השקפה

כַּמָּה דִּיּוּקֵי תְּשׁוּבָה קְטַנִּים,

לְלַמֵּד לְעַצְמִי, לְהַזְכִּיר לַתַּלְמִידִים:

לְכַבֵּד, לָתֵת מָקוֹם לַשֵּׁנִי,

לְהָאִיר פָּנִים לְמִי שֶׁעוֹבֵר לְיָדִי.

לוֹמַר 'בְּבַקָּשָׁה' 'סְלִיחָה' וְ'תּוֹדָה',

לְהַקְשִׁיב כְּדֵי לְהָבִין, לֹא כְּדֵי לְהַדְבִּיק תְּשׁוּבָה.

לִשְׁתֹּק כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ אֶת עַצְמוֹ מַבִּיעַ,

לִמְנֹעַ מִדַּחַף הַהִתְנַצְּחוּת לְהַכְרִיעַ.

לְהַבִּיט בְּעֵינֵי מִי שֶׁאִתִּי מְדַבֵּר,

לְפַרְגֵּן בְּכֵנוּת. לִהְיוֹת חָבֵר.

לְהִתְמַלֵּא בַּאֲדִיבוּת, לֹא לְהִתְרַבְרֵב,

לִקְלֹעַ לַמִּלִּים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַלֵּב.

לָדַעַת לְשַׁתֵּף וְלֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ,

לִלְמֹד מִכִּשְׁלוֹנוֹת בְּלִי לְהִתְיָאֵשׁ.

לָרוּץ לְאַט, לִצְעֹק בְּשֶׁקֶט, לִכְעֹס בְּנַחַת,

לְהַסְבִּיר כַּוָּנָתִי בְּאֹפֶן הַמִּתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת.

לִהְיוֹת חַבְרוּתָא נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא נֶעֱלֶבֶת.

לְהַכִּיר זָוִית רְאִיָּה אַחֶרֶת.

לָשִׂים לֵב לַאֲחֵרִים שֶׁסְּבִיבִי,

לִלְמֹד מִכֻּלָּם אַךְ לִצְמֹחַ חָפְשִׁי.

לִצְחֹק עִם חֲבֵרִים עַל חֶשְׁבּוֹן אַף אֶחָד,

שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד.

לַחְתֹּךְ אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה בַּשְּׂפָתַיִם,

לְהַשְׁמִיעַ אוֹתָן בְּלַחַשׁ לָאָזְנַיִם.

לַעֲמֹד בִּפְנֵי חֲכָמִים, לָתֵת כָּבוֹד לַתּוֹרָה,

לֹא לַחֲשֹׁשׁ לְהַעֲלוֹת שְׁאֵלוֹת "כְּפִירָה".

לְכַבֵּד אֶת עַצְמִי וְלַעֲמֹד בִּזְמַנִּים,

לָתֵת חֲשִׁיבוּת לַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים.

לֶאֱכֹל נָכוֹן וְלִשְׁמֹר עַל הַבְּרִיאוּת,

לְהַקְפִּיד עַל לִמּוּד יוֹמִי בִּקְבִיעוּת.

לִנְשֹׁם עָמֹק, לִשְׁתּוֹת מַיִם,

לְחַיֵּךְ בְּטִבְעִיּוּת עִם בָּרָק בָּעֵינַיִם.

לָקַחַת אַחְרָיוּת, לֹא לְחַפֵּשׂ אֲשֵׁמִים,

לַחֲלֹם בְּגָדוֹל בְּלִי מַעֲצוֹרִים.

לִקְבֹּעַ מִיָּד מַטָּרָה רִאשׁוֹנָה,

לַעֲשׂוֹת כָּל יוֹם פְּעֻלָּה קְטַנָּה.

לִרְכֹּשׁ מְיֻמָּנוּיוֹת וּלְתַרְגֵּל לְלֹא הֶרֶף,

לֹא לְהַגִּישׁ לַיֵּצֶר הָרַע אֶת עַצְמִי כַּטֶּרֶף.

לְתַכְנֵן מֵרֹאשׁ אַךְ לִהְיוֹת גָּמִישׁ.

לְהִתְפַּלֵּל לְלֵב טָהוֹר וְרָגִישׁ.

הדור קיבלוה

- הרב, למה בישיבה לומדים רק גמרא? 

- לומדים רק גמרא? זו באמת בעיה. צריך ללמוד גם חומש עם רש"י, פרשנים, נ"ך, הלכה, מוסר, מחשבה חסידות ואמונה ועוד. וצריך גם להרחיב אופקים, וגם למצוא זמן לשיחת חברים, ולתחביבים, וכמובן הכי חשוב, לתפילה, שהיא ממש "חיי שעה". רק כש"תורת ה' תמימה" - שלמה בכל מקצועותיה - רק אז היא "משיבת נפש".

- אוקי. אז למה אנחנו לומדים גם גמרא? 

- מה זאת אומרת? זוהי הרי עיקר מצוות תלמוד תורה! כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת... בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקך ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ומצוותך וחוקותך... ובהם נהגה יומם ולילה". השיח השמח והעליז הזה, ה'הגות' הזו, מתייחסת לעיסוק בחוקי ומשפטי התורה, שאותם מבררים בגמרא. 

- אתה מתכוון שאת המצווה של לימוד תורה מקיימים על ידי לימוד הגמרא דווקא?

- נכון. לימוד גמרא הוא "מעשה המצווה" של מצוות תלמוד תורה.

- נשמע קצת טכני. 

- לקיים מצווה כהלכתה ובכל דקדוקיה דורש מאמץ טכני. אבל זה הרבה מאוד. "נשמח ונעלוז" במצווה זו! 

- כמו ברכת המזון וצדקה?

- כן. למשל. זו פשוט עוד מצווה.

- וזהו?

- תראה, יש מצוות מעשיות, יש מצוות הלב, ויש גם מצווה שמקיימים עם השכל. עם הפה והשכל ליתר דיוק.

- מצווה שמקיימים עם השכל. זה מעניין.

- וכמו כל מצווה, היא מקרבת אותנו לה' יתברך. כשאדם מברר דין מסוים לאשורו הוא עוסק בבירור רצון ה', הוא מתעסק עם משהו אידיאלי, עם "הרצוי" של המציאות, שנמצא מעל ומעבר ל"מצוי". וזה ממש מזון לנשמה.

- אז אתה אומר לי שלימוד גמרא זה מזון לנשמה? עד כדי כך?

- כן. אין דבר מתוק יותר מדף גמרא. 

- ומה אם אני לא מרגיש את זה?

- אולי אתה לא מרגיש עכשיו, אבל הנשמה שלך ודאי מרגישה.

- נו נו... תודה רבה באמת...

- ראה נא, דברים שהנשמה מרגישה נותנים את אותותיהם עם הזמן. זה לא משהו שמודדים ברגע נתון אם אתה מרגיש אותו או לא. אדם שלומד גמרא בקביעות ולאורך זמן עובר תהליך. מי שמסיים סוגיה אחר סוגיה, מסכת אחר מסכת, קורה לו משהו. משהו מתעדן אצלו. ובשביל שזה יקרה נדרשת מסירות, התמדה, עמל. "לפום צערא אגרא". ואז באמת הנשמה גם נהנת מזה. ורואים את זה אצל אנשים שמתמידים. התורה היא אמנם סם חיים, אבל את ההנאה לא בהכרח מרגישים מיד. 

- זה הסבר יפה. אבל אולי הוא קצת "רוחני" מדי בשבילי. 

- יש גם ערך סגולי ללימוד תורה. בספרים כתוב שלימוד תורה מקיים את כל העולם. ורגע שבו לא לומדים תורה, קיומו של העולם בסכנה.

- זה הסבר עוד יותר "רוחני", וגם קצת מלחיץ. יש אולי טעם נוסף למצווה זו?

- אלו לא הטעמים היחידים כמובן. יש גם סיבה מעשית ביותר: "גדול תלמוד - שמביא לידי מעשה". בלימוד עיוני עם ראשונים ואחרונים ואליבא דהלכתא, אתה נפגש עם שורשיה ומקורותיה של ההלכה, שבמהותה אינה ניתנת לסיכום וצמצום בתוך סעיפים חתוכים של שולחן ערוך. הגמרא היא שלב הכרחי בהתפתחות תורה שבעל פה ולימודה נחוץ להבנת מערכת המשפט העברי. יש בגמרא חכמה אדירה והיא מציבה אתגר אינטלקטואלי שלא מבייש אף תחום מדעי אחר. אי אפשר להיות דיין או לפסוק הלכה רק מספרי קיצורים וסיכומים. צריך להכיר את מכלול השיקולים ושורשי הדברים, כפי שמופיעים בגמרא ובראשונים!

- אבל אני בכלל לא מתכוון להיות פוסק...

- למה ככה אתה על עצמך פוסק?

- הרב, אתה מכיר אותי, אני לא אהיה פוסק. 

- למה לא? אולי תזכה אפילו לשבת בסנהדרין שתתחדש במהרה בימנו. אמן. תענה אמן.

- אמן.

- מה זה הזדקנת פתאום? הפסקת לחלום?

- פשוט אני לא אוהב לחתוך ולסגור דברים, כי אז אני כבר לא חושב עליהם. אני אוהב להשאר עם השאלות. עם המחשבות. לא לכל שאלה יש תשובה כידוע. לכן לא נראה לי שאהיה דיין או פוסק.

- האמת שזו סיבה בפני עצמה למה כדאי לך ללמוד גם גמרא. ודווקא גמרא.

- למה?

- ובכן, כי זה מחדד את השכל. 

- אז אפתור לי תשבצים. תודה.

- שכל של תורה כמובן!

- כי זה מחדד את השכל של התורה? באמת הגמרא לא תמיד מדברת בהגיון...

- מצחיק... זה הופך את השכל שלך לתורה! 

- בוא לא נגזים.

- אני לא מגזים. תורה נתנה לבני אדם. לא למלאכים. הדבר אפשרי. הגמרא מלמדת אותנו לשאול שאלות, לברר, לחקור. כמו שאתה אוהב.

הגמרא מלמדת אותנו לדקדק, "לתפוס על המילה", ובעצם להיות בעצמנו יותר זהירים ומדוייקים בדברינו.

הגמרא מלמדת אותנו להכיר דעות ואפשרויות שונות ואף מנוגדות, להתחקות אחר ההיגיון שלהם, וגם לחיות עם הניגוד הזה. פעמים רבות הגמרא לא מגיעה למסקנות מובהקות, אלא מציגה רק את הליבון של האפשרויות השונות.

הגמרא מלמדת אותנו שיש חשיבות לתהליך ולא רק למסקנה.

מעבר לכך, בגמרא נמצאות גם אגדות ודרשות שונות, החשובות להבנת הלך הרוח של פרטי ההלכות. לא מדובר רק באוסף פרטים אלא בסעיפים הנובעים והקשורים לתפיסה רחבה יותר.

בנוסף, הצד ההלכתי והצד האגדתי של הגמרא מהווים יחד את התשתית לספרות המחשבה המוסר והחסידות, שנכתבה ושעתידה עוד להיכתב, מי יודע, אולי גם על ידך.  

זאת ועוד, לימוד הגמרא נעשה בצורה "בלולה" וכלולה, לא בצורה תבניתית ומסודרת מן המסד ועד הטפחות, אלא בצורה דינמית, מתפרצת, מלאת חיים ואנקדוטות. אתה כלומד צריך בעצמך לסדר את הדברים בראש שלך ובמחברת שלך, לפי הסדר שהם נתפסים אצלך. כל לומד מסדר את הדברים לפי אופיו. ובזה עצמו יש גם חידוש.

- מגניב.

- אגב, בגמרא גם אין כל כך תקינות פוליטית. מדברים שם על הכל, ובצורה ישירה. זה ספר כתוב אמנם, אבל הוא הכי קרוב להיות תורה ש'בעל פה', כמו שיחה, ויכוח, עם אמוציות. לכן הוא מאפשר כר נרחב ויצירתי של פיתוח אפשרויות פרשניות ומחשבתיות שונות בקרב הלומדים.

- האמת, זה די מדהים. קשה ומאתגר, אבל מדהים.

- ודבר נוסף חשוב לא פחות: הגמרא היא הספר האחרון שהתקבל בזמנו על עם ישראל כולו, אחרי התנ"ך והמשנה (ראה בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה). כלומר, הגמרא מעבירה לנו מסורת אותנטית וחיה של חלק נכבד ומשמעותי מהלך הרוח והחשיבה הישראלית. לא מדובר במשהו נקודתי או צדדי בלבד. מדובר ביצירה שמיטב המוחות של בני עמנו עסקו בה ישר והפוך באופן חוצה דורות ויבשות.

- אז... לכל זה אתה מתכוון כשאתה אומר שהגמרא "מחדדת את השכל"?

- כן. זה מקנה לך "שכל של תורה'" "שכל של עם ישראל", של ישראלי. הקב"ה תורה וישראל חד הם.

- נראה לי שזה יותר כמו שכל של יהודים גלותיים.

- שנון... לא משתכנע בקלות אתה. הא?

- כמו הגמרא.

- יפה אמרת.

- תודה תודה, אבל בכל זאת, אתה בעצמך אמרת לנו: "במחשכים הושביני - זה תלמודה של בבל!"

- אני אמרתי? הגמרא עצמה אמרה את זה. על עצמה... 

- וואלה. הייתה לאמוראים מודעות עצמית וחוש הומור.

- שזה בעצמו גם כן חלק מה"שכל של תורה" עליו אנו מדברים. 

- ובכל זאת. זו יצירה גלותית.

- מה נעשה שרוב ההיסטוריה שלנו היינו בגלות וכך גם רוב היצירה התורנית שלנו שסובבה בחלקה הגדול סביב פרשנות התלמוד... אבל גדולי ישראל שבכל שנות הגלות, האמוראים, הראשונים והאחרונים, היו מלאים בכמיהה לארץ ישראל וציפיה לישועה. הם היו מגדלור בתוך חושך הגלות. הם הרגישו את חשכת הגלות ולא השלימו איתה. 

- נו, ולא הגיע הזמן באמת להוציא מאיתנו את הגלות הזו??

- בהחלט. אבל לא עושים את זה על ידי מחיקת העבר אלא על ידי צמיחה ממנו. אבולוציה, לא רבולוציה. לכן אמרתי שהגמרא היא "חלק" מהלך הרוח הישראלי. חלק חשוב אך לא כולו. אני מקווה שתלמידנו ישאפו לשחות כמו דג בתוך כל מימי התורה, על כל מימיה נחליה ואגמיה. 

- אבל למדנו שר' זירא כשהגיע מבבל לארץ ישראל התענה מאה תעניות כדי לשכח מה שלמד בבבל! איפה כאן אבולוציה? נשמע יותר כמו רבולוציה!

- אולי אפשר לומר על דרך הדרש, שחלקים נכבדים מעמנו, אשר כביכול "דבר אין להם עם הדת", נקטו בגישה הזו של ר' זירא. אבל המעשה שלו היה לפני שהתלמוד הבבלי הפך להיות מה שהוא עבור לומדי התורה בכל הדורות. וחוץ מזה, אתה נולדת בארץ הקודש, אז אתה מלכתחילה פחות גלותי בהגדרה. אתה צבר, בין אם תרצה ובין אם לא. אתה נשמה של דור הגאולה. הרי תראה, אתה לומד גמרא כבר זמן מה ועדיין לא יודע מה זה "ליכא" ו"לאתויי"...

- אתה מסתלבט עלי הרב?

- חס וחלילה... בעצם קצת. את אשר יאהב - יוכיח.

- אם כך, אז אתה לא יורד עלי מספיק כנראה.

- אולי... בכל אופן, אם אתה תהיה רציני ולא תזניח את שאר חלקי התורה, אין חשש שהחשיבה שלך תהפך לגלותית. רק יותר ישראלית. חוץ מזה, שאתה בהחלט מוזמן להתחיל ללמוד גם ירושלמי. הגיע הזמן.

- אבל למה כל כך הרבה זמן מוקדש לגמרא?

- שאלה יפה. באמת צריך להקדיש זמן גם למקצועות אחרים בתורה שיושבים בקרן זוית. אבל בפועל, כנראה שזה בגלל שגמרא זה המקצוע הכי קשה, לפחות בהתחלה, ולכן היא דורשת הכי הרבה תרגול, הדרכה, וליבון עם עמיתים, מה שנקרא "פלפול התלמידים". כמות הזמן המוקדשת למקצוע מסוים לא בהכרח מעידה רק על הערך המוחלט שלו, אלא בעיקר על הקושי שברכישתו. כמו גודלם היחסי של האיברים שהנשמה תלויה בהם, יחסית לשאר איברי הגוף. העיקר שכל מקצוע יקבל את המקום הראוי לו. 

- נו, והאם זה קורה? 

- באמת לא בטוח. אבל כמו בחיים עצמם, יש רגעים מיוחדים של התרוממות, של משפחתיות, של חגיגיות, של חופש, של שבת, הם נותנים את הכוחות והמשמעות לעיסוק המעשי החשוב בטרדות היום יום. זה עדיין לא אומר שכל יום צריך להיות חג. זה כן אומר שצריך לדאוג שאין אף תחום מוזנח.

- הבנתי. תודה רבה!

- תודה לך יקירי. אז איפה אתה אוחז עכשיו?

- הדור קיבלוה, נראה לי.

כמה עקרונות חינוכיים שאמנם ניסחתי באופן נחרץ, פשוט כי אני מאמין בהם, אבל אני לא מתיימר להציע שיטה בדוקה ומנוסה שנכונה לכולם. אלו בסה"כ כמה נקודות שאני חושב שעובדות אצלנו בבית.

• לבטא את האהבה ההורית כל הזמן. ההורה צריך את זה לא פחות מהילד. לחבק, לנשק, להקשיב, להסתכל בעיניים כשהילד מדבר אליך, גם כשאתה עסוק. לפרגן באופן כללי בלי חשבון ("איזה אלוף אתה!"), וגם עם חשבון ("תודה שסידרת את השולחן יפה"). זו האווירה שצריכה לשרור בבית 90 אחוז מהזמן.

• להציב גבולות בלי לפחד ובלי להתנצל. בלי לבקש את האישור של הילד. לא לשאול אותו "בסדר?" אחרי שמבקשים ממנו משהו. אתה ההורה. אתה קובע. זה לא תלוי ב"אישור" שלו. ילד שמציבים לו גבולות, גם אם הוא מתווכח איתם, מרגיש ביטחון. ילד שכל הזמן מחפשים את האישור שלו, מרגיש חוסר בטחון. הוא יודע שהוא קטן וחלש, ומשום מה מציבים אותו במקום שהוא הבוס. זה מעורר אצלו חרדות.

• ביקשת שילדך יעשה משהו? זה לא מספיק. צריך לוודא ביצוע. גם אם זה אומר לבקש שוב ושוב. "כמה פעמים אמרתי...?", כנראה לא מספיק. לא להבהל מזה. ולא להתלונן שהילד לא מקשיב. זה נורמלי לא לציית מייד. מצד שני, חשוב גם שלא לטפס על עצים גבוהים עם דרישות לא מציאותיות ולא מותאמות מראש ליכולות של הילד. וכשזה קורה צריך גם להודות בטעות ולרדת מהעץ בלי להתעקש.

•  להקדיש לפחות 10 דקות בשבוע לזמן אישי עם כל ילד וילד. אני מקדיש את הזמן הזה ללימוד תורה ("ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"). אני מתחיל בגיל 3 ולומד אותיות, אח"כ קריאה, ואז פשוט מתחילים את התורה מבראשית. אם מנסים להקפיד על לא פחות מ10 דקות, פעמים רבות זה יהפך לחצי שעה ויותר. כדאי לפתח שאלות ורעיונות שהילד מעלה. אני גם משתדל מדי פעם לנגן עם הילדים. בעיקר במוצאי שבת. כל הורה יבחר מה שנכון לו בהקשר הזה, אבל חשוב שלכל ילד יהיה זמן אישי עם כל הורה.

• יש הבדל בין "לקחת" ובין "לקבל". הילד צריך להרגיש (ובצדק) שההורה כל הזמן "מעניק" לו ושהוא אסיר תודה על כך. (המילה החשובה ביותר היא "תודה". יותר מ"בבקשה" ו"סליחה"). וההורים אכן צריכים למצוא הזדמנויות ולהפתיע את הילדים עם דברים שהם נותנים להם סתם כך, בלי "סיבה". לעומת זאת, אם הילד לחוץ כל הזמן "לקחת", "לסחוט" ו"להכריח" את ההורה לתת לו, הוא בעצם רואה את ההורה שלו כ"קמצן" שלא נותן לו מעצמו, ועוד אחר כך מבקש שיגידו לו "תודה"... כך גדל לו ילד מפונק וכפוי טובה שכל הזמן נמצא במלחמת גרילה ובדרישות מול "המערכת".

• זה בסדר גם לתת "פרסים" כפרגון על התנהגות טובה או ביצוע מטלה מסוימת. זה גם בסדר שהילדים יצפו לזה. העיקר שהם ירגישו ויבינו שההורים לא באמת "חייבים" לתת להם שום פרס, והם יכולים בעצם להחליט שלא לתת אותו, משום שכלפי ההתנהגות הטובה הילדים מחויבים בלי קשר. הם לא עושים טובה.

• זה נורמלי לחלוטין שילדים יהיו חצופים. אבל זה עוד יותר נורמלי שלא לעבור על כך לסדר היום. יש להזדעק כלפי כל גילוי קטן של חוסר כבוד כלפי ההורים. גם אם מדובר רק בפעוט בן 3. לדרוש לבקש "סליחה" על חוצפה, גם אם זו סליחה מעושה וכפויה. הילד צריך להרגיש שפשוט אין מצב שהוא מדבר או מתנהג בצורה מזלזלת כלפי אחד ההורים. עדיף תגובה נזעמת ("כעס הפנים") כלפי ילד שמתחצף, על פני תגובה רופסת שבאה באמירות מכילות ומאופקות כלפי הילד: "נראה שאתה מאוכזב שלא קיבלת את השוקולד עכשיו ולכן קצת נסער חמוד שלי". לדעתי אלו אמירות מחלישות כלפי הילד. מה לעשות שעכשיו הילד לא חמוד. עד שהוא לא יבקש סליחה הוא מוזמן לחכות בחדר. הורה שלא יעמיד את הילד שלו על מקומו בבית בצורה נחרצת, עלול בסוף למצוא את עצמו מתפקע מעצבים מולו באמצע הרחוב ובכך גם להביך אותו.

• כל זה נכון גם כלפי כל גילוי של אלימות פיזית בין הילדים. לתת להם להסתדר לבד כמה שיותר זה נפלא וזה בונה אותם. אבל כל זה יפה עד שהם מתחילים להרביץ אחד לשני מתוך להט של מריבה. יש כללים בבית. מי שנוהג בחוצפה ואלימות ימצא את עצמו מחוץ למרחב הציבורי של המשפחה.

• זה לא אומר להוציא מהבית. לדעתי אסור להוציא ילד מהבית ולתת לו את התחושה שמקומו בבית מוטל בספק. זה לא. "בנים אתם לה' אלוהיכם" גם אם אתם לא מתנהגים כ"בנים" אלא כ"משחיתים". לא מוציאים ילדים ל"גלות" ויהי מה. אז מה כאן? מכניסים לחדר. מוצאים פתרון אחר. מקומו של הילד בבית מובטח, הוא רק צריך לברר אותו.

• ילד עייף עלול להתנהג קצת כמו ובכן... "טרוריסט" קטן (אשתי ממש נגד הביטוי הזה!). ואיתם לא מנהלים משא ומתן, אלא עושים צעדים חד צדדיים ברגישות ונחישות ובלי לדבר יותר מדי.

• תמיד לשמור על כבודו של הילד. גם כשצריך להעמיד אותו במקום.

• ילדים רוצים לעזור להורים! בכל מטלות הבית, וגם בטיפול באחים הקטנים. אם ילד בא ורוצה לעזור ואתה יודע שזה יותר מפריע מאשר עוזר, ושאחר כך תצטרך גם לעשות הכל מחדש - בכל זאת נסה נא להתגבר. לפחות בחלק מהמקרים. תן לו להיות שותף ולעשות משהו שמאתגר אותו. וגם תפרגן לו על העזרה ועל הנכונות, וגם תלמד אותו מה שהוא יכול ללמוד. כך הוא יגדל ויתמקצע ובסוף יהיה שותף למטלות הבית באופן טבעי. אבל אם תסרב לו עכשיו - תצטרך להתחנן בפניו אחר כך, אחרי שהוא התרגל שההורים עושים הכל לבד.

• להרגיל את הילדים להשתתף במטלות הבית. אם אתה "מבקש" עזרה בצורה מסוימת ("תוכל בבקשה לסדר את המשחקים שבסלון?"), צריך לקחת בחשבון גם שהתשובה תהיה "לא". וזה גם בסדר. אם מראש אתה לא מוכן שהתשובה תהיה "לא", אל תבקש אלא תדרוש. בנימוס. ("תסדר עכשיו בבקשה את המשחקים המפוזרים בסלון"). העיקר לא "להתחנן" לילדים וגם לא "להתבכיין" להם שהם לא מקשיבים לך. ילדים לא רוצים לראות את ההורים שלהם כאלה חלשים.

• לדבר עם הילדים בגובה העיניים. לא בהתנשאות. גם כשהם קטנים. לא לדבר אליהם כאילו הם לא יכולים להבין. כאילו הם בובות. הם בוגרים בפוטנציאל. והם הולכים וגדלים כל הזמן בלי שנרגיש. כדי שלא נמצא את עצמנו עומדים מול נערים בוגרים שאין לנו מולם ערוץ תקשורת ודיבור זורמים ופתוחים, כדאי שנתחיל לעבוד על פיתוח הערוץ הזה כבר מהרגע שבו הם הגיחו לאוויר העולם. ככה באופן טבעי הם ייפתחו בפנינו ונדבר יחד על הכל.

• לא לשקר לילדים קטנים. אם לא ניתן כרגע לרדת לפרטים, יש להסתפק באמירות כלליות שאמנם לא יורדות לרזולוציה, אך גם ממש לא חוטאות לאמת.

• אין לנו בטחון בתוצאות הסופיות של החינוך. לילד יש בחירה חופשית ובסוף הוא יחליט מה הוא יהיה ומי הוא יהיה. וככה זה הכי טוב. וזה גם לא סותר את סט הדרישות הגבולות והערכים שאנו מעוניינים להנחיל לילדינו. כשמרפים מהצורך לשלוט בתוצאות, יש יותר סיכוי לכוון אליהם.

• אני רוצה שהילדים שלי יתפללו, ילמדו תורה, יקיימו מצוות וישמרו הלכה? מצוין. כדאי שאחיה את זה בעצמי ואדאג שכל זה יהיה נוכח בבית באמת. בלי "לדבר על" זה יותר מדי במפורש. הדיבור המוגזם על משהו מעיד על כך שמדובר דווקא במשהו חיצוני ולא נוכח בחיים. (כמובן, אם הדיבור בא מצד הילדים חשוב לתת לו מקום).

• ארוחות משפחתיות. כמה שיותר - יותר טוב. לא רק "להאכיל" את הילדים, ואחר כך לאכול לבד. כל ארוחה משפחתית היא דבר קדוש. יש לשאוף לעשות כל יום-יומיים ארוחה בהרכב מלא.

• כמה קסם יש בקשר עם הילדים! לא להפסיק להתפעם ולהתלהב מזה. ולהראות גם לילדים כמה שאנחנו חושבים שהם פשוט מדהימים ברמות! וכפי שכתב הרב קוק: "הילדות הטהורה סופגת היא בקרבה את הטהרה העולמית. חפץ החיים הטהור בטבעיותו, מפעם הוא בלא זוהמתו רק בלב הילד הטהור. רצון החיים הבלתי מכותם ומקולקל, הוא זורם בדרך ישרה ממעין החיים, מאוצר החיים העולמי, ומאיר בנשמת הילדות". זו נקודת המוצא שצריכה להיות בראש כל הזמן. הילדים מפגישים אותנו עם הקסם והסוד הכי כמוס ונקי של החיים.

• להתפלל. לכוון בברכת הבנים והבנות בערב שבת. לומר תפילת השל"ה. להוסיף בהבדלה "הצלח ילדנו"! כמה שיותר יותר טוב, וכל המוסיף מוסיפין לו.

ש: במה אתה מאמין?

ת: בעם ישראל

ש: מוזר. כאדם דתי חשבתי שתגיד שאתה מאמין באלהים?

ת: באלהים של עם ישראל. נכון.

ש: מה הכוונה? אם יש אלהים - הוא לא אלהים של כולם?

ת: הוא כן. הוא בורא עולם. אבל הוא התגלה לעם ישראל, ביציאת מצרים ומתן תורה ובית המקדש. לכן מבחינתי הוא קודם כל "אלהי ישראל".

ש: ואולי אלו רק סיפורים שאתה מספר לעצמך?

ת: אכן אלו סיפורים שאני מספר לעצמי. סיפורי ההתגלות הנפלאים של עמנו. סיפורים שמאז ומעולם סיפרו לנו הורינו, ואנו לילדינו, וילדינו לילדיהם.

ש: אבל אלו סיפורים על התגלות שהייתה לפני הרבה מאוד זמן.

ת: נכון. מאז היא באמת יותר נסתרת. אבל בכל זאת היא עדיין קיימת. אפילו צועקת.

ש: מה הכוונה עדיין קיימת?

ת: הכוונה שעם ישראל כתופעה ממשית הוא כל כך לא הגיוני, עד שהדרך המסתברת ביותר מבחינתי להבין את התופעה הזו היא להניח שיש לו אלוהים חי שמשגיח עליו ושפועל מתוכו.

ש: אתה מדבר על השגחה פרטית?

ת: אני לא נכנס כרגע לשאלת האמונה בהשגחה הפרטית. אני מדבר יותר על "השגחה לאומית".

ש: אז אתה מאמין באלהים מכח זה שאתה מאמין בעם ישראל?

ת: אמת.

ש: מוזר.

ת: מה מוזר?

ת: מוזר שאתה מתלהב מעם ישראל. החברה הישראלית שאני מכיר היא לא כזו מדהימה כמו שאתה חושב. ובכלל, מבחינתי מדובר רק במקבץ אינדיבידואלים שאין בניהם קשר מהותי מלבד זה שחלקם נולדו כיהודים.

ש: עם ישראל שאני מדבר עליו הוא לא רק החברה הישראלית הנוכחית. גם זה. אבל בעיקר הדורות הקודמים והדורות הבאים. החברה הישראלית העכשווית היא עוד חוליה אחת בשרשרת הגדולה.

ש: מעניין. אבל מה זה אומר שאתה מאמין באלוהי ישראל?

ת: זה אומר שכל הקיום הדתי שלי בנוי בעיקר על המסורת הישראלית.

ש: תסביר.

ת: אפשר לומר שאני מה שאתה מכנה "דתי" בגלל שאני בעצם מסורתי.

ש: מסורתי במובן זה שאתה מאמין בלב ומקיים רק מה שאתה יכול או רוצה או מבין מהמצוות? "דתי לפי דעתי"?

ת: הפוך. אני מסורתי בזה שאני משתדל ללמוד את התורה ולקיים את המצוות וכחלק מזה אני גם משתדל להאמין בה'.

ש: זה לא צריך להיות הפוך? שהאמונה בה' מובילה לקיום המצוות?

ת: אצלי האמונה בה' היא מדרגה גבוהה שלא תמיד אני זוכה להרגיש אותה במלא העוצמה שאני רוצה.

ש: אז מה אתה עושה עם זה?

ת: אני יודע שיש תקופות בהן אור האמונה מאיר בי יותר ויש תקופות שפחות, וזה בסדר וטבעי.

ש: אז בתקופות פחות מאירות איך אתה עם קיום המצוות?

ת: זה בדיוק העניין. האמונה הרוחנית הזו בנויה על הקומה של שמירת התורה והמצוות ולא להפך.

ש: אז על מה מבוסס עולמך הדתי?

ת: על הבסיס המסורתי של האמונה בעם ישראל. על תרבותו, על תורתו, ועל הסיפורים המכוננים שלו.

ש: והאמונה הזו בעם ישראל - על מה היא עצמה עומדת?

ת: שוב: היא עומדת על ההתבוננות בהיסטוריה המופלאה ובהווה הפלאי של העם הקטן הגדול הזה. על שרידותו, על כח המסירות שבו, על הרמה המוסרית שבו, על השפעתו על האנושות. השפעה מתמדת שבלתי ניתנת לכימות ותיאור.

ש: מה בעצם אתה מנסה לומר?

ת: שכל מה שהוא "ישראלי" חתום בחותמת "על טבעית" של אלוהי ישראל.

ש: "ישראלי" או "יהודי"?

ת: היינו הך מבחינתי. לא אוהב את האבחנה הזו.

ש: אז האמונה בעם ישראל מובילה אותך לאמונה בתורה, והעיסוק בה והמאמץ לקיים אותה מוביל אותך שוב לאמונה, רק עמוקה יותר?

ת: ממש כך. זה מתחיל בהתבוננות בתופעה הפלאית הזו הקרויה "ישראל", ומכח הנאמנות לתרבות הישראלית מגיעים למקומות עמוקים יותר של הכרה ואמונה וקשר עם הניצוץ האלוקי שתמיד היה בי ושלפעמים אני מצליח לחוש בו. ניצוץ שקיים בכל אדם ואדם.

ש: גם גויים?

ת: כל בריותיו יתברך.

ש: והאמונה הלאומית שלך לא סוגרת אותך בתוך בועה?

ת: אולי באמת היא כן סוגרת אותי בתוך "בועה". בתוך זהות. אבל מי לא נמצא בתוך בועה? דווקא מתוך הבועה הזו העמדה הנפשית הבסיסית שלי היא אהבה כלפי כל בריה ובריה.

ש: ואין לך שאלות באמונה וספקות על אמיתות התורה?

ת: יש. אבל דווקא הבסיס הלאומי המסורתי מאפשר לי לחיות איתם, לברר אותם בנחת, לתת לדברים להתחדד עם הזמן ואף להיפתח לכיוונים שונים ויצירתיים.

ש: מדוע?

ת: כי הבסיס הוא לא האמונה וההכרה המתקדמת הזו. היא אולי המגמה והתכלית. הבסיס הוא האמונה בפלא שבעם ישראל.

ש: אז אם אתה בתקופה אישית של ספקות באמונה, אתה לא נחלש בקיום המצוות? לא תיתפתה לחלל שבת למשל? או לרצות לעזוב את הארץ המדממת הזו?

ת: לא. בגלל שחילול שבת או אכילת חזיר או ירידה מהארץ וכדומה, נתפסים בעיני כבגידה בעם שלי יותר מאשר כחטא לאלהים.

ש: עד כדי כך?

ת: לייתר דיוק: זה חטא לאלהים בגלל שזו בגידה בעם שלי. במסורת שלו. ובגידה כזו היא למעשה בגידה בי עצמי.

ש: אז כל מי שאינו שומר מצוות הוא בוגד בעם שלו?

ת: יש הרבה מצוות והשאיפה היא שכל אחד יקיים כמה שיותר ויתקדם מהמקום שלו.

ש: נחמד מצדך. אשאל שוב: בוגד או לא בוגד?

ת: אני מדבר על עצמי. לגבי האחר אולי מה שאני רואה ומגדיר כבגידה נובע אצלו מתפיסת עולם אחרת לגמרי, ואז אין כאן כוונת בגידה אלא זו פשוט מחלוקת בין תפיסות שונות.

ש: מחלוקת לשם שמים?

ת: אני מקווה.

ש: רק מקווה?

ת: המחלוקת כואבת כי מה שהראשון רואה כאור השני רואה כחושך. ומה שהשני רואה כנאמנות הראשון תופס כבוגדנות. מה שזה מגדיר חרות זה רואה כשעבוד.

ש: אז מה עושים?

ת: מה אתה מציע?

ש: נראה שאפשר או להתווכח לכעוס ולשנוא, או להתעלם באדישות לכאוב ולהתעצב. מה עוד אפשר לעשות?

ת: לנשום עמוק. להתאזר בסבלנות, לבטא דעות בשיקול דעת, ולהתמלא באהבה.

ש: אהבה?

ת: שלא לוותר האחד על השני. להקשיב. להשמיע. לקבל את הדברים כפי שהם. ולהאמין.

ש: להאמין?

ת: להאמין בבחירה החפשית של האדם. ולהאמין בעם ישראל ובאלהי ישראל הפועל מתוך כל הוויכוח הזה, ומכוון אותו לטוב ולעומק גדול יותר ממה שהכרנו עד עכשיו.

.ש: אשרי המאמין