דרך בורמה

כרוניקון “דרך בורמה”:

29 נובמבר 1947 – החלטת החלוקה.

2 ינואר 1948 – נפסקת תנועת יהודים חופשית לירושלים. התנועה מוגבלת לשיירות משוריינים מאובטחות.

6 אפריל, 1948 – דיר מוחסין נכבשת במסגרת “מבצע נחשון“.

9 אפריל – קסטל נכבשת סופית, כי 30,000 ערבים הלכו להלווית עבדל אל-קאדר אל חוסייני בהר הבית..

16  אפריל – סאריס נכבשת במסגרת “מבצע הראל“.

11 מאי – בית מחסיר נכבשת במסגרת “מבצע מכבי“. מתגלה ציוד רב שנבזז משיירות.

14 מאי – הבריטים מפנים את “מצודת הטיגארט” של לטרון. גם כח של צבא קואקג’י שהיה באזור עוזב אותו. כוח גבעתי שולט על האזור, אך הפיקוד שוגה קשות כשמחליט להעביר מפה כוחות גבעתי לדרום לקדם פני המצרים המצהירים על פלישה.

15-16 מאי – משאית בליווי שלושה משוריינים יוצאת מחולדה לכיוון בית מחסיר עם תחמושת לחטיבת “הראל”. ב”דרך האיילות”, אחרי ביר חילו, המשאית עולה על מוקש, אך הם מצליחים להעביר הציוד למשורינים של חטיבת הראל שירדו אליהם (ראה עדות מפקד השיירה כאן). מהרשק נותן למבצע שם השם “שיירת היתום“.

16-17 מאי – שיירה של 18 משאיות מצליח לעלות ב”דרך האיילות” מחולדה לבית מחסיר ולירושלים.

18 מאי – כח לגיון ירדני משתלט על לטרון, ותוקף שיירה המנסה לעבור באזורו.

24-25 מאי – מבצע “בין-נון א” לכיבוש לטרון. נכשל. 48 הרוגים. אבל בית ג’יז נכבשת.

27 מאי – שלושה סיירים (אריה טפר, שלמה בן שלום ויאיר מונדלק) מצליחים לרדת רגלית מתחנת המשאבות התחתונה לקיבוץ חולדה בלילה אחד (לפי גרסה אחרת הם לא ממש מצאו ציר ראוי לרכב. ציר ראוי לרכב התגלה בלילה הבא – )

28-29 מאי  – משה (מוסא) אשד, שמואל ללקין, אבא טורקלטוב, וקצין קשר  יורדים ברגל מירושלים לחולדה בציר ראוי לרכב, ומדווחים על כך.

28 מאי – בית סוסין נכבשת במסגרת הכנה למבצע “בין נון ב“, מה שאכן מאפשר תנועת רכבים בציר חלופי וניסתר ללטרון ->

29-30 מאי – הקצינים עמוס חורב ו”גברוש” יורדים עם גי’פ מבית סוסין (שנכבש יום קודם במסגרת “בן-נון ב”) מזרחה. לוקח להם שלוש שעות (!) להגיע עד ל”דרך האיילות” (ציר המחבר בין לטרון לאנדרטאת מחל, קצת לפני 38), ואז הם נתקלים ב”רעננה” מנסה לנווט לכיוונם ממזרח (לפי גרסתו הוא מצא אותם ישנים בג’יפ..).

מסתבר שישנה דרך מחברת, למעט קטע של ק"מ בין בית סוסין (=תעוז) לואדי אבו עבד (=נחל מאיר), שם יש הפרש גבהים של 125 מ, וחייבים לעברו בציר נסתר ללטרון, שלא יותקף.

30-31 למאי – מבצע "בן נון ב" לכיבוש מתחם לטרון (למרות שכעת ידעו שתוגבר בשני גדודים, אך לא חשבו שניתן להכשיר דרך עוקפת). נכשל גם כן, במחיר 52 הרוגים.

30-31 מאי – תוך כדי "מבצע "בן נון ב" בלטרון שיירת ג'יפים מנסה לעבור את הציר העוקף. אחד מתהפך, אבל ישנו ציר חלופי ללטרון =>

מתחילים להעביר סחורה בין משאיות הבאות ממערב, למשאיות היורדות מירושלים. שני קטעים קשים במיוחד: "מעלה התאנים", ו"הסרפנטינות" שאחריו. את הסחורה מעבירים במורד בצורה ידנית עולים מכורדיסטאן אשר היו מובטלים כי מחצבת הקסטל היתה מושבתת.

במקביל מתחילים להכשיר את קטע הסרפנטינות. לריבוד מניחים רשתות ברזל ("שפאלות"). לפי יהודה זיו: "מדובר ברצועות פח  עבה, עשויות לדבר, שבאמצעות תפסים בשוליהן אפשר לשלבן זו בזו ולפרוס מעטה קשיח על-גבי הדרך. רצועות אלה שימשו את צבא בריטניה בימי מלחמת-העולם השניה, בקרבות המדבר המערבי של מצרים, ונודעו אז בכינוי Spalls ('גְּזִירִים') הלקוח מעולם המכרות באנגליה. כל כלי רכב של צבא בריטניה היה מצוייד בהן בשעתו, על כל צרה שלא תבוא – ואנשי יע"ל (יחידה עברית לתובלה) סיגלו את שמן ללשוננו וקראו להן 'שְפָּאלוֹת'… בצד 'הסרפנטינה' מוטלים עד היום שרידי 'שפאלות' שהונחו בשעתן על-גבי הדרך".

בחורי ישיבה מגויסים לעבוד בשבת על קטעים של הציר. הלגיון הירדני מנסה לירות מכיוון לטרון, ירי לא יעיל. מתקינים אפילו מסוף דלק.

5 יוני – משאית ראשונה יורדת את הקטע שהושלם בדרך החלופית, כאשר טרקטור כבד מעגן אותה באמצעות כננת.

11 יוני – "מבצע יורם" לכיבוש לטרון. שוב נכשל. 17 הרוגים.

11 יוני – השלמת הציר העוקף.  מתחילים לעבוד על "קו השילוח".

17 יוני – נציגי או”ם רואים שמשאיות מצליחות לרדת הציר (אבל לא לעלות אותו!..)

19 יוני – השלמת כלל הסלילה.

11 אוגוסט – השלמת “קו השילוח“, המעביר מים מחולדה לבית המשאבות התחתון , ומישם לירושלים, כתחליף  לתחנת השאיבה בלטרון שהיה חשש שהירדנים יפוצצו אותה. ואכן כעבור יום (!) –

12 אוגוסט – הירדנים מפוצצים את תחנת שאיבת המים בלטרון.

ספטמבר-אוקטובר 1948 – השלמת סלילת ציר 44. בן-גוריון רצה תחילה לקרא לו “כביש בורמה“, בניגוד ל”דרך בורמה” המפורסמת. אך בחנוכתו הוא כונה “כביש הגבורה“, למרות שאנשי פלמ”ח-הראל רצו לקרא לו “כביש הראל“, אך בן-גוריון השיב שזה מקפח את חלקם של חטיבה שבע במאבק..

בהמשך הושלמה סלילה ציר 395 העולה מאִשְוַע [אשתאול] מזרחה עד הר מָעוֹז [הקסטל] שעל הכביש הראשי לירושלים – דרך כַּסְלָה [כְּסָלוֹן], דֵיר-עַמְר [איתנים] וצוּבָּא [צובה]. היו שקראו גם לקטע זה “כביש הגבורה”, אך זה לא השתרש.

.

גבעת חתולה \ תל מע”ץ: “תל חתולה” בערבית. “חתולה” פרושו “אורבת”, כנראה כי ניטר את הציר העולה לירושלים. במלחמת העצמאות היה פה משלט 22. ב1954 חיסל פה כח מג”ב את “מוסטפא סמואלי”. ב1966 הערים מע”ץ פה כמויות עפר גדולות בעת הכשרת החיבור בין 38 ל1 ב1966, אלא שזמן קצר אח”כ נהיה חיבור זה הרבה פחות חשוב.. עם זאת רצו במע”צ לרכז כאן המשורינים לאורך ציר 1. ותיקי 1948 כולל רבין נלחמו נגד וביטלו התוכנית. כנראה הם בלעג מסוים נתנו לגבעה הכינוי “תל מע”ץ”.

.

אנדרטאת מח”ל: אנדרטה שהוקמה ב1993 לזכר 119 הנופלים בקרב 3000 מתנדבים מחו”ל שבאו לסייע במלחמת העצמאות. הקבוצה הגדולה ביותר היתה מארה”ב (900 איש) ובינהם אבא שלי.. קבוצה מאד גדולה גם מדרום אפריקה (700 איש). כ200 היו לא יהודים.