הנה אנחנו כאן שוב, זו הפעם השנייה מני רבות.
היום ב' בסיוון, שהוא היום הארבעים ושישה לספירת העומר. כן ספירת העומר. מישהו שם למעלה אולי מחניק חיוך. לנו אין כל ספק כי זו ספירת הגיא. הרי אתה נולדת ביום הראשון שלה, ונפטרת ביום הארבעים ושישה לה. שבועות, שנחגוג במוצאי שבת הקרובה, הוא החג הראשון שחגגנו בלעדיך. ממש בלעדיך.
ובאמצע, לנו במיוחד, זו תקופה של אבל וזיכרון. יום הזיכרון ויום העצמאות, אחים תאומים שבאים אחד אחרי השני, ומציינים ומזכירים את חסרונך, בין אם בטקסים הרשמיים שבהם מוקרא שמך, ובין אם באי היותך שם, סביב השולחן, אצל ההורים בחג אותו כל כך אהבת. כן, אותו "רגע קצר" בין ניסן וסיוון, בו "הטבע צוחק בכל פה" הוא זמנך. והשנה, ויסלח לי המשורר, האביב אכן בין ניסן וסיוון... כמו שהיה אביב חייך.
אחי, גיא, אני שוב חי במחוזות ילדותך. ישן באותו מקום בו ישנו, עת היינו ילדים. עובר ליד החדר שבו התגוררת לאחר מכן, ושגם בו, הפריד ביננו רק קיר. היום מפריד ביננו קצת יותר... כנראה, שבגן הילדים שלך, שגם לידו יוצא לי לעבור, "לומדים כבר שיר חדש, ובתיכון התלמידים שוב מתעמלים על המגרש" ... למרות, שלי יוצא בעיקר לעבור ליד בית הספר היסודי שלנו, וכמובן, שהכל שונה ואחר. כן,
"איך פעם זה היה פשוט, לשיר, לחיות ולא למות".
וכן, גם אצלי השתנו הדברים. בתי, יעל, שלא זכתה להכיר אותך, ושאותה לא יצא לך להכיר, גדלה מיום ליום. גם היא פה. נראה לי, שלא יעבור עוד זמן רב ונסביר לה מה פרוש האירוע הזה. אבל, בינתיים, ניתן לה קצת להנות מהשלווה הפסטורלית והיופי השקט במקום הזה, בו עתיד אתה לבלות את הנצח.
אתה הגעת אל המנוחה והנחלה. אנחנו עוד לא. לא תמיד אפילו נראה שאנחנו בדרך הנכונה, אבל אנחנו מנסים. אין לי ספק שהיית עוזר לנו אם היית יכול, ואנחנו מנסים להיעזר בחוכמת החיים שלך, וביכולתך המדהימה לקבל כל ניצחון, אתגר או מפלה בחיוך, ולדעת שתמיד מחר יביא עמו הזדמנויות נוספות.
גיא הוא מקום בין שני הרים. אין ספק כלל, כי בהשפעה שלך על סביבתך היית הר ולא גיא. כולם זוכרים אותך וכולם זוכרים את פועלך ומעשיך. בזמן הקצר שהקדשת לנו השפעת על כל הסובבים אותך ועל כולנו. עלינו לשאוף כמוך להשפיע ולשנות, ולטובה, את סביבתנו.
ואולם, "השמש עוד עולה כל בוקר, ואורה לבן, ולעת ערב רוח מפזרת את עלי הגן", והאתגר שעומד בפנינו הוא להמשיך ולחיות את החיים שלנו בלעדיך. בלי היכולת להתייעץ, או סתם לדבר על הא ודא, בלי היכולת לשמוע את עמדתך ואת דעתך בסוגיות שעל סדר היום, או רק לאיזו מסעדה כדאי ללכת, ועם הזיכרון של כמה יותר טוב היה אתך.
זה לא קל. או אולי אפשרי. לא לזכור ולא לשכוח. אבל נראה לי שלא היית תומך בגישה שלילית. לא. עלינו לעשות את שביכולתנו, כדי לצאת מ"בית העולמים" אל העולם ופשוט לחיות. לבכות אם צריך, אבל גם לצחוק, לכעוס אבל גם לסלוח, להילחם ולעשות שלום, כי אלו הם חיינו היחידים ועלינו לחיות אותם. לא חיים של אחרים ולא חיים בגלל אחרים. את החיים שלנו. אתה לא היית מוכן שנעשה זאת אחרת.
הפעם עשיתי את זה אחרת. הפעם התעוררתי לזה.
גיא. נדמה לי כי יש בשם שלך פתיחה. להגיד לך, לספר לך, זה כמו לאחוז בעמוד השדרה שלי, ולטלטל.
גיא. סביב התקופה האחרונה אני רואה שאני מתעורר קצת אחרת. אני אומר תקופה – עבורך בעצם המילה סימנה פרק צבאי כזה או אחר: סוף תקופה, אמצע תקופה, דברים של צבא שאומרים פרק צבאי. לא הכרת את המשפחה סביב מילים המתארות מקטע זמן של שכול. "התקופה הזאת" כך למדנו להגיד. למעשה, כדי לצייר למקטע הזמן הזה סוף: גם אם זה סוף עד שהתקופה הבאה תתחיל, במחזוריות הזאת של חיי היום-יום, אנחנו מנסים להגיד "תקופה".
"אבל היום זה מורכב והכל מחושב, גם כשאני יודע שללב אין לוח זמנים
ואני רק מנסה להיות כמו אף-פעם: חזק יציב ומאושר, בלי לכאוב מבפנים."
קשה לי להאמין שעברה רק שנה מאז השנה שעברה. נדמה לי היום שהזמן עובר לאט. שקרה כל-כך, כל-כך הרבה. שאני אחר, שהחיים אחרים. אולי רק אתה נשארת כפי שהיית. לא כפי שהיית בחייך, אלא כפי שאתה בחסרונך. וזה מורגש כל הזמן.
אין לי ספק שהזיכרון החזק ביותר מילדותי היה בקיץ בו לקחת אותי לים, בכל-יום. ואני לא זוכר הכל לפרטי פרטים. אבל אני חושב שלמדתי באותו הקיץ דבר ששינה אותי לכל משך חיי. אני לא יודע אם לימדת אותי מהו אושר, או מהו חופש, או אהבה או חברות או מה-זה-להיות-אח או את כל הדברים האלה יחד, אבל נשאר לי רק להודות לך על כך, כל-כך.
ולפני שבוע, שנתיים מאז שהלכת לעולמך, סליחה, מאז שנלקחת לעולמך, הלכתי שוב לים. ופתאום ראיתי אותך בן 14 אולי, מחייך ואומר לי ללכת אחרייך פנימה למים. איך צחקתי. אז ועכשיו. ולקחתי איתי קצת ים, לכאן היום. אהבת גם את הים. את המעט שיש לי לתת לך אני רוצה לתת. יותר משנתיים לא להיות בים? זה לא מתאים לאח שלי הגדול.
כשאני אומר שאני חושב עליך כל הזמן, ובכל מקום, אז זה גם איפה שאני קורא. אני קורא את "פיטר-פן" סיפור על ילד שלא מתבגר: לעיתים נדמה לי כי סיפור חיי שלי, הוא על ילד שכל הזמן מתבגר, ומפחד לאבד את נעוריו; לאבד את השאיפה האמיתית לטוב, לדמיון פרוע וחופשי, ליכולת להגיד שארץ-לעולם-לא, אינה רחוקה כמו שהמבוגרים נוהגים לחשוב שהיא. ילד שמפחד לאבד אותה, או אולי לגלות שהם צודקים.
"היום זה כואב לפקוח עיניים / כי ניתן לזכור (או לשכוח) כשהן עצומות. / היום אי אפשר למצמץ פעמיים / מבלי לחשוב על קץ התמימות." כך כתבתי בשיר על שנינו לפני פחות משבוע. כי אל התמימות שבילדות ואל האושר הפשוט השכול מתחלחל ומשנה אותי מבפנים. בספר מתואר טיול, בעולם הנשקף מצדם השני של העיניים, כאשר הן עצומות. תרגמתי אותו לעברית:
{בימי הילדות בבית, ארץ-לעולם-לא הייתה לעיתים נעשית קודרת, ומאיימת לקראת שינה. אז חלקים בלתי-מבוררים צפים ומתפרשים, ומתכסים בחשכה, וצללים שחורים נעים בתוכם. שאגת חיות הטרף שונה אז, ומעל לכול, אובדת לך הוודאות שתנצח, שידך תהיה על העליונה. והיית די שמח לו מנורת הלילה הייתה דולקת. ואפילו היית מעדיף שאמא תרגיע ותגיד שאלו רק צללים שבחדר, ושארץ לעולם לא היא רק בדיה. וכמובן שארץ-לעולם-לא, הייתה בדיה בעבר. אבל היא אמיתית עכשיו, ואין שום מנורת לילה, וזה נראה כי נעשה חשוך מרגע לרגע, ואיפה דפנה?}
בספר, השם של הכלבה הוא אחר. אבל כשקראתי טעיתי בקריאה. טעות נכונה.
גם דפנה הכלבה שלנו הלכה לעולמה בחודש האחרון. אולי אתה יודע בעצם. וכולנו חווינו שוב סיבוב נוסף של דמדומי חיים. "היא הייתה חלק מהמשפחה", כמו שאמא אמרה.
אני זוכר את היום בו נפגשתם לראשונה שניכם. זה היה כשחזרת מהצבא ונכנסת בדלת. והיא רצה אליך. היא ידעה שאתה שייך לבית. ומי שהכיר את דפנה ידע שהיא הייתה נובחת. או-ווה איך היא הייתה נובחת. אבל עליך לא. איתך היא ידעה. כזה היית גיא. היה טבעי, לרוץ אליך.
גם לי זה טבעי. גם היום. ואני מגלה על עצמי שבכל פעם שאני חושב לעומק על עצמי, המחשבה רוצה לרוץ אליך. בהמשך השיר כתבתי: "וגם בין תחושת חוסר לבין געגוע / אני מתאמץ למצוא הבדלים / כי אחד הוא בך, שאינך פה איתנו / והשני הוא מה שחסר בעצמי / שתמיד דרכך עובר לי הפער / בין רצוי למצוי ולמי שאני".
לעיתים במהלך השנה האחרונה הייתי אומר על עצמי שאני "בן שתיים". זה כזה בדיבור של הדרום ככה. אבל באמת הייתי צריך ללמוד הכל מחדש. קשה לי להאמין שעברה רק שנה מאז, וקרו כל-כך הרבה דברים, שאין לי סיכוי למנות את כולם. אולי זה אומר שחייתי הרבה בחיים שלי. שעברתי הרבה. מבפנים מבחוץ בשנה האחרונה, וזה סימן טוב, שהחיים לא רק ממשיכים, אלא גם גדלים. ולא בקלות. מאז שאיבדתי אותך הייתי צריך להתחיל הרבה מחדש. כבר לא הכרתי את עצמי כמו שאני היום. קרו הרבה דברם בחיים שלי. עברתי מבאר-שבע לדימונה ולבאר-שבע, והכרתי חברים חדשים שנהיו בני גרעין שלי, או בני גרעין שנהיו חברים שלי. ונדמה בכלל, שלמדתי לאהוב מחדש, וחברות מהי, גם כאשר יש דבר שכמעט בלתי-אפשרי לחלוק בו. בספר נוסף אותו אני קורא, פגשתי אותנו, אותי ואותך ואת חיי הקבוצה שלי שוב בדיאלוג:
"מה הרגשת איפה?"
"בדידות וייאוש."
"אם אלו תחושותיך, האם אתה מתכחש לאחווה?"
"לא. אני לא מתכחש. אני מנסה לומר מהי האחווה באמת, לדעתי. היא מתחילה בהתחלקות בכאב."
"והיכן היא מסתיימת איפה?"
"אינני יודע. עדיין אינני יודע."
בשנה שעברה קראתי כאן את הבנתי הבסיסית ביותר אולי, שמובילה הרבה מחיי עכשיו – שאנשים, עליהם להילחם בגורלם המקומם יחד, ולהימנע מאכזריות - אחוות אדם ממש. ואני מנסה. היום אני עומד כאן כמדריך, כמחנך. התחלתי במלאכה הזו ימים ספורים אחרי האזכרה. ואני גאה בזה, גם אם זה קשה לי במיוחד ב"תקופה" הזו. "פעם סמכו עלי עד-כדי-ככה / שנתנו לי לתת כיוון בחיים" כך כתבתי. שאלתי את עצמי לרוב, איך אני שאמור ללמוד בעצמי איך לעבור את היום-יום, אמור לתת לאנשים כיוון, האם אני מסוגל, לעשות יותר מ"לרגש", או לעניין, או לגעת. איני מנסה להעביר להם את הזמן במקום צפייה בטלוויזיה (אני נזכר בשיחות שלנו על ההדרכה כשהייתי בכיתה י'). אני מנסה להכין אותם לעולם שבו אדם לאדם- אדם. האם אני האדם לכך? זו שאלה קשה. אבל אתמול התקשרה אלי חניכה שלי, וסיפרה לי את החלום שלה. אמרתי לה תודה. משהו אומר לי שאם בני נוער בגיל 17 מספרים לי את החלומות שלהם, אולי אני עושה משהו נכון.
"קשה לי מאוד אבל אני ממשיך ככה". עוצמת האובדן נשארה כפי שהייתה, אבל גם בה משהו נעשה אחר. יכול להיות שהיא מתחפרת פנימה, לתוך-תוכי, ויכול להיות שהיא נעטפת ב"מעטה שקוף", שאבא ציטט כשעמד והקריא בטקס יום הזיכרון בבסיס בו שרתת. הוא עמד בצד אחר של הבמה בה אתה הקראת את שמות הנופלים כמה שנים קודם לכן.
גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה אחר, כאשר נפגשנו כל המשפחה כדי לכתוב את דבר המשפחות השכולות יחד. ואני רוצה להגיד לך שאנחנו ביחד, המשפחה. אני מדבר גם יותר עם עמר וההורים, אנחנו מחזקים זה את זה, זה את זו.
לראות את התמונות של המשפחה מפעם, או לשמוע שירים שמקורם בשנות ה90, שאת חציים שמעתי מהחדר שלך, ולנסוע לים ובדרך לבלום לפי התופים של הרדיו גם אם את זהר זה קצת מעצבן, זה הכל אתה אחי, והכל זה נוסטלגיה מוקדמת מידי של אדם צעיר מידי שעוד יודע איך זה מרגיש כשהכל בסדר, כשהכל יכול להיות בסדר, והכל אפשרי. ואני לא מוותר, גם אם בחיי, לעולם לא אראה אותך לצידי שוב, ולמעשה, זה הדבר שאני רוצה יותר מהכל. כן "דבר אינו משתווה, דבר אינו משתווה, אליך."
בכל ישיבה נינוחה, בחיוך שלמדתי ממך - לחייך לאחיינית שלך, בלרקוד בצחוק, בלצחוק, אתה בכולם ואתה בי. והיום אני מקווה שאני הוא אדם שהיית גאה בו.
מעולם לא יצא לי לשאול אותך למה לקחת אותי לים, באותו קיץ? למה לאחיך בן ה6 נתת כל-כך הרבה כשבטוח היו גם דברים אחרים לעשות. ורציתי לסכם בזה שאני אוהב אותך, ואולי בזה די – אולי די באהבה כדי לקחת אותך איתי לים למשך כל שאר חיי, ולהביא את הים לכאן, כשאני יכול.
אני אוהב אותך אח שלי. אתה תחסר לי לנצח.
גיא
שנה שלמה נוספת בלעדיך.
אני נזכר בהסבה שלי למסוק העטלף אצלך בקריה.
אתה – המורה שלי – מלמד במקצועיות ולפרטים מערכות ורכיבים במסוק, מדלג בחינניות רבה לסיפורי רכילות אנושית אשר ניסיתי לשאוב ממך, אוכל מקופסא מאכלים בריאים ובעיקר מחייך. מחייך הרבה.
נפגשנו כך פעמים ספורות והפעם הבאה הייתה בחתונה. קורן מאושר, עטוף בחום ואהבה – וגם שם אתה זכור לי מחייך. כל הזמן מחייך.כך התקבעת לך בזכרוני. אני מודה על כך שזכיתי להכירך ולו במעט. אתה חסר לי ולנו היום בעולמנו. חסר חיוך.
זה בלתי נתפס אולם חלפו כבר שנתיים. אני זוכר את הלוייה ואת סערת הרגשות וזה נראה לי כתמול שלשום. אבל לא כך.
בשנתיים הללו התרחשו המון דברים. במשפחתך המצומצמת, במשפחתך המורחבת, במשפחת מגיני המערב, בארץ ובעולם.
בטייסת מבצעים פעילות מבצעית נרחבת, קרובה ורחוקה ללא הפסקה. כלל האנשים משתתפים ונוטלים את חלקם, מבצעים משימות מורכבות בממשק הדוק עם חיל הים – כפי שהיה בתקופתך.
אנחנו באמת באמת נמצאים כדבריך "באוויר בים וביבשה".
קיימנו ביום ראשון יום מורשת אליו הזמנו מפקדים מהקמת הטייסת לפני 25 שנה ועד היום. היה יום מרגש, למדנו על העבר, שמענו, סיפרנו על ההווה וזכרנו את הנופלים.
אמרתי שם כי כל אחד מהאנשים הטביע חותם מסוים על הטייסת בזמן שהיה בה ובזכות כל אחד מהעוברים בה היא נראית ומתפקדת כפי שהיא היום – חזקה ומלוכדת.
אתה חלק בלתי נפרד מהטייסת, הטבעת חותמך בה בעבר, שומעים עליך ולומדים את עשייתך גם היום. משפחתך דואגת לגבש את כולנו בטיולים מושקעים עד לפרט האחרון ומהנים ביותר וכן בפעילות אופוזיציה אשר מתרחשת בביתך וממנה אני ממודר.
יש לך משפחה נפלאה! אתה חסר. ואתה משמעותי לנו גם היום!
נוני נשא דברים בערב יום הזיכרון בכנף. ערב מרגש ומכובד. בנאומו העביר נוני למאות החיילים, המפקדים והמשפחות את ערכיך, אמונותיך ואת דמותך. אני מאמין כי הרף הגבוה אשר הצבת צריך שיהיה נר לרגלינו. בעולם הפיקודי בוודאי. וכן גם בעולם האנושי כולו.
אצטט את נוני שאמר: "עלינו לחיות את החיים הטובים ביותר שביכולתנו לחיות". וארחיב דבריו במילותיי כי עלינו להגן ולשמור על מדינתנו – צבא, כלכלה, חינוך וחברה – כל אחד בתחומו הוא.
זו הארץ שלנו וזו המשמרת שלנו והסביבה גועשת סביבנו.
גיא. אתה תישאר איתנו לעד. אנחנו לומדים ממך כל יום. מבטיחים לשמור על קשר חם והדוק עם משפחתך. זה חשוב לנו מאוד ותורם לנו לא פחות מאשר להם.
אתה ממשיך להיות חסר בעולמנו – נמשיך ללמוד וללמד את מורשתך.
יהי זכרך ברוך
דרור
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל [...]
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת .
משפחות יקרות, מפקדים וחיילים, מכובדי,
היום זוכר עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אשר נספו במערכה הכבדה; ואומרים שביום זה "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". אולם נדמה לפעמים, כי רק בן משפחת השכול הינו חלק מאותה "רקמה אנושית" חיה, אך מדממת.
אנו מהצעירים במשפחת השכול. גיא שלנו נפל לפני שנתיים. גיא לא נפל אל מול האויב. גיא לא נפל בתרגיל או בתאונת אימונים. גיא לא נפל בתאונת דרכים. גיא נפל במאבק שבו נידון היה להיכשל. המאבק במחלת הסרטן חשׂוכת המרפא. ובכל זאת, לדעתי, ניתן ללמוד מן המאבק של גיא במחלה - גבורה מהי.
כי מה זאת גבורה? זו היכולת להישיר מבט לגורל ולהגיד, אם בא יומי - כך אני רוצה שיהיה יומי האחרון. אל מול פני המוות, כך אני רוצה לחיות. וזה מה שגיא עשה. גיא המשיך לשרת עד שלא יכול היה עוד. עד שמחלה שאין לה מזור גבתה ממנו את המחיר.
אבל גיא עשה את שרצה, והלך מאיתנו לאחר שהספיק הרבה. גיא, כששאלו אותו מה הוא עושה, הסתפק, בצניעותו האופיינית, ב"אני קצין בקבע". אולם גיא בחר בדרכם של מעטים, המוכנים לדרוש מעצמם ללא סייג, את הנדרש מחבר, מאח וממפקד. גיא בחר לקשור את חייו בחיי מדינת ישראל, צה"ל וחיל האוויר. לאחר שסיים את מסלול תלפיות, הוא המשיך לאחריו לקורס הטיס, התגשמות שאיפותיו. בסיום הקורס הוצב כאן, ברמת דוד, בטייסת 193, טייסת "מגיני המערב". גיא שירת בטייסת כלוחם צוות אוויר, והשתתף בפעילויות מבצעיות רבות ומגוונות, ובכלל זה במלחמת לבנון השנייה.
גם אם בשל המאבק במחלה נבצר ממנו להמשיך פיזית לטוס לאחר מכן, הרי שברוחו המשיך להמריא למרחקים. אני רוצה להאמין כי רוחו ורוח העמק – חד הם. אך מה היא אותה רוח העמק אותה שאף גיא להנחיל? במילותיו שלו, שנתלו על דלתות חניכיו בקורס טיס:
ראשית: "להיות בן אדם – ענווה, צניעות, דרך ארץ, כבוד".
"אמינות – אמת ישירה, מלאה ומדויקת. הצגת המציאות כהווייתה". אין התחמקות מאמת, כואבת ככל שתהיה.
"דבקות במשימה – כל דבר הוא משימה. את המשימה מבצעים בנחישות ובתבונה, בצורה הטובה ביותר. ומנצחים." אין חלופה אחרת. מנצחים.
"אחריות – ביצוע מלא, יוזמה, מעורבות, אחריות על הסביבה, לשאת בתוצאות."
"תִחקוּר אמת – הסתכלות מעמיקה ואמיתית פנימה, תִחקוּר לשם שיפור עצמי ולא כמס שפתיים."
ולבסוף דיבר גיא על 'יקר האדם' - התייחסות ל"כל אדם באשר הוא אדם", כאדם - זו הסגולה המיוחדת והמייחדת של עם ישראל..."
כן... זה לא היה צריך להיגמר ככה. כמו שאמרה מורן, אשתו, על הקבר, וכמו שכולנו חושבים כל יום, כל היום. לעיתים, אנו חצי מקווים, חצי חוששים, שהזמן יעשה את שלו ...
אולם כמו שכתבה רעיה הרניק:
"הזמן אינו אמור לרפא פצעים.
זו רק טעות שלנו.
הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף
ומשמר אותו לבל יגליד
לבל יירפא."
אם כבר נראה לעיתים, שהזמן רק מעצים את הגעגוע, את החוסר הבלתי נסבל של השכול...
אבל גם לנו, למשפחות השכולות יש לגיא מה להגיד, מה ללמד. מול מחלה חשׂוכת מרפא, מול סיכויים קלושים, אם בכלל, בחר גיא בחיים. לא בהתכנסות במרה שחורה, לא בוויתור על היום יום, אלא בהמשך החיים במקביל להמשך המאבק. בשנתו האחרונה, עת נאבק בכל כוחו במחלה, לא קפא גיא על השמרים. הוא המשיך לחיות - ובין השאר התחתן. הוא המשיך לשרת ולתרום, ואף קיבל את דרגת הרב-סרן. גם את ימיו האחרונים ושעותיו האחרונות הוא בילה, כן בילה, מוקף בחברים.
יכול להיות שזו, דווקא זו, היא צוואתו אלינו: גם ברגעים הקשים ביותר, גם כשנראה שהכאב מתגבר ומכסה את הכל, כשהגעגוע מתגבר, צריך לזכור לחיות. צריך לבחור בחיים. זה כבר הפך להיות מטבע לשון שחוק, אבל גם לנו, "הנופלים, בנפלם ציוו את החיים".
כן. לרבים מאיתנו יהיה קשה במיוחד מחר בערב לעשות את השינוי המנטלי מן היום הנורא הזה אל חגיגת עצמאותה של מדינת ישראל. אולם אם נתכנס ביגון ובמרה שחורה, שהיא זכותנו הבלתי מעורערת, אזי מה עשינו? לא. עלינו להמשיך לחיות את החיים. לא יהיו אלו אותם חיים כמו קודם, אולם עלינו לחיות את החיים הטובים ביותר שביכולתנו לחיות. כיוון שאחרת אנחנו נותנים לאובדן לנצח אותנו, ובכך מרוקנים מתוכן, ולו במעט, את ההקרבה של הנופלים.
מן הצד השני, עלינו לדרוש ולוודא שקרבנם של אלו שנפלו, כמו גם אלו שנפגעו, נפצעו או נותרו נכים במאבק לעצמאותה וקיומה של מדינת ישראל לא יישכח ולא יעומעם. עלינו לשאוף ולקדם אחוות אחים, ערבות הדדית ואהבת הארץ, ולדאוג לקיומה של חברה צודקת יותר ושוויונית יותר, גם למענם ולא רק למעננו. חוסנה של מדינת ישראל טמון לא רק בכוחה הצבאי, אלא בערכים האנושיים שעליה היא מושתתת, עליהם היא נלחמת, ושעליהם הקריבו בנינו, בנותינו, אבותינו ואמותינו, אחינו ואחיותינו, בני ובנות משפחתנו את חייהם.
יהי זכר הנופלים ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור חיי העם היהודי ומדינת ישראל לדור דור; ומי ייתן ולא נאבד את התקווה לחיים בהם יתקיים "וכתתו חרבותם לאיתים ולא ידעו עוד מלחמה", הרוגים ושכול.
בס"ד
רציתי להגיד תודה...
תודה על עזרה גדולה שאינה מובנת מאילו כלל.
לעזרה זו שבאה לידי ביטוי, אומנם, בצד הכלכלי של החיים יש השפעה גדולה מאוד, אדירה, על כל צדדי החיים –
הקלת העול הכלכלי מאפשר לסטודנטים, ואני בתוכם, לשאוף יותר גבוה ויותר חזק למצוינות בלימודים, להקדיש יותר זמן לפעילות חברתית ושיפור הסביבה והחברה בה אנו חיים.
עזרה זו מאפשרת להורים בינינו להיות הורים יותר טובים – להקדיש קצת יותר זמן לילדים. לנשואים בינינו להיות בני זוג יותר טובים – להקדיש עוד קצת זמן לבני הזוג...
כך שכל סיוע בשלב ה"סטודנטיאליות" של החיים צריך להיות מוערך מאוד.
התודה ה"פשוטה" – של פשוט להגיד תודה – נראתה לי לא מספיקה ולכן מתוך האמונה שניתן וכדאי ללמוד מכל אדם חיפשתי קצת מה אני אוכל ללמוד מגיא ז"ל.
במהלך החיפוש גילתי אדם ערכי ורב פעלים שהספיק לתרום לחברה בזמן שהותו הקצרה מדי איתנו.
באתר בית הספר התיכון על שם שמעון בן צבי, מצאתי את המסמך הבא שאותו תלה גיא על דלתות חניכיו והייתי רוצה להקריא:
"להיות בן אדם – ענווה, צניעות, דרך ארץ, כבוד.
אמינות – אמת ישרה, מלאה ומדויקת, הצגת המציאות כהווייתה.
דבקות במשימה – כל דבר = משימה, מבצעים בנחישות ובתבונה, בצורה הטובה ביותר ומנצחים.
אחריות – ביצוע מלא, יוזמה, מעורבות, אחריות על הסביבה, לשאת בתוצאות.
תחקור אמת – הסתכלות מעמיקה ואמיתית פנימה, תחקור לשם שיפור עצמי ולא כמס שפתיים.
יקר האדם – כל אדם באשר הוא אדם... "זו הסגולה המיוחדת והמייחדת של עם ישראל".
הלוואי וכולנו נוכל ללכת בדרך זו וללמוד מגיא ז"ל את העקרונות הללו, שנישא את העקרונות הללו איתנו לכל מקום, בכל עשייה ובכל אורחות חיינו.
אני מרגיש שזו התודה היותר גדולה שאני יכול להוקיר על העזרה שאני מקבל.
וכפי שאמרתי – עזרה זו משפיעה, ממש, על כל פן בחיי
אז, תודה...
עידו טירם
יש האומרים כי מתמטיקה היא השפה האוניברסלית היחידה. רעיונות מתמטיים אינם תלויים בשפת האם של המדבר, אלא ניתנים לביטוי ללא תלות בה. לנו, לגיא ולי, הייתה זו שפה שהסתדרנו איתה, ושחינו בה היטב.
גיא היה טוב במתמטיקה. הוא לא "חי" מתמטיקה, אלא חי בעולם האמיתי והשתמש בה היטב. מתמטיקה מעולם לא הייתה יעד, היא הייתה סט של כלים שאפשר להשתמש בהם - להשיג שעות חופשיות בתיכון, להבין יותר טוב את העולם ולהתקדם בו. לכן לדעתי גיא דבק במקצוע הזה - מתוך אמונה שלמרות שהמתמטיקה היא "יצירת אנוש", היא יכולה ולעיתים אף היא הדרך היחידה להבין את העולם מסביבנו. אבל לא אשעמם את הקהל כאן בנפלאות המתמטיקה.
באשר למערכת היחסים בין גיא ובין המתמטיקה, אין לי אלא לצטט משפט שחבריו מתלפיות שבו עליו, ולדעתי גם אם אין לגיא את זכות הבעלות עליו, אין ספק שהוא הסכים לו במלואו: "לכל מבחן אפשר ללמוד בחמישה ימים. זה לא עובד בחדו"א 2". (סלחו לי אם לא הבאתי דברים במדויק). וכן, זה בהחלט משקף את גיא.
מה שעוד לדעתי משקף את גיא זה האירוע הזה. אני חושב ומאמין שאם גיא היה פה הוא היה גאה. מתמטיקה אינה שפת האם של אף אחד מאיתנו. היא אינה קלה ללימוד ולימודה אינה נושא עמו באופן ישיר ומהיר יכולות ותשומות. אין זה תואר במנהל עסקים או דומיו אשר "מכינים את התלמיד לשוק העבודה" ומאפשרים לו להתחיל לעבוד מייד.
לא. במתמטיקה זה לא עובד ככה. זו עבודה קשה ומאומצת, ששכרה - והוא מגיע - הוא בראש ובראשונה ביכולת ההסקה והחשיבה המופשטת, ורק לאחר מכן, אם בכלל, יש לה יתרונות כלכליים. לכן, מעטים הם אלו הזוכים לסיוע כלכלי מגופים כאלו ואחרים, אבל לא פחות צריכים את זה. אכן, מי שהולך ללמוד מתמטיקה מאותת כי סדר יומו אינו זהה לזה של החברה המודרנית הדורשת קודם כל הצלחה פיננסית. פיננסים הם אכן נגזרת של מתמטיקה, ברמה כזו או אחרת, אבל לא חשובים יותר מהחדו"א שהוזכרה קודם, או מהאלגברה או מהגאומטריות... ולדעתי אף פחות.
לכן יש צורך לסייע לאלו הלומדים מתמטיקה. ואני חושב שגיא מסכים איתי במאת האחוזים. באופן מודע, אין אנו שואפים לסייע ל"מצוינות מתמטית" בתארים מתקדמים, אלא למי שלמרות סיפור חייו או בגללו, בחר לפתוח את לימודיו במקצוע המרתק הזה, אשר מלמד אותנו על מהות הבריאה והיקום, כמו גם על יופי ושלמות - וגם על כך שלעולם, לעולם, יהיו דברים שלא נוכל להגיע אליהם - להוכיח אותם או להפריכם.
אני מקווה, שמה שאנחנו יכולים להציע יכול לקדם את המתמטיקה ולימודה, כמו גם את האנשים שבחרו ללמוד אותה, וללמוד אותה כמו שצריך - באחד מן המוסדות הידועים והמוכרים ביותר בעולם בנושא, באוניברסיטה העברית בירושלים, בה גם גיא למד ועשה חיל בתואר הראשון במתמטיקה במסגרת תכנית תלפיות.
תודה על ההקשבה, ברכות לזוכים במלגה ויום טוב לכולם.