כפי שאנו יודעים (ועל כך נרחיב יותר במהלך הפודקאסט), כיום ישנם תאגידים בעלי כוח רב יותר מהרבה מדינות, עם רווחים שעוקפים תל"ג של מדינות שלמות ועם פעילות שנפרשת על כל העולם (או לפחות על רובו).

ואולם, לא מדובר בתופעה חדשה של עידן המידע. לתאגידים משלל סוגים היה כוח עצום כבר מאות שנים: דוגמה היסטורית משמעותית הינה חברת הודו המזרחית הבריטית וחברת הודו המזרחית ההולנדית – שתי חברות עצומות שהוקמו כבר בתחילת המאה ה-17, ניהלו הלכה למעשה את הכלכלה ואף את הממשל והחוק בחלקים נרחבים של העולם, והיוו כוח פוליטי עצום במולדותיהן. בהתאם, לאורך הזמן ועד ימים אלו ממש, כולנו חיים בעולם שבו תאגידים בינלאומיים הם כוח מובהק בכלכלה, בפוליטיקה, ובתרבות.

אם ניקח את גוגל כדוגמא – לגוגל יש "זרועות", עובדים, ומטות בכל העולם. יש לה גם הרבה מאוד מידע עלינו - היא רואה במה אנחנו צופים, מה אנחנו קונים, איפה אנחנו נמצאים, ואפילו יכולה להכווין את תוצאות החיפוש שלנו. מכאן, שלגוגל ולתאגידים הגדולים יש המון פוטנציאל להשפעה על הזכויות שלנו – על הפרטיות שלנו, על הדברים אליהם אנו נחשפים, על הרגלי הקנייה שלנו, על איכות הסביבה שבה אנחנו חיים - וגם אם הם לא אחראיים באופן ישיר, הם יכולים לפגוע בכך מאוד.

ההשפעה העצומה של תאגידים על החיים בסביבה שבה הם פועלים והוואקום המשפטי והאכיפתי שבו הם פעלו, הביאה (בין היתר) להתפתחות ה-CSR .CSR הוא בעצם מונח המתאר קטגוריה רחבה של אמצעים וולונטריים כמו רגולציה עצמית, העוסקים בנוכחות של התאגידים במרחב הציבורי, בהשפעה שלהם על החברה, ובחובות שמטילות עליהם נורמות שנחשבו בעבר "ציבוריות" - נורמות אתיות, מוסריות וחברתיות של הגנה על זכויות אדם. כלומר, אלו נורמות שלא עוסקות רק במה שלרוב חושבים שתאגיד עוסק בהם - השאת רווחים - אלא בחובות אתיות מוגברות.

אם כן, אפשר להבין את ה-CSR כשדה של פרקטיקות שנועדו להגביר את האחריות החברתית של תאגידים בעיקר באמצעות פעולות של התאגידים עצמם. יש כל מיני פעולות וולונטריות שאפשר לראות בתחום הזה כמו תרומות, רפורמות, שקיפות, דיווח, הצהרות פומביות, קודים אתיים וכדומה. חלק מהפעולות האלו מוכוונות פנימה לתאגיד, וחלקן לפעולות של התאגיד החוצה כלפי "בעלי עניין", כלומר אנשים המושפעים מהפעולות של התאגיד (למשל: אנשים שמתגוררים ליד מפעל של קוקה קולה). אבל מה שמשותף לכל הפרקטיקות הללו הוא האחריות המוסרית והחברתית של התאגיד "לעשות טוב" כאזרח של החברה ועל הנכונות שלו, הוולונטרית-התנדבותית, לפעול מעבר לרק מה שנקבע בחוק.

תחילה, הCSR התמקד יותר בפילנתרופיה - והתאגידים היו תורמים לקהילה ולחברה שהיו בסביבת העבודה שלהם. למשל, היו מקימים מוסדות חינוך, בריאות וחלוקת מזון, מיזמים חברתיים וכו'. דוגמא אחת היא מפעל הפיס שהקים מוסדות חינוך שונים ברחבי הארץ. ואולם, בשלב מסוים ראו שזה קצת פחות עובד וזו בעיקר הדרך של תאגידים להסוות כל מיני פגיעות חמורות שלהם בזכויות אדם או אסונות סביבתיים שנגרמו בגללם מה שנקרא green wash. כך התגברו קריאות להחיל על התאגידים מנגנוני רגולציה ולא להסתפק רק בתרומות שלהם. עם זאת, עלתה בעיה לפיה קשה עד בלתי אפשרי להפעיל רגולציה כפויה על תאגידים במרחב הגלובלי - כי ההפרות והפגיעות האלו לרוב קורות במדינות חלשות שלא יכולות באמת להתנגד לפעולות של התאגידים בהן. לכן חוקרים, מעצבי מדיניות ופעילים חברתיים בתחום הCSR פעלו בשיתוף עם התאגידים לגיבוש מכשירי רגולציה וולונטריים שיגבירו את השקיפות והמחויבות של התאגידים לחברה. כך, הכלי של רגולציה עצמית למשל אפשר לתאגידים לקחת חלק פעיל בעיצוב הכללים שיחולו עליהם ועל שחקנים אחרים בצורה שגם מיטיבה עם החברה.

כלומר, אם עד אותו שלב המדינה היא שהייתה קובעת מה הרגולציה והחוקים שיחולו על תאגידים, כעת נדמיין את קוקה-קולה יושבת יחד עם טמפו ושתיהן עוזרות לקבוע מה יהיו הכללים שיחולו עליהן בנוגע לחומרים שמהן הן צריכות לייצר את הבקבוקים שלהן, כך שלא יזיקו לסביבה.

אחד היתרונות בכך הוא שבאמת קוקה קולה וטמפו, כנראה ידעו הכי טוב איך לשמור על הסביבה בתחומים שבהן הן עוסקות משום שלהן יש את המידע שנוגע לכמה הן מזהמות. מצד שני, ניתן לראות זאת כמצב שבו אנו נותנים לחתול לשמור על השמנת, כל שהן עשויות ליצור כללים שמאוד יקלו איתן (מה שלא היה קורה אם המדינה הייתה קובעת כללים קשיחים).

בסופו של דבר, אלפי תאגידים בעולם אימצו את יוזמת ה״גלובל קומפקט״ - אמנה שגובשה בשנות ה-90 ומאפשרת להחיל סט אמצעים וולונטריים שונים של תאגידים על עצמם. הגם שהאמנה אינה כוללת כלים לאכיפה, היא הובילה בין היתר לפרסום קבוע של דיווחים על ידי התאגידים השותפים בה והגבירה את השקיפות ביחס לפעילותם בהקשר של זכויות אדם. בהמשך לאותה יוזמה, פרסם ה-OECD* סט עקרונות שעל בסיסו המדינות התחייבו לפקח ולפרסם דיווחים על התנהלות תאגידים המאוגדים בהן, לצד התפתחות של מערכות כללים וולונטריות נוספות בענפים שונים. בשל כל אלו, תאגידים רבים גם ניסחו בתקופות אלו "קודים אתיים" בהם אימצו לעצמם סטנדרטים וולונטריים שונים של התנהגות.

האם זה השפיע על ישראל?

מצד אחד, ישראל חברה ב-OECD, ואימצה באופן עקרוני את מסמכי העקרונות והקווים המנחים של ה-OECD בהקשר של CSR. ישראל גם עומדת בלא מעט מהסטנדרטים האלו, ובשנים האחרונות מתחילה להתגבש תרבות משמעותית יותר של CSR ושקיפות תאגידית גם פה. מצד שני, יש הרבה דברים שלא הוטמעו, בעיקר בהקשר של דיווחים מצד חברות למדינה ושל ישראל לחברות נוספות ב-OECD – למשל, בניגוד לחברות אחרות בארגון, בישראל אין חקיקה הקובעת חובת דיווח של חברות למדינה על עמידתן בקווי היסוד האלו, והיא גם מחברות הארגון המעטות שלא אימצה, ואפילו לא הצהירה מחויבות, למנגנון של ביקורת עמיתים בין גופים מדינתיים של CSR.

ביקורת על המנגנון:

מבקרים רבים רואים בCSR כלי חלש, שכן הוא לרוב לא מחייב משפטית ונטול אכיפה משמעותית. כך, בסופו של דבר, אם תאגיד לא רוצה לשתף פעולה אין באמת מישהו שיכול לכפות עליו בגלל שמדובר ברגולציה וולונטרית. מעבר לזה, גם אין יעדים ספציפיים שהתאגיד מתחייב לעמוד בהם ושאפשר לבקר אותו אם הוא לא מבצע אותם כראוי. לכן, המבקרים טוענים שרבים מהכלים האלו הפכו לאמצעי של התאגידים לקדם את יחסי הציבור שלהם בלי לגרום לשינויים ממשיים בפגיעות בזכויות אדם שנגרמות כתוצאה מפעילותם.

*OECD - Organisation for Economic Co-operation and Development