צהרים טובים,
בשנה שעברה עמדתי לפניכם ודיברתי על היותה של המתמטיקה השפה האוניברסלית היחידה, ועל הצורך - ועל ההכרח - להקפיד ולטפח אותה כחלק מאותם מדעים אשר אינם מכינים את הלומד "לשוק העבודה"; ואף על פי כן, הנדרשים באופן יסודי על מנת להבין את עולמנו.
העולם שמסביבנו אינו עולם פשוט. הפיזיקה והכימיה השולטות בו והמכתיבות את התנהגותו ניתנות לידי הבנה - אם בכלל - רק באמצעות מתמטיקה מתקדמת. מדי פעם עולה הרעיון המוזר כי המתמטיקה היא אכן רק יצירת אדם, והתחומים פורצי הדרך בה אינם ולעולם לא יהיו ישימים ב"עולם האמיתי". אולם אם ההיסטוריה (עוד מדע הזוכה לבוז בקרב אנשים כאלו ואחרים) מלמדת אותנו דבר כלשהו, הרי שתחומים "מוזרים" כביכול במתמטיקה מסייעים בהבנה של השכבות העמוקות ביותר במציאות שלנו. הנה שאלו את הפיזיקה התיאורטית, שאגב, גם לגביה היו כאלו שטענו שאין לה משמעות בעולם האמיתי ...
אבל המתמטיקה היום, יותר מאי פעם, חיה בעולם האמיתי, אם בכלכלה, ואם בכל היבט והיבט במדעי המחשב, ובעולם המקיף אותנו ההופך יותר ויותר דיגיטלי ויותר ויותר תלוי במודלים מתמטיים שאך לפני עשורים בודדים נראו "תלושים" לחלוטין מן העולם האמיתי... הנה, שאלו את גיא, אשר בסיום התואר, כאן באוניברסיטה העברית, הלך לקורס טייס: אילו משוואות מתמטיות שולטות בניהוג המסוק אותו הטיס? אינני בטוח שהוא יוכל לתת לכם תשובה, כי איני בטוח שהיה לו די זמן להתעמק ולהבין עד הסוף את כלל התיאוריה מאחורי העובדה שהכלי הזה טס... (ויש הרבה תיאוריה...)
הרי לכם, דוגמא חיה מאדם שהבין וחי מתמטיקה, שהטכנולוגיה של היום מאפשרת להשתמש בה ללא כל צורך בהבנה עמוקה של המדע מאחוריה. הרי זה היתרון העצום של הטכנולוגיה המודרנית - כל אדם, גם אםאתרע מזלו והוא נולד ללא רצון או יכולת להבין את העקרונות השולטים בה, יכול להשתמש בה ולשפר את חייו באופן ניכר. מאידך, ולאור זאת, הולכת ומתגברת סכנה אחרת הנובעת בדיוק מאותו יתרון מובהק של הטכנולוגיה - קובעי המדיניות והחוקים ככלל אינם מבינים לעומק את הטכנולוגיה, או את התיאוריה המתמטית שבבסיסה, ולפיכך כאשר הם באים לחוקק חוקים ולקבוע מדיניות - זו אינה תואמת את הטכנולוגיה והתיאוריה ואת הצורך והחובה בהמשך פיתוחן לאורך זמן.
דווקא על רקע זה, אנו שמחים להעניק היום מלגה לזכרו של גיא, אחי. אנו מעניקים את המלגה ל"דובדבן שבקצפת" -לאלו שבחרו ולומדים מתמטיקה באחד מהמוסדות הטובים והחשובים ביותר בנושא בעולם (גם אם הפקולטה נקראת דווקא על שם פיזיקאי, ועוד תיאורטי...); ועושים זאת תוך התמודדות יום יומית גם אל מול אתגרים לא פשוטים ב"חיים האמיתיים"...
ודווקא לכם מילת אזהרה - הרי לא באתם לכאן ובחרתם במקצוע הזה - המדויק והמופשט שבין המדעים המדויקים מתוך מחשבה על הצלחה בעסקים; אבל אל תשכחו את האיזון העדין שבין הצורך "לשרת" את שאר המדעים והעולם בתוצרי המתמטיקה ובין הצורך לשמור על המשך קידומה הבלתי תלוי והעצמאי כמדע, או אם נכלול גם את הלוגיקה ואת מדעי המחשב, כקבוצת מדעים, אשר אסור שתוגבל לצרכי העולם של כאן ועכשיו, כי אז לאחר מכן - עשור או מאה - אנו נהיה נטולי הכלים להתמודד עם העולם המשתנה.
אני חושב ומאמין שגיא, למרות שהיה אדם פרקטי עד עמקי נשמתו, ותמיד היה שואל את השאלה - וכיצד זה בא לידי ביטוי בעולם האמיתי? -היה מסכים איתי במאת האחוזים. אחד היתרונות של מי שעבר את תכנית "תלפיות" הינו ההבנה ש"הכל מתחבר" - שאחרי שנים של לימודים של תחומים נפרדים, שונים ולעיתים אף מתנגשים, בסופו של דבר הכל מתחבר - ובפרפרזה על דבריו של צ'כוב- במה שלמדת בסמסטר שני במתמטיקה תשתמש בסמסטר שישי בפיזיקה...
לפיכך, אני שמח, בשם משפחתי, לברך את הזוכים במלגה לזכרו של גיא השנה. מי יתן וניפגש פה עוד שנים רבות. יום טוב לכולכם.
גיא.
מעולם לא פשוט חייתי. אני לא יודע אם אי פעם היה לי קל לחיות. זה משהו בי. טבוע. שלא ידעתי איך לחיות. השנה אני רוצה לדבר עלי. השנה אני רוצה לדבר על ייאוש. כבר אולי חודשים אני יודע שהשנה אני רוצה לדבר על ייאוש. על פירוק ואכזבה, על שיברון האופי, על התקוות והחלומות והריסוק והאכזבה. שעה שאני מתחיל לכתוב, אינני יודע שיהיה סוף טוב. ידיעה ברורה זו נלקחה ממני זה מכבר, וכמו שפתחתי – היום אני רוצה לדבר על ייאוש. היום אני רוצה לדבר עלי.
מוות בטרם עת הוא כמו לכרות שערה באבחת חרב. והכאב הוא המציאות. אני רוצה לנסות להבין, לא רק את העובדה שפסקו החיים. אלא גם את מה שזה אומר עלי שעודני חיי. אני, שבכל ביקור בבית הקברות לא מאמין. לא מאמין בסוף חייך. לא מאמין שאלו הם חיי. המילים רוצות לעשות את זה לפשוט יותר, לאנושי יותר. אך משפטים כמו "לא נפגש עוד" או "לא נפגש לעולם", אינם משקפים את המצב. "לא נפגש." בלי אחרית. בלי סוף. מצב תמידי. משפט מיותם כזה. רק הוא מסביר איך אני מרגיש את חוסרך. ואני לא מסוגל להשלים איתו. אני עדיין מחכה. אני עדיין מחכה. אני עדיין מחכה.
מי אני בלעדיך זה קודם כל ייאוש. מעולם לא הייתי איש, או ילד, או נער של חוסר תקווה. הייתי רוצה להגיד כאן בביטחון מייד שגם לא אהיה. אבל אני יודע אותו בטחון אינו מנת חלקי יותר. היום אני יודע שאני יכול גם לוותר. אני יכול לוותר פשוט. מחר, עכשיו, אתמול, בעוד שנה. על מה לוותר? לא רק על תנועה, או על חלומות אוטופיים, או על הצלחה גדולה או לימודים וחקר, על לשמוח או להתאמץ: על עצמי אני יכול לוותר. כתבתי בשנה שעברה שלימדת אותי לרצות. אז החוסר שלך מנסה ללמד אותי לוותר. גם הכישלונות והאכזבות מהגרעין שלא אדריך, מהקבוצה שלא תהיה לי, גם הם מנסים ללמד אותי לוותר. רק עליך לא, ועל חסרונך אין בי איך לוותר. כי זה גדול בי לאין שיעור. כי קווי המתאר המפרידים בין דבר לדבר, שבתוכי, והגבולות והפינות שבמראית עיני הם רצפים קטנים קטנים בהם כתוב: "גיא, גיא, גיא...".
אני רוצה להסביר לך שזה לא מגיע לי.
זה לא מגיע לי: לא מגיע לי לעמוד כאן כל שנה: במקום לחגוג איתך יום הולדת, אני מציין שנולדתי איתך באותו יום. לחגוג, זה מאבק.
לא מגיע לי לעמוד כאן ולשתף אנשים לא בחלומות ושאיפות, לא בהשראה לחיים, אלא באבל ומוות. לחלום, זה מאבק.
לא מגיע לי לעבור חודשים של דיכאון ואבל כדי להגיע לנקודה הזו ולהרגיש שמשהו בי מתחיל להשתפר, ושאני מסוגל לעמוד על הרגליים. חודשים, לא לדעת איך לקום למחרת. חודשים בהם לקום, או לעמוד על הרגליים זה מאבק.
חודשים להעביר בלהימנע מסבל, שהגוף שלי מייצר כמו שהוא מייצר דם. לא מגיע לי להתייבש מהיכולת לכתוב שירה לקראת המעמד הזה כל שנה, והשנה יותר מאי פעם. כי בלי לכתוב אין לי אחיזה, אין לי מושגים כדי להחזיק במציאות, שמאז ומעולם הייתי רחוק ממנה, ומאז שאתה לא איתי הרבה יותר קשה לי לרצות להכיר בה.
לא מגיע לי הריחוק הזה מחברים שלי, הציפייה וחוסר הציפייה שלי מהם להבין מה נסגר איתי, כשכלום לא נסגר איתי – כל הפצע עוד פתוח. כי כל דבר קשה עובר דרכך. כל מאמץ שהוא למרוד בעצמי עובר דרך זה שחסר בי, אתה חסר בי. כי לעשות משהו, כל משהו שהוא לא להימנע מסבל זה להרגיש מחדש כמה אני כזה, או לחשוב על כמה אני מתגעגע אליך, או רק להרגיש משהו שאני לא יכול להסביר, רק לנסות להסביר: כך כתבתי לקראת יום הזיכרון לגיא וחללי מערכות ישראל:
...אני לא יודע איך לכתוב על החלל הזה שבו אני נושם, בתקופה הזאת. לכתוב על איך אני מרגיש זה כמו להסביר את הטעם של האוויר. אני נושם אותו כל הזמן, הוא חלול, הוא או קר או חם, והוא תמיד, תמיד שם... אני אבל. על עצמי שאני כזה, על האובדן של אחי, על הורי שהם כאלה, על אחי שהוא כזה, על כולנו. על כולנו. על החברה שלנו שהיא כזאת. על העתיד שלנו ועל השלום שאין, על עוד קבר שצומח בחלקה הסמוכה לזו שאני פוקד, כשיש לי אומץ . אני אבל על כך שאושר נקי, ופשוט, הוא כבר לא חלק רגיל מהחיים.
הייתי רוצה להגיד הרבה דברים. הייתי רוצה להיות מסוגל. ואני לא. כי אין לי אוויר באביב, בתקופה של הפריחה ושל השכול האישי שלי. יש לי כעסים קטנים שנובטים בחושך, כעסים גדולים שצומחים באור, תקופות קשות סביב תקופות שמחה בשנה, ותחושה של לחכות, לקראת האזכרה.
לא מגיע לי. מידי פעם, בשביל להרים פאקינג טלפון לחניך שלי אני צריך לחשוב על מוות – שלך אחי, או שלי, או של חלק ממני. וגיליתי שהטריק של פשוט לא לעשות את זה הוא לא כל-כך מוצלח. גיליתי שאיך שאני לא חי אני תמיד על איזה חוט. זה לא מגיע לי גיא.
"לאחי הקטן אור ק, גם בגיל המצוות אתה עדיין אחי הקטן. תמשיך כך, גיא".
כך כתבת לי לבר-מצווה ואתה בן 20. היום אני בן 24 ואני עדיין האח הקטן שלך. וכשאני הייתי בן 21, ואתה הלכת ממני, אתה נלקחת ממני, גם אני נלקחתי ממני. כי לא רק שאתה חסר לי, אתה חסר בי. וכך, התרסק לי האופי. משהו נשבר בי. "גיא" הוא גם צלקת בהר, לנקב במשעול חיי, מכשול חיי. לא מגיע לך ששמך יתערה בכאב כזה, לא מגיע לי ששמו של אחי יפחיד אותי. שאותך יחליף חוסרך.
הייתי דואג, אבל החיוך שלך לא מרשה לזה לקרות. יצר החיים שלי, גם אם פגוע, לא מרשה לזה לקרות. אתה נשאר איתי. אני נשאר שלך.
אני יכול לספר דבר. שהשנה לפני שהסתכלתי בתמונות שלך הסתכלתי בתמונות שלי. וראיתי אותי בעבר – ילד, נער, מחייך. וראיתי אותי עלם, גבר, גם מחייך. וראיתי שבשה האחרונה, שאולי הייתה אחת הקשות והמייאשות בחיי את היכולת גם לבחור לחיות. למצוא אושר במקומות הצפויים והבלתי צפויים. להמשיך ללמוד כיצד להפוך את הבלתי, לאפשרי. ולפני ימים אחדים, רקדתי, וכתבתי שיר על אהבה. ומה זה אם לא בלתי אפשרי שנעשה אפשרי? ואתמול, שעה שחשבתי לכשול מרגלי, גיליתי שיש בי כוח לעמוד. ושאת כל הדברים הקשים שאני אומר אני בעצם מסוגל להגיד. ועוד מסוגל לאהוב. ואפילו, לאהוב את עצמי.
אפשר לשאול: איך אפשר לו לאדם להאמין בטוב, שחלומו האישי ביותר אינו בר הגשמה?
גיא, אין דבר שאני רוצה יותר מלפגוש אותך שוב. חלמתי על כך שזה קורה. אבל גם בחוסר, אני עומד על זכותי לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כיצד? דרך להיות מי שאני. לגלות מי אני, בכנות ובאומץ, ואת עצמי לתת. את צליל חיי המיוחד. אני אנסה לא לוותר. וזה לא יהיה מבחן. אלו יהיו חיים. כפי שחייך אינם במותך, חיי לא יהיו בצל מותך בלבד, אלא באור חייך, ובאור חיי. "הייה עמוד אור בתוך עלטה" כתבתי לעצמי פעם, שעה שחשבתי להתייאש. נדמה שאני נקרא שוב לדגל.
אני אוהב אותך אחי. לנצח אוהב אותך.
גיא
אני מביט בתמונתך בפינת ההנצחה בטייסת
איש צעיר ויפה, עם חיוך של כוכב קולנוע, אתה נראה כל כך חי בתמונה.
לא הכרנו, אך משיחות עם משפחתך, עם חברים ושעות רבות של גלישה באתר האינטרנט שהוקם לזכרך
אני יודע שהיית יחיד ומיוחד
שילוב נדיר ובלתי נתפס של המעלות האנושיות.
חכם בצורה בלתי רגילה, כריזמטי, מצחיק, בעל תפיסה ערכית חזקה ומוצקה, יפה תואר – מוכשר בכל דבר שנגעת בו.
ולמרות כל זאת – צנוע, חבר אמיתי, איש של אנשים.
גיא
בשנה האחרונה זכיתי להכיר את משפחתך – אנשים נפלאים, טובי לב, ערכיים ומוכשרים.
החיבוק החם, האהבה, והנתינה שמשפחתך מעניקה לנו, אנשי הטייסת, הוא משהו מיוחד במינו, וכל הסדירים רק מחכים לעוד "ערב אופוזיציה" בביתם.
גיא
מותך הותיר אחריו עצב גדול, עצב ותחושת החמצה
החמצה של זוגיות נפלאה עם מורן
החמצה של אבא מדהים שהיית יכול להיות
החמצה של חיים במחיצת המשפחה הנהדרת שיש לך
והחמצה של מי שהיית יכול להיות
לי ברור שהיית מגיע הכי רחוק שרק אפשר, לאן שרק היית רוצה לולא אותה מחלה ארורה ונוראה.
גיא
אני רוצה שתדע שם למעלה, שאנחנו לעולם לא נשכח אותך
הספקת להשאיר חותם משמעותי בטייסת, ופרויקטים שהובלת כקצין אמצעי לחימה, הם היום לב ליבה של העשייה המבצעית בטייסת.
אך יותר מ כל השארת חותם שלא ימחק בלבם של כלל אנשי הטייסת
מירי, נוני, עומר, אור, ומורן – ליבנו אתכם תמיד
אוהבים מאוד ומתגעגעים
טייסת מגיני המערב