ייצוא בטחוני מישראל

כמתואר בגרף, נראה כי הייצוא הביטחוני ממדינת ישראל מתחלק ברובו בין מדינות המפרץ (44% מהייצוא שהולך להודו, קזחסטן, וייטנאם, דרום קוריאה, גאורגיה) ומדינות אירופה השונות (30% לפולין, צ'כיה, אוסטריה, איטליה, ספרד) כאשר לאחריהן נמצאות צפון אמריקה (20% לארה"ב), אפריקה (4% לקמרון, צ'אד, קניה ואוגנדה) ואמריקה הלטינית (2% לברזיל, אקוודור, צ'ילה, קולומביה, פרו) בהתאמה.

אם כן, נראה כי מערכות מכ"ם ול"א (לוחמה אלקטרונית) כמו-גם תחמושת וחימוש מהווים את הפלח הגדול ביותר מתוך כלל המוצרים הביטחוניים שישראל מייצאת בכל שנה – 16% כל אחד.

אחריהם ברשימה נמצאים בלי הטיס המאוישים ומערכות התצפית המהווים כל אחד 13% מסך מוצרי הביטחון המיוצאים מישראל.

בנוסף, ישנם מוצרים נוספים שישראל מייצאת בתחום הביטחון דוגמת טילים ומערכות הגנה אוויריות, מערכות תקשוב וקשר, מל"טים ורחפנים, מערכות מודיעין וסייבר ועוד. אלה מהווים פלח קטן יותר (2%-10% כל אחד) מסך המוצרים המיוצאים הנכללים תחת ההגדרה "ייצוא ביטחוני".

פגיעה בזכויות אדם עקב היצוא הביטחוני:

סוגיית הייצוא הביטחוני ממדינת ישראל מעלה שאלות רבות בדבר הפגיעה בזכויות אדם הנגרמת כתוצאה מהתעשייה המשגשגת שלה, ולראייה נציין מספר פרשות שהמאפיין העיקרי בהן הוא פגיעה בזכויות אדם על רקע היצוא הביטחוני מישראל:

יצוא ביטחוני לצ'ילה: החל מעליית אוגוסטו פינושה לשלטון בצ'ילה ב-1973, החלו להתבצע פשעים נגד האנושות והפרות חמורות ביותר של זכויות אדם (עינויים, הוצאות להורג והגליה) בתוך צ'ילה ומחוץ לה. מסמכים של משרד החוץ מתקופת הדיקטטורה בצ'ילה מעידים על יחסי נשק של ישראל עם משטר פינושה על אף ידיעת הגורמים הביטחוניים בישראל על כוונת המשטר לחסל את המתנגדים לו שלמרות זאת, נתנו לו ציוד, ידע ושירותים ביטחוניים במטרה לסייע לו. ב-1977 הוטלו הגבלות על הסיוע הצבאי האמריקאי לצ'ילה וכך ישראל הפכה להיות ספקית הנשק המרכזית של צ'ילה.

יצוא ביטחוני לרואנדה: על פי פרסומים שונים, חודשים ספורים לאחר רצח העם ברואנדה שאירע ב-1994 ובו נרצחו בין 800,000 למיליון בני אדם, קשרה רואנדה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, על-אף הטלת אמברגו נשק מצד מועצת הביטחון. ייצוא הנשק מישראל לרואנדה החל באופן רשמי כבר בתחילת שנות ה-90 באמצעות היתרים ממשרד הביטחון, על-אף שכבר אז היה ברור שרואנדה בדרכה למלחמת אזרחים קשה ושחלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם. באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, אך בפועל נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו גם בימי הטבח. שנתיים מאוחר יותר דווח במהדורה האמריקאית של ה"פייננשל טיימס" כי ישראל שימשה אחד מבסיסי העברת משלוחי נשק לממשלת רואנדה, בזמן שהטבח במדינה היה בעיצומו.

יצוא ביטחוני לדרום סודאן: לפי פרסומים שונים, מאז שקיבלה סודאן עצמאות בשנת 2011, ישראל מעורבת בחימוש כבד שלה ומזרימה אליה נשק באופן שוטף, כאשר חלק ממנו מגיע לדרום סודן דרך מדינות שכנות כמו אוגנדה. במאי 2015 פנתה חברת הכנסת תמר זנדברג לשר הביטחון דאז יעלון בשאלה אודות חוקיות הייצוא הביטחוני לדרום סודאן, עקב קיום חשש סביר כי היצוא הביטחוני מישראל לדרום סודאן משמש לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. זאת, בעוד שהאיחוד האירופי הטיל אמברגו נשק על דרום סודאן והממשל האמריקאי אף נקט סנקציות כנגדה.

לכלל הפרשיות הללו, נוספו לאחרונה גילויים תקשורתיים בארץ ובעולם כולו לגבי שימושים לרעה בטכנולוגיות של איסוף מידע (דוגמת מערכת "פגסוס" של חברת הסייבר NSO) אשר ממשיכים להכות גלים וללבות שיח תוקפני כלפי המעורבים בכך. מומחי משפט בינ"ל טוענים שאנו על סף קטסטרופה גלובלית הנוגעת לתחום הסייבר (ובפרט – מערכות המעקב) ולמרבה הצער מדינת ישראל הופכת להיות הפנים של המשבר. על רקע פרשות כמו "פגסוס" או הייצוא הביטחוני הבעייתי לצ'ילה, רואנדה ודרום סודאן, יש הטוענים כי אמנם ישראל עושה מאמצים לפקח באופן הדוק על יצוא טכנולוגיות ביטחוניות, אך בה בעת היא מתייחסת בעיקר לשיקולים צרים של יחסים עם מדינות ספציפיות. לכן, גורמים רבים טוענים כי ישראל מתעלמת מהעובדה שהנמענים בעסקאות היצוא הביטחוני לעיתים עושים במוצרים השונים שימוש לשם פגיעה חמורה בזכויות אדם, כפי שעולה מן הפרשות שהוצגו לעיל.

*GTG = Government to Government