משפט בינלאומי

בחלק זה נתמקד בחובות המדינה במשפט הבינלאומי הכללי ובמשפט הבינלאומי לזכויות אדם.

על מדינות בעולם חלות חובות שונות מכוח המשפט הבינ"ל. כאשר מדינה מצטרפת לאמנה כלשהי, אמנה זו חלה עליה ומטילה עליה חובות ובחלק מהמקרים האמנות מקימות בתי דין בינלאומיים שלהם סמכות שיפוט על המדינות החתומות. חובה נוספת שחלה על מדינות היא מנהגים. אלה לא המנהגים שאנו מכירים כמו אכילת מופלטה בצאת חג הפסח, אלא חובות מנהגיות שמחייבות את כל מדינות העולם, גם אם הן לא לקחו על עצמן התחייבות זו. דוגמה למנהג כזה היא האיסור על רצח עם - אמנם יש אמנות האוסרות על רצח עם, אך גם ממדינות שלא חתומות על אמנות אלה מצופה שלא יבצעו רצח עם בהתאם המנהג.

הנורמות של המשפט הבינ"ל:

כשמדברים על פיקוח של המשפט הבינ"ל על יצוא ביטחוני של מדינות אנו נוטים לחשוב תחילה על פירוק מנשק. פירוק נשק מוגדר כיעד כללי של האו"ם לפי מגילת האומות המאוחדות. ואמנם, האו"ם הוקם במטרה לקדם שלום עולמי אך באופן מפתיע אין איסור במשפט הבינ"ל לצבור נשק או להעביר נשק למדינה אחרת.

עם זאת, קיימים איסורים לגבי סוגי נשק ספציפיים. למשל, בדבר אמצעי לחימה לא קונבנציונליים, האמנה המרכזית בנושא הינה "האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים" (CCW) של האו"ם אשר סוכמה בז'נבה ב-1980. האמנה נועדה להגביל שימוש בכלי נשק מסוימים הנחשבים פוגעניים במיוחד ומכילה 5 פרוטוקולים (הגבלת שימוש בנשק המכיל רסיסים, מוקשי יבשה, נשק תבערה, נשק לייזר לגרימת עיוורון, התחייבות לפינוי שרידי חומרי נפץ לאחר מלחמה). ישראל חתומה על אמנה זו, למעט הפרוטוקול בנוגע לנשק תבערה.

שתי אמנות חשובות נוספות הרלוונטיות כיום הן אמנת הנשק הביולוגי, ה-BWC משנת 1975, ואמנת הנשק הכימי, ה-CWC משנת 1997. אמנות אלה אוסרות על פיתוח ושימוש נשק ביולוגי וכימי הנחשבים לנשקים פוגעניים במיוחד. ישראל אמנם אינה חברה באמנות אלו באופן רשמי, אך האיסורים על פיהן נחשבים למנהגיים. כלומר, מדובר באיסורים אשר מחייבים גם מדינות שלא חברות באמנה כמו ישראל.

כלי נוסף לפיקוח ניתן למועצת הביטחון, והוא אמברגו נשק. מכוח סעיף 41 למגילת האו"ם, למועצת הביטחון יש סמכות להטיל סנקציות שעולות עד כדי אמברגו נשק על מדינות המפרות את מגילת האו"ם ופוגעות בשלום והיציבות בעולם.

המשפט הבינלאומי לזכויות אדם וההגבלות על ייצוא בטחוני:

גופים שונים בשדה הבינלאומי מבקשים להשתמש במשפט הבינלאומי כדי למנוע הפרות זכויות אדם ברחבי העולם ולהעמיד את המפרים לדין. בהקשר של יצוא ביטחוני חלות מגבלות על מדינות הנובעות מהמשפט הבינלאומי לזכויות אדם. המשפט הבינ"ל לזכויות אדם מגן על זכויות רבות העשויות להיפגע מהשימוש בנשק או שירותים ביטחוניים אחרים שמיוצאים ויכול להטיל אחריות על המדינה המייצאת. על חובות מדינות מייצאות חלה תחולה אקסטרה-טריטוריאלית. לפי פרדיגמה אחת, על המדינה המייצאת לשלוט בטריטוריה או באדם כדי שתהיה לה חבות בזכויות אדם. לפי פרדיגמה אחרת, למדינה יש חבות בזכויות אדם על כל אדם שנתון לסמכות השיפוט שלה, גם אם הוא לא נמצא בשטח הטריטוריאלי שלה, כל עוד הוא נתון לשליטתה האפקטיבית של המדינה. על פי תפיסה זו, במקרים מסוימים מדינה, כמו ישראל, אשר מייצאת נשק למדינה אחרת אחראית לפגיעה בזכויות אדם שייגרמו על ידי המדינה הקונה, עקב השימוש בנשק שנמכר.

בנושא המשפט הבינלאומי וזכויות אדם עולות מספר סוגיות מעניינות. ראשית, עולה שאלה האם המגבלות שחלות בגלל המשפט הבינ"ל לזכויות אדם באמת משפיעות על שוק הייצוא הביטחוני והאם אפשר באמצעותן לאכוף ולהטיל סנקציות על מדינות שמייצאות נשק שבאמצעותו מפרים זכויות אדם. שנית, האם לגיטימי להטיל אחריות בכלל על מדינה מייצאת שלא מבצעת הפרות זכויות אדם בפועל אלא רק מספקת נשק/תוכנות סייבר. בהקשר זה, יש לציין את דוקטרינת הסיוע בכללי אחריות המדינה (סעיף 16) שבאמצעותה ניתן להעמיד לדין מדינה שמייצאת נשק שבאמצעותו התבצעו הפרות זכויות אדם.

ה-ATT:
האמנה לפיקוח על סחר בנשק (Arms Trade Treaty) נכנסה לתוקף בשנת 2014 ומטרתה להסדיר את הסחר הבינלאומי בכלי נשק קונבנציונליים. כיום האמנה מהווה את הסטנדרט הבינ"ל המרכזי בסוגיות של ייצוא בטחוני וזכויות אדם, ומצויים בה שני סעיפים חשובים הנוגעים לענייננו:

• האמנה קובעת בחלק 6 סעיף 3, כי מדינה לא תתיר ייצוא אם בזמן שבו נשקל מתן היתר מסוג זה "ידוע לה כי הנשק האמור ישמש לביצוע רצח עם, פשעים נגד האנושות, הפרות חמורות של אמנות ז'נבה, התקפות מכוונות על אזרחים ואובייקטים אזרחיים או פשעי מלחמה אחרים, המוגדרים באמנות בינלאומיות שאותה מדינה צד להן".

• עוד קובעת האמנה בחלק 7, כי אם ייצוא הנשק לא נאסר בהתבסס על סעיף זה, על המדינה לערוך בקרה ולבחון את הפוטנציאל שאותם כלי נשק יגרמו בכמה היבטים: אם הם יתרמו או יערערו את השלום והביטחון; אם יבצעו או יקלו על הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי או אמנות בינלאומיות בנושאי זכויות אדם; וכן יבצעו או יקלו על ביצוע עבירות לפי האמנות הבינלאומיות והפרוטוקולים הנוגעים למניעת טרור או לפשע מאורגן בינלאומי, שמדינת הייצוא היא צד להן.

זווית ישראלית:

ב-2 באפריל 2013 הצביעה מדינת ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות בעד האמנה ואף חתמה עליה אך אולם בפועל עד היום לא אשררה אותה. שר הביטחון דאז משה בוגי יעלון טען שהסיבה שישראל לא אשררה הינו הפחד שהגבלות האמנה ימנעו את סחר הנשק בין ישראל לארה"ב ומדינות אחרות ינצלו זאת ותיהיה השפעה שלילית על בטחון ישראל.

משפט בינלאומי פלילי :

ענף נוסף ומעניין במיוחד של המשפט הבינלאומי הוא המשפט הבינלאומי הפלילי, באמצעותו מעמידים לדין פושעי מלחמה או אנשים שביצעו פשעים נגד האנושות. ענף זה של המשפט הבינלאומי מטיל חובות בעיקר על אינדיבידואלים. מדובר באחריות פלילית של ממש, בניגוד לאחריות המוטלת שראינו עד כה בעיקר על מדינות.

בשנת 1998 יזמה העצרת הכללית של האו"ם כנס ברומא, בו גובשה אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינ"ל. לפי כללי המשפט הבינלאומי, כל המדינות החתומות על אמנת רומא מחויבות לה, אלא אם החריגו את עצמן. 123 מדינות חתמו ואשררו את הנספח לאמנת רומא המאשר את הקמת בין הדין הפלילי הבינלאומי. יתר המדינות או לא חתמו על האמנה (41 מדינות), או לחילופין חתמו על האמנה אך לא אשררו אותה (31 מדינות, בהן ישראל). בעקבות כך, כללי בית הדין הבינלאומי הפלילי לא חלים על ישראל. עם זאת, חשוב לציין שאמנת רומא היא לא המקור היחידי שרלוונטי לישראל שכן ישנו גם המשפט הבינלאומי הפלילי המנהגי, שנאכף בבתי משפט מדינתיים ברחבי העולם.

כדי להעמיד אדם או מדינה לדין צריכים להתקיים שלושה תנאים:

1. נושא של שיפוט - חוקת בית הדין מגדירה אילו מעשים הם פשעים שבגינם אפשר להעמיד לדין. חוקת בית הדין מפרטת על מעשים כמו רצח עם (סעיף 6) פשעים נגד האנושות (סעיף 7) ופשעי מלחמה (סעיף 8).

2. סמכות שיפוטית טריטורילאית או אישית – העבירות בוצעו בשטח של המדינות החברות ו/או על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית הדין.

3. מועד העבירה – בית הדין דן רק בעבירות שבוצעו לאחר הקמתו, 1 ביולי 2002.

כאמור, לפי התנאי הראשון, בית הדין מעמיד לדין רק בגין עבירות שהן רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. בהקשר של הייצוא הבטחוני, עולה חשש שנעשה שימוש בנשק או בכל מוצר או שירות אחר שמיוצא כדי לבצע את חד מהפשעים הללו. נשאלת השאלה, האם ניתן להעמיד לדין אדם שמכר נשק או תוכנת ריגול למדינה אחרת והמדינה הקונה עשתה בהם שימוש כדי לבצע פשעי מלחמה? - לפי אמנת רומא, ניתן להעמיד לדין גם על סיוע לעבירות המנויות באמנה. כלומר, אם אדם סייע לפשעים נגד האנושות למשל, הוא חשוף להעמדה לדין בפני ה-ICC. לפיכך, קיימת אפשרות שניתן יהיה להעמיד לדין מדינות או אנשים שמייצאים ייצוא בטחוני למדינות אחרות שביצעו עבירות לפי אמנת רומא בגין סיוע.

בנוסף לבית הדין הבינ"ל, ישנה אפשרות לאכוף עבירות כמו פשעי מלחמה ורצח עם גם באמצעות המשפט המדינתי. למשל: במדינת ישראל, לפי סעיף 16 (א) לחוק העונשין, ניתן להעמיד לדין אדם בארץ על עבירות שהם נגד "משפט העמים". סעיף 15 לחוק העונשין מדבר על עבירות חוץ שנעברו על ידי אזרח או תושב ישראלי ולפיו ניתן להעמיד לדין בישראל אזרח או תושב ישראלי כל עוד הוא לא הועמד לדין במדינה אחרת.