שנה

גיא, בני,

חלפה שנה, אני מנסה לעכל את העובדות, כך גם כל בני משפחתך, חבריך וכל הסובבים אותנו, וזה קשה מאוד. איך קרה לנו האסון הזה? איך זה יכול להיות?

הייתי כמעט בת 28 כשנולדת, ילד בריא, חזק ויפה במשקל ארבעה וחצי קילוגרם, בערב פסח. זה היה החג הראשון שבילינו יחדיו, אני ואתה, ליל הסדר במחלקת יולדות. חיבקתי אותך אז, בחמימות ובאהבה רבה, ובמחשבות אופטימיות, בניתי לך חלומות וורודים. החיבוקים האלה נמשכו מאז, תמיד באהבה רבה, עם השנים, באהבה של אם לבנה, ובאהבה של בן לאמו. מאותו יום חלפו 28 אביבים איתך. שנים יפות מאין כמותן של משפחתנו, הורים ושלושה בנים. חיינו, שלי ושל אביך, נחלקו ל-2, היינו כמעט בני 28 כשנולדת, והייתה לנו הזכות לגדל אותך כהורים עוד 28 שנים.

אם אני שואלת את עצמי מה יכולה אמא כמוני לבקש מהילד שלה, אז אני יכולה לומר שאת כל מה שרציתי ממך, קיבלתי, והרבה הרבה יותר. היית טוב לב, חכם, מוכשר, יפה, מקסים, חברותי. היו בך כל התכונות הטובות, וגם דרך ארץ, ואהבת הבריות. היית בעל ערכים, דבק תמיד באמת, ישר ואמין, איכפתי, קשוב לאחרים, מוכן לעזור ולתרום תמיד, מסור ונאמן - לבני משפחתך, לחבריך, לחייליך. היית צנוע, לא יהיר, וידעת להתאים את עצמך בכל מצב.

גיא, היית לנו בן לתפארת, הארת את חיינו, הצלחת בכל מעשה ידיך, היית דוגמא ומופת.

בכל יום שעובר, אני רואה את פניך הקורנות אור תמידי מול עיני, את החיוך הכובש שלך, מרגישה את החיבוק שלך, רואה אותך בדמיוני בפתח הדלת, ליד השולחן, בכל מקום, מלווה אותי מבוקר עד לילה, וגם בחלומות. אתה איתנו ברוחך, בנשמתך, ובליבנו- יום יום ושעה-שעה.

בני, יקירי, ליבי יוצא אליך, הגעגוע עצום, העצב אין לו סוף, וכשאומרים שאין מילים- אז זו התחושה הזאת, המילים כל כך דלות, אוצר המילים כל כך עלוב, שאין, אין מה לומר. כל מה שאומר ואעשה, כל כמה שאתאמץ, לא אוכל להחזיר אותך לחיים, יקירי, החידלון שלך הוא נשמת אפי, עם זה אני מתעוררת ועם זה אני הולכת לישון.

לפעמים, מדי פעם, לאיזשהו פרק זמן קצר, יש איזו הסחת-דעת, תוך כדי דיבור עם חברים או בני-משפחה, יש איזו שקיעה בקריאה או בצפייה בסרט, ונדמה שהראש עובד כמו פעם, אבל- בתוך שבריר של שנייה המציאות טופחת על הפנים, ומזכירה את השכול, את החיים עם האין, את מותך בטרם עת.

הלוואי והייתי יכולה לעשות מעשה, לקחת ממך את המחלה, הרי אני האמא, אני צריכה להקדים אותך במחלות ובמוות. זה כל כך לא טבעי ולא הגיוני, השכול הזה. הלוואי ויכולתי. 

ילדי, היו לך חלומות, והגשמת אותם, אהבת את החיים וחיית אותם. שנות חייך היו מועטות, הכל היה קצר מדי, אבל יש נחמה מסוימת בידיעה שעשית כל כך הרבה, שהספקת לממש כל כך הרבה דברים בעשרים ושמונה שנים. היית זן נדיר, כמו שכתבו עליך חברייך, איש מיוחד במינו, גם באופטימיות שלך, וגם ברצון לחיות ובמיצוי החיים שניתנו לך.

וידעת לרצות, את המכסימום, למה לא? הרי "השמיים הם הגבול, והדרך דרך ארץ.." זה כל כך התאים לך. פעם, כשהתכתבנו באמצעות מיסרונים, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שאלתי אותך איפה אתה עכשיו. אתה ענית לי: "באוויר, בים וביבשה". הבנתי שאתה לא יכול לפרט, והבנתי גם שאתה אכן בכל המקומות הללו, שבחרת בהם מתוך עניין ומתוך מוטיבציה, ומתוך תחושת השליחות ומיצוי היכולת הגבוהה שלך.

גיא, היו לך חיים טובים, אחזת בחיים בשתי הידיים, ואהבת לחיות. היתה בך חיוניות, ידעת הנאות בכל דבר, בכל מפגש חברתי, בכל טיול, בכל ארוחה משותפת בימי שישי ובערבי חג, עם המשפחה המצומצמת והמורחבת ועם החברים, וגם במהלך עבודתך בטייסת, בזמן ההדרכה בבית הספר לטיסה, בכל מקום ובכל זמן.

אני זכיתי להיות האמא שלך, למשך עשרים ושמונה שנים, שהן מעט מדי. קצרים כל כך היו אביבי חייך. קודם זמנך הלכת מאיתנו, ושירת חייך נפסקה מוקדם כל כך.

אני שהריתי אותך, שילדתי אותך, שגידלתי אותך, נאלצתי גם לראות במותך, ועכשיו אני נאלצת גם לחיות עם אובדנך, אתה איתי בכל מקום, בכל זמן, עם החיבוק והנשיקה לאמא, עם החיוך ה"הורס" שחושף סדרת שיניים צחורות, עם עינייך הטובות האוהבות, המבט האופטימי תמיד.

כשאני מתבוננת לאחור, אני למדה בדיעבד, שהיו לנו כמה אירועים של חסד, על אף שכמובן לא ידענו כלל מה צופן העתיד לבוא. במהלך קורס טיס קיבלת חופשה, ונסענו אתה ואני לשבוע בלונדון. טיילנו ביחד, סעדנו במסעדות איכותיות, צפינו בעיר הגדולה ממעוף הציפור, וכשאני התעייפתי והלכתי לנוח, אתה טיפסת לעוד כמה מקומות גבוהים, דילגת על פני מאות מדרגות, היית בכושר שיא, נהנית, וחלמת על עתיד וורוד. במהלך הטיסות למדת בד"חים, ואני בחנתי אותך, לבקשתך. ידעת היטב את החומר, כמו תמיד.

לאחר כמה שנים, כשהדרכת בקורס טיס, בתדרוך לחניכים, לפני היציאה הביתה ביום ששי, אמרת להם, בין היתר, שעליהם לבוא הביתה וקודם כל לתת לאמא נשיקה. בני יקירי, כמה נחת יש בסיפור הזה לאמא שלך, האם יכול להיות סיפור יותר מרגש עבורי? את הסיפור הזה שמענו בעקיפין ממישהו אחר, ולאחר זמן גם שמענו שבמסיבת "שבירת הדיסטנס", הכינו מערכון וחולצה עם לב וכיתוב- "אוהב את אמא". ילדי שלי, בן אהוב, זה כל כך מרגש, זה שובר את הלב.

ובתקופה האחרונה, אני מודה על שהיה לנו "זמן איכות". בילינו ביחד בכל הזדמנות שנקרתה לנו, בחדרי המתנה בבית החולים, בהפסקות צהריים, או כשהסעתי אותך בשמחה לכל מקום שרצית. היו לנו שיחות אינטימיות רבות, לפעמים דיברת על מה שעובר עליך, וגם ידעת להעריך כל דבר קטן וטוב, כל חוויה וכל יום.

עד היום שמורים אצלי המסרונים שלך "נורא שמחתי שבאת איתי היום ואתמול, אוהב אותך" כתבת לי, " היי אמאלה, ממצב?", "אוהב אותך מלא!",

אני נזכרת כל פעם בחטף במשהו אחר, דברים קטנים, זוטות, שגרה, איך הלכנו, איך אמרנו, איך ואיך ואיך, ואתה לא כאן בגופך כדי להאיר אלי פנים, כדי לצחוק את צחוקך השמח, כדי לעשות תוכניות.

גיא, כל כך הרבה מעלות טובות באו לידי ביטוי בדמותך, חוכמתך, יכולותיך הגבוהות בכל תחום, הקשרים האנושיים שיצרת עם כל מי שבא עימך במגע, הקסם הרב שהיה לך. היית אהוב על כולם, על כל רואיך, על כל ידידיך ומכריך, על כל מפקדיך וחייליך, היית חבר למופת. היית בן משפחה למופת.

יקירי, אני ממשיכה ומדברת אליך, בוכה איתך, ומשתפת אותך באירועים שממשיכים כאן על רצף הזמן ושיגרת החיים.

לפני מספר חודשים עמר אחיך התחתן. היה קשה, ועם זאת השתדלנו ככל יכולתנו, לשמוח, לרקוד, לעשות את האירוע כפי שעושים חתונות, וידענו כל הזמן שזה מה שהיית רוצה ודורש מאיתנו. אני רואה אותך בעיני רוחי עומד לידי ואומר "אמא, בבקשה לא להתבכיין, יש חגיגה לחגוג, צריך לעשות את מה שצריך הכי טוב!!" אני מרגישה שאתה איתנו בכל אירוע, בכל מקום, בכל זמן, ואני שמחה גם על כך שאתה הספקת להתחתן. רצית זאת והגשמת את המשאלה הזו עם מורן, אהובתך. אני רואה לעיתים את תמונותיך מהחתונה, קורן משמחה ומאושר, רוקד, מחובק ומחבק, כמו שאהבת.

אחיך הצעיר אור יסיים בקרוב את שירותו הצבאי, אני זוכרת כמה טיפחת אותו, איך נהגת לשוחח איתו על העתיד ועל מה ראוי ורצוי, איך חגגתם תמיד יחדיו ימי הולדת, לשניכם אותו תאריך לידה בהפרש של שבע שנים. השנה לראשונה הוא עבר את יום ההולדת בלעדיך.

ולפני זמן קצר נולדה לך אחיינית, יעל, וכך במשפחתנו החיים והמוות נושקים זה לזה, השמחה והעצב, האין והיש, החידלון וההמשכיות. אני מחבקת את נכדתי באהבה, וחושבת הרבה עליך.

גיאצ'וק שלנו, עוד לא ברור לנו איך נמשיך, איך נתמודד, נראה שהאובדן עוד לא מוחשי, זו אפילו עוד לא סופה של ההתחלה, וברור לנו שהכוח והעוצמה שלך, הדרך שבה אתה חיית, האופן שבו התמודדת, כל אלה מכתיבים לנו משהו, שהדרך שלנו של איך להמשיך ולחיות - צריכה להיות ראויה. בוודאי שאסור לנו חלילה להישבר וליפול, אתה מצפה מאיתנו ליותר.

אנחנו יודעים היום, שביחד איתך בלבבות, במעשינו ביום-יום, במחשבותינו- האלוהים והגורל ציוו לנו כך את המשך החיים. אנחנו נשמור מכל משמר על המשפחה שלנו, זו שתמשיך ותתמודד עם הקשיים של חסרונך, עם הריק שיופיע מחדש בכל יום, בכל חג ומועד, בכל ארוחת שישי ובכל זמן.

אני מבקשת להודות לקהל הגדול שנאסף סביבנו, המון חברים שלנו, בני משפחה, וגם אנשים שהכירו אותך במעגלים שונים של חייך. את חלקם לא הכרנו כלל קודם, או שהכרנו באופן שטחי. עתה הם באים הרבה לביתנו, מבלים עם משפחתנו, ועוטפים אותנו בהרבה תמיכה ואהבה, בזכותך.

החברים הצעירים והאיכותיים הללו נותנים לנו את התחושה שכמעט וגם אתה כאן, נוכח, צוחק ומתבדח. תודה לכולם בשם המשפחה, ההשתתפות והאהבה הזאת מסייעים לנו מאוד.

גיא יקר שלנו, היתה לנו הזכות להיות הוריך, המשפחה שלך, לחיות איתך.

יהי זכרך ברוך.

"לפעמים, אתה מצפה למה שלא יקרה.

למי שלא תפגוש.

למי שלא יבוא.

למה שלא יקרה.

ולדברים שלא יקרו, אפשר לחכות לנצח.

כשאתה שומר מקום בספה לידך

כשאתה מביט בפינת המיטה מולך

בכסא לידך מול הטלוויזיה

במושב ליד הנהג

בשטיח

ברחוב

בלב.

אתה מצפה שיעשה איתך צדק, שהדברים ישובו לקדמותם

-הם לא ישובו לקדמותם-

אתה מצפה, שזה לא יהיה החוסר שתצטרך לחיות איתו כל חייך."

גיא שלי.

בין המילים שמרגישות לי מועטות, והמון הדברים שאני רוצה להגיד עכשיו אני משבץ דברים שכתבתי במהלך השנה. דברים שהפכו, כך או אחרת, לחלק ממני.

אתמול עמדתי כאן. וכמו תמיד, כשאני מנסה לספר לך, אין לי איך. ראיתי את העץ שלך, והנחתי שושן לבן קטן בין הענפים.

ראיתי, איך צומח העץ – גזע, והוא מתפצל, וצומחים ענפים, כמוני וכמו עמר, ובין הענפים חלל, כמוך אחי. והחלל הזה הוא, חלק מהעץ. העץ צומח סביבו, לידו, בתוכו. כמו החיים שלנו. כך נראים כל העצים כאן בבית הקברות. בין שלוחת עץ אחת לשנייה, יש גיא.

ביקרתי בבית לאחרונה. כלומר בגבעתיים. מחוץ לחלון הגדול בבית צומח ברוש. הברוש הזה הוא נוף הילדות שלי. ובו אין חלל, גיא. הוא מלא, הוא חזק, והוא יציב ועומד מול הכול, ירוק תמיד, כמוך אחי. ולא פעם שאלתי את עצמי אם יש בו "שמחה והמולה". כמוך אחי.

הם בעצם שני ברושים. אבל כמסתכלים מהחלון שלנו, הם נראים כמו אחד. ואי אפשר, לדמיין אותם אלא כמתאר אחד. בלי חלל בתוכו, פשוט, ביחד. ככה גדלתי להרגיש אותנו. בלי חלל. וככה, אני לא מצליח להבין את העולם הזה בלעדיך.

ואני חושב שאף פעם לא אשלים עם זה, וזה אף פעם לא הגיוני, ואני מתעורר כל בוקר ולא... לא שלם. חסר. כי כמו שמורן כבר אמרה, זה לא היה אמור להיגמר ככה.

"רק שנה תחלוף אחי", כתבתי, "רק שנה תחלוף וכבר יהיה כל-כך הרבה מה לספר לך..."

אז אתה דוד גיא עכשיו. והחיים ממשיכים. והם גם יפים ומדהימים, וגדולים, ונולדים בהם ילדים, וזה מדהים לראות את יעלי שלנו בחדר שלך. ולחשוב עד כמה, עד כמה היית אוהב אותה, ואיך היינו דודים ביחד.

ויעלי לימדה אותי שוב, כמו שאתה הראית, שהדרך, היא לא להתמסר לחוסר, אלא למצוא, או להמציא בחיים, דברים אחרים, ולרצות אותם מאוד, לאהוב אותם מאוד. ולחיות. לא רק כי זה מה יש – אלא כי... כי זה אדיר גיא. מצטער אחי, אין לי מילים אחרות לזה עכשיו.

וזה קשה, לחשוב שנשארו לי לחיות את שנותיך האחרונות, ואחריהן את השנים שלא יהיו לך. שאני עכשיו, "בשנים של גיא".

זה קשה לחשוב שאתה לא מכיר את מי שאני נעשה להיות. כי זה מרגיש כאילו אני רק מתחיל, ואתה חסר. אז החלטתי, שכל שנה, אני אספר לך קצת על עצמי, על מה קורה, ויש עוד שנים רבות לבוא, אזכרות רבות לבוא לכאן, אולי תמיד לבוש בתכלת, שמזכיר את העיניים הבהירות שלנו, ואת המדים של חיל אוויר, ואת השמיים שטסת בהם, ואת הים שטסת מעליו, והלכת אליו תמיד... תכלת, שמזכיר לי לשמוח, שהייתי איתך, ושהיית שמח.

בכל לילה אני חושב עליך, בכל פעם שיש לי זמן עם עצמי. זה תמיד שם. אתה תמיד איתי. ולרוב, כשאתה לא דורש ממני להוציא מעצמי קצת יותר ולא לוותר לעצמי כל-כך, אתה מחייך, אתה צוחק, ואתה עושה קטעים, ומחייך שוב, כי ככה אתה. עם העיניים שלך, שצוחקות לא על העולם, אלא מן האושר שבחיים.

ואני תמיד רוצה לראות אותך שוב, לבלות איתך עוד ערב אחד, לחבק אותך. כי רק זה הגיוני לי גיא.

אבל "לפעמים, העולם ממש ממש לא פייר", כך כתבתי,

"לפעמים העולם מתאכזר לאנשים שזה לא מגיע להם, ובכל זאת העולם רע, ולהם, קורים דברים רעים."

"ולכן, חשוב שאנשים, כולם, יעשו מה שהם יכולים כדי לעשות את העולם טוב יותר, ולא רע יותר. לכן לאנשים אסור להיות אכזריים אחד לשני."

ככה כתבתי, לפני כמעט שנה, וככה אני בחרתי, להלחם על החיים, ועל כל מה שטוב. מלחמה שנלחמים בה בחיבוק, בצחוק, באושר, ובחום. מאבק שהוא המאבק הגדול של האדם.

כי לימדת אותי להאמין בטוב גיא, כשנגעת בשמיים, שחייכת, כשהרגשתי איך שמת את הידיים שלך עלי בחתונה של עמר, וגם עכשיו.

ואני אוהב גם אותך גיא. כמו שאמרתי לך אז.

ואני אוהב אותך לנצח.

ונפגש בים, ובשמחות ובעצבות, ולאורך כל חיי. ואני תמיד אהיה אסיר תודה, שזכיתי לקרוא לך אחי, שזכיתי להיקרא אחיך.

שלך, אור.