ניתוח פריימים מוכרים של וול

צילום זה צולם בשנת 1982 והוא מאפיין לגמרי את אופי הצילום הידוע של וול, שהוא צילום "קולנועי". פריים זה מפנה זרקור למצבים מודרניים הקשורים בהגירה, באלימות, במיעוטים, במתחים אתניים וכלכליים, בעבודה ועוד, תוך הפיכת מראות יומיומיים לכאורה לאלגוריות, כלומר יש משמעות נוספת על התוכן הגלוי. פריים זה הוא אחד מבין רבים אשר מעביר מסר חברתי, וול ידוע בכך שבתמונותיו שאף להעביר מסרים רבים לגבי החברה, כפי שעשה בדיוק כאן.

בתמונה זו ניתן לראות זוג לבן ולידם אדם אסייאתי אשר הולכים לכיוון המצלמה. המדרכה, שליידה צמודים מכוניות באופק ומקומות מגורים, מסמלת את פרברי אמריקה התעשייתית והישנה. האישה לובשת מכנסיים קצרים מאוד ואדומים וחולצה לבנה קצרה המציגות את החלק האמצעי והפחות צנוע של הגוף שלה. חבר שלה מזוקן ולא מטופח במיוחד. האסייאתי לבוש בצורה "יום יומית" "ורגילה" אך נראה הרבה יותר טוב ומטופח מהדמויות האחרות בפריים. בזמן שהזוג הלבן מנסה לעקוף את האסייאתי, הבחור הלבן שולח לעבר האסייאתי "מחווה" די גזענית ומעליבה, הוא מרים את ידו ושולח את תנועת האצבע המשולשת לעברו, קרוב לזווית העין של האסייאתי. המחווה הזאת באה ללגלג על צורת העין של האסייאתי ולהעליב אותו. התמונה הזאת מזכירה פריים "שתופס את הרגע" ומרמזת על המסר הסמוי בו, אבל למעשה זהו בעצם "תמונה" מהזיכרון שנחרת אצל וול לפני שנים. "תמונה" שהוא אינו שכח ואינה ברחה מזיכרונו והוא החליט לצלם אותה כמה שיותר דומה לזיכרונו.

מבחינת עומק שדה, נראה שהדמויות אשר נמצאות קרוב יותר למצלמה הן חדתות מאוד לעומת הרקע: המדרכה, המגורים והמכוניות שהרבה פחות חדתות. בנוסף, נראה שהפריים צולם בשעת שקיעה, כשאין יותר מידי אור ובגלל זה, ובגלל מה שנאמר תחילה ניתן להסיק שהצילום נעשה על ידי צמצם פתוח יחסית שייאפשר הכנסה של אור וטשטוש של הרקע מאחור.

לפריים יש עומק מאוד חזק, האלכסונים על הרצפה והרקע הנראה "אין סופי" מאחור מחזקים את תחושת העומק בפריים.

התמונה אינה מרוחה, היא מוקפאת ויחסית חדה מה שאומר מהירות התריס אינה גבוהה מידי.

הפריים עצמו צבעוני ויש בו צבעים מאוד חזקים אשר מושכים את העין, כמו למשל הצבע האדום והכתום שמושך מיד את העין של המתבונן לכיוון של הזוג הלבן המקניט את הבחור האסייאתי. זמן השקיעה בה צולם הפריים מוסיף לצבע "הכתום" והחזק אשר משתלט על התמונה.

זווית הצילום היא בגובה העיניים, לא מעל ולא מתחת לדמויות, כאילו זוהי סיטואציה שקורת ממש מול עינינו ואנו משמשים כעדי ראיה לאירוע המתרחש בפריים.

התאורה כאן היא טבעית לחלוטין. הוא מנצל את האור של השקיעה בשביל להדגיש את הצבעים החמים "שמשתקפים" בתמונה. אי לכך, גם הצל מופיע הרבה מאוד בתמונה, גם הצל של הדמויות וגם הצל של המגורים הנופל על המדרכה. הצל החד מוסיף עומק לפריים ויוצר תחושה "מציאותית", כאילו הצלם צילם את המקרה ברגע, מה שמחזק את אופן הצילום של וול.

את רוב תמונותיו מציג וול על ידי הדפסות של שקפים על גבי קופסאות אור, הזרקת דיו והדפסות שחור־לבן מסורתיות בחדר חושך. תמיד במצלמה בפורמט גדול.

פריים זה צולם בשנת 1999 והינו מבוסס על רומן ישן ששמו "האיש הנעלם" אשר נכתב בשנת 1952 על ידי ראלף אליסון. וול ניסה "לתרגם" אחד "מהסצנות" ברומן לתוך פריים מוחשי שניתן להתבונן בו. הגרסה הזאת של וול מראה לנו סוג של מרתף, "חמים ומלא באור" שבו הדמות המרכזית ברומן חייה, בנוסף ל1,369 הנורות הנמצאות שם גם.

האורות והנורות, אשר נגנבו על ידי הדמות ממפעל חשמל, באות להאיר לא רק את המרתף ואת הסביבה שבו נמצאת הדמות, אלא גם באופן סימבולי את האמת לגבי הקיום של הדמות, כפי שאומר הדמות: "האור מאשר את הקיום והמציאות שלי, נותן לי צורה... בלי האור אני לא רק בלתי נראה אלא גם חסר צורה; ולהיות לא מודע לגבי קיומו של אדם זה בעצם לחיות חיים של מוות... האור הוא האמת והאמת היא האור."

הרומן מספר על אדם שחור שהגיע לניו- יורק ושם הוא מתמודד עם בעיות זהותיות ביחס לחברה האמריקאית הלבנה, שבזה לאדם השחור. הדמות ברומן הרגישה "תמיד כבלתי נראת", וזה הכניס אותו לאובססיה לגבי האור, הוא הרגיש שהוא חייב להאיר כמה שאפשר את המרתף שלו כדי שירגיש "פחות בלתי נראה". לאורך הרומן הוא מוסיף עוד ועוד נורות כדי שאולי, אם יהיה לו המון נורות, הן יצליחו לשנות את מצבו. וול מאוד התחבר לקטע הזה ברומן והוא החליט "לתרגם" אותו לתוך פריים מוחשי, כפי שהיה עושה הרבה מאוד פעמים ליצירות אחרות מההיסטוריה.

בפריים זה יש מצד אחד את הרצון להמחיש את הסצנה החזקה הזאת מהרומן אל תוך פריים מוחשי שניתן להתבונן בו, ומנגד ישנה כאן אמירה לגבי היחס המבזה והבלתי אנושי מצד החברה האמריקאית הלבנה כלפי האדם השחור שניסה להשתלב לאורך שנים בחברה.

התמונה מצולמת מזווית של "לונג שוט", ניתן לראות בברור את הסביבה בה יושבת הדמות האנושית: החדר הסגור, האטום והמאוד מבולגן שמלא ברהיטים ובמיוחד בנורות חשמל המאירות את החדר. "החדר המבולגן" המלא ברהיטים שונים מסמל גם באופן סימבולי את מצבו הנפשי של הדמות. הדמות מבולבלת ולא מאורגנת מבחינת המחשבות שלה, הוא מנסה לגרום לעצמו להראות שייך ולא בלתי נראה. הוא רוצה להשתלב בחברה שבזה לו ולא מאפשרת לו להשתלב בגלל צבע עורו.

התאורה כאן מלאכותית ולא טבעית, הרי התמונה מצולמת בתוך החדר האטום שמלא בנורות דלוקות המשמשות גם כתאורה בפריים.

הפריים צולם בצמצם יחסית סגור, התמונה חדה ומכיוון שיש המון נורות המאירות את החדר, לא צריך צמצם פתוח מידי שייאפשר קליטה של הרבה אור.

מהירות התריס כמובן נמוכה, הצלם אינו מנסה לתפוס תזוזה מהירה כלשהי או למרוח את התמונה ולכן מהירות התריס יחסית נמוכה.

התמונה אכן מלאה בצבעים אך הם אינם חזקים מידי. ניתן להבחין במגוון של צבעים אך הגוון שלהן אינו דומיננטי ואף רך ביותר. הכמות הגדולה של הצבעים הנמצאים בפריים תורמים לתחושת "השפע" "ולבלאגן" המאפיינים את התמונה.

לאופן הצגת התמונה מתלווה בד"כ עוד תמונות אחרות שבהן אין אף דמות, רק רהיטים ישנים. אופן הצגת הפריים הזה בצורה הזאת מתאים בדיוק לאופי "הקולנועי" של וול, התמונות יחדיו יוצרות תמונה רחבה יותר עם מסר חזק הרבה יותר. הן גם נותנות פרספקטיבה אחרת כלפי יצירותיו של וול.

פריים זה צולם בשנת 1996 והוא מבוסס על ההתבוננות ועל המחשבות של וול כלפי בתי מקלט לחסרי בית ופורמטים דומים שכאלה. פריים זה נראה אמנם כמו צילום תיעודי "ותפיסה של רגע", אך זהו צילום מבויים "וקולנועי" לחלוטין שצולם בסט. בשלב זה בחייו, ניסה וול ליצור סדרת פריימים בשחור-לבן, אופן צילומי שהוא לא ניסה לפני.

הציור קיר מצדה הימנית של התמונה הינה העתק מדויק לכזה שנמצא במקלט אמיתי, והוא צוייר לגמרי עבור התמונה של וול.

הפריים הוא כמובן חסר צבע, הוא צולם בגוונים של שחור ולבן. צילום זה בא להדגיש את הפוטנציאל שיש בצילום בשחור-לבן ואת היכולת להביע "גוון" עדין והדרגתי גם בצילום בשחור-לבן.

המנקה, שהוא הדמות האנושית היחידה בפריים הנמצאת בצידו השמאלית ביותר, נראה מאוד ממוקד בביצוע עבודתו, הוא נמצא בתוך "עולם משלו". הרושם הוא שאנו מקבלים הזדמנות נדירה להסתכל לתוך חייו של משהו אחר, לתוך חייו של המנקה הזה.

הפריים עצמו מאוד חד מה שמראה על כך שוול צילם בצמצם סגור יחסית ולא פתוח. התמונה כמובן קפואה ומהירות התריס גם כן די נמוכה. הפריים אינו צבעוני כפי שנאמר אלא הוא צילום בשחור-לבן. עוד לכך, לפריים יש עומק מאוד מעניין, אמנם החדר סגור ואטום אך יש הרבה מאוד קווים בתמונה אשר מוסיפים עומק ועניין לפריים, גם על הרצפה, בקירות ובתקרה.

גם כאן, כמו בתמונה הקודמת (החקיין) זווית הצילום היא מגובה העיניים, זה נותן לנו הרגשה כאילו אנו נמצאים איתו שם "ומחטטים" לחייו ולרגע הזה של המנקה שנראה בתמונה.

התאורה כאן היא מלאכותית, הסט אינו נמצא בחוץ ועל כן ברור לחלוטין שהאור אינו אור טבעי מבחוץ, אלא מתוך אור מלאכותי הנמצא בסט, או על ידי תאורה מיוחדת שהביא איתו וול או על ידי תאורה מתוך פנסי המקום.

ישנם הרבה מאוד אביזרים בתמונה, כסאות, כיור, דלי, הציור בצד ימין וכו' שמחזקים את תחושת הצילום התיעודי לכאורה אך זהו סט מבויים לחלוטין וכל דבר בו מונח על פי רצונו המדוייק של הצלם. האביזרים באים לתת יותר עניין ומציאותיות לפריים.

אופן הצגת התמונה: Silver gelatin print 2215 x 3130 mm