אדם בונה ביתו בדם ויגע
מלילו ויומו
ובסופה עזה, ממש בן רגע
.הוא חרב, כן, חרב עולמו
... למען האמת, התלבטתי עמוקות על מה לדבר היום. ואז ראיתי את נושא המחקר של משה שמקבל פה מלגה היום: "מטריצות אקראיות". אקראיות נמצאת בכל מקום סביבנו. לעיתים נראה שלמרות מאמצינו הלא מועטים בכלל, האקראיות היא השליטה האמיתית. אין לנו שליטה על מה שקורה, ואנחנו "כחול ברוח", נסחפים עם הרוח, עם הזרם...
החיים ממשיכים ובקצב גובר. השינויים מתרחשים בקצב ואין זמן לעצור ולבחון - מה אנחנו עושים? למה? מה המטרות.. מה בעצם חשוב? אתה? אני? המשפחה? תחושת שליחות? הגשמה עצמית? הילדים? העבודה? המדינה?
הכל בעצם חשוב. אבל לנו, לבני התמותה שעוד נאבקים בזמן ובמציאות, חייב להיות סדר עדיפויות. איך שהוא לגיא היתה היכולת לאזן. למצוא את יחס הזהב בין החיים הפרטים: החברים והמשפחה לבין ההגשמה העצמית והשליחות / העבודה / התרומה למדינה. הוא תמיד ידע לא להגזים לאף כיוון ולרוב היה לו זמן להשלים את כל מה שרצה. לנו לא היה המזל הזה. נגמר לנו הזמן איתו.
ומאידך, הוא נתן לנו את האירוע הזה, כאן זה זמן מחוץ. מחוץ לריצה. מחוץ למטלות השוטפות בבית ובעבודה. האירוע הזה נותן לנו מעין תחושת המשכיות – הרגשה, שלא הכל רנדומי, שיש לנו יכולת להמשיך גם אם היקום "החליט אקראית" אחרת.
בשנה שחלפה מאז הפעם הקודמת שהיינו פה, הצטרפה למשפחתי נטע. עוד אחיינית לגיא. אנחנו מסוגלים להמשיך לנווט את חיינו פחות או יותר לכיוונים שרצינו. אולי היקום אינו באמת נגדנו, אלא אפשר לנהל את האקראיות הזאת, ולנסות ולהמשיך הלאה, גם אם כמה הטלות מטבע היו לעומתיות ביותר.
... ואולי הבעיה האמיתית היא שאנחנו לא באמת מבינים מה זאת אקראיות. המוח האנושי מחפש דפוסים. האקראיות האמיתית לא באמת נראית לאנשים מקרית. הרי מי שמכיר קריפטוגרפים ומדעני מחשב בתחומים הרלוונטיים יודע שלרוב הם מתמודדים עם הבעיה ההפוכה. קשה מאוד למצוא אקראיות, רנדומיות אמיתית במערכות רבות. אולי בגלל שהן יצירות אדם.
ובכך אולי ניתן למצוא את התקווה. בעובדה שהאנושות עודנה מתקדמת בניסיונה לייצר סדר מתוך האקראיות. שאנחנו אכן מצליחים לחצוב את העקרונות מאחורי תופעות שעד לא מזמן נראו לנו אקראיות - גם אם לפעמים יש את התחושה שהציקה לאיינשטיין – שעל שמו נקראת פקולטה זו – ש"אלוהים עוד משחק בקוביות". במאמץ זה משחקת המתמטיקה תפקיד מפתח. בעזרתה אנחנו מגדירים מהי רנדומיות, והיא השלב הראשון בכל ניסיון אמיתי לצור מודל סביר של המציאות.
אז כן – לנשגבת ולמנותקת בין המדעים המדויקים, ל"שפה האוניברסלית", יש צורך במטרה להבין את המציאות. ענפים "איזוטריים" במתמטיקה, שעד אתמול לא היה בהם כל שימוש מגוייסים פתאום על מנת להסביר תופעות או לייצר פתרונות לבעיות קריטיות לחיים היום-יומיים (מי חשב שתשתית התקשורת בין בני אדם תזדקק למחוללי פסאובדו-אקראיות? בלי אלו – האינטרנט לא היה קיים....).
ולפיכך, עלינו להמשיך ולתמוך באלו המנסים להתמודד "ראש בראש" עם הבעיות המופשטות שמציבה בפניהם המתמטיקה, אלו שבוחרים, כחלק מן המאבק המתמיד באקראיות ובאנתרופיה לחקור נושאים מופשטים כמו אקראיות. ולפיכך, התכנסנו היום. ואני מאחל למקבלי המלגות הצלחה רבה
המשוררת שכתבה את הבית הראשון שציטטתי בהתחלת דברי, המשיכה את השיר בנימה קצת פחות פסימית, שאיתה אסיים, שכן היא מתארת את העובדה שאותה אקראיות שהביאה אותנו למטה, יכולה לרומם אותנו חזרה אל הגבהים:
עוד שנה ועוד שנה
הזמן הוא גלגל ענק
ומחר עוד יום שממרומיו
.נדאה למרחק
משפחת קדמיאל היקרה
.'רציתי להגיד תודה. שמי מתן, בן 24, לומד תואר ראשון במתמטיקה שנה א
קשה לי לתאר במילים את הערכתי הרבה כלפי נדיבותכם ותרומתכם לחברה. ראשית אציין את תודתי האישית, על העזרה והסיוע המדהים שלכם, לי בתור אדם זר שאינכם מכירים בכלל.
שנית, עזרתכם לחברה מעוררת הערצה בעיני, ומשאירה לי הרושם שאתם באמת מיישמים משפט שלעיתים נתפס כקלישאתי: "ממשיכים את דרכו של..." וכמובן גיא ז"ל.
בתור אחד שהשתתף במסגרות של תיכון, צבא ועכשיו אוניברסיטה – הסיפור של גיא היה בשבילי חצי דמיוני. לסיים בגרות 5 יחידות בכיתה י'? פרויקט תלפיות לפני קורס טיס? בקורס הטיס עצמו, לעזור לחברים באקדמיה כי אתה את שלך כבר השלמת ממזמן? הסיפור של גיא והישגיו גרמו לי להעריך אותו. והרצון להישאר בצבא ולתרום לחברה ולמדינה, מעוררים הערכה לא פחות.
והיום לתרומתכם יש משמעות שלא רחוקה מתכונותיו של גיא, לטעמי. מלגת לימודים היא מעבר מלאפשר לתלמיד ללמוד באופן כללי, משמעותה היא ללמוד עם כמה שפחות הפרעות – קרי להצטיין כמה שאפשר. להשקיע את כל מה שאתה יכול להשקיע בלימודים, ואולי זה באמת ההבדל בין להצטיין ל-לעבור את התואר.
.תודה רבה לכם משפחה יקרה, א. על עזרתכם, ב. על המשך דרכיו של היקר לכם, גיא ז"ל
.תודה רבה
.גיא, חלפו 7 שנים, אנחנו מתגעגעים
.בשנה החולפת קרו כמה דברים שהיית שמח לדעת עליהם
.היית חש גאווה וסגירת מעגל
.הדור שלך, אותם סדירים , שאתה קיבלת בטייסת כסדיר בכיר /הצ"ח צעיר , חוזרים לטייסת
.'צין יחליף את שחייני כסמ"ט א
.אסף אילן יחליף את מלכוב כטייס מקצועי
.והנה אנחנו חוזרים לאותה חבורה עליזה שהייתה אז בטייסת, אני בטוח שהיית שמח וגאה, ונהנה לבוא לטוס הצ"ח פה בטייסת
.הסדירים הצעירים שהיית להם דוגמא, עליך הסתכלו, וכמוך שאפו להיות
בנוסף עוד תהליך שראשיתו לפני כמעט 9 שנים מגיע בימים אלה לקו הגמר, מחליף העטלף. הסיהוק, בשלבים האחרונים של חתימת העסקה. בטוח שהיית מתרגש ורוצה להיות חלק מצוות האיפיון וכמובן שבהמשך חלק מצוות ההקמה.
.לשמחתי במקרה הזה הטייסת תישאר עם אותו שם, מספר, ובאותו מקום
.2 מעגלים שנסגרים, השפעת עליהם משמעותית בראשית הצירים והנה עכשיו קוצרים את הפירות
.הטייסת חווה בימים אלה תק' עמוסה בפעילות מבצעית
.וברגעים אלו ממש מתדרכים בטייסת הפלגה שתצא עד הצהריים
.אני בטוח גיא שהיית לוקח חלק ושותף בעשיה מבצעית זו או כממלא תפקיד בטייסת, או כהצ"ח
.גיא, אנחנו מתגעגעים לחיוך, לשלווה, האופייניים לך כל כך
.למבט המרגיע שאומר אני פה והכל בסדר
. אף פעם לא מרים קול ומתעצבן אלא סוחף את האנשים אחריו בשקט הפנימי ובקסם האישי
והנה אנחנו שוב לפני עונת חילופי ממלאי תפקידים, ושוב אני נזכר , מה היתה החשיבות של אותו סדיר שקיבל אותי אז בראשית דרכי בטייסת, כמה ידע , כמה הדרכה וכמה סבלנות השקעת בנו ועזרת לנו להצליח.
.שוב תודה גיא
איל קינן ( קיש)
מ.ט. 193
7 השנים האלו. יום אחד יהפכו ל7 השנים ההן.. זה ביטוי שלקוח מהשואה. תמיד בא לי באסוציאציה עם הסיפורים על לזחול במערות מתחת לגטו, בתקווה להגיע יום יבוא לארץ ישראל. סיפור אחר משלי.
שנינו נולדנו ב7.4. אני לפני 28 שנים. אתה לפני 35. עוד כפולות. 7 תמיד היה המספר האהוב עלי. אני לא יודע מה היה המספר האהוב עליך. ו-7 השנים שחלפו הובילו אותנו להיות באותו הגיל.
כך נוצר המצב שאני, בשבוע שעבר הועמדתי מול 2 אופציות: לחיות יותר שנים מאחי הגדול, להיות "גדול ממך", או... לא. את האמת, שנים חשבתי שאולי אני אמות ב16.5.17. וזה לא קרה. אז היום אני כבר חי 11-12 ימים יותר משחיית.
המספרים כאילו נותנים לזה סדר, הופכים את הסיפור לסדור. נותנים לזה סימן ומרוקנים ממשמעות. כמו המילים כאב, אבל, אובדן, זיכרון. כאילו המילים יכולות להחזיק. כאילו צליל של פחות משניה יכול לבטא משהו ממה שאני מרגיש.
כמו שאינני יודע מהו המספר האהוב עליך, אני לא יודע עוד הרבה דברים עליך. ואני תוהה אם לראשונה באזכרה אני אומר שכל כך חבל לי שלא הכרתי אותך יותר. אותך גיא, הכרתי אולי יותר מבפנים מאשר מבחוץ. את כולם אני אומר שאני מכיר לפי ההבדלים - את האחים שלי לפי הדמיון. האחים שלי הם כמוני, עם קצת הבדלים. ונדמה לי, שיש חלק למסע החקר העצמי הזה, שנים שאני בו, ניסיון להכיר עוד ממך. לאחוז ממך עוד. לעשות אותך חי.
לעשות אותך חי. הקלישאות לא עוזרות, נכונות או לא, ולמילים אין פשר באמת. הן נותנות לי להגיד-כאילו-לגעת במה שיש בי בפנים, במה שאין בי בפנים, מבלי לשחות. להגיד "ים" זה לא כמו לצלול. להגיד "שכול "לא שקול לאגרוף שבקיר, לצרבת בתוך הנשמה, להתכווצות, לחוסר, לפחד, להימנעות מלחשוב עליך, לרצון לחשוב עליך כל הזמן, להכל. הרי האור מורכב מכל צבעי הקשת. האור שלי גם שחור.
"אני והאבל ישבנו לבירה, צחקנו בכינו היה לנו רע. ונזכרנו איך פעם בכלל לא היכרנו, התגעגענו לתקופה של לפני שקרה. אבל הוא ואני כבר קרובים זה ידוע, הוא בא לפעמים גם בלי התראה. הוא אומר לי שדווקא היום זה חשוב, להזכיר לי את מה שאין לי, להזכיר לי כמה זה נורא."
היתה פנטזיה יפה בניסיון להתקרב אליך בגיל. אני מבין היום שחשבתי שככה אני מתקרב אליך. אבל הזמן לא כזה, יש זמן אין זמן.. הימים שלנו יחד רק רחוקים יותר ויותר. וכל הפסיכולוגיה שבעולם שתסביר לי על כמה חשוב לעבד את הטראומה, לאפשר לזיכרונות להתגמש, להפנים את הדמות שלך – אין. לי. אותך. אתה לא הדמות המופנמת שלך – אתה לא הזיכרון. ואני רוצה אותך, לגלות אותך בארוחות שישי, לחלוק איתך שטויות בוואטסאפ, להתבייש ממך על כמה שאני אינפנטיל מדי פעם או שאני שוכח דברים חשובים, ולהיפגע ממך שעם כל כמה שאתה יודע להיות רגיש אתה גם לפעמים לא. גם אם את הדמות שלך ניתן להפנים, לזכור, לנצור, את מי שאתה (היית) אין לנו. את מה שיכולת לתת - אין לנו. יש לנו אחד את השני, את הזיכרון ואת הנכונות להילחם.
בוא נדבר על להילחם. מהיום הראשון של השבעה אני זוכר את הרגל שלי רועדת. זה לא היה לפני. אחלה סימפטום להבין שמשהו השתנה אצלי. והשבוע אני מבין: אני מנסה להרעיד את האדמה כל הזמן. שאני נלחם מבפנים במציאות הזאת. אומרים שאי אפשר לשנות את העבר: אז אומרים! החלומות מחזירים אותך, והגוף מתמרד כנגד המציאות הזאת, הידיים שלי לא רוצות לעשות בעולם הזה, והעיניים מתמלאות בדמעות כדי לא לראות כשהן מצליחות – כי הן רוצות לראות-לא-לראות שהעולם הזה הוא האמיתי. ואני מרגיש שככל שאני חי יותר אני גם קצת מפסיד במלחמה – אני מוכן לקבל את רוע הגזרה. ואולי זה נכון, אבל אף אחד אף פעם לא יסביר לי שזה שאני עומד גדול יותר מאחי הגדול, בחלקה הצבאית ב7-השנים האחרונות האלו - זה הגיוני. שזה "מתקבל". בפנים, אני בוער. אני רותח. אני זועם. אותי לא מעניין העולם הבא. מעניין אותי העולם הזה וההוא, שהיה אמור להיות לך ולי ולכולנו. לא מעניינת אותי התכנית הגדולה של אלוהים, כי אם יש כזו אז אני לא אסלח לו לעולם; ואם אין כזו אז אני לא אסלח לו לעולם; ואין אין אלוהים אז אני לא אסלח לו לעולם. ולעצמי? האם לעצמי אני סולח?
השנה פגשתי עוד אחים שכולים וראיתי שאני יותר נורמאלי ממה שאני חושב. והשנה הראיתי לעצמי שאני יכול להיות מטפל בנפשם של אחרים, אולי גם מתוך הכאב הזה שהחליף אותך.
מפתיע באמת, שאני בוחר מקצוע שיאפשר לי להבין מה יש לאנשים בראש. באמת "מפתיע", שאני רוצה לרפא אותם מבלי לנתח, מהפתולוגיה שצומחת מתוך עצמם שלמעשה לא ניתן לרפא.
אני לא יכולתי להציל אותך גיא אם הייתי יודע שזה הסוף ואם לא, ולא יכולתי לתת לזה פשר אם הייתי יודע שזה הסוף ואם לא, ולא היה עוזר לדעת אז שהסוף הזה הוא גם התחלה של החיים של 7 השנים האחרונות, שהיו, מה לעשות, במגמת עליה – וזו כן חוכמה להצליח לטפס מהשבר כלי שהייתי- כי ראיתי שאפשר גם לרדת נמוך עד בלי די. אבל די.
היום אני פשוט מצטער שלא היה לנו יותר זמן ביחד. אני לא יודע אם אני כועס על עצמי או לא, אולי לא, אבל אני מצטער. והייתי רוצה גם לשמוע אותך אומר את זה. לשמוע אותך אומר: חבל אור, חבל שלא היה לנו יותר.
על התמונה של הבר-מצווה כתבת: "לאחי ה"קטן" אור (ק) / גם בגיל המצוות אתה עדיין האח הקטן. תמשיך כך." גיא, אני ממשיך כך. כשאני רואה את התמונות שלך מגיל 13 אתה נראה לי כזה גדול. בסדיר אתה נראה לי כל כך מסוגל, ומצחיק; בדירה שלך, גדול מהחיים, מסודר, יודע הכל. אני מאמין שגם אם אהיה בן 128, אתה עדיין תהיה אחי הגדול. ואני עדיין אהיה הקטן.
,אני אוהב אותך, ונוצר אותך, וחסר אותך, וגם בלעדיך. תבוא לחתונה אם תוכל
. אח שלי
23.5.17;
,ובהתייחס לחתונה
אז כשאתמול, כששמעתי איזו בקשה "רק לשמוח", מראש חשבתי שאין כזה דבר. אבל חשבתי על החתונה הקרבה של זהר ושלי. אולי אין יותר "רק לשמוח": אבל נזכרתי בך, רוקד, על אף על פי כן של הלמרות. של הדווקא.
.אני אסתכן בלכעוס על עצמי על זה שהכל אני כאילו חותם באופטימיות, ולא תכננתי השנה
.אבל אתה, מה לעשות, כשאתה ממלא אותי אז אני מתמלא, גם באופטימיות הזו
.אז אני אשמח. אני אתן לך למלא ולא לחסר, כשצריך
.אולי אני אצליח להביא ממך לחתונה שלי, לחיים שלי
.טוב. אוהב אותך
26.5.17;