הנהלת האוניברסיטה, אגודת הסטודנטיות והסטודנטים, משפחות שכולות, מרצים וחברי סגל האוניברסיטה, סטודנטים, מכובדי כולם,
אנו ניצבים כאן, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בשבוע בו ימלאו 75 שנה להקמת המדינה, ואנו זוכרים את הנופלים, זוכרים ולא נשכח לעולם.
אני עומדת כאן לפניכם, אם שכולה, ובחרדת קודש אני מייצגת את ארגון "יד לבנים" בתל אביב-יפו, ארגון שמטרתו העיקרית הנצחת הנופלים במערכות ישראל, שמירת הקשר עם ההורים והאחים השכולים, ארגון מפגשים חברתיים, הרצאות וטיולים עבורם, וייצוגם בענייני רווחה וטיפוח תודעת נושא השכול בקרב הדור הצעיר והחברה.
אני, כמו גם בניי, בוגרי האוניברסיטה המכובדת הזאת, ואיני יכולה שלא לספר מעט על המקרה הפרטי של משפחתי שלי.
גיא שלנו נולד לפני 41 שנה, הוא היה בחור צעיר ורב כישרונות, אופטימי ועם רצון רב לעשות למען החברה והמדינה. גיא הצטיין בלימודיו, סיים את תוכנית "תלפיות", המשיך לקורס טיס שאותו סיים ביוני 2005 במגמת מסוקים ושובץ בטייסת "מגיני המערב" בבסיס רמת דוד.
בחמש השנים האחרונות של חייו הקצרים, עד למותו בגיל 28 בשנת 2010, הספיק גיא לשרת בטייסת כטייס, השתתף כלוחם צוות אוויר בפעילויות מבצעיות רבות ומגוונות, ובכלל זה בעשרות גיחות בשטח אוייב במלחמת לבנון השנייה, הדריך בקורס טייס, והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב לימודי תואר שני במינהל עסקים, אך לא זכה לסיים.
גיא נפל במאבק שבו נידון היה להיכשל, המאבק במחלת הסרטן חשׂוכת המרפא בה חלה בהיותו קצין בצבא הקבע. ועם זאת, ניתן ללמוד מן המאבק של גיא במחלה - גבורה מהי.
כי מה זאת גבורה? זו היכולת להישיר מבט לגורל ולהגיד, אם בא יומי - כך אני רוצה שיהיה יומי האחרון. אל מול פני המוות, כך אני רוצה לחיות. וזה מה שגיא עשה. גיא המשיך לשרת עד שלא יכול היה עוד. עד שמחלה שאין לה מזור גבתה ממנו את המחיר.
אני מזכירה את כל זה, כדי לציין את הרוח, את עוצמת הרצון ואת הנחישות להמשיך ולבצע את כל מה שחשוב ואפשרי, גם בשעות ובמצבים קשים. זה היה אופיו של גיא.
אם אני שואלת את עצמי מה יכולה אמא כמוני לבקש מהילד שלה, אז אני יכולה לומר שאת כל מה שרציתי, קיבלתי, והרבה הרבה יותר. גיא היה טוב לב, חכם, מוכשר, יפה, מקסים וחברותי. היו בו כל התכונות הטובות, וגם דרך ארץ, ואהבת הבריות. גיא דבק תמיד באמת, היה ישר ואמין, איכפתי, קשוב לאחרים, מוכן לעזור ולתרום תמיד, מסור ונאמן - לבני משפחתו, לחבריו, לחייליו. צנוע, לא יהיר ומתאים את עצמו בכל מצב.
ליבי יוצא אליו, הגעגוע עצום, העצב אין לו סוף, וכשאומרים שאין מילים- אז זו התחושה הזאת, המילים כל כך דלות, אוצר המילים כל כך עלוב, שאין, אין מה לומר. כל מה שאומר ואעשה, כל כמה שאתאמץ, לא אוכל להחזיר אותו לחיים, החידלון הזה הוא נשמת אפי, עם זה אני מתעוררת ועם זה אני הולכת לישון.
אני זכיתי להיות האמא של גיא, במשך עשרים ושמונה שנים, שהן מעט מדי. קצרים כל כך היו אביבי חייו. קודם זמנו הלך מאיתנו, ושירת חייו נפסקה מוקדם כל כך.
אני שהריתי אותו, שילדתי אותו, שגידלתי אותו, נאלצתי גם לראות במותו, ועכשיו אני נאלצת גם לחיות עם האובדן. הוא איתי בכל מקום, בכל זמן, עם החיבוק והנשיקה לאמא, עם החיוך ה"הורס", עם עיניו הטובות האוהבות, והמבט האופטימי תמיד.
כשנתבקשתי לשאת דברים ביום הזה חשבתי לעצמי איך לא לחזור על קלישאות, איך לא לומר את הדברים הבנאליים שכולכם מכירים כבר.
לכם, הצעירים המוכשרים ובעלי היכולות הגבוהות – יש תפקיד משמעותי - עליכם מוטלת המשימה להמשיך ולהצעיד את מדינת ישראל קדימה, אל העתיד.
אנו נמצאים היום בתקופה מורכבת ומאתגרת עד מאוד, המביאה עימה גם דאגה וחשש. לכל אחד מאיתנו הזכות היקרה לעשות ככל יכולתו ולפי צו מצפונו למען עתיד טוב יותר, של כלל אזרחי ישראל והדורות הבאים, למען חברה טובה, הגונה וסולידרית.
לדור הצעיר של ימינו יש שאיפות להצליח ולהיות "חדי-קרן", ויש בכך צדדים חיוביים, אך אני מבקשת שבכל פעם תזכרו את הערכים הבסיסיים של אהבת האדם, החמלה, האיכפתיות כלפי החלשים, שתדעו גם כיצד לתת ממשאביכם ומיכולותיכם לאחרים, וכפי שכתב גיא על דלתות חדרי חניכיו בקורס הטייס – ראשית:"להיות בן אדם - ענווה, צניעות, דרך ארץ, כבוד".
יהי זכר הנופלים ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים ובחיי מדינת ישראל לדור דור; ומי ייתן ולא נאבד את התקווה לחיים בהם יתקיים "וכתתו חרבותם לאיתים ולא ידעו עוד מלחמה", הרוגים ושכול.
כבוד ראש עיריית תל אביב יפו – מר רון חולדאי, כבוד הרב ישראל מאיר לאו, משפחות שכולות, חברי מועצת העיר, מכובדיי כולם,
היום זוכר עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אשר נספו במערכה הכבדה; ואומרים שביום זה "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". אולם נדמה לפעמים, כי רק בן משפחת השכול הינו חלק מאותה "רקמה אנושית" חיה, אך מדממת.
אני עומד כאן לפניכם בחרדת קודש ומייצג את ההורים השכולים, האחיות והאחים, האלמנות והיתומים של העיר תל אביב יפו, ואיני יכול שלא לספר מעט על המקרה הפרטי של משפחתי שלי:
גיא שלנו נולד לפני 41 שנה, הוא היה בחור צעיר ורב כישרונות, אופטימי ועם רצון רב לעשות למען החברה והמדינה. גיא הצטיין בלימודיו, סיים את תוכנית "תלפיות", המשיך לקורס טיס שאותו סיים ביוני 2005 במגמת מסוקים ושובץ בטייסת "מגיני המערב" בבסיס רמת דוד.
בחמש השנים האחרונות של חייו הקצרים, עד למותו בגיל 28 בשנת 2010, הספיק גיא לשרת בטייסת כטייס והשתתף כלוחם צוות אוויר בפעילויות מבצעיות רבות ומגוונות, ובכלל זה בעשרות גיחות בשטח אוייב במלחמת לבנון השנייה. גיא גם הדריך בקורס טייס.
גיא נפל במאבק שבו נידון היה להיכשל. המאבק במחלת הסרטן חשׂוכת המרפא. ועם זאת, ניתן ללמוד מן המאבק של גיא במחלה - גבורה מהי.
כי מה זאת גבורה? זו היכולת להישיר מבט לגורל ולהגיד, אם בא יומי - כך אני רוצה שיהיה יומי האחרון. אל מול פני המוות, כך אני רוצה לחיות. וזה מה שגיא עשה. גיא המשיך לשרת עד שלא יכול היה עוד. עד שמחלה שאין לה מזור גבתה ממנו את המחיר.
כן... זה לא היה צריך להיגמר ככה, וכמו שכולנו חושבים כל יום, כל היום. לעיתים, אנו חצי מקווים, חצי חוששים, שהזמן יעשה את שלו ...
אולם כמו שכתבה רעיה הרניק:
"הזמן אינו אמור לרפא פצעים.
זו רק טעות שלנו.
הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף
ומשמר אותו לבל יגליד
לבל יירפא."
אם כבר נראה לעיתים, שהזמן רק מעצים את הגעגוע, את החוסר הבלתי נסבל של השכול...
אבל גם לנו, למשפחות השכולות - יש לגיא קול שאפשר לשמוע, וממנו ללמוד. מול מחלה חשׂוכת מרפא, מול סיכויים קלושים, אם בכלל, בחר גיא בחיים. לא בהתכנסות במרה שחורה, לא בוויתור על היום יום, אלא בהמשך החיים במקביל להמשך המאבק.
יכול להיות שזו, דווקא זו, היא צוואתו אלינו: גם ברגעים הקשים ביותר, גם כשנראה שהכאב מתגבר ומכסה את הכל, כשהגעגוע מתגבר, צריך לזכור לחיות. צריך לבחור בחיים. זה כבר הפך להיות מטבע לשון שחוק, אבל גם לנו, "הנופלים, בנפלם ציוו את החיים".
אנו נמצאים היום בתקופה מורכבת ומאתגרת עד מאוד, המביאה עימה דאגה וחשש. על כל אחת ואחד מוטלת החובה לעשות ככל יכולתו למען עתיד טוב יותר, שלנו ושל ילדינו.
כן. לרבים מאיתנו יהיה קשה במיוחד מחרתים בערב לעשות את השינוי המנטלי מן היום הנורא הזה אל יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל. בזמנים מורכבים אלה רק התכנסות ביגון ובמרה השחורה, שהיא זכותנו הבלתי מעורערת, לא תמיד מיטיבה עימנו. עלינו להמשיך לחיות את החיים. לא יהיו אלו אותם חיים כמו קודם, אולם עלינו לחיות את החיים הטובים ביותר שביכולתנו לחיות. כיוון שאחרת אנחנו נותנים לאובדן לנצח אותנו, ובכך מרוקנים מתוכן, ולו במעט, את ההקרבה של הנופלים.
מן הצד השני, עלינו לדרוש ולוודא שקרבנם של אלו שנפלו, כמו גם אלו שנפגעו, נפצעו או נותרו נכים במאבק לעצמאותה וקיומה של מדינת ישראל לא יישכח ולא יעומעם. עלינו לשאוף ולקדם אחוות אחים, ערבות הדדית ואהבת הארץ, ולדאוג לקיומה של חברה צודקת יותר ושוויונית יותר, גם למענם ולא רק למעננו. חוסנה של מדינת ישראל טמון לא רק בכוחה הצבאי, אלא בערכים האנושיים שעליה היא מושתתת, עליהם היא נלחמת, ושעליהם הקריבו בנינו, בנותינו, אבותינו ואמותינו, אחינו ואחיותינו, בני ובנות משפחתנו את חייהם.
יהי זכר הנופלים ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור חיי העם היהודי ומדינת ישראל לדור דור; ומי ייתן ולא נאבד את התקווה לחיים בהם יתקיים "וכתתו חרבותם לאיתים ולא ידעו עוד מלחמה", הרוגים ושכול.
תודה לכולם שהגיעו.
אנחנו מקפידים לקיים את הטקס הזה, של חלוקת מלגות לזכרו של אחי גיא, מדי שנה. הקשר עם האוניברסיטה ותכנית תלפיות מאוד חשוב לנו. השנה, מפאת אילוצי "החיים עצמם" אנחנו מוצאים את עצמנו כאן ביום לא סטנדרטי ובאיחור. לעיתים נדמה שהקצב בו העולם מתקדם רק הולך ומאיץ, והשיבוש רק הולך ומתרחב, והיינו שמחים למעט יותר דברים קבועים ולא משתנים.
המתמטיקה מספקת לנו לעיתים גם את אותן אמיתות קבועות וגם כלים להתמודד עם הסביבה המשתנה (ולשנות אותה). זה לא תמיד קל. בניה של עולם שלם מתוך אקסיומות מועטות היא משימה לא פשוטה. אבל בחלקים, במאמץ ובהתמדה ניתן לבנות בניינים גדולים, אשר יש להם פוטנציאל לשנות את המציאות.
כך, הבניינים הנבנים גם היום בפקולטה, מעל החשבון הפשוט, הגיאומטריה האוקלידית (והלא אוקלידית) ממשיכים לקדם את הידע האנושי ואת היכולות שלנו. הרי המתמטיקה שלימדה אותנו ש 1+1 שווה תמיד שתיים (כי זו ההגדרה), יכולה, פרדוקסלית, גם להוכיח שיש מקרים שהשלם גדול מסכום חלקיו ושלמעשה, כדור אחד שווה לשניים, וכל מה שצריך בשביל זה זו (אקסיומת) הבחירה ...
אז כן, מול כנסת ישראל ובזמנים קשים אלו, אני מקווה שנצליח, נתגבר ונוכיח גם לעצמנו שהשלם אכן גדול מסכום חלקיו; שיש אידיאלים משותפים לכולנו, ושאנחנו יודעים בחוכמה ובהתחשבות להתכנס אליהם ולברור את הטוב מכל העולמות.
הרי זו גם מטרתה של תוכנית תלפיות שגיא היה חלק ממנה. לייצר סביבה ייחודית למצטיינים שבמצטיינים שבה יוכלו להתפתח ולתרום, לשלב בצורה האופטימלית בין החופש האקדמי והצורך הביטחוני, בין המתמטיקה התיאורטית לאילוצי העולם הזה. בשנים האחרונות הצטרפו עוד תוכניות של צה"ל ומשרד הביטחון לאוניברסיטה, אך אני בטוח שתוכנית תלפיות ממשיכה להוות את חוד החנית, ועוד תמשיך כך שנים.
ולמקבלי המלגות אגיד: הפסוק על ירושלים אומר "עומדות היו רגלינו בשערייך", אך אצלכם זה נכון בכמה מובנים: גם העיר עצמה, גם האוניברסיטה וגם המכון. יש ערך אדיר ללמוד כאן - בעיר הזו, באוניברסיטה הזו ובמכון הזה, שלמרות שיש לו מעמד מאוד מכובד בקהיליה האקדמית בארץ ובעולם, הרי תמיד אפשר להגיע רחוק יותר (כמו שזה נכון גם לבוגרי תלפיות).
נקווה, שהאירוע הזה והמלגות שיחולקו מייד יעזרו לעמוד במשימה הזו של קידום הידע האנושי תוך שמירה על אחדותו של עם ישראל ועל מדינת ישראל.
בהצלחה לכם ולכולנו.
ביום שישי האחרון, קיבלתי לינק לטוויטר שבו מישהו עושה ניתוח משעשע אבל נוקב של השימוש של דמות ממשחקי הכס בדרקונים שלה כחיפוי אווירי בזמן מלחמה. קראתי, צחקתי, והתרשמתי, והתגעגעתי אליך. עמר לא ראה משחקי הכס, אי אפשר לשלוח לו. ברור לי שאתה היית רואה את הסדרה, ואולי גם פעמיים. הנה, דבר שהיינו חולקים באופן אחד, אנחנו חולקים באופן אחר. כאן, ביחד, לבד, ביחד.
ב-13 שנים אפשר להספיק לעשות הרבה. אפשר ללמוד לרכוב על אופניים, לדעת לשרוק, להתנסות בצלילה, לטייל לבד בארץ או בחו"ל, ללמוד לחיות בלי אח שלך – אפשר כל מיני דברים שמעולם לא למדתי. למרות ש - לחיות "בלי" אח שלך, אח-שלי, זה לא מדויק. זה עם ובלי ועם ובלי, מתמשך מתחלף. לפעמים אני נזכר בך כי אני מרגיש אותך בתנוחה שאני עומד בה (כמו גיא), בחיוך צד שמתפתח לדיבור (כמו גיא), בצמצום עיניים שאומר בלי לדבר, גם אם לזולת לא ברור בדיוק מה (כמו שגיא); לפעמים אני רואה מטוס, לפעמים נורי הבן שלי רואה מטוס; לפעמים נוסעים לחו"ל כל המשפחה, בלעדיך, אבל ביום הולדת של שנינו, ואני אחרי כמה ימים מזמין קערת מוּלים כמו שאתה היית אוהב. רגעים סודיים של שנינו, אינטימיות של יחד; לפעמים אני לא חרוץ, ואני לא לא כמוךָ; לפעמים אני אח שלך, ואז אני כמוךָ.
במוזיאון ראיתי דימוי של זרוע, מופעלת משני שרירים במקביל: אחד דוחף-מושך, אחד מייצב דרך פעולה הפוכה. ידעתי במה מדובר; הלב מתכווץ ודוחף דם וחיוּת בגוף, ומנגד הנפש מזהה את הפצעים שבצעקה "בלי גיא, בלי גיא", וכבר יודעת לחשב את הליטוף הפנימי שנותן לדם לזרום ולחיים להמשיך. מצטמצם הכאב, הזמן חולף בלי לחתוך בעור כמו פעם, אלא רק חלק מהזמן; גם פרידות, ומוות, ואובדן של אחרים הם פחות התקפה על הכאב הפרטי שלי, אלא דווקא מזמינים עוד אספקה של חמלה והכרה. כמו חיל חימוש של רגשות, או אולם קייטרינג של אירועי "יזכור" קטנים ואקראיים: "תכין את הפס הקר של הלהסתכל לחוסר האונים בעיניים – מגיע אלינו עוד מישהו עם טרגדיה לראות" – ככה זה שאני מקדיש את החיים המקצועיים שלי לסייע למי שנפל עליו עולמו. כי לאבד אותך לימד להסתכל לאַיִן עמוק בשחור של האין-עיניים ולהגיד: "אני מכיר אותךָ. אני אהיה פה גם אחריךָ". אז אני קצת עושה לימונדה מהחרא הזה.
בכל זאת, מגיעה התקופה הזו, ומה לעשות, "אין עם מי לדבר" כשניגשים אלי. הראש פוחד לחשוב, הלב רוצה לישון, הידיים רוצות שְיִפּוֹל מהן, הרגליים רוצות לברוח. הכל צועק "די!". אין עם מי לדבר. אני כואב ואז כותב, שלמרות כל מי שיש לי, אין אוֹתךָ, אין אִיתךָ לדבר. אז אין אותי. אין בי משהו. אחד בשביל כולם, וכולם ללא אחד, משאיר חלל כזה שעושה קֶצֶּר בַּדמעות – אין בכי, אין על מה לבכות, אבל רוצה, אמוּר...
פגישות קטנות איתך בחלומות ובתמונות, ובמנח הגוף ובזיכרון מלמדות לכאוב ולחייך יחד.
מצאתי את עצמי בטייסת, ביום הזיכרון, מדבר נוסטלגיה של דברים שאמרת, וכמו אפשר לרגע לשלוח יד להתחמם בזמנים בהם היית, והחותם שלך טרי וקרוב; אבל לכתוב על זה עושה את זה רחוק מאוד, כי אני חסר את החותם שהיית אמור, שנעדר אותך... כמה נהדר שהיית גיא. כמה נהדר עוד היית יכול להיות.
האובדן שלא נחווה, שלא נחשב. הכאב על הכאב שלא מרגישים; מה שאני יודע שאיבדתי מוכַּר יותר, כבר מחושב בחישובים של הלב והנפש לתוך מערך התגוננות מתמשך ומהוקצע של תפקוד וחיים ואינטראקציה בין-אישית. אבל מה שפתאום מגיח, מה שאינטואיציה או ראיית הנולד מלמדים אותי שהיה אמור להיות, בחייך, בחיי, מפלח את ההגנות וההרגל, ואומר: זו ההופעה שהיינו הולכים לראות יחד; הדיבור שלנו על ההפגנות והמדינה, ולהיות טייס עכשיו; על השיחות שלנו על העבודה שלי, הגאווה שלך במה שאני עושה; על הדברים שהיית עושה כמוני, ולא רק אני כמוך – פשוט לא הספקתי להיות מספיק בשביל שתעשה כמוני; החבר שהיה ולא היה לי. מבין להקת החברים שלך, אני החבר שלא מספיק היה לך.
אני רואה עד כמה קשה להתרחק. כמה משהו באבל מחייב לחיות חיים במעגל סביב בית העלמין, כי רק במרחב המעגלי הזה נדמה שאפשר להתפתח מבלי לאבד שורש וקשר. כל דבר חדש הוא עוד זמן שמתרחק ממך, "כל הכבוד" שאתה לא תגיד על סיום התואר השני, ההורות, המקצוע, החיים. זה מרגיש לא פייר ולא טבעי, "לעקוף" אותך: בגיל, בלימודים, במשפחה. אני אפילו חושב שאני ביליתי יותר שנים ממך כבר בטייסת מגיני המערב. אולי זה כבר הרבה זמן ככה. 13 שנים, זה קרוב, ומעט זמן, אבל גם – לא מעט.
כשהייתי בן 13, כתבת על התמונה "גם בגיל 13 אתה עדיין האח הקטן". גם בגיל 34 אני עדיין האח הקטן. אני רואה תמונה שלך מגיל 19-20 שההורים של יואל הביאו להענקת מלגות, ואתה גדול ממני: הגרעין של האישיות שלי נשאר שם, "האח הקטן". והתמונה שלך אחרי הניתוח, שאתה כבר צעיר ממני בה, אתה נראה לי עדיין הכי בוגר, וגדול, וחכם ומסוגל ומנצח בה –הכי אח גדול שיש. אפילו לי קשה למצוא מילים לאופן בו זה פוגע ברצף של הְיוֹת החיים: זה לא מתקמפל, זה מתחלק באפס, זה אימפינג'מנט, התקפה על החיבורים, זה שדה לא מוגדר, זה וקטור מאונך בתלת מימד, זה חלל, זה מספר מרוכב, זה כל המילים שמנסות לתאר את שאי אפשר להבין, לקבל או לראות, את מה שלא יכול להיות, וקורה.
13 שנים שזה לא יכול להיות וזה קורה. מילים שנשמעות לי כעת כמו טראומה, אבל שמכריחה אותי לצמוח כל הזמן. "הטרגדיה היא שלא מתים מלב שבור" אמרתי לפני למעלה מעשור. אין בי חלק שרוצה למות היום. הטרגדיה לא נגמרת. פשוט יש בי חלק שרוצה להכיר את מי שלא היית עדיין, ואת מי שהיית ולא הכרתי. חלק ממנו, אני לומד להכיר דרך עצמי, דרך מה עולה ממני שהוא גם ממך או שלך. זה עושה את הכל איתך קצת, וגם בלעדיך קצת. אבל אני מבטיח, שלמרות שזה קשה לי לפעמים לאזור אומץ לחיבור הזה, נשתה בירה אני ואתה שבי, נהיה יחד כמה שניתן. אתן לילדים שיש ושיהיו להכיר אותך. אראה מפקדי טייסת ואחשוב עליך, ומוזיקה וסדרות ונופים וחוויות ואחשוב עליך. ולפעמים, לפעמים, גם לא. איתך ובלעדיך.
אוהב אותך,
אחיך הקטן תמיד.