עוד שנה חלפה.
בשנה שעברה היינו כאן ב14.3, והשנה אנחנו כאן ב-15.5. השנה אנחנו מציינים גם 15 שנים בלי גיא.
15 שנים זה הרבה זמן. אבל כמספר, 15 הוא מספר די קטן. קטן מספיק שכדי שבחלק מהשיטות - וספציפית בשיטה ההקסה-דצימלית (בסיס 16) הוא ספרה. F.
כולנו סופרים בבסיס 10, אבל כידוע מחשבים סופרים בבסיס 2. בני אדם, מאידך מתקשים לקרוא רצף ארוך של אפסים ואחדים, ולכן משתמשים בבסיס 16 על מנת להבין את המשמעות. יש פה התגמשות אנושית לא טריוויאלית בכלל, על מנת להבין מה באמת קורה בזכרון המחשב.
ובאופן כללי יותר, המתמטיקה מסבירה לנו שכל מיני עובדות שנראות לנו טבעיות ביותר, אינן יחידות (שיטת הספירה דלעיל), אינן המקרה היחיד הרלוונטי ואפילו אינן נכונות בעולמנו (180 מעלות במשולש על גבי כדור?). היא מייצרת שיטה סדורה, מבוססת אקסיומות להוכחה או להפרכה, ומוכיחה בכלים של עצמה את גבולותיה-שלה (קיימות טענות שלא ניתנות להוכחה או להפרכה).
וזה כל היופי. מתמטיקה היא עולם סגור, הבונה ומגביל את עצמו. היא נותנת לנו כלים ויכולות שהחיים המודרניים לא היו מתאפשרים בלעדיהם, כי היא מסוגלת לבחון דברים מחוץ למגרש ולייצר תוצאות שבלעדיהן לא ניתן היה לבנות את המגרש מלכתחילה… כל כך הרבה ממה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ביום יום שלנו לא היה יכול להתקיים ללא מחקר שבבסיסו העמוק נמצאת המתמטיקה.
ביום ההולדת ה77 (0x4d למי שתוהה) של מדינת ישראל לפי הספירה המקובלת (המנדט הבריטי הסתיים בחצות בין ה-14 ל-15 במאי) דומה שבמקומות רבים בעולם ואפילו אצלנו שוכחים את הלקח שהמתמטיקה שבה ומוכיחה לנו פעם אחרי פעם - שגדולה ויכולות נובעים מהשקעה רצופה ועמוקה בפיתוח המדעי. לא פעם בהיסטוריה טענו כי מחקר מתמטי או מדעי כלשהו לא נדרש כי הוא "לא יביא לתוצאות" רלוונטיות, רק כדי שמספר שנים אחרי כן הוא ישמש בסיס לתיאוריות ולמימושים שבזכותם הגענו עד הלום.
ועוד נקודה בהקשר "יום ההולדת": האוניברסיטה העברית השכילה לשלב ידיים עם מדינת ישראל ולקיים פה במשך שנים רבות את תוכנית תלפיות - תוכנית הדגל של מצוינות טכנולוגית של משרד הביטחון שהרבה מהיכולות המופלאות המופעלות בשנה וחצי האחרונות יצאו מבוגריה, שגם גיא אחי, נמנה עליהם. אני מקווה ששני הצדדים ימשיכו בשיתוף הפעולה המופלא הזה שאת פירותיו אנו רואים מדי יום.
זו השנה השניה שאנחנו מתכנסים כאן בתקופת מלחמה. 58 מאחינו ואחיותינו עדיין חטופים בעזה, ועלינו לעשות ככל שביכולתנו על מנת להחזירם טרם שנוכל לחזור ולקדם את החיים עצמם ואת המתמטיקה בפקולטה. אנצל במה זו להודות לכל הסטונדטים שהתגייסו בשנה האחרונה להגן על המדינה, ומקווה שיוכלו לחזור ללמוד במהרה.
ברכות למקבלי המלגות ותודה לכל מי שבא.
לחיים! עצב. אני מרים כוסית לפני שהמילים יוצאות. לפני שיורד הסכר שמחזיק את העצב במקום שבו אני שומר אותו. העצב, האבל, כמו דופק – אם תבדוק, אז הוא שם. ושאר הזמן אתה פשוט חי. דופק עולה ויורד, עונות מתחלפות, והשמש והגשם.
"גשם בוא, רד עלי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי... וענן, יחוג מעל ימי הים, חוג יחוג יומם וליל, חוג יחוג ורוח מיילל. והים יגיע עד גגות תבל, ואין אוויר אין אש אין חול, ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול - וקץ לכל... גשם בוא, רד עלי, שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם." כך כותב אהוד מנור. שאיבד את אחיו. וחי את חייו הלאה. למרות ועם ואיך.
אחרי 15 שנה של אזכרות, אני אפילו לא זוכר אם כבר שילבתי את המילים האלו בהגעה כאן באיזו שנה. כל שנה לדבר כאן. לפעמים, לחצוב מילים מתוך מכרות ההדחקה, לפעמים לאסוף מילים ממעיין המחשבות, והשנה לא אחרת ולא כמו.
איזה גשם זה היה / בדיוק מה שחיפשתי / כזה שעושה לחושך תפאורה.
אל תחפש רחוק, זוכר בי געגוע / אל תחפש רחוק את מה שלא נמצא.
תן לחושך לכסות בקור ובקטיפה / אל תחפש רחוק, את מה שלא תמצא,
תן לאור מעט מנוח, התעייפה העטיפה.
אני חוזר מחתונה. זה כבר אירוע יותר נדיר עכשיו. נוסע חזרה הביתה בלילה, והעיקול הוא ארוך. וברדיו להקה ששרה על פרידה שמכה בך פתאום, וכמה זה מוזר; והיד שלי רוצה לעזור בסיבוב, ואני שולח יד להוריד הילוך. אבל האוטו אוטומט, כמו החיים שאוטומט; קשה להוריד הילוך כשהכל על אוטומט. כמו הדופק, אפשר לבדוק. כמו האופק, אפשר לראות. אבל מתי יש זמן לגעת? מתי אני, מתי אתה? ממתי אני בלעדיך? 15 שנה, נכון, אבל... עמר דיבר על המספרים שעוזרים להבין את העולם, ולתכנן. אחרי שנים, אפשר, אני יכול, בכל רגע כמעט, לתפוש בשמיכה של המציאות, ולמשוך ממנה חוט של עצב שטווה אותה. שיש בו - אין.
יוצא האור / ובא החושך / למלא חלל / מלוא אפי
הגוף צמא/ומבקש כי/יפול בנפש/דבר מה אמיתי
אתה מכיר אותי שנים/ פונה אלי האבל/ פינית חדר בליבך?
באביב פורח בך הפרח/ של חסר אחיך.
בני נרדם במיטתו,/ ילדתי בחיק אימה שרועה./ בקרוב יעור יעורו/ רוחות הסערה.
אין כבדידות חברה לחוסר/שותפים עדים אל הצרה.
אני שוב נוסע ברכב, ומנסה בלי הרדיו. עובר ליד החוף. היום הוא מלוח, הים הוא עמוק. מה אכפת לו לים, שהאיש רואה בו זיכרונות ילדות של אחים בחוף, וצורך להתנצל שלא בא בו, ומושא לשירים על ייאוש. נזכר שאמרת לי שאתה רואה איך רמת הנהיגה שלך משתפרת כששקט. אחרי זמן מוצא את מה שאני רוצה, ושם לי שיר. ושר איתו: tell me how do I feel. תגיד לי, איך אני מרגיש? האדם מבקש מהרדיו שיסביר לו, ואני חושב על אדם בודד על צדו החשוך של הירח, how I wish you were here.
בד"כ, אני חוגג באזכרות האלו את החושך. בדרך כלל, אני גאה שניתן לעצור ולכאוב. אבל מזה תקופה, אנחנו חיים בתקופה של חושך. מלחמה, ורוע, וכלום, וביזיון, וייאוש, והמתנה, והנהגה נוראית. ביום הזיכרון, כשניסיון ליצור ממלכתיות לא עמדה בפרץ הכאב של השכולים – ראיתי שגם העץ, ליד הקבר - נשברת לו הקליפה. כן, נו מה לעשות, אי אפשר לחיות במדינה הזו.
בבוא המבול הזה
וכל המים רק דמעות
צללתי פנימה בתוכי
ומאז לא נשמתי עוד.
והזוועה זרמה סביבי
והתקומה זרמה סביבי
והאבל שבי לא היה לאח
זה היה האבל על הכול
ויוצא לחשוב. על איפה היינו אני ואתה במלחמה הזו בחיים אחרים. אבל עכשיו זו המציאות הזו. ושינויים. הטייסת עוברת. העבודה משתנה. המשפחה משתנה. הזוכר, משתנה. והזיכרון? ואתה? שינוי מפחיד אותי כי מאיים לקחת. והשנה יש לי אומץ גם לומר, לקחת ממני את המעט שיש לי, שיש לי ממך. השנים המתארכות, בקרוב נגיע ליותר שנים בנפרד מביחד, שמות את המספר, הכמות, של החיים שהיו לנו יחד בפרופורציה של חיים שלמים. חיים שלא היו לך מספיק. זמן שלא היה לי מספיק איתך, ולכן לא זכיתי ליצור רבים מהזיכרונות שאני רוצה, הייתי רוצה, להתאבל עליהם. אני נוטה לחשוב שאותם עוצמת האבל השחור הזה מחליף. זה למה אני עצוב לפעמים במקום מתגעגע. למה אני..... הוי.
אני מוצא את עצמי חוזר כל שנה לטייסת, ומתקנא קצת, שחוכמה שהיתה לך, כאיש צעיר. במנהיג שהיית, בעתיד שהיה, בדבקות במשימה ובחיים. אני, אור – וצל, אני. עזיבתך השאירה בנוף נפשי עמק רפאים בשל. ממנו אני מוציא את כוחותי כמטפל, אבל בוא נגיד – יש חסרונות: לא כל רגע בחיי, הוא רגע של חיוּת; נפשי יוצאת בלאט לאחו, בשביל לבד בגיא – הכל פורח שם וחי / אבל הרוח שם נושבת, וחושפת בי כנות. הרוח שם נושבת, ושומעת לחישה: "די".
ומה עוד יש לומר גיא. דנה דיברה בטקס, אלמנתו של חברתך הטוב. וראיתי גם ממנה כנות שמפלסת דרך החוצה מתוך לב, והיא בוערת.
"...לדבר? מהלב לדבר? האמנם?
מזה הלב, הרקוע הטרוף החשוך?
מזה הלב - כשתצא
רק אמת תצא, רק אמת תצא. ובוערת היא תהיה כי את החושך מכריעה היא כדי להיות."
וכעת. שמצאתי עוד אמת. אוכל לספר - בתום תשעה חודשים, אבל בפועל יותר, נולדה לי קשת. בכל הגשם והסערה, המלחמה, והכאב, יוצאת ילדה ומחייכת. וכובשת את ליבי. "באה בצבע לעולם, ואת כולם, היא מרגשת. אור וצבע בכל יום, וכל מקום – זו גברת קשת... לה לה לה לה" אני שר לה. והיא תשמע גם עליך. היא תאהב אותך גם. והיא תראה אותי באור, ורק לפעמים בחושך, כי זה לא באמת כל הזמן כל-כך. זה רק תמיד. כמו שתמיד אתה איתי, גם כשלא.
זהו רגע ארוך
שמתחיל בכאב
וממשיך בכאב מתגבר.
רגע ארוך
מתקשה אז הלב
ובוער גם הלב, ונשרף.
בתוך הרגע הנורא
אין לי רגע לנשום
ובתוך רגע
רציתי רק רגע לזכור
שבסופו של הרגע יש אור.
העצב לא עובר. עוברים דרכו. ובסוף אני אשאר. ואתה איתי. ואני אוהב אותך.
אור.
משפחת קדמיאל היקרה, אורחים וחברים נכבדים.
כמדי שנה אנו מתכנסים יחד, ביום הזה, המשפחה, החברים מהבית, מהטייסת, מהקורס, כואבים ומתגעגעים.
הזיכרונות עולים ויחד איתם - חיוך ושמחה מרגע ענוג, אישי ומנחם, אשר ברצף מתחלף לכאב וגעגוע.
לצערי, לא זכיתי להכיר את גיא. מעולם לא נפגשנו, אבל בזכות משפחתך, חבריך, ואופייה המיוחד של הטייסת, אני מרגיש אחרת.
הזיכרונות והסיפורים צפים מעת לעת כדבר שבשגרה, באופן טבעי כל כך.
ניא, איש אהוב במיוחד שהוגדר על ידי אנשים רבים בחברם הטוב ביותר. אדם רב כישרונות, חכם בצורה בלתי רגילה, ויחד עם זאת - כל כך צנוע, ממוקד ומקצועי, שעושה את הכל על הצד הטוב יותר.
מתוך כל השיחות, הלמידה, וקריאת החומרים שנכתבו עליך. תפס אותי במיוחד ההספד של אחיך אור: "אני הייתי מתנת יום ההולדת השביעי שלך. אתה היית מתנת חיי. תודה לך!"
על אף חוסר ההיכרות, והשנים שעברו, אני לומד ממד ושואב ממך כוחות ברגעים מורכבים. התמודדותך עם המחלה מעוררת השראה - בעיני, זוהי גבורה אמיתית - במקום שבו לרוב אנשים זקוקים לתמיכה, אתה תמכת בכולם. לא הפסקת לשדר אופטימיות, מתוך מאגרים בלתי נדלים ולהוקיר על הטוב גם ברגעים הקשים, ולא הפסקת לרגע לפזר חיוכים לכל עבר.
601 ימים שאנו נלחמים על הבית. עוסקים יומם וליל בעיצוב המציאות של מדינת ישראל. דורות קדימה. החוצה, ובעיקר פנימה.
אני לא יכול שלא לחשוב כמה הייתי רוצה להכירך, וכמה היית עוזר לנו בעת הזו. בהתמודדות עם האתגרים הרבים, ולקראת האירוע ההיסטורי של סגירת 193 עטלף ברמת דוד, והתחדשות 193 "שלך" בפלמחים.
גיא, לאורך כל הדרך נישאר מחויבים למורשת שלך, לערכים הנעלים שכל כך אפיינו אותך, לבחירות שלך, ולדרך שבה חיית, הן יהיו נר לרגלנו. לעולם.
יהי זכרך ברוך.