מאת: יאיר פרבי 16/10/2008
מאמר זה לא בא בכדי להצדיק התנהגות לא מוסרית של בני הנוער, הוא לא בא להאשים שום גורם ואף אדם. כל מטרתו היא לנסות להבין את מצבם של בני הנוער ולסמן את תפקידם המשותף של הבית – כמקום הראשוני ושל בית הספר – כמקום המשני – בתהליך החינוך הערכי והמוסרי של בני הנוער.
במשך שנים בכל פעם שדיברו על מתבגרים, גיל ההתבגרות או גיל הטיפש-עשרה, תמיד שמעתי במהלך השיחה את המילים: "זה בגלל ההורמונים..". הדבר תמיד נראה לי הגיוני, מגיל שתים עשרה עובר הגוף שינויים פיזיולוגיים, אנחנו גדלים: גפיים, גוף, ראש וגם אברי המין ובמקביל הגוף עובר שינויים הורמונאליים.
שינויים אלה מביאים בני נוער לחיפוש אחר זהות מינית, חוויות מיניות, חלומות מיניים ובמקביל אותם שינויים הורמונאליים המביאים סיפוק וריגוש מיני מביאים גם לשינויים קיצוניים במצבי רוח, משמחה אופורית ועד דיכאונות תהומיים. ממצב בו הם מרגישים כאילו כבשו את הפסגה הגבוהה ביותר עד למצב בו הם מרגישים בבור תחתית.
יחד עם זאת מתעוררות שאלות קיומיות. שאלות של עיצוב האישיות, "מי אני?" מה זהותי? האישית, המינית, החברתית...", מה מקומי בעולם? ביקום? מהי התכלית לכל?", "מה מקומי במשפחתי? מה רוצים ממני הורי, אחיי ואחיותיי?", "מה מקומי בקהילות השונות? בית, רחוב, שכונה, כיתה, בית ספר, תנועת הנוער, קבוצת הספורט".
גיל הנעורים אינה תקופה פשוטה כלל וכלל, זוהי התקופה המבלבלת ביותר בחייו של אדם. ובאותו זמן בדיוק עליהם להתמודד עם לימודים תובעניים, תנועות נוער, חוגים שונים – בין אם הם בחרו בהם ובין אם הוריהם – מכיוון שלצד ההתבגרות הפיזיולוגית, ההורמונאלית והפסיכולוגית, מתרחש תהליך בגרות נוירולוגי פנימי שמביא לעיצוב סופי של המוח.
כיום ישנן שתי עובדות מדעיות מוכחות בנושא המוסר וההיגיון.
העובדה הראשונה, מדברת על התפתחות מוסרית של בני הנוער. על פי לורנס קוהלברג, ישנם שישה שלבי התפתחות מוסרית. במהלך גיל ההתבגרות מתחילים השלב השלישי והרביעי, אלה הם שלבי הדרגה הקונבנציונלית, בשלבים אלה משילים מעליהם בני הנוער חלק מאנוכיותם ומתחילים להגדיר טוב ורע על פי צפיות ההורים והחברה.
המוסר המתעצב על פי צו חברתי הוא הגורם המכתיב לנו מה טוב ומה רע. כאשר אין לנו מדריכים חברתיים המנווטים אותנו לכיוונים הנכונים, הרי שהמוסר שלנו נפגע ומכאן גם התנהגותנו – חשבתם פעם מדוע ילדים-חיילים בני 10 באפריקה כל כך אכזריים? ראו איזו חברה קמה בסיפור 'בעל זבוב' ללא מבוגר שידריך אותם.
בני הנוער חייבים – על מנת שיוכלו לחיות בחברה מוסרית מתוקנת – את דמות המבוגר האחראי, הורה, מורה, מדריך או מבוגר אחר ההולך בתלם החברתי, ולו רק בכדי להצביע על הכיוון הנכון וההתנהגות המוסרית
הראויה בחברה אליה גדל הנער. על ההורים חלה מחויבות מוסרית להדריך אותם.
העובדה השנייה, מדברת על התפתחות אורגנית. מחקרים אחרונים בנושא 'חקר המוח' מצביעים על כך כי מסביבות גיל שתיים עשרה ועד שמונה עשרה בקירוב, חל שלב ההתפתחות הסופי של המוח האנושי. כמובן שאנו ממשיכים ללמוד, לקלוט, לזכור וכן הלאה. אולם, בגיל זה חל התהליך התפתחותי מואץ של החלק הקדמי במוחנו, חלק הנקרא 'קליפת המוח הקדמית או המצחית'.
חלק זה, מתחלק לשני חלקים: הקורטקס המוטורי והקורטקס הפרה פרונטאלי. הראשון, אחראי על מוטוריקה עדינה. השני, המפותח בעיקר אצל בני אדם, קשור לתפקודי חשיבה גבוהים, כגון: הבנה, עיבוד מידע, רגשות, תכנון לטווח ארוך, קבלת החלטות, יכולת הסתגלות, הבנת אנשים, התאמת הבעת פנים לרגש ועוד.
חלק זה הינו אחד החלקים החשובים ביותר במוחנו מכיוון שהוא למעשה משמש 'לוח הבקרה והפיקוד' של המוח כולו. חלק זה אחראי בין היתר: לתאם בין החלקים השונים של מוחנו – חלקים האחראיים בתורם על הראיה, השמיעה, השפה וכו' –הוא אחראי על ההיגיון, על המוסר, על ההבחנה בין טוב ורע. בזמן שהוא מתפתח הוא למעשה לא מתפקד כראוי.
מכאן עולה השאלה: אם 'לוח הבקרה' של בני הנוער אינו מתפקד כראוי, האם אין הדבר מסיר אחריות מבני הנוער למעשיהם? לשאלה זו תשובה פשוטה. אמנם קליפת המוח המצחית מתפתחת בגיל זה ואמנם היא אינה מתפקדת כנדרש, אך היא עדיין מתפקדת. לכן החקיקה המסורתית והמודרנית כאחת, העבירו את האחריות המשפטית-הפלילית – גם אם חלקית – אל בני הנוער.
יחד עם זאת, האחריות המוסרית חלה על הורי המתבגרים, זו הסיבה שלא כל האחריות מועברת לבני הנוער. על הורי המתבגרים והמבוגרים האחרים המעורבים בחיי בני הנוער חלה אחריות מוסרית מלאה, בהפניה לכיוון הנכון במבט, בתנועה, באמירה, וברמה מוסרית גבוהה ביותר על ידי דוגמה אישית.
כהורה שבעתיד יגדלו ילדיו להיות בני נוער, אני מבין כיום את מה שלא הבנתי בעבר. אני יכול לומר בגאווה שהבית שגדלתי בו היה בית מוסרי. בגיל 18 כשהתגייסתי נאמר לי שאני יכול לסרב לפקודה 'בלתי חוקית בעליל' פקודה שאינה מוסרית. מעטים החיילים שעושים זאת. מכיוון שהם בגיל בו החלק האורגני במח שלהם, האחראי של המוסר, טרם התעצב.
מצד שני, תופעת ההשתמטות משירות צבאי. אישיות המתבגר מתעצבת כהשתקפות לאישיות המבוגרים שבסביבתו. בני הנוער קלים להשפעה. אם יגדלו באזור קרבות, ילמדו לאחוז נשק בגיל צעיר ויקבלו הדרכה של 'להרוג!', יהפכו לכלי הרג משחית. אם יגדלו בסביבה עוטפת, מפנקת ופציפיסטית, יהפכו לרודפי שלום רכי לבב.
בני נוער אינם מבחינים בין טוב לרע, אם ישתו משקה אלכוהולי יקבלו ריגוש גבוה משל המבוגר. ולו רק מכיוון ש 'לוח הבקרה' שלהם משובש. אולם קיימת סכנה שהריגוש יתחיל להתעמעם, ועל מנת שיוכלו לחוות שוב אותו הרגשת 'היי', ייאלצו לצרוך יותר אלכוהול. מה יקרה כאשר הריגוש מאלכוהול יפסק? לאן יפנו לשם קבלת ריגוש חזק יותר?
התשובה לשתי שאלות אלה אמורה להדאיג כל הורה, היא אמורה לעמוד מול עיניו כל יום וכל דקה על מנת לבחון את מעשיו מול ילדיו. גם אם ההורה שותה, מעשן, או משתמש מדי פעם בסמים. עליו להציב גבול בפני ילדיו. אמות המידה שלנו כמבוגרים, היכולות שלנו לעצור או לדעת שהגזמנו, להבחין בין מצב טוב או מצב רע, אינן אמות המידה של בני הנוער.
מטרת המאמר היא לא לכלוא את בני הנוער מגיל 12 ועד בגרותם. היא גם לא להסיר אחריות מעל מעשיהם. מטרת המאמר היא להסביר להורי המתבגרים עד כמה חשובה הדוגמה האישית שלהם לחיי ילדיהם. בפעם הבאה שתשתו בירה עם ילדכם בן ה15, שאלו את עצמכם מה הוא למד מכך? לאן הוא ילך אחר כך? מה הוא יעשה עם חבריו? לפעמים צריך להיות הורה, לא רק חבר!!!
הכותב הינו מחנך ומורה להיסטוריה בתיכון הראל, מבשרת ציון.
ביבליוגרפיה:
http://www.brainexplorer.org/glossary/prefrontal_cortex.shtml
img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/24106098.doc
http://faculty.washington.edu/chudler/neurok.html
http://www.sfn.org/index.cfm?pagename=brainBriefings_thePrefrontalCortexAndSchizophrenia
http://web.mscc.huji.ac.il/techedu/techedu/brain/structure.htm
http://www.wisegeek.com/what-is-the-prefrontal-cortex.htm
http://cafe.themarker.com/view.php?u=77015