלא בחן.

"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" - לא רק הבלחה חד פעמית של מאור פנים, אלא ממש "נשיאת פנים" קבועה. סוג של "אפליה" אלוהית לטובתך מול בעלי ריבך והמתנכלים אליך.

"וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" - ומתוך כך תזכה לשלום, ושלום מלשון שלמות. השלום הוא שיא השיאים של הברכה האלוהית, והוא בא רק אחרי השלבים הבסיסיים יותר של הברכה, השמירה, הארת הפנים, מציאת החן ונשיאת הפנים. 

לא רק שברכתך תהיה שמורה, לא רק שתמצא חן בעיניי אחרים, אתה תזכה גם למצוא את מקומך בעולם, ומתנגדיך לא יוכלו לערער עליו. והכל יבוא על מקומו בשלום. שנזכה!

האם ייתכן שהפסוקים הכי "משעממים" בתורה הם דווקא דרמטיים ביותר?

קרבנות הנשיאים מבטאים רגע של גדלות נפש מנהיגותית – דוגמה ומופת לאופן שבו הנהגה ישראלית אמורה להיראות.

בראשית, הביאו הנשיאים שש עגלות צב ושנים עשר בקר – שני שוורים לעגלה אחת. כל שור ייצג שבט אחד, וכל זוג שוורים נשא עגלה אחרת. כי הרי היכולת לשאת את המשכן תלויה בשותפות של כלל העם – ובעיקר בשיתוף הפעולה שבין מנהיגיו.

הקב"ה הביע את שביעות רצונו ואמר למשה: "קח מאִתם" (במדבר ז, ה). כך ראוי שנשיאים ינהגו – תוך הכרה בזהותם ושליחותם.

ובהמשך, ביום חנוכת המזבח – כל אחד מהנשיאים הביא רשימה זהה של קרבנות:

• קערת ומזרק כסף מלאים סולת מעורבבת בשמן

• כף זהב מלאה קטורת

• פרים, אילים וכבשים לעולה ולשלמים

• עז לחטאת

"זה קרבן נחשון בן עמינדב" – וזה גם קרבנו של כל אחד מיתר הנשיאים. כולם הקריבו את אותו הדבר בדיוק.

וכאן עולה השאלה המוכרת: אם כולם הקריבו אותו קרבן – מדוע התורה חוזרת ומפרטת את כולם אחד־אחד, שוב ושוב, כמעט ללא שינוי?

והתשובה – הנשיאים כלל לא נצטוו להביא את הקרבן הזה. הם פעלו ביוזמתם. ולא רק זאת – הם גם הצליחו להגיע להסכמה אחידה. איש מהם לא ביקש להבליט את סגנונו האישי.

הייתה כאן יכולת מנהיגותית נדירה: להקשיב זה לזה – לא להכריע, לא לדחוק, לא להשתיק, לא לדרוס. לא להילחם על הייחוד, אלא לבנות הנהגה מתוך הקשבה, התחשבות והסכמה.

הם הקריבו את האגו. הם זבחו אותו על המזבח. הם ויתרו על הנראות האישית – והציגו הנהגה שכולה שותפות, ענווה ואחריות לאומית.

ולכן, דווקא כשהם ויתרו על הבמה האישית – הם קיבלו אותה. ה' מצווה: כל נשיא יקבל יום משלו.

וכאן מתרחשת דרמה גדולה – שקטה, סמויה מן העין כמעט.

נתנאל בן צוער, שהקריב ביום השני, קיבל הזדמנות לבלוט. הוא היה יכול להביא קרבן אחר – אבל בחר להביא בדיוק את אותו הקרבן.

ומה שנשמע לנו היום כמו רשימה מונוטונית וחוזרת – קרבנות שנראים אותו דבר, יום אחרי יום – היה אז רצף של רגעים טעונים ומותחים. בכל יום נשמעה אותה שאלה חרישית: האם הנשיא הבא יחרוג? יבליט ויבדל את עצמו? או שיבחר להצטרף לשותפות ה"משעממת"?

והעם צופה – האם הנשיא הבא יפתיע?

אבל הנשיא הבא בחר להצטרף. וגם זה שאחריו. ועוד אחד. וכל יום שעובר הפך להפתעה מרגשת: עוד מנהיג שמוותר על הבמה, על הנראות, ובוחר בענווה ובשותפות.

יום אחרי יום – כל נשיא בוחר להקריב את אותו הקרבן בדיוק. לא כהעתקה טכנית, אלא כהכרעה עמוקה: גם כשאני מקבל את מקומי הייחודי – אני בוחר להיות חלק מן הכלל.

לא אחידות מדכאת של שתיקה והשתקה – אלא אחידות נושאת חיים של הסכמה ושותפות. וזו שיא המנהיגות הלאומית – כאשר מנהיגי השבטים השונים משתפים פעולה מתוך ענווה.

וכך, דווקא מתוך הפסוקים שנחשבים לא אחת ל"משעממים ביותר בתורה" – פסוקים שחוזרים מילה במילה, שוב ושוב, בלי חידוש לכאורה – דווקא מהם עולה הדרמה המטלטלת ביותר: היכולת להבליג, לוותר, להקשיב, לבחור בשותפות – ולא פעם אחת, אלא יום אחר יום, בכל יום מחדש.

בדומה לזה כתב הרב יעקב משה חרל"פ בשנותיה הראשונות של המדינה: "עברה העת של דאגת מפלגה לעצמה, הגיעה שעת הדודים שכל מפלגה תכיר את עצמה לשליח בעד הכלל כולו" (אגרות מרום, עמ' פח).

כל קרבן בפרשה הזו נשמע אותו דבר – אבל כל קרבן כזה הוא ניצחון ועמידה במבחן מנהיגות.

והתורה אינה מדלגת על הניצחונות הללו. היא כותבת כל אחד מהם, אחד־אחד, כדי שנזכור:

שיא המנהיגות הוא לדעת גם להתבטל כפרטים – כדי להיבנות כאומה.

וכך הנשיאים – דווקא כשהם ויתרו על הבמה, הם קיבלו אותה.

דווקא כשהם בחרו באחידות – התורה בחרה להאיר כל אחד מהם באור ייחודי.

בפרשתנו מסופר על החצוצרות, הן בהקשר המלחמה והן בהקשר קרבנות המועדים. בפרק י פסוק ט נאמר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם". הכתוב מצווה על תקיעה בחצוצרות בעת מלחמה, ומקשר אותה ישירות לזיכרון לפני ה' ולישועה.

בפסוק שבא מיד אחריו מובאת המצווה לתקוע בחצוצרות גם בזמנים של שמחה ובמועדים: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלוהיכם אני ה' אלוהיכם".

סביב הפסוק הראשון ויחסו לפסוק השני ניתן לזהות שתי מגמות פרשניות משלימות.

האחת רואה במלחמה הזדמנות לתשובה ותיקון רוחני. במבט זה, הצר החיצוני המאיים אינו אלא מראה המשתקפת מחטאי העם.

כך למשל כתב ר' יצחק שמואל רג'יו (1784–1855) בביאורו היש"ר: "בידוע שלא תהיה מלחמה עם האוהב... אך אם יחטאו לה' יבאו עליהם הצרים שלוחי ההשגחה להענישם". כלומר, המלחמה אינה אלא עונש על חטאינו, והצר הוא כלי ביד ההשגחה. בהתאם לכך, תפקיד החצוצרות הוא לעורר את הלבבות לתשובה: "ולכך צוה ית' שהכהנים משרתי מקדשו יריעו אז בחצוצרות, ובזה יזכרו וישובו אל ה', כדרך אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

רבי יעקב צבי מקלנבורג (1785–1865) בפירושו "הכתב והקבלה" מחזק פרשנות זו ומדגיש את ההשפעה הפנימית של התקיעה: "קול המרעיד יחריד לבב האנשים... אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה'". התקיעה בחצוצרות יוצרת הלם שמטרתו להעיר את האדם משכחת המצוות (ב3:00 לפנות בוקר) ולדחוף אותו לתיקון דרכיו.

כהמשך לגישה זו מציע הכתב והקבלה הבנה לקשר בין חצוצרות המלחמה וחצוצרות החגים וטוען "שבזמני המועדים שהם העתים שנקבעו אל השמחה... בנקל יוכל האדם לנפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב פן תאכל ושבעת ושכחת את ה' אלהיך, וכענין וישמן ישרון ויבעט, לכן המציא הוא ית' תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו העליונה... לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, ולא נתור אחרי שרירות הלב". אפשר להבין מדבריו שחצוצרות הקרבנות נועדו להזכיר את חצוצרות המלחמה וניסיה שיעוררו את הלב לתשובה ולא יביאו למצב של שמחה המקלקלת את השורה.

לצד גישה זו קיימת מגמה פרשנית רחבה יותר הרואה בחצוצרות המלחמה משהו רחב יותר.

במדרש הספרי מזוהה המלחמה האמורה כאן שסופה בישועה – 'ונושעתם' – עם מלחמת גוג ומגוג: "במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר... צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג".

בראייה זו, לתקיעת החצוצרות יכולה להיות משמעות מעבר לקריאה לתשובה ולתיקון החטאים.

הנצי"ב (1817–1893) ב"העמק דבר" מתייחס לקושי הלשוני בביטוי "תבואו מלחמה בארצכם". הוא מפרש, בעקבות תרגום אונקלוס, שהכוונה היא להתאספות נרחבת של לוחמי ישראל כאן בארץ לפני שהם יוצאים למלחמה בארץ רחוקה. התקיעה בחצוצרות, לדידו, מתרחשת בשלב זה של ההתכנסות כחלק מתפילה משותפת להצלחה במלחמה אליה עומדים לצאת.

רמז נוסף לרעיון של התחזקות לאומית לקראת היציאה למלחמה נתן למצוא בדבריו של רבי יעקב בן אשר (1269–1343) ב"בעל הטורים". הוא רואה במילה "תבאו" רמז ל"אבות" ("תבאו" אותיות אבות), ומלמד ש"שזכות האבות עומד במלחמה". הזיכרון לפני ה', לפי גישה זו, אינו רק תיקון המעשים הפרטניים אלא התקשרות מחודשת אל המסורת וחיבור לזכות האבות לקראת היציאה למלחמה.

כהמשך לכך יש לציין את פירושו של רבי יוסף בכור שור (מאה ה-12) על הזיכרון שמעוררים החצוצרות: "מה הוא הזכרון? שהרי בשמחתכם היינו במועדיכם ותקעתם על עולותיכם, וכשתתקעו ותריעו במלחמה יזכר לכם זכות הקרבנות ונושעתם". התקיעה בחצוצרות המלחמה מזכירה את תקיעת החצוצרות במקדש בזמן הבאת זבחי השלמים, ומכאן גם משמעותם של סמיכות שני הפסוקים.

אפשר להציע שלא רק "זכות הקרבנות" מועילה לישועה, אלא עצם הזכרת עבודת המקדש לפני היציאה לקרב היא זו שנוסכת משמעות עמוקה למלחמה כמלחמת גאולה ותשועה שמגמתה בניין בית המקדש.

אפשר אף לדייק יותר ולומר שהתקיעה בחצוצרות מזכירה לא רק את זכות הקורבנות ולא רק את השאיפה הכללית לבניין המקדש, אלא באופן ספציפי את שמחת המועדים בבית המקדש. טרם היציאה למלחמת הישועה, כבר מדמיינים את חגיגות השמחה שיהיו במועדים הקרובים ותוקעים בחצוצרות כדי להתחבר לחגיגות במקדש. פעולת התקיעה, למרות שהיא מתרחשת בהקשר של מלחמה, נעשית בחגיגיות, מתוך תודעה של "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" שצופה כבר לימי ההלל וההודאה בזמן זבחי השלמים והתודה שיבואו 'ביום שמחתכם ובמועדיכם'.

מדוע משה מבקש מיתרו "והיית לנו לעיניים" אם לפני כן ראינו ש"על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו"? אם יש עמוד ענן שמראה בדיוק את הדרך, מה צורך יש בעיניים של יתרו? אלא שכידוע לכולנו, לא תמיד אנו מבינים את האופן שבו רבונו של עולם מנהל את עולמו... וכפי שהסביר רמב"ן, שההליכה אחרי הענן הייתה בעצמה ניסיון לא פשוט. לפעמים בני ישראל נשארו במקום אחד זמן רב עד שהענן זז, ולפעמים היו אלה ימים בודדים ואפילו מספר שעות בלבד. רק התמקמו וכבר מתקפלים. לפעמים צריכים להתקדם הלאה דווקא כשרוצים לנוח, ולפעמים צריכים לשהות במקום מסויים למרות שכבר מרגישים מיצוי ורצון להמשיך הלאה. אבל מה לעשות ש"על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו" ולא תמיד הקצב הכללי וצורת ההתקדמות מובנת ומסתדרת לנו. משה יודע שהעם לא תמיד מבין את זה ורוצה להמתיק מעט את הניסיון הזה. לכן הוא מבקש מיתרו: "ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים", שתוכל בחכמתך לפקוח את עינינו ולנסות לתת לנו פשר מדוע אנחנו מרגישים תקועים במקום אחד כשאנו כבר רוצים להמשיך הלאה, ומדוע לפעמים מתקדמים כל כך מהר לפני שמספיקים לעכל כל מה קורה. (שמעתי מהרב אבישי מילנר)

תלונות ישראל מתעוררות שוב עם הנסיעה וההתרחקות מהר סיני. בהר סיני ישראל בטלים כלפי ה', וכשיוצאים לדרך מתחיל להתעורר צורך בעצמאות ועצמיות. מתחילים לגבש זהות. ומכאן באה ה"התאוננות" כלשון התורה, שהיא בעצם התלוננות על בסיס ה"אני". הצורך להרגיש נפרד. מכאן גם המתח שמתעורר פתאום סביב דמותו של משה, נציג השכינה ומי שעל ידו ניתנה התורה. כעת מתרעמים על משה שמוצג בפרשתנו כאמא שמניקה תינוק. ישראל מואסים באותה יניקה, הם מואסים במן שהיה בטעם של חלב. הם רוצים לאכול בשר דווקא. כמו ילדים גדולים. הם מרגישים שמשה מאפס אותם והם כמו תינוקות לידו. הם רוצים עצמאות.

משה מצידו לא מבין למה הם מרגישים ככה. הוא תמה: 'וכי אני הריתי את העם זה?! וכי אני נושא אותו בחיקו כמו אמא שמניקה תינוק!?' אנשים גדולים גורמים לנו לפעמים להרגיש קטנים, אך זה עניין שלנו, הם לא רואים את עצמם ככה. במיוחד לא משה המתואר בפרשתנו כ"עניו מאוד מכל האדם שעל פני האדמה". הם לא רוצים שהקרובים אליהם ירגישו חסרי עמוד שידרה, אבל לפעמים זה מה שיוצא, ואז באות תלונות מייאשות וצורך קצת להתרחק. ויש לראות את זה כחלק מתהליך ההתבגרות של ישראל. ואולי כך גם צריך להסתכל על חלק מהתלונות של תלמידנו וילדנו, כחיפוש עצמי והתבגרות בריאה. חלק  מהמסע המבורך מהר סיני אל ארץ הטובה.

(בהשראת דברים ששמעתי מהרב דניאל כהן)

זו הפעם הראשונה שעם ישראל נוסע מהר סיני אחרי שחנה סביבו כמעט שנה. עם ישראל מסודר סביב המשכן באופן מופתי. כל אחד מכיר את מקומו. כעת רק נשאר לצעוד כצבא אחד אל עבר הארץ המובטחת. והתורה מתארת במפורט את מקומו של כל אחד בסדר התנועה הלאומי הזה. דגל מחנה יהודה יוצא ראשון, גרשון ומררי מפרקים את המשכן ונוסעים אחריו, אחריו דגל מחנה ראובן, אחריהם בני קהת נושאים את כלי המשכן (וארון הברית מתקדם מהר לפני שבט יהודה), אחריהם דגל בני רחל, ואחריהם דגל מחנה דן המאסף לכל המחנות. הכל כל כך מסודר ומתואם. כשבני קהת מגיעים עם הכלים הם עוברים דרך מחנה יהודה שמקבל את פניהם נוכח חצר המשכן, וכשהם נכנסים לתוך קלעי החצר הם מוצאים כבר משכן בנוי ובתוכו ארון הברית. אחריהם מגיעים בני רחל ובני השפחות ומוצאים את מקומם במחנה המוכן כבר. לכל אחד מקום מדויק. הכל כל כך מתואם ומסודר.

ומעניין שדווקא מתוך כל הסדר המושלם הזה העם מתחיל "לאבד את זה", ומצליח להוציא ממשה משפטים שלא אמר מעולם. זה מתחיל במתאוננים שגורמים לה' להבעיר בהם אש שלא שוקעת עד שהעם צועק ומשה מתפלל. וזה ממשיך אצל האספסוף שמעורר תאווה ובכי בכל העם שדורש בשר, מואס במן, ואומר את הדברים בצורה כל כך מעליבה: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". הם זוכרים את החציר אך שוכחים שאפילו קש לא קיבלו לעבודת הפרך שלהם! הם רצו להיות קצת כמו חיות, לאכול חציר או בשר, אבל לא את המן הנקי והמלאכי שעינו כעין הבדולח. ולא משנה כמה שתלקט יותר או פחות – בסוף תקבל בדיוק מה שאתה צריך. ויש משהו בשלמות הזו שעוררה שדים של אנרכיה מתוך העם. משה מבין את זה וזה מפרק אותו: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". דברים כל כך חריפים מפיו של משה רבנו לא זכורים לי. מה קורה כאן? אלא שמשה יודע שבאמת לא יעזור כלום. מי שרוצה לפרק את המערכת ימצא כל סיבה להתלונן. לכן, גם אחרי שה' מצווה עליו לאסוף שבעים זקנים שישתתפו עימו במשא העם, וגם אחרי שה' אומר שהוא ידאג להם לבשר, זה לא מרגיע את משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם". דברים קשים. אין פתרון. וקשה להאמין שאת התשובה שה' נתן לו "היד ה' תקצר" משה לא ידע מעצמו. אלא שברור שיד ה' לא תקצר מלהביא בשר למליוני אנשים. אבל אולי היא כן תקצר מלגרום לעם להפסיק להתלונן. כשמשה אומר "מאין לי בשר" הוא לא תוהה מהיכן יגיע הבשר. הוא מציין את העובדה הפשוטה ששום בשר לא יעזור. הם ימצאו כבר סיבה אחרת לתלות בה את תלונתם. כי התעורר אצלם כח שמתנגד לאסתטיקה הסימטרית הזו שמוצאים במחנה שסביב המשכן. משה בעצם רוצה שה' ינהיג את העם ישירות, בלי התיווך שלו. אבל זו לא אפשרות ריאלית עדיין, ולכן הוא נאלץ להתפשר על הפתרון שמציע ה'. תיווך מוכרח להיות אבל באמת לא הכל צריך ליפול עליך ולכן שבעים זקנים יעזרו לך.

וכאן ניתן להסביר את התגובה של משה כלפי נבואתם של אלדד ומדד שנשארו במחנה ולא הצטרפו לשבעים האיש שקיבלו מרוחו של משה. יהושע מאוד נלחץ מהעובדה שיש שני נביאים העומדים מחוץ לסדר הריכוזי סביב משה. אבל משה מצידו מבהיר שוב ושוב את עמדתו – הוא מצידו לא רוצה בכלל להנהיג את העם. לא הוא "ילד" את העם, אלא ה' "ילד" את העם. עם ישראל הם "בנים" לה'. לכן מבחינתו עם ישראל יכול לעמוד ישירות מול ה'. הוא יודע שזה גם השורש העמוק לתלונות של העם. הם רוצים משהו יותר גדול מהסדר המוגבל הזה. הם רוצים לעמוד ישירות מול ה'. העם הזה לא רוצה מרות אלא חופש, ולכן משה אומר ליהושע: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". מבחינתו של משה, אחרי יציאת מצרים, מתן תורה, והקמת המשכן, יכול להיות שהגיע הזמן לשבור עוד כמה מיצרים ואולי הגיע הזמן ש"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). ואם לא הגיע הזמן לכך, אז הרעיון של שבעים הזקנים הוא לפחות התקדמות לכיוון הזה - שהרוח המיוחדת של משה מתבזרת לכלל העם. הוא לא ראה את הזקנים כפי שיהושע אולי ראה אותם - ככפופים למרותו של משה. מבחינתו של משה הוא רצה שהזקנים יהיו עוד נציגים של ה' בכבודו ובעצמו, לא נציגים של משה.

וזה גם קשור לסיפור החותם את הפרשה. מרים ואהרון מדברים על "האישה הכושית" שלקח משה. אישה שאי אפשר להתבלבל – ברור שמבחינה אתנית היא מעם אחר. יש לה צבע עור אחר ותוי פנים אחרים. ואחי משה תוהים מדוע הוא לוקח אישה שאינה מעם ישראל? האם זה בגלל שהוא צריך להתנשא על העם, כמנהיג מורם מעם? הרי גם בנו דיבר ה', גם אנו קיבלנו נבואה. ואז ה' מתגלה ואומר להם שמשה הוא עניו מכל אדם, וזה שלקח אישה מחוץ לישראל (חוץ מהעובדה שהוא התחתן איתה לפני שבכלל חשב לחזור למצרים, אבל נניח לזה כרגע) זה לא מגיע מהתנשאות אלא להפך, מענווה. הוא לא מרגיש במעמד מיוחד כמו הכהנים למשל, שאסורים להינשא לגיורת. וכאן ה' מסביר להם את ההבדל ביניהם לבין משה: הם נביאים שרואים מראָה (קמץ), רק השתקפות. אבל משה רואה מראֶה (סגול). הוא רואה ישירות, בלי מסכים, בלי חלומות וחידות, אלא פה אל פה. הוא לא שייך במושגים של מחיצות, של דיסטנטס, של מדרגות, של התנשאות, של למעלה ולמטה. הוא כללי, פשוט, עניו. לכן הוא לא מעוניין שכל הזקנים הנביאים יהיו כפופים רק לו. הוא שמח שיש גם אלדד ומידד שמתנבאים במחנה בפני עצמם. לכן הוא גם מבין את עומק התלונות של ישראל כהתגלמות פגומה של שאיפה רוחנית עצומה.

מה הופך אדם להיות כמו כלב בן יפונה שיודע לומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"? מהיכן שואב אדם כוחות גם כעבור 40 שנה, כשהוא בן 85, לומר "ככוחי אז, וככוחי עתה, למלחמה ולצאת ולבוא" (יהושע יד)? מה מיוחד ביהושע וכלב, שלא נכנעו לפחד של "ראשי בני ישראל" שברגע האמת טענו "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו", ומשם הדרדרו לשקר והוצאת דיבה, עד אשר מצאו את מותם במגפה לפני ה'? אולי אפשר להציע שהסוד טמון בתודעה המסורתית העמוקה שהייתה ליהושע וכלב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". נתאר כיצד לפני צאתו לדרך, ניגש יהושע אל משה רבו וביקש ממנו ברכה ועצה טובה. משה נענה לו בשמחה, הוסיף י' לשמו ובירך אותו שה' יציל אותו מעצתם של מרגלים, כלומר, שיידע להיות אותנטי ולא להיסחף אחרי זרמים והלכי רוח לא טובים. אבל למה רק יהושע זוכה לברכה? אפשר להבין בפשטות שלמשה היה עניין מיוחד ביהושע תלמידו. אבל אפשר גם להציע שיהושע היה היחיד שביקש ברכה... יתכן שאם האנשים הנכבדים האחרים היו גם כן ניגשים אל משה, מן הסתם גם הם היו זוכים לקבל ברכה וחיזוק. אבל הם כנראה לא ראו צורך בכך, לרוב מעלתם וכבודם. נדמיין את הרגע הזה במהלך הדרך ממדבר פראן, בו יהושע מספר לכלב איך זכה לקבל ברכה מיוחדת ממשה. כלב תופס את ראשו בידיו ומבין מה פיספס. אך יש לו פתרון. "ויבוא עד חברון". לא נאמר 'ויבואו', אלא 'ויבוא'. כלב לבדו. הוא סטה משיירת התיירים והלך לחברון להשתטח על קברי אבות. יהושע פונה לרבותיו וכלב פונה לאבותיו. שניהם יחד מלמדים שהכח שהאדם שואב על מנת להתמודד עם רוחות זרות ומזוייפות טמון בקשר שלו עם משפחתו ועם בית מדרשו. ההורים, הרבנים והספרים לא יגידו לך בדיוק מה לעשות ואי אפשר להשליך עליהם את יהבך. אבל הם מצפן חשוב. "מרבה ישיבה - מרבה חכמה, מרבה עצה - מרבה תבונה". אולי בהבנה הזו טמון ההבדל בין חיי גאווה ופחד של "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו", ובין חיי ענווה וגבורה של "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"!

המושג 'מרגלים' מופיע לראשונה בתנ"ך בהאשמתו של יוסף כלפי אחיו, ולאחר מכן אצל יהושע השולח שני אנשים לא ידועים לרגל את יריחו בלי שאף אחד ידע. לעומת זאת, בפרשתנו, העוסקת ב"חטא המרגלים", המילה 'מרגלים' אינה מופיעה כלל בפסוקים, אלא 'תרים' – מלשון "לתור את הארץ". מדובר בפמליה מכובדת של נציגי העם, ששמותיהם ידועים. וכשהם שבים, הם מוסרים את דיווחם בפני העם כולו ולא רק בפני המנהיגים. כלומר, נראה שהמשלחת שנשלחה על ידי משה אינה משלחת ריגול צבאית שמטרתה לבחון דרכי כיבוש, אלא קבוצת "תיירים" המבקשים להתרשם מיופיה וטובה של הארץ, כנראה כדי לעורר בעם חשק לעלות אליה.

אלא שלא מן הנמנע שלצד תפקידם הגלוי כ"תיירים", היה להם גם תפקיד סמוי כ"מרגלים". בניגוד למרגלים של יהושע שהיו צריכים להסתתר, כאן המרגלים הסתתרו בתוך המשחק של "תיירים". כלפי חוץ היו תיירים, אך הכוונה הייתה לרגל ולאסוף מודיעין.

הרמב"ן מסביר שבתחילה, אותם מרגלים-תיירים לא העזו לשקר בפני משה ואהרון, ולכן אמרו את האמת: הארץ טובה מאוד, אך עמה חזק ואין סיכוי לכבוש אותה. זו הייתה דרכם העדינה להביע את דעתם ולשכנע את העם לא לעלות. אך כאשר ראו שהם אינם מצליחים לשכנע את הקהל, במיוחד לאחר שכלב היסה את העם ועודדו בדברי כיבושין – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" – הם שינו טקטיקה. בלילה, הרחק מעיני משה ואהרון, הם ניגשו אל העם והוציאו "דבה" על הארץ, כלומר, שיקרו וטענו שהארץ "אוכלת יושביה" ושאנחנו נחשבים קטנים כמו "חגבים" בעיני יושבי הארץ הנפילים. הם ידעו שמשה מכיר את הארץ ויכחיש את שקרם, ולכן עשו זאת בסוד, באוהלים, כדי לערער את דעת הקהל מאחורי גבו של המנהיג. אך גם כאשר העם כבר היה מושפע מהשמועות ופנה למשה בבכי ותלונה של "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו", הם לא העזו לומר בגלוי שהארץ רעה, אלא חזרו על הטיעון המקורי שכניסה לארץ תוביל לנפילה בחרב. משה מצידו, עמד על כך שאין זו אלא מיעוט אמונה – חוסר אמון ביכולת ה' להילחם למענם. ואכן, פרשת המרגלים מלמדת אותנו שיעור באמונה ואחיזה במציאות.

האם אמונה יכולה להיות עיוורת ומנוגדת לשכל הישר? בוודאי. לא חסרות דוגמאות לאמונות שמתעקשות להתעלם מנתוני המציאות. אולם, התורה מחנכת אותנו לאמונה מפוקחת ומפוכחת. זוהי אמונה שאינה מכחישה את המציאות הקשה, אלא רואה אותה נכוחה ומבינה מה נדרש לעשות. כדי לפעול על פי המציאות ולעמוד מול האתגרים, נדרשים גבורה ואומץ. אלו אינם יכולים להתקיים ללא אמונה – אמונה בה', אמונה בהשגחתו על ישראל עמו, ואמונה של כל אדם בכוחות הטמונים בו. זוהי אמונה שמסייעת להתחבר אל המציאות, ואינה מאפשרת לפחד לעוות את תפיסת המציאות. לפעמים דווקא חוסר בגבורה ובאמונה הוא הגורם לבעיה בהבנת המציאות. וזה היה חטא המרגלים.

משה האשים את המרגלים בחוסר אמונה. הוא זיהה מה עבר על אנשי המעלה הללו. חוסר האמונה שלהם גרם להם לניתוק מעצמם ומהמציאות. הם "נכנסו לתפקיד" יותר מדי והזדהו עם הדמות החיצונית שלהם כתיירים, כבעלי דעה ומעבירי ביקורת. הם הפכו לקובעי מדיניות בעיני עצמם, במקום לאנשי מקצוע שנדרשים להוציא אל הפועל את משימתם באמונה. חוסר אמונתם גרם להם לפחד, לשיבוש בהבנת מקומם ותפקידם, לניתוק מהמציאות, ולמסע מסיונרי מטורף וערמומי במטרה לעשות נפשות לתפיסתם המעוותת. חוסר האמונה שלהם הוביל אותם לאמונה עיוורת בשקר שבדו מליבם.

לעומתם, יהושע וכלב, שוודאי נחשבו בעיני המרגלים ל"משיחיים" ואף "הזויים", הם הדוגמה המובהקת לאמונה מפוקחת. הם לא הכחישו את כוחם של יושבי הארץ, אך האמינו שעם עזרת ה' יוכלו לכבוש אותה. אמונתם העניקה להם גבורה, וזו אפשרה להם לראות את המציאות כפי שהיא באמת.

קריאתו המהדהדת של כלב "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" - אינה רק מבע של אמונה טהורה ומרוממת, אלא של תפיסת מציאות ריאלית ומחוברת.

קשה לתאר את גודל השבר שאירע לעם ישראל כשהתברר לו שעליו להישאר עכשיו ארבעים שנה במדבר. יום לשנה יום לשנה. זו ממש טראומה! הם חשבו שתכף יכנסו לארץ המובטחת והנה כעת מתברר להם שלא רק שלא יחזרו למצרים כפי שקיוו אלא שהם פשוט יסיימו את שארית חייהם במדבר ושם ימותו. הם נשארים במדבר וזהו. וזה משבר נוראי. דור שלם צריך לשנות את כל הזהות שלו וכל משמעות הקיום שלו.

דור שהיה צריך להיות "דור הכניסה לארץ" צריך לההפך ל"דור המדבר". הוא צריך להפוך להיות עוד "חוליה" בשרשרת הדורות. הוא בעצם צריך להמציא את אותה "שרשרת הדורות" של עם שרק נולד. הוא צריך לעצב את התודעה הגלותית שתאפשר בבוא היום את הגאולה. הוא צריך "להיות בדרך" ולהחזיק מעמד ולפעול למען חינוך הדור הבא שהוא זה שיזכה אולי להיכנס לארץ. דור שלם הפך ברגע להיות מעבירי השמועה ומדריכי הדור הבא ובעצם יצר את תודעת המסורת. התוכנית המקורית הייתה להצמיד את ארבע לשונות הגאולה (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי) ללשון החמישית - והבאתי אתכם אל הארץ. והנה מסתבר שיש כעת עוד הרבה דרך שצריך לעבור בגלות המדבר בין ה"ולקחתי" ל"והבאתי".

זו המסקנה שצריכה הייתה להתקבל כתוצאה מהגזירה הנוראה, אך היא לא באה מיד אלא קדמו לה שתי תגובות אימפולסיביות, הפוכות במהותן, שבאו מיד אחרי שמוציאי הדיבה מתו במגפה:

התגובה הראשונה היא זו של המעפילים, שניסו לתקן מיד את הקלקול, בנחישות מעוררת השתאות, אך מבלי להבין שיש דברים שדורשים זמן. כמו למשל כשאדם פוגע בחברו ומיד מבקש סליחה, אך לא מבין מדוע חברו עדיין פגוע. הרי הוא אמר סליחה והתכוון מכל הלב, אבל הוא לא מבין שהכרה שמביאה חרטה יכולה להתרחש ברגע אחד, בעוד שכדי להתאושש מפגיעה לוקח זמן, גם אם הפוגע מתחרט בכנות. "והיא לא תצלח" אומר להם משה. היא לא. עכשיו לא. אחר כך אולי כן. אבל הם לא שמעו ולכן סופם שהוכו עד חרמה בחרב העמלקי והכנעני.

התגובה השניה היא זו של המקושש. אבל לפני המקושש מוזכרות כמה מצוות שמתקיימות רק בארץ ישראל ומבקשות להזכיר לעם שיש עתיד. הדור הבא יכנס ל"ארץ מושבותכם", יביא קורבנות בבית המקדש ויפריש חלה "מלחם הארץ". הדור הנוכחי יצטרך ללמד את הדור הבא את המצוות הללו כדי שיהיו מוכנים כשיגיעו לארץ. ה' מוסיף שם עוד משהו על סיטואציה שבה ציבור שלם הופך להיות "מומר בשוגג" ומלמד שגם במצב כזה יש אפשרות לתקן. והדבר דומה למצב העם שרצו לשוב למצרים ולהתנער מהכל (ראה רמב"ן). ה' למד את העם שיש אפשרות כזו של "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה". אלא שדרושה כאן סבלנות שלא הייתה למעפילים.

המקושש הבין שהאופציה של המעפילים אינה מעשית, אך לא היה לו רצון להמתין לדור הבא. הוא מבטא את הייאוש שמוביל להתפרקות וזריקה של הכל. הוא מוריד ראש ורואה רק כמה עצים שהוא יכול לקושש לצורך הרגע. מה שנשאר לו זה רק הכאן ועכשיו. לשרוד. כי החלום הגדול התרחק ממנו. מבחינתו המסורת מדור לדור היא לא אופציה. אם אין לו ארץ ישראל עכשיו, אז גם תורה אין לו. הוא לא רוצה תורה של תלמוד בבלי, וגם לא שבת יהודית בשטייטל. אם אין לו ארץ ישראל אין לו כלום והוא זורק הכל. אך גם זו לא אופציה וסופו שנרגם באבנים ומת. (אמנם לפי דעה בחז"ל שהמקושש היה צלפחד, הוא מצא את תיקונו דרך חמש בנותיו שזכו להיות סמל של התנחלות בארץ)

אחרי המקושש באה פרשת ציצית ללמד אותנו שיש דרך אחרת. המעפילים ניסו "לרפא שבר גדול על נקלה" והמקושש התייאש מראש. הציצית מלמדת אותנו דרך של סבלנות. שכל חלום גדול מורכב מהרבה צעדים קטנים, כשם שכל בגד מורכב מהמוני חוטים דקים. הציצית מלמדת אותנו שיש ערך לצעדים שעושים במדבר יום לשנה יום לשנה, ושרק ככה ניתן בסוף להגיע ל"ארץ אחוזתכם" ולאכול מ"לחם הארץ". הציצית היא כמו מדים המזכירים לנו מי אנחנו ומה אנחנו. ולכן דגל ישראל שלנו הדומה לטלית רומז עליה. כי היא מחברת אותנו אל העתיד הרחוק והמתוק כבר כאן ועכשיו. היא עוטפת ומחבקת אותנו מכל הכיוונים ונותנת לנו כח לעשות את הצעדים הקטנים הבאים.

מצוות ציצית מצווה חביבה היא עד מאוד. ומיוחדת מאוד. מי שלא לובש ציצית אינו עובר עבירה, שהרי הבגדים של ימינו לא כוללים ארבע כנפות וממילא אינם חייבים בציצית. ובכל זאת, מי שבוחר ללבוש ציצית הרי שהוא מקיים מצווה מן התורה, שהרי הוא לובש בגד עם ארבע כנפות שחייב בציצית. יש כאן תופעה נדירה ובה אם לא קיימת את המצווה לא עברת על "ביטול מצוות עשה", ואם כן קיימת את המצווה - לא רק שהחמרת על עצמך ועשית משהו 'מעבר' שהוא "לפנים משורת הדין", אלא שממש קיימת מצווה שהתחייבת בה. יש דברים שחובה לעשות גם אם לא רוצים, יש דברים שרוצים לעשות גם אם לא חייבים, וכאן יש הזדמנות נדירה - משהו שמתחייבים בו רק אם רוצים, או משהו שרוצים להתחייב בו. הווי אומר, בלבישת ציצית כיום, נמצאת הכמיהה להיות "גדול המצוּוה ועושה", וטמונה הבקשה העמוקה לבחור להיות עבד ה'. ואכן כל עניינה של הציצית הוא זכירת המצוות, עד שאמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

הדבר הכי הרסני שאדם יכול לעשות לעצמו זה להשוות את עצמו לאחרים. כי תמיד יהיו יותר טובים ממנו. וגם אם הוא ממש הכי הכי - תמיד יהיה מישהו יותר! תמיד. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. מהעולם המיוחד בשבילו. מה זה "מוציאה"? החיים בולעים אותו. לקרח היה הכל אבל הוא קינא במי שהיה לו יותר, ולכן בלעה אותו האדמה. התורה מבקשת להביע את חוסר הסבלנות שלה כלפי הקנאה. "קרח רדף אחרי דבר מה שאינו שלו (כהונה) - את שלו איבד (לויה), ואת הדבר שרדף אחריו לא הרויח" (ע"פ זהר ח"ג קעו ב), ונמצא קרח מכאן ומכאן. "ורקב עצמות קנאה" – המקנא גורם להרקיב את ה"עצמיות" שלו (שמעתי מהרב יעקב פישר).

אבל מי הרי לא מקנא? ואיך אפשר שלא לקנא? ובכן, כשאני מקנא במישהו, סימן הוא שלא מצאתי עדיין את עצמי, ואני בעיצומו של החיפוש (שמעתי מהרב ראובן ששון). לא טוב לי עם עצמי ולכן אני מבקש לחקות אחרים. וכאן הטעות. השטות. חז"ל שואלים "קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?" דורש הרבי מקוצק: 'קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו - להיות פיקח?' אולי אני חושב "חשבונות רבים" יותר מדי, במקום להאמין ביושר שיש בי? להיות חכמולוג זה לא כזה חכם. בסופו של דבר, אדם מסוגל לדעת מה טוב לו ומה מתאים לו, ואם יהיה קשוב ונאמן לעצמו, יצליח לבנות את עצמו ולהביא ברכה מיוחדת לעולם. בכך, את מקום הקנאה תתפוס השמחה בהצלחת חבריו, הפירגון להם, וההשראה שניתן לקבל מהם.

לפעמים שומעים ש"לכל אחד יש תחליף", וש"זה לא משהו אישי". ובכן, אני מעדיף לחשוב ש"לאף אחד אין תחליף, ושהכל אישי". כל אחד מאיר בעולם גוון יחיד ומיוחד של האין סוף ברוך הוא, וכולם שווים בפניו, דווקא משום השונות. משום שאין בגוון של זה מה שיש בגוון של זה.

אחד הניסים במקדש היה "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה). כשעמדו כולם יחד היה מאוד צפוף, ובכל זאת היה מספיק מקום לכולם להשתחוות. ונראה לי שיש כאן גם רמז מתוק: כאשר אדם מתעקש ו'עומד על דעתו' כל הזמן, אז צפוף בסביבתו, אין סביבו אוויר. לעומתו, אדם שמוכן 'להשתחוות' לחברו, לפנות לו מקום, אז הוא מוצא שיש מקום לכולם.

וכעין זה ציוו חכמים: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ). ככל שאדם גדל ומתפתח כך הוא יכול לבחור להיות יותר ויותר 'קשה' עד שממש 'צפוף' סביבו. אך הוא יכול לבחור להיות 'גמיש' יותר עד שהסובבים אותו ירגישו 'רווחים'. "כי הקנה כאשר עולה מעלה, כל עוד שעולה - כופף ראשו. והארז הוא הפך זה, מפני שהוא קשה, כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף." (מהר"ל, נתיב הענוה).

וכעין זה אפשר להבין בפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז). ופירש רש"י: "לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו - כן הוא מראה לו פנים". ושאלו חסידים מדוע המשל הוא דווקא ב'מים' ולא פשוט ב'מראה'? ותירצו בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא "כי כשאדם רוצה לראות צורתו בבבואת המים הוא צריך להתקרב מאוד למים ולהתכופף... צריך להכניע עצמו." (קול מבשר ח"א)

אחת לשנה בא קורח ומלמד אותנו כמה מסוכנת היא הקנאה העיוורת והעיקשת. עד כמה אדם שלא יודע להתכופף בפני חברו, עלול 'לשרוף' את עצמו באש שתצא מן השמים, או 'להיבלע' על ידי מעט המקום שכבר יש לו. מי שרודף אחרי מה שאינו שלו - בסוף מאבד גם את מה ששלו (זהר).

אך עדיין יש לשאול איך עושים את זה? איך לא נופלים בטעות של קורח? הרי ככל שאדם חכם יותר ויודע יותר, לכאורה הוא עלול להפוך ביקורתי וממורמר יותר כלפי דעתם ועמדתם ואף הווייתם של אחרים - הנתפסים אצלו כ'טעות' במקרה הטוב וכ'טפשות' ואף 'רשעות' במקרה הפחות טוב.

אלא שכנראה אכן מדובר בנס. אחד הניסים שהיו במקדש. אך זהו נס שניתן לסמוך עליו. ההזדקקות אל הקודש, הנגיעה והחיבור של אדם אל דברים שבקדושה, בפשטות ובתמימות, היא כנראה המאפשרת את הענווה הזו. היא השומרת על הגמישות ומשכללת את יכולת ההתכופפות דווקא ככל שמתרבה ההתעלות.

במחלוקת קרח ועדתו יש לפחות שלשה תתי סיפורים שונים.

יש את קרח ועדתו ו250 (הבכורות?) שמתנגדים לכהונת אהרון. כנגד טענתם שכל העדה כולם קדושים משה מגלה הבנה מסוימת ומוכן בהגינות לערוך בדיקה. אלא שהוא יודע מה תהיה התוצאה ומנסה להרגיע אותם שהרי יש כבר להם לוויה אז בשביל מה כל כך קריטי גם כהונה? "רב לכם בני לוי... ובקשתם גם כהונה".

אחר כך הוא מנסה לפנות אל דתן ואבירם כדי להבין מה הם רוצים אבל הם בכלל לא מוכנים לדבר איתו. הם סתם מחרחרי ריב וכמובן פוסלים אותו במום של עצמם וטוענים שהוא משתרר עליהם וגורם להם למות במדבר. כנגדם משה מגיב בחריפות. הוא לא מוכן שיכפישו אותו סתם כך. "לא חמור אחד מהם נשאתי".

ויש את המון העם המוסת שקרח מצליח להקהיל איתו נגד משה ואהרון. משה לא נרגע מהעלבון האישי וכבר ופתאום כולם נגדו. כאן כבר משה אמור להשבר, וה' לא מקל עליו כשהוא מדובב בשבילו את "היצר" עם ההצעה הנוחה והמפתה לכלות בן רגע את כל העדה. אבל משה ואהרון מתגלים באצילותם ודוחים בתוקף את ההצעה: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? ה' מוכן לרדת מהרעיון אך מזהיר שדתן ואבירם עומדים להפגע אז כדאי לכל מי שסביבם להתרחק. משה מזהיר את העדה ומיד האדמה בולעת את דתן ואבירם, ואת כל מי שמסביב שלא מספיק לברוח. תוך כדי כך אש יוצאת מאת ה' ושורפת את 250 מקטירי הקטורת. (קרח עצמו כנראה גם נשרף, אך בפרשת פנחס כתוב שבלעה אותו האדמה. אולי הוא חטף בכפליים).

מיד אחרי ההלם מהאירוע הניסי הזה, העם שוב מתלונן ומפנה אצבע מאשימה כלפי משה ואהרון: "אתם המיתם את עם ה'". מדהים איך שניסים גלויים ועובדות מוצקות לא מספיקים כדי להרגיע המון מוסת וזועם. שוב ה' מציע לכלות את העם ברגע, ושוב משה נופל על פניו ומתחנן שזה לא יקרה אבל זה כבר מאוחר מדי כי אנשים מתחילים למות במגפה. אלפי אנשים. 14 אלף מתים עד שאהרון מצליח להציל את יתר העם על ידי הקטרת הקטורת. כנראה לקח קצת זמן עד שמשה העיז להציע את הרעיון להשתמש בקטורת כדי להציל חיים. אותה קטורת שהביאה כרגע למותם של 250 האנשים שלא היו ראויים לה, היא אותה הקטורת שבאמצעותה אהרון יכול להציל את חייהם של שארית העדה. עדה שטענה נגדו שהוא זה שהמית אותם. כאן הרגע של אהרון שמוכיח את מעלתו האמיתית.

שלשה סיפורים ושלש תגובות: הסברה, דחייה והכלה. כלפי טענת קרח וה250 איש התגובה היא הבנה מסוימת ונסיון להפיס את דעתם. אך הם מתעקשים ונשרפים.

כלפי חוצפתם הבוטה של דתן ואבירם אין לעבור בשתיקה והאדמה פשוט בולעת אותם ואת כל מי שקשור אליהם.

וכנגד הדירדור המכאזב של העם כפוי הטובה משה ואהרון מגיבים בהכלה ואצילות נפלאה ונלחמים למענם. לפעמים נוח לעם להאשים את המנהיגים ואת המערכת ולהסיר אחריות וזו מגפה מדבקת. אך משה ואהרון מלמדים אותנו שאין להתרגש מזה אלא יש להכיל ולהתמסר להצלת העם המוסת בכל מחיר בתקווה שבסוף יתבגר ויבין מי באמת נלחם למענו ומי רק משתמש בו.

משה ואהרון עומדים בניסיון המורכב וזוכים להסכמה אלוהית בדמות המטה שמוציא פרח ושקדים.

משה כמנהיג צריך היה להתמודד עם התנגדויות מכל מיני סוגים. כבר מתחילת דרכו במעמד הסנה, הוא הבהיר שאין לו עניין בתפקיד. "שלח נא ביד תשלח" הוא אומר נואשות לפני שמקבל את התפקיד שהוטל עליו בכפיה. משה ידע שהתפקיד כרוך לא רק בהתמודדות עם עבדים נרצעים שברגע של חולשה יחליפו אותו בעגל זהב "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". עם ישראל היה הרבה יותר מעם של עבדים, הוא עם "סגולה מכל העמים". לא רק עבדים אלא עבדי ה'. ולעמוד בין ה' ובין העם לא היה דבר פשוט עבור משה. במקום לתווך ולגשר ביניהם אפשר בקלות ליפול במלכודת ולחצוץ ולפצל. וגם מזה הוא חשש. הוא לא הרגיש יותר ראוי מאחרים, אהרון ומרים למשל, שהיו גם כן נביאים. וה' היה צריך להודיע לנו בפירוש באמצע הסיפור ש"האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", לא פחות. אבל משה ידע שזו בעיה מובנית הקשורה לכל מנהיג ולכל צורת שלטון שקשורה בעם ישראל. זו גם אולי הסיבה שמלכתחילה רעיון המלוכה לא היה ברירת המחדל לעם שנכנס לארץ. כי ה' הוא המלך. וכל מלך אחר יחצוץ בין ה' ובין העם. ואכן זו גם הטענה שמטיח קרח במשה. טענה שמשה ידע בעצמו לאורך כל הדרך ושרק חיכה שמישהו כבר יגיד אותה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה' – וישמע משה ויפול על פניו". קרח לא מדבר על ערך של שוויון באשר הוא. הוא לא אמר "כל בני האדם נולדו שווים" כמו ג'פרסון. הוא דיבר ספציפית על "קהל ה'", על "עדה" מסוימת שה' מכנה אותה "בני בכורי ישראל". "בתוכם ה'" טוען קורח, הרי הם "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ומשום כך לא מתאימה כאן ההתנשאות. כולם כאן הם בנים בכורים של ה'. טענתו של קורח אכן נכונה, דא עקא שבעולם הזה צריך לשחק משחקי תפקידים של מנהיגים ומונהגים, מלך ונתינים, כהנים לויים וישראלים, הורים וילדים, מורים ותלמידים, מנהל ועובדים וכו'. זה הסדר העולמי והוא לא סותר את העובדה שמצד אחד "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", ומצד שני אכן צריך מישהו שיתנשא על קהל ה', לבינתיים לפחות. אלו כללי המשחק כרגע. ובסוף הפרשה אנו לומדים על "מתנות הכהונה" שמהוות אולי מענה מסוים לטענת ההתנשאות. הכהנים תלויים במתנות ובכך מרגישים שאר העם כשותפים לעבודת הכהונה ואפילו זוכים "להתנשא" קצת בעצמם על הכהנים כשהם מאירים אותם כפי שהם כשליחי ציבור שזקוקים לציבור לא פחות מאשר שהציבור זקוק להם. ולכן המתאימים ביותר לשמש בתפקידי הנהגה אלו דווקא האנשים הענווים ביותר "מכל האדם אשר על פני האדמה". לא אלו שפוסלים אחרים במומם וטוענים כלפי אחרים קבל עם ועדה "מדוע תתנשאו" שאותם דווקא צריכה לבלוע האדמה. כי אכן צריך להתנשא מתוקף התפקיד, לא מתוקף המהות. צריך "סמכות הורית" ו"חושך שבטו – שונא בנו", וצריך לעיתים להראות "כעס הפנים". אבל מי שיכול לעשות זאת זה רק מי שיודע שזו רק הצגה, כי האמת היא שאכן "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". זו ה"ברית הישנה" שהמציאות נאלצת לקבל. רק לעתיד לבוא אומר ירמיהו שתהיה "ברית חדשה" שבה אין צורך במתווכים כי "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'". וכפי שכתב ב"צדקת הצדיק" אות רלא, ש"טענת קרח מדוע תתנשאו על קהל ה' – אמיתית. דאין להתנשאות באמת... כל אחד מישראל מיוחד לאיזה דבר ואין להתנשאות עליו... ואין להתעלות זה על זה אף על פי שזה למעלה וזה למטה... רק הגוון של התנשאות זה צריך בעולם הזה... דבעולם הזה אחד צריך לחבירו שגדול ממנו בחכמה, ורק לעתיד נאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו".

מדוע צוה ה' את משה לקחת את המטה אם לא הייתה לו כוונה שיכה בו בסלע?

הפרשנים (רשב"ם וחזקוני) מצביעים על הקשר בין הביטוי "שמעו נא המורים" שאומר משה לפני שהוא מכה בסלע, ובין הביטוי "למשמרת לאות לבני מרי" שנאמר בפרשה הקודמת על מטה אהרון שפרח והוציא שקדים. כלומר, משה היה צריך לקחת את אותו המטה שהוציא פרחים ושקדים ולדבר איתו אל הסלע. וכך דבריו המתוקים של הכלי יקר: "מה שנאמר 'מלפני ה׳' – וכי מטה משה עמד לפני ה׳? ולמה קראם 'מורים' דווקא בתלונה זו?... ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה׳... מדכתיב 'המטה' משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה׳, והוא היה עץ יבש, שלא היה בו לחלוחית מים כלל, ומכל מקום הוציא פרח וציץ... ורצה הקב״ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה׳ מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש, ומה שנאמר ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה".

עד כאן על דרך הפשט. וכעת לחידוש חסידי שעלה לי בחסדי ה' פעם וכבר הזכרתיו בעבר. משה אומר לישראל "שמעו נא המורים – המן הסלע הזה נוציא לכם מים". מדובר על מורים בבית ספר כמובן. ומשה אומר כאן לציבור המורים – תראו איך אפשר להוציא מים של תורה מתלמידים הקשים כסלע. פשוט מאוד מכים בהם. מעט מכות – עונשים וגבולות ויצאו מים רבים. אולם, הקב"ה לא מרוצה מהעניין ואומר למשה שאולי זה יכול להועיל באופן זמני ובמצבי "מדבר" קיצוניים, אבל זו לא שיטה נכונה להוציא מים של תורה מהתלמידים. צריך לדבר איתם. למרות שהם קשים כסלע. ולכן אין זו הנהגה הראויה להיכנס איתה לארץ ישראל. אלא למרות שעיקר המפעל החינוכי צריך להיות על ידי דיבור, עמוק, נוגע, כנה. עם כל זה, צריך להחזיק מקל ביד. רק להחזיק בו. זה מספיק. לכן ה' אומר למשה לקחת את המטה ולדבר אל הסלע.

ארץ אדום נמצאת באיזור הנגב, צפונית לאילת. ישראל לא חוצים אותה ועולים צפונה לכיוון חברון אלא נאלצים להקיף אותה. האדומים לא נותנים להם לעבור. והתגובה של ישראל מובנת: קצרון נפש. "ויסעו מהור ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך, וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתונו ממצרים..." מצב הרוח הירוד של העם מובן, הם הסתובבו סביב עצמם במדבר עשרות שנים, ועכשיו כשהם נמצאים בפתחה הדרומי של הארץ הם נאלצים לעשות כזה עיקוף מייאש: לחזור אחורה, לפנות מזרחה לכיוון מואב, ולטפס צפונה: לעבור את  את נחל זרד (בדרום ים המלח) ולהגיע לנחל ארנון (באמצע ים המלח) רק כדי לפגוש את סיחון מלך האמורי ולגלות שגם הוא לא מוכן לתת להם לעבור. מתסכל.

אבל ריבונו של עולם מנהל את עולמו על הצד הטוב ביותר.

על סיחון נאמר שה' 'הקשה את רוחו ואימץ את לבבו'  (דברים ב). האם הקשיית רוח זו הייתה משהו ניסי? לא. מסביר רבי יוסף אלבו (עיקרים ד, כה) שסיחון פחד מישראל והיה מוכן לתת להם לעבור. עד שראה את הסיפור עם אדום. הוא ראה שישראל לא מכניעים את אדום אלא נאלצים להסתובב בחזרה, והוא התעודד והתחזק מזה. הוא הסביר לעצמו שכנראה ככלות הכל עם ישראל מתיישר מול חוקי הטבע, וכל סיפורי הניסים שלו הם רק אגדות. ולכן - אם אדום יכול מולם קל וחומר שגם אני יכול! וכשישראל נעמדים לפניו הוא לא חושב פעמיים ומיד יוצא למלחמת התאבדות שבסופה ישראל יורשים את כל ארצו (עבר הירדן המזרחי).

אז הבינו ישראל שכל הטרטור והתסכול שעברו מול אדום נועד להכשיר את הנצחון מול סיחון. צריך סבלנות כדי לתת לתמונה הגדולה להתבהר אט אט.

אמונה זה עניין של סבלנות.

שנת הארבעים במדבר הייתה קשה. אחרי שמרים מתה ומשה נענש שלא ייכנס לארץ, הוא פונה למלך אדום בבקשה לעבור דרך ארצו לארץ כנען. הוא מציג את עצמו כ"אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד) ומספר על "כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ" (שם) ועל יציאת מצרים הניסית. אבל כל זה לא מרשים את מלך אדום שמסרב: "לֹא תַעֲבֹר" (שם, יח), וישראל נאלצים לנטות מעליו: "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (שם, כא). אהרון מת ונקבר בהֹר ההר, והכנענים יושבי ערד מכים בישראל ושובים מהם שבי. ישראל בתגובה נחרצת מחרימים את כל עריהם, וכעת הם מוכנים סוף סוף לנסות שוב ולהיכנס לארץ. אבל עכשיו הם צריכים ללכת "דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כא, ד). ארץ אדום נמצאת במקום שהיום הוא דרום הנגב, ובמקום להצפין דרך אדום ולהיכנס לארץ האבות הם נאלצים לשוב על עקבותיהם ולהדרים. תארו לעצמכם איך הם הרגישו: מרים ואהרון אינם, משה נענש שלא יכנס לארץ (ואפשר להניח שכולם ידעו על כך), הם אחרי קרב עם הכנענים, וכעת הם צריכים ללכת לכיוון ההפוך. חלקם ודאי חשבו לעצמם שהם חוזרים למצרים. ולכן התגובה מובנת: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (שם), והם מתחילים לדבר לשון הרע על אלוהים ועל משה: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" (שם, ה). הם כבר חושבים שהכול היה לשווא, והם ימותו במדבר: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (שם). המן הוא נחמד ומיוחד, אבל הוא מסמל את ההליכה במדבר והם רוצים כבר לסיים עם המדבר. ואז הם חוטפים עונש קשה ומוזר: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (שם, ו). העם מיד תופס את עצמו: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" (שם, ז), והם מבקשים ישועה. ה' אומר למשה לעשות דבר מאוד מוזר: להציב נחש נחושת על נס. "וְהָיָה, כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כ"א, ח).

השאלה המתבקשת היא איך מבט חיצוני יכול לרפא נשיכה ארסית? חכמנו הרגישו בדבר, ובמסכת ראש השנה (פרק ג) אמרו: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים". עדיין לא ברור מדוע ההסתכלות כלפי מעלה צריכה לעבור דרך נחש הנחושת שבו הם הביטו. מדוע דווקא באופן זה הם היו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים?

הרמב"ן (במדבר כ"א, ט) מבאר שדווקא ההסתכלות בדמות המזיקה היא זו שמביאה את הריפוי, וזאת כדי להשריש בעם את האמונה שלא הטבע ממית ומחיה אלא הקב"ה. בזוהר (רעיא מהימנא ח"ג קע"ד, ב) מובא רעיון דומה המתמקד דווקא במכה ולא ברפואה: כאשר הבן רואה את "רצועת אביו" הוא מיד נתקף פחד ושב בתשובה. נחש הנחושת מחדד את ההבנה שהנחשים שהכישו את העם לא היו יד המקרה אלא עונש אלוהי. הרפואה תלויה בהבנה זו. רש"ר הירש מעמיק ומסביר שהנחשים לא הגיעו משום מקום. הם תמיד היו במדבר ותמיד ה' שמר על העם מפניהם. ברגע שהעם כפר בטובתו של ה', הוסרה ההשגחה והטבע שב לפעול. מבטם של ישראל בנחש הנחושת גרם להם להכיר בחסד הנסתר שה' עשה איתם כל השנים, ועם הכרה זו באה הרפואה. אפשר להוסיף הסבר רביעי: הנחש מזוהה עם לשון הרע. וכך היה גם כאן. "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" (במדבר כא, ה). נחש הנחושת הצביע על החטא בדיבור מקולקל.

ניתן להציע הסבר נוסף. אחרי הסיפור עם נחש הנחושת מסופר על כיבוש ארץ סיחון ועוג. כשמשה מספר את הסיפור הזה הוא אומר: "וְלֹא אָבָה סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְּיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ב, ל). ר' יוסף אלבו מסביר (ספר העיקרים ד, כה) שהקשיית הלב של סיחון אינה נס על טבעי אלא תוצאה של תהליך פסיכולוגי. הוא ראה כיצד ישראל נכנעים לאדום ומטים את דרכם ממנו והבין מזה שהכוח האלוהי שלהם אינו מוחלט. זה נתן לו כוחות להחלץ לקרב מול ישראל רק כדי להפסיד את כל ארצו. זו הייתה תחבולה שהתאפשרה רק מכח זה שישראל היו צריכים לחזור על עקבותיהם לכיוון ים סוף. כמו שבפרשת בשלח נאמר: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות י"ד, ח), כך גם הכניסה לארץ נעשית דרך חיזוק לב סיחון וכיבוש ארצו.

כיצד זה קשור לנחש הנחושת? נזכר בהבחנה שהעלינו בעבר בין מטה אהרון למטה משה. מטה אהרון הפך לתנין שהיה סמל של עוצמה מצרית, ותפקידו היה לייצג את המאבק החזיתי מול מצרים ושבירת עוצמתה וכבודה של חכמיה וחרטומיה. מטה משה לעומתו הפך לנחש שהיה סמל של כאוס, ערמה ותחבולה, והוא מייצג את האסטרטגיה הערמומית של הוצאתם אל ים סוף וניצחונם המכריע. כמו ביציאת מצרים, כך גם בפרשתנו פרשת חוקת, בשנת הארבעים ליציאת מצרים וערב הכניסה לארץ, מתגלמים שני היסודות הללו: מטה אהרון שפרח בניגוד לשאר מטות השבטים מכה את הסלע כביטוי של כוח, ומשקה את העם מים, ומנגד משה תולה נחש נחושת על נס (שאולי היה בעצם המטה שלו) כדי לרפא את הנשוכים מארס הנחש. כמו ביציאת מצרים, גם כאן, הנחש מסמל את המהלך האלוקי המחוכם. ישראל רוטנים על הדרך ואינם קולטים שיש כאן עומק נסתר. יש תכנית אלוהית שמנהלת את ההיסטוריה הישראלית. במקום לומר: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (במדבר כא, ה), היה עליהם להרים עיניים, להביט על נחש הנחושת ולהבין: יש יד מכוונת, יש מהלך גאולי. כמו הנחש של דן: "נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט, יז), גם נחלת דן וכל עבר הירדן המזרחי, נכבשו בתחבולת נחש שמשכה את סיחון ועוג לקרב שיכריע את גורלם. "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים". זהו המבט המרפא.

בלעם מדבר בלי לדבר ובלק מקשיב בלי להקשיב. בלעם לא מדבר בכנות מול המעביד שלו, ובלק לא מקשיב לעובד שלו.

בלק מפחד מישראל ומזמין את בלעם כדי לקללם. בלעם שומע ומבקש אישור רשמי מלמעלה לחבור לאנשי בלק. ה' אוסר זאת ובלעם נאלץ לסרב בנימוס. בלק מתעקש ושולח משלחת מכובדת יותר ומוסיף מני הבטחות כדי לשכנע את בלעם. בלעם אומר בצדק שגם הרבה כסף וזהב לא ישנו את העובדה שהוא לא יוכל לעבור את פי ה', אבל בכל זאת משום מה הוא מבקש להמתין כדי לנסות להשיג בשנית את האישור הנכסף. ה' שוב מתגלה אליו והפעם באופן מפתיע אכן מאשר לו ללכת עם שליחי בלק. אלא שהאישור הוא ללכת לברך את ישראל (רמב"ן) או להזהיר את בלק שלא יתעמת איתם (ספורנו). ה' אמר לו ללכת – אז בלעם באמת הולך, והנה פתאום ה' כועס ומעמיד מול אתונו מלאך שחוסם את דרכו. 

מוזר. הרי ה' אמר לו ללכת. אלא שבלעם כנראה לא התכוון לברך את ישראל או להזהיר את בלק. הוא רצה לנצל את מצוקתו של בלק כדי להרוויח כסף וכבוד, וטרח להראות שהדברים נעשים באישור כביכול, ותכנן שאחרי הכשלון הצפוי הוא יזכיר לבלק שפיו ברשותו של ה'. בינו לבין עצמו בלעם ידע שאין בכוחו לקלל את ישראל. אפילו על אתונו הוא צועק "לוּ יש חרב בידי כי עתה הרגתיך", ומעיר הזוהר: אתה הולך לקלל עם שלם אבל כדי להרוג את האתון שלך אתה נזקק לחרב? וכשה' מראה לו את המלאך, בלעם מיתמם: "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". אבל ה' לא רוצה שבלעם יחזור. ה' רוצה שהוא יגיד לבלק את האמת בצורה מפורשת. אז בלעם מתחכם ובעורמתו מנסה לאחוז את החבל בשתי קצותיו: 

הוא אומר לבלק שהוא יכול לומר רק מה שה' ישים בפיו ומשאיר לבלק מקום להבין שהוא עדיין משתף איתו פעולה. בלעם יודע שבלק כדרכו לא ממש יקשיב למה שאומרים לו, וכנראה יפרש את הדברים כענווה של בלעם שאומר לו בתום לב שאולי הוא לא יצליח במשימה. אבל זה הגיוני, שהרי מלכתחילה הכל התחיל כמעשה נואש של "אולי אוכל נכה בו". אז גם לבלעם מותר לומר 'אולי'. מה שמטריד כרגע את בלק זו השאלה איך הוא לא הצליח "להקסים" את בלעם מהר יותר. הוא מניח את ידו על כתפו של בלעם ואומר לו בפטרונות: "למה לא הלכת אלי? האמנם לא אוכל כבדך?". ועם הקו הזה הוא ממשיך עד הסוף כאשר הוא מטיח בבלעם "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד". בלק מדבר 'מעל' בלעם, וזה דוקא מתאים לבלעם. מערכת יחסים כזו מושתת על פירוד ורוחו של עמלק שולטת בה. לא פלא שהזוהר מוצא את "עמלק" רמוז בסופי תיבות שמותם של בלעם ובלק. עמלק בלב.

רמב"ן מסביר כיצד ארבע ברכותיו של בלעם הולכות ומתעצמות מברכה לברכה, ומפרש איך הברכה האחרונה דווקא מרגיעה את בלק:

א. הראשונה נאמרת בלשון 'ויקר אלהים'. לשון מקרית, שנאמרה אצל אבימלך ולבן שלא היו נביאים של ממש אלא קבלו מראה חד פעמי. לכן גם תוכן הברכה הראשונה הוא מאוד בסיסי – ישראל הם עמו של ה' ששומר עליהם מפני הגויים וסופם יהיה טוב.

ב. השנייה נאמרת בלשון גבוהה יותר. 'ויקר ה' אל בלעם'. יש כאן שימוש בשם ה' ומידת הרחמים. גם מבחינת התוכן יש התקדמות – ישראל יצליחו לכבוש את הארץ מהמלכים האדירים הנמצאים בה.

ג. השלישית נאמרת בלשון גבוהה עוד יותר. כאן בלעם מקבל נבואה, "מחזה שד-י". וגם מבחינת התוכן מדובר כבר על העתיד – על ישיבת ישראל בארצם לבטח ועל מלכותם שתתנשא.

ד. הרביעית היא נבואה שמפליגה לדבר על אחרית הימים, על ימות המשיח בהם תיפול מלכות רביעית, היא אדום, ושיחד עימה תמחץ מואב. הרמב"ן מסביר שזה דווקא מרגיע את בלק, כי הוא מבין שמדובר על אירועים שלא יקרו בימיו. לכן הוא מניח את רצונו לקלל, ובמקום זאת מציע לישראל לחם ויין בערבות מואב.

לא מדובר בארבעה נסיונות קללה כושלים, אלא בארבע רמות של ברכה, שמובילות את בלק (ובתקווה שגם את כל שונאי ישראל) להשלמה ולהכרה במעלתם של ישראל.

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ... עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה (ענווה), וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה (איפוק) – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה (רדיפת כבוד), וְנֶפֶשׁ רְחָבָה (תאווה), מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע... תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא... תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם (בעולם הזה) וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת... (אבות ה).

הרי שהקנאה (עין רעה) התאוה והכבוד, המוציאות את האדם מן העולם (אבות ד) – זהו גם מן העולם הזה וגם מן העולם הבא (ר' אריה לוין).

הן מוציאות את האדם מדעתו והופכות אותו למגוחך. כך למשל בתגובת בלעם לדברי האתון: "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ", ומעיר הזהר: "שוטה זה יכול להשמיד עמים בפיו – איך לא יכול להשמיד את אתונו והוא צריך חרב?!" (ח"ג רט ב). הוא גם לא מצליח להבין רמזים ברורים – הרי כל הנס עם האתון נועד "להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי ה' פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים" (רמב"ן). אבל הוא עיוור. "שתום עין". המידות הרעות משתלטות עליו, מעוורות אותו, מאבדות את עצמיותו, והופכות אותו לכלי משחק בידי האל. והוא גם יודע את זה לאורך כל הדרך: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק (בתסכול ויאוש): הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה". לא רק "אדבר" אלא "אעשה". כל הדיבור שלי אינו מושכל מעצמי אלא "עשוי" בידי אחרים. אז למה הוא לא מפסיק עם זה? כי הוא לא יכול. "וילך שפי" וילך שבי, חיגר, בודד, ונכאה לב.

כדי להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, עלינו לעמול על תיקון המידות. ללמד את עצמנו עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה. דווקא הנמיכות והשפלות הזו טומנת בחובה את היכולת להיות אנשים בוחרים, אנשים עצמאיים, ולא רק פיוני משחק לשימושם של אחרים.

קריאה פשוטה של מעשה פנחס בפסוקים של סוף פרשת בלק מלמדת אותי שחרון אף ה' שבא לידי ביטוי במגפה מתייחס בעיקר למי שעבדו את בעל פעור. כלפיהם ה' אומר למשה להוקיע את הנצמדים לפעור, וכלפיהם משה אומר לשופטי ישראל להרוג איש את אנשיו. ואז קם איש ישראל שבהמשך יתברר כזמרי בן סלוא ויציג מדיינית. ומעניין הדבר, שהרי עד כה היה מדובר היה רק בבנות מואב שכדי להזנות את ישראל אילצו אותם להשתחוות ולזבוח ולהצמד לפעור. הקצף האלהי יצא כנגד עבודת פעור ולכאורה לא כנגד הזנות עצמה. בא זמרי עם המדינית ובעצם אומר: אתם שופטים רק את עובדי האלילים כלומר שאין בעיה עם עצם הזנות? אז הנה אני מביא מדיינית שלא צריך לעבוד אלילים כדי להיות איתה. ולכאורה הוא גם צודק שהרי 'הבועל ארמית' אינו חייב מיתה. אין זה אחד מאיסורי עריות המופיעים בפרשות אחרי-קדושים, וודאי שאין לדון למיתה את אותה נוכרית. וכאן 'קם' פינחס מתוך העדה - 'מתוך הסנהדרין' אומרים חכמים (סנהדרין פב.). הוא מניח את הספר והדיון ההלכתי, לוקח במקומו רומח, ופוגע בבטן הרכה של כזבי וזמרי. 'קנאים פוגעים בו'. זמרי מתחכם עם החוק היבש להכעיס, ופינחס בקנאותו הופך את השולחן. ואז נעצרת המגפה. כי מסתבר שלא פחות מאשר על עבודת האלילים, המגפה באה גם על הזנות. מה שהיה ברור כנראה, גם אם לא מעוגן באופן רשמי בחוק. לכן גם נאמר על פינחס שהוא 'השיב את חמתי מעל בני ישראל'. איזה מן ביטוי זה? להרגיע את כעסו של ה'? אלא שלא מדובר כאן במהלך שנעשה באופן שקול ועל פי דין: חטא-התראה-עדות-בית דין-גזר דין-הוצאה להורג. כאן מדובר במשהו שהוא פשוט מקומם, גם בגלל שאין לו התייחסות מפורשת לפי דין. פינחס זיהה את זה, ודילג מעל כל הדין המסודר, ובתוך כל האנדרלמוסיה שבה אנשים מתים במגפה על ימין ועל שמאל, עשה מעשה שקלע לרוחו של האל, השיב את חמתו ועצר את המגפה.

אך לא על פינחס באתי לשים את הזרקור, אלא על זמרי. כי זה באמת מפחיד. ואין כאן הלכה למעשה. הרי למי יש את העזות והיהירות להחליט על עצמו שהוא "פינחס" ולא לעבור על דברי חז"ל "עז פנים - לגהינם". לא כל אחד זוכה למעלה כזו של מסירות וטהרה. ומנגד - מי מאיתנו נקי מ"התחכמויות זמרי" ברמות וצורות שונות ומורה היתר לעצמו בעניינים שבהם אין הלכה פסוקה ומפורשת?

קנאותם של לוי ושמעון מגיעה לנקודת הקצה כשצאצא של לוי פוגע בצאצא של שמעון. אנו מכירים את קנאותם של שמעון ולוי מהאופן שבו הם נקמו באנשי שכם ופגעו באחיהם יוסף. אך הקנאות של כל אחד מהם הייתה שונה זו מזו. יוסף כשליט מצרים בוחר להפריד בין שמעון ללוי וחשוב לו לשמור בכלא דווקא את שמעון. הוא מסוכן יותר כנראה. גם יעקב אבינו היה מוכן להשלים עם היעדרותו של שמעון ולא הסכים שבניו ירדו שוב למצרים עד שלא הייתה לו כבר ברירה. הוא גם לא נוקב בשמו. "אחיכם אחר" הוא מכנה בבוז את שמעון (רמב"ן). אבל גם לוי קנאי וגם הוא לא מקבל ברכה מיעקב. ובכל זאת דווקא לוי זוכה לכהונה בעוד ששמעון קצת נעלם. כנראה שיש קנאות ויש קנאות. קנאותו של לוי אולי הגיעה משאפתנות אידיאליסטית שלא תמיד תאמה עם המציאות. יש לה מקום אבל לא כדבר שבשגרה. הקנאות של שמעון מסמלת קנאות הנובעת ממקומות יצריים וגסים יותר. לכן לוי באמת זוכה לכהונה והוראה, אבל לא לנחלה חומרית. לוי לא יכול לשקוע לגמרי בתוך חיי העולם הזה המצומצמים. תפקידו לחבר את המציאות כאן אל העולמות העליונים. שמעון גם כן רוסן אבל מכיוון אחר. נחלתו נבלעה בתוך נחלת יהודה כדי שיכיל אותו. שמעון גם היה השבט שנפגע הכי הרבה במגפה שפרצה בעקבות הזנות עם בנות מואב והעבודה לבעל פעור (רש"י כו, יג). 

בסיפור של פנחס וזמרי, הצאצאים של לוי ושמעון נעמדים לראשונה זה מול זה במקום זה לצד זה. כאן הקנאות של לוי בדמותה של פינחס מחסלת את קנאותו של שמעון בדמותו של זמרי. נסגר המעגל. קנאותו הקדושה של לוי עוצרת בקנאות את קנאותו המאוסה של שמעון.

ומעניין שבהמשך הפרשה (פרק כז) דווקא יהושע נבחר למנהיג. האם לא היה מתבקש שפנחס ייבחר? הרי הוא זה שהציל את המצב! אלא שפנחס עם הקנאות שלו אינו מתאים להנהגה שגרתית של העם. יש לקנאותו מקום, אך היא לא יכולה להתוות דרך לרבים.

(בהשראת דברים ששמעתי מפי ד"ר יורם חזוני)

בנות צלפחד יודעות שכל אחת מהן יכולה להתחתן עם מי שתבחר, מאיזה שבט שתבחר, להיאחז בנחלתו, להתפרנס ממנה בכבוד, ופשוט לחיות חיי מנוחה שלווים ושאננים. מבחינה אישית אין להן בעיה. לכאורה. אלא שהן דואגות לשמו של אביהם שעומד להמחה מן העולם. 'למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו?' הן שואלות בכאב לב, ומעלות על נס את ערך ההמשכיות המשפחתית.

'ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה' - לשון מחול תנועה חגיגה הליכה וריצה (בשם אבשלום קור). הן לא עומדות במקום אלא נעמדות לפני משה ותובעות המשכיות למשפחתם. כשהן רואות שהפתרון למצוקתן לא ייפתר אם רק ימתינו ויסתובבו במחול סביב עצמן (מחלה), הן מחליטות להיות אקטיביות ולנוע (נעה) קדימה בחיפוש אחר פתרון: 'ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה'. כולם נאספים כמחוגה סביב אהל מועד לראות מה יקרה. אכן חגיגה (חגלה). ואז 'ויקרב משה את משפטן לפני ה', ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלופחד דוברות! נתון תתן להם… והעברת את נחלת אביהן להן'. הפניה העניינית שלהן מקבלת מענה אלוקי ומולידה הלכה חדשה מן התורה (מלכה). אך כשמריצים (תרצה) הלכה זו מגלים שיש לה השלכות בהקשרים יותר רחבים:

'שם אביהם' גם הוא אינו עומד לעצמו אלא שייך לשם של שבט מסויים. שבט מנשה. אותו מנשה (מלשון שכחה) שידע לשכח קצת את עצמו ולוותר לאחיו הצעיר. מעתה, בנות צלפחד הנושאות היחידות של שם אביהן בעולם, צריכות למקד את חיפוש הזוגיות והאהבה שלהן דווקא בתוך תחומו של שבט אביהם. לא לחפש רחוק. להישאר בתוך השבט והמשפחה. לכן אף אמנם ש'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', בכל זאת יש לדאוג ש'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים' (לו, ו), כדי שנחלתם לא תתגלגל לשבט אחר.

בנות צלופחד, חמש האחיות, פועלות יחד ומלמדות אותנו אחווה מהי: אדם צריך להתאים בין החשבון האישי שלו לזה המשפחתי, ואז בין המשפחתי לשבטי, מתוך כך בין השבטי ללאומי, ומתוך כך גם בין הלאומי לעולמי.

לקרוא ולא להאמין. ארבעים שנה מחכים לרגע הזה והנה כשנעמדים בפתחה של ארץ חמדה שוב מואסים בה ומעדיפים להישאר בחוץ עבור נזיד עדשים. איך יתכן שבני ראובן וגד מבקשים להתיישב מחוצה לארץ ישראל? אין פלא שבהתחלה משה מגיב בתקיפות ומאשים אותם בחטא המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ רעה!

אפשר לומר שבני גד וראובן הבינו שהמציאות השתנתה בעקבות מלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי. הרי מלכתחילה ישראל לא התכוונו לכבוש חבל ארץ זה שבמקור הובטח לעמון ומואב בני לוט, אלא שמלכי האמורי כבשו אותה מעמון ומואב, וישראל כבשו אותה ממלכי האמורי אחרי שביקשו לעבור דרכה בשלום והם בתגובה פתחו במלחמת התאבדות ('מואב ועמון טהרו בסיחון' גיטין לח.). כעת המציאות היא ששטחים רחבים בעבר הירדן המזרחי היו בידי ישראל. בני ראובן וגד מציעים את ההצעה המתבקשת - לספח שטחים אלו אל ארץ כנען.

על כך יש להוסיף מה שנאמר בחסידות, שבני גד וראובן רצו להישאר קרובים אל משה. משה אמנם כעס והאשים אותם בבגידה בארץ, אך הם לא רק שלא בגדו אלא גילו נאמנות מופלגת למשה. לכן הם בקשו למתוח את גבולות הארץ סביב קברו של משה ולהתיישב בסמוך אליו.

זאת ועוד. ניתן לראות בבקשת בני ראובן וגד רצון עמוק לחזור אל החופש של האבות שהיו רועי צאן. ידועה החלוקה בין עובדי האדמה ובין רועי הצאן והמתח שבין שני טיפוסים תנכיים אלו. אדם, קין, נח, וכמובן בבל ומצרים היו עובדי אדמה. לעומתם אברהם, יעקב, משה ודוד היו רועי צאן. (יצחק ויוסף ידעו לשלב בין הצדדים). עובדי האדמה הם יותר ממוסדים, קשוחים, חומריים ועשירים, אבל גם יותר משועבדים לכללים ואילוצים. רועי צאן ובהמה הם יותר חופשיים, גמישים, רוחניים, אך גם יותר חלשים וחשופים לפגעים שונים כמו רעב. 

לקראת הכניסה לארץ גובר החשש אצל בני גד וראובן. הם מעדיפים להישאר רועים וחופשיים כמו האבות. הם לא רוצים להשתעבד לחיי החקלאות הנחוצים להקמת ממלכת ישראל. הם עצמם הרי לא נולדו במצרים ולא יצאו ממנה. הם נולדו במדבר ואוהבים את המרחבים. אז הם מעדיפים לחיות בספר, מסביב להתיישבות הממוסדת. אלא שאחרי מלחמת סיחון ועוג הם רק התלבטו בדבר, ולכלל החלטה לא באו עד אחרי מלחמת מדין. הם חששו מהסיכון של הרעב והעוני שנכנסים אליו רועי הצאן והבקר. אך אחרי מלחמת מדין והשלל הרב שהתורה טורחת לספר שהרוויחו, אז סר הפחד הזה מעליהם וגמלה בליבם ההחלטה. דווקא המקנה ה'עצום' שלהם אפשר להם לבחור בחופש וברוח.

"נִצְטַוִּינוּ לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה לַאֲבוֹתֵינוּ, לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְלֹא נַעַזְבֶהָ בְּיַד זוּלָתֵנוּ מִן הָאֻמּוֹת אוֹ לִשְׁמָמָה". (רמב"ן)

יש משפטים שתפיסות עולם שלמות מקופלות בתוכם. כאלה הם דברי הרמב"ן הנ"ל בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם. מילים שחניכי ישיבת "מרכז הרב" ושלוחותיה משננים בעל פה בכל הזדמנות. ופרשתנו היא הזדמנות כזו, שכן את דבריו מבסס הרמב"ן קודם כל על הפסוקים בפרשה (במדבר לג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ". בפסוקים אלו נמצאים שני חלקי מצוות יישוב ארץ ישראל - כיבוש הארץ והתיישבות בה.

קשה להפריז בחשיבותם של דברי הרמב"ן הקצרים והמכוננים הללו. במילים ספורות מצליח הרמב"ן לזקק כמה מיסודות התפיסה ה'דתית-לאומית', באופן המבחין אותה מאחיותיה ה'ציונית' וה'חרדית':

א. "נִצְטַוִּינוּ לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ" - הכוונה למצוות כיבוש הארץ, שהיא אמנם מצווה המוטלת עלינו כעם, אך מתקיימת על ידי חיילי צה"ל כאינדבידואלים המשרתים כשלוחיו של הקולקטיב. ההתגייסות לצבא אינה רק חובה אזרחית, וודאי שאינה עבירה, אלא יש בה קיום של מצווה מן התורה.

ב. "אֲשֶׁר נָתַן הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה לַאֲבוֹתֵינוּ, לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" - האחיזה בארץ לא נובעת מהיותה מקלט מדיני או רוחני, אלא מהיותה מימוש הבטחת הקב"ה לאבותנו. מדובר במחויבות מסורתית כלפי הדורות הקודמים, ובאחריות תרבותית כלפי הדורות הבאים.

ג. "וְלֹא נַעַזְבֶהָ בְּיַד זוּלָתֵנוּ מִן הָאֻמּוֹת" - לכל אומה יש מקום בעולם, וזו ארץ ישראל. לבני אומות אחרות יש אפשרות להתגורר בארץ ישראל כאנשים פרטים בעלי זכויות (וחובות) אדם, ואולי גם כקהילות, אך לא כאומות. מכאן מטען הקדושה שיש למדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית. היהודים אשר יישבו את הארץ תחת שלטון זר - קיימו את המצווה באופן חלקי. משקמה המדינה זכינו לקיים את המצווה באיכות אחרת.

ד. "אוֹ לִשְׁמָמָה" - אין עניין בכיבוש וריבונות לבדם אם הארץ נשארת שוממה. יש מצווה להפריח את השממה. עושים זאת בהתיישבות, בהתנחלות, בהכאת שורשים, בהקמת משפחות, בפיתוח תשתיות, בצמיחת הכלכלה התעשיה המסחר והתרבות - בכל מה שמסייע לארץ הזו לעבור ממצב של 'שממה' למציאות שוקקת חיים.

דורות של תלמידים התחנכו על יסודות אלו וגיבשו זהות דתית-לאומית עצמאית זקופת קומה, שהיוותה משקל נגד לתדמית הפשרנית שדבקה מסיבות שונות ב'דתיים' שאינם 'חרדים'. הציונות החילונית ביקשה למצוא ליהודים מקלט מדיני, והייתה מוכנה לשקול אפשרויות אחרות חוץ מארץ ישראל. ההתנגדות החרדית לציונות נבעה מפני אופיה החילוני של התנועה ולעיתים כללה מאמץ לגמד את ערכה של מצוות ישוב הארץ. דתיים רבים הזדהו עם המפעל הציוני אך נדרשו להכרעה. חלקם העדיפו ועדיין מעדיפים לעמוד מנגד בגלל החשש מהתחלנות וההזדהות עם מפעל הרואה עצמו כחילוני. וחלקם העדיפו ועדיין מעדיפים לשתף פעולה עם הציונות תוך נטילת הסיכון שבפשרנות הדתית הצפויה. הראשונים נקרעו מבפנים והאחרונים נחבטו מבחוץ. התפיסה הדתית-לאומית מבית "מרכז הרב" מציעה דרך שלישית. היא מצדדת במעשה הציוני, אך מעניקה לו שורשים תורניים עמוקים וממילא גם אופק הצופה פני עתיד.

לעניות דעתי תפיסה זו משפיעה כיום בעקיפין על תהליכי "מסורתיזציה" של חילונים רבים ו"ישראליזציה" של חרדים רבים. תהליכים המתרחשים במקביל לתהליך אחר - "אונברסליזציה" של דתיים-לאומיים רבים. שלשה "מסעות" התבגרות מבורכים, המעידים על שלב מתקדם ב"מסע הגאולה" הנוכחי שלנו. כשכל צד מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובדרכו, הוא מסוגל לקבל השפעה מאחרים מבלי להתערער, ואף למצוא לכך סימוכין בתוך תפיסתו העצמית.

התורה אינה "בעד" גאולת דם, אך היא מכירה במציאות הזו ואינה מתיימרת לשלול אותה לחלוטין. היא רק מבקשת להכניס אותה לגבולות נכונים. זה הרעיון של עיר מקלט. הרוצח בורח לשם ואז הוא עומד למשפט כדי לראות אם אכן הרג בשוגג. אם לא יוכח בעדים שמדובר ברצח במזיד הוא יישאר בעיר המקלט שתגן עליו מפני זעמו הטבעי של גואל הדם. ואם יתברר שזה אכן היה במזיד, גואל הדם בכבודו ובעצמו הוא זה שיהרוג את הרוצח. "גואל הדם ימית את הרוצח". התורה מתערבת באופן חלקי בתוך הדינמיקה האנושית-תרבותית הקיימת כדי לנווט אותה למקום מוסרי יותר מבלי לחסום את הזרימה הטבעית שלה. ברירת המחדל אינה לבטל אותה לחלוטין ולמסור את הפתרון לידי מערכת חוק חיצונית שתקח חסות על כל האירוע.

זה אולי גם מסביר את הביטוי המאוד צורם הנמצא בפרשיה זו "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח". התורה לא מבחינה כאן בין "מיתה" ל"רצח", ומשתמשת בביטוי "רצח" ככינוי להוצאה להורג של הרוצח במזיד. הוא רצח במזיד וכעת גואל הדם "רוצח" אותו בחזרה. לא כאקט משפטי סטרילי אלא כגאולת דם שככל הנראה מלאה בתשוקת נקמה. לא זו אף זו: גם רוצח בשגגה שהחליט לצאת מעיר המקלט "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרוצח – אין לו דם". התורה שוב קוראת לזה "רצח". זה אמנם מותר לגואל הדם אבל זה גם רצח.

למעשה, יש כאן ארבעה סוגי רצח ומשום מה כולם נקראים רצח: יש רוצח במזיד, גם הורג בשגגה נקרא בסופו של דבר רוצח, יש רצח שהוא "מותר" – גואל הדם שמצא את הרוצח בשוגג מחוץ לעיר מקלט, ויש רצח שהוא ממש "חובה".

מבחינת התורה כל אלה הם רצח, גם זה המותר ואפילו זה החובה. כי כולם רעים במהותם, ומעל כולם מתנוסס הדיבר "לא תרצח", אם לא כאיסור אז לפחות כשאיפה אוטופית. (ופתאום מתלכדים כאן שני התרגומים הלועזיים לדיבר "לא תרצח": Thou shalt not kill; You shall not murder). התורה כמובן מבחינה בין הרציחות השונות ועושה סדר אך גם מודה שכולם "רצח". גם אם מדובר ב"רצח" נחוץ.

עד כמה נחוץ? התורה בפרשתנו חוזרת פעמיים על איסור לקיחת "כופר" כחלופה להמתת רוצח במזיד או הגליית רוצח בשגגה. אין אפשרות לפדות בכסף עונש של שפיכות דמים. כסף לא קונה הכל. על זה נאמר בפרשתנו "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". פסוק מרטיט. כל דרך אחרת מלבד שפיכת דמו של הרוצח – נחשבת חנופה וצביעות. יש כאן חשבון מול הארץ ומול השכינה שאינן מסוגלות להכיל את הטומאה הזו שבה אירוע של שפיכת דם נקי עובר בשתיקה או אף בכופר. "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". השראת השכינה בארץ אפשרית רק כאשר לא מתהלכים עליה רוצחים. ולמרות שה' הודיע לדוד המלך ש"לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א, כב), ולמרות שגם להוציא להורג את הרוצח נקרא בפרשתנו "רצח", בכל זאת כך הוא הסדר: השכינה לא יכולה לדור בארץ ישראל אם רוצחים "סוחרים" בשחרורם וממשיכים להתהלך עליה "מעדנות".

כששאול תפס את אגג מלך עמלק בחיים, אגג ודאי הופתע שלא הרגו אותו מיד, וכשמאוחר יותר העמידו אותו לפני שמואל, הוא חייך ו"הלך מעדנות". הוא ראה את שמואל הנביא החמוד והצדיק – ונרגע, "אכן סר מר המוות" הוא אמר לעצמו. אך שמואל שיסף אותו במקום. הוא ולא אחר. "ויאמר שמואל, כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל". שמואל שימש כגואל הדם הלאומי ו"רצח את הרוצח" העמלקי שטימא את הארץ. וכפי שזכינו לראות השבוע, אגג לא היה האחרון, "כן יאבדו כל אוייבך ה'".