כבר שבוע אני הולך בקצב של בנאדם שלא רוצה להגיע לשומקום. עוצר, ספונטאנית. רוצה להשען. לעצור.
אני מרגיש שאני מאחר להווה, בפער מהעכשיו, שאני לא עד הסוף כאן. כנראה אני מנסה לעצור כשהעגלה של אין עצור נוסעת. כבר שבועות אני נסחף כזה איתה; השבוע אבל, כמו סלע, שוקע. בשנים קודמות, כל השבוע הייתי לוקח הפסקה מהכל. עכשיו, עם עבודה, אחריות- אני כבר גדול ובוגר...
אז יש שיר נורא יפה, שזמר מספר על איך הכל בסדר, הכל טוב, ואפילו איזה דייויד אחד בשיר אומר לו שהוא נראה יותר גבוה. הזמר לא מבין, כי הוא רק מרגיש שהוא נעשה קטן יותר ויותר. מישהו חסר לו. מישהו שהוא זקוק לו.
אז אני לא נעשה יותר קטן. אלא פשוט משהו בי נשאר קטן. משהו בך נשאר גדול. אחי הגדול והאח הקטן.
רציתי להיות גדול כדי להיות כמוך, רציתי להיות גדול כדי להיות איתך. למדתי נהיגה כדי לבלום ברמזור בקצב של otherside של רד הוט; רציתי דלת כדי לתלות עליה שלט כניסה; אם הייתה לי מוטיבציה לעשות ספורט, זה כדי שהכתפיים שלי יהיו יותר רחבות כדי להיכנס באופן סביר למעיל שלך שתלוי בבית; אני נוסע עם אחיינית באוטו מנסה לחשוף אותה לסוגי מוזיקת רוק שפגשתי במערכת סטריאו שלך, כשנראה לי שהיא היתה מסתפקת במקהלה עליזה. להנות מגינס כדי לשתות איתך; השנה גם הבנתי שאני מתרגש לפעמים נורא כשקוראים לי ''אורצ'וק'', לא סתם: זה כמו גיאצ'וק. אז זה הכי נוגע לי. ויש את החוויות שלא היו. לא היה לנו זמן יחד כגדולים. לפעמים זה הכי כואב. כמו שבבר מצווה כתבת לי שאני עדיין האח הקטן, גם בגיל 30. יש דברים שהם כאב, ויש דברים שם החמצה, פספוס, שמשאירים תחושה שכאילו טעיתי איפשהו, שאם הייתי עושה, או נמצא יותר… אבל אין פה שליטה אח שלי. לא יכולתי לעשות עם זה כלום, ופספסנו.
הייתי בן 30 לפני חודש וחצי. ומה עושים? באתי לפה. רציתי. לקח לי 8-9 שנים כדי להיות בסדר לחגוג את היומולדת שלנו בכלל. מצאתי את התנאים שלי. גם מצאתי את הנכונות לחגוג את היום הולדת *שלי*; ומה עשיתי? באתי אליך לכאן. אני אוהב אותך, וזה היה לי כיף. אמנם, יש בזה מרירות. יש מרירות גם בבירה, סגרנו כבר ששנינו אוהבים.
תאומים במרחק 7 שנים אנחנו, אני לא יודע אם יותר עבורי מאשר היה עבורך, אבל כשאתה הלכת, אני איבדתי חלק מעצמי, וכשאתה אינו, זה חלק מעצמי שמתחלף בחלק חסר. ונפש שמנסה להשלים את החסר... אתה בי כל הזמן כשאינך. האשמה שאולי התגנבה לי פה מול הקבר, אולי זה לא פייר שאני בא לחגוג מולך יום הולדת שלא היה לך, פינתה מקום די מהר לחמלה ואולי גם לכך שתתגאה בי על היכולת לשמוח. ואולי גם על כך שאני עושה (לרוב) כמיטבי לחיות, בשביל שנינו. בשביל כל החלקים שבתוכי.
והשנה היתה אחרת. אחרי ערב פסח, חו''ל של כל המשפחה. בלעדיך וגם איתך. והאחיינים גדלים, וההורים בפנסיה בגדול, ועמר ממשיך לעבוד קשה, ואני לומד לעבוד קשה, ושמח על הזכות שלי לעזור לאחרים בנפשם, איפה שבלתי אפשרי שלהם פוגש את הבלתי מושג שלי, וגם עם זה ללמוד לעבוד. עם החור השחור שבפנים, עם הגרוויטציה הזו - היא מלמדת אותי לפעמים להבין נפשות. אני כבר מפחד ולא מפחד מכאב. ויחד עם כך שהכאב הוא גם משאת חיי, אני חיי חיים טובים. איפה שהשם שלך עוזר למי שידו לפעמים לא משגת לחקור ולגלות את המופשט וה...וואטאבר שהיא המתימטיקה, עמר אמר בירושלים: אני מגיע לאיפה שאני צריך להיות.
נשאר לנו הרבה, אבל לפעמים זה מרגיש שמה שנשאר זה טקסים, ואנחנו. טקסים עם או בלי מדי חיל אוויר, עם או בלי מצבות שיש, עם כל מי שבא ומי שלא בא. טקסים שעוזרים לנהל את הזמן המעגלי בין אזכרה לאזכרה או חג לחג. ויש אותנו; והקריאו בטקס ברמת דוד את הדברים שאמא כתבה בשנה הראשונה ללכתך. על הבמה של טקס הזיכרון ברמת דוד מול כולם. זה הזכיר לי, ונדמה שלכל המשפחה, שני דברים: זה לא משתנה, והכל שונה. אנחנו שונים, והחיים שלנו הם שונים, והם לא שאריות של חיים. אתה חסר, ואתה בנו, והיום אנחנו איתך. ויש את החיים שלנו, הטקסים שלנו, הטיולים שלנו, שאנחנו נושאים אותך איתנו. כמו השיר של השנה, לפעמים צריך קצת מקום, מרווח, כי לשאת זה כבד כל כך לפעמים, וזה לרוב רק כדי לחזור אליך. כדי לזכור אותך יותר.
הלילה חלמתי שאתה מעיר לי על איך ומה כתבתי לאזכרה. התרגזתי עליך שאתה מפריע. פארדוקסים איתך אחי. אבל היה נעים בדיעבד לדבר קצת. וטוב לי, שיש לי עוד זיכרון ממך עכשיו.
אוהב אותך לא פחות, זקוק לך כמו תמיד, והשנה יותר מתגעגע. אני מתגעגע לאח שלי.
קושר את שרוכי נעלי /
אבל לא מעונין לרוץ /
אגיע לכשאגיע /
אנ'לא צריך תרוץ (פרפרזה על לאונרד כהן)
כמו בכל שנה, אנחנו נפגשים כאן, במכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית, לזכור ולהזכיר את אחי, גיא קדמיאל, שלמד כאן במסגרת תכנית תלפיות שאני שמח לראות את נציגיה איתנו.
אני לא חושב שכבר יצא לי להגיד את זה, אבל זה לא מעניין, שכשצה"ל, שהוא גוף שמתעניין קודם כל בכאן ובעכשיו (גם אם הוא מוכן למתוח את גבולותיו), חיפש אכסניה לתוכנית תלפיות (ועכשיו גם לתוכנית חבצלות) הוא מצא אותה באוניברסיטה העברית, שהיא גוף המחקר התיאורטי ביותר במדינת ישראל? שאר האוניברסיטאות הן יותר "פרקטיות", בעוד האוניברסיטה העברית (ובוודאי המחלקה שבה אנו יושבים) הינה כמעט ההתגשמות של "מגדל השן" התיאורטי?
איך מחברים בין אוניברסיטה "תיאורטית" ובין תוצאות פרקטיות? אני לא בטוח שאני יודע, אבל אעלה כאן איזו שהיא השערה: "פעם" היה פשוט במדעים המדויקים התיאורטיים. היה אפשר להוכיח ולהפריך. היתה שאלה, ואז או שהיית מוכיח שכן, או שהייתה מוכיח תוצאה נגדית. נהדר.
היום באים אלינו, המתמטיקאים ו/או אנשי מדעי המחשב, ואומרים לנו, "בעסה שהוכחתם שהמקרה הכללי הוא בלתי פתיר, אבל אולי יש לסדרת המקרים שדווקא מעניינת אותי היוריסטיקה?" אפילו הכלים שלנו לא עובדים יותר במודל הבינארי. אפילו כלי ההוכחה הממוחשבים שלנו הSMT Solver עונה כן, לא, או לפעמים לא עונה. וזה למול הבעיות הפשוטות והתמציתיות (succinct) יחסית...
כן, עשינו את העבודה הקשה יותר או פחות של לפתור את הבעיה – ובמקרים האלה בצורה שלילית, אבל עכשיו אומרים לנו זה לא מספיק. בעיות העולם האמיתי הן לא בהכרח אלו שאי אפשר לפתור. או שאולי כן, אבל אנחנו רוצים לנסות לפתור בכל מקרה, ויותר מזה – כדי לפתור את בעיות העולם האמיתי - היוריסטית, היוריסטית, הרי הוכחנו את השלילה במקרה הכללי – צריך להבין בדיוק את התיאוריה, ומתוך הוכחת הלא, לייצר את הכן.
אז כן, כשמחפשים את האנשים שידעו להבין את התמונה הגדולה, חייבים לתת להם להתנסות במה זה מחקר ויותר מזה – מה זה מחקר תיאורטי. כי אחרת, מה שאתה מנחיל זה אוסף כלים להתמודד עם בעיה נקודתית.
זו ההשערה שלי.
אז הינה אני כאן, בפעם השלישית בתוך עשרה ימים (וביום ראשון – אני מגיע לכאן שוב), כשאני הולך בצעדיו של אחי, שאני גם היום מסוגל לשמוע אותו אומר – "טוב, אם לא יצא לך להיות חניך תלפיות, לפחות תציק להם קצת". אז הנה, התמזל מזלי והתבקשתי להעביר כמה תכנים לחניכי התוכנית. אבל מתוך זה שאני מנסה להנחיל ידע לאחרים, אני מוצא את עצמי לומד לא מעט.
ויותר מזה, כשיש לי על השולחן מספר פרויקטים שההגדרה המפורשת שלהם היא "אנחנו צריכים לשנות, אנחנו צריכים למצוא פתרון אחר לאותה בעיה שאיתה אנחנו מתמודדים" – אני מתחיל לתהות האם אני נותן לעצמי מספיק הזדמנות ביום יום כדי להבין את התמונה הגדולה, ולבחון האם יש כאן איזושהי בעיה שאני לא מתמודד איתה נכון.
מאיפה אני בא? אני עושה הרבה דברים כי צריך. בסוף גם צריך להחליט מה אני רוצה או כמו שנטע שלי אומרת "מה בא לי". כי כשאתה מנסה להספיק את הכל – לפעמים אולי אתה לא מספיק כלום. מצד שני, לפעמים, אנחנו מייצרים לעצמנו את הדרך שבה אנחנו הולכים ואז כשנראה שאין ברירה, כנראה שכבר קיבלנו את ההחלטה בעבר. וגם זה לקח לצד המדעי – אולי בתוך הנחות היסוד שלך, כבר "פתרת" את הבעיה, במובן הזה שהפכת אותה ללא מעניינת...
אסיים בכל זאת בבית משיר, שאומר אותו דבר שהשיר הראשון אומר, אבל בצורה קצת אחרת, כי פול סיימון הוא, כמו שאומרים, "יהודי אופטימי":
האט, אתה רץ מהר מדי, /
למשוך את הבוקר באמת כדאי, /
המשך לבעוט באבנים מסביב, /
לחפש את הכיף ולהיות מגניב,
Ba da-da da-da da-da, feeling groovy
מברך את מקבלי המלגות, ומקווה שנמשיך להפגש כאן עוד שנים רבות.
גיא קירי, חלפו להן 9 שנים מאז נפרדנו, המון זמן. והנה נפלה בחלקי לראשונה הזכות לייצג את מפקד הטייסת. לך היתה אבחנה דקה לרגעים כאלה. בטח היית אומר "רגע היסטורי"... ולמדנו יחד שרגעים כאלה לא עוברים לסדר היום. יחד עם זאת, אנחנו מכירים די טוב, לכן ברשותך, אוסיף לדבר נציג הטייסת, גם את הפלברה הפרטית שלנו.
הטייסת בשנה החולפת החליפה מפקד, ס. הגיע מניו-זילנד, וממערך היסעור, איש מצויין... וכן, כבר צעיר מאיתנו. בינינו, זה הרגע בו גם אתה כבר היית מתמודד או מתמנה לתפקיד. ואתה עונה לי : "עזוב". אז עזבתי. בכל מקרה היתה החלפה מעולה, היית נקרע מהסרטים, הומור מדליק, כמעט בריטי.
חוץ מזה, מתקדמת עיסקת המסוק החדש, סיהוק. כבר עובדים על המסוק בארה"ב פחות או יותר 3 שנים, וגם פה, ואתה אומר לי: רק שיזכרו הפעם שזה מסוק ולא ספינה, ושיביאו שירטוטים וספר מטוס".
השנה הטייסת המשיכה להשתתף בפעילות פורצת גבולות ודימיון. במבצעים עליהם עוד ייכתב וידובר בפירקי ההיסטוריה של ביטחון ישראל. ובינינו, "כוס הקפה השחור" של קוניק מהים האדום העסיקה את בכירי החייל רבות.
השנה הטייסת המשיכה לחדש פניה. קוניק סיים לטוס, מרקו ובני ומגיעים צעירים. השבוע אויש טייס חדש, לשעבר חניך בקרב, ד. אני הייתי שואל אותך אם אתה יודע למה הגיע בסוף אלינו, והיית עונה "כי כנראה היה מצטיין המגמה...".
לסיכום אני מרגיש שרוחך ממשיכה ללוות את הטייסת בערכיות וחתירה למקצוענות, ברעות ובמשפחתיות, כמו שהפגינו כולם השנה באירועי משבר אישיים של "בני משפחה". ולבסוף, עם מידה נכונה של חוש הומור עצמי ובכלל, וחיוך.
בקיצור, מתגעגע אליך, ומקווה שמצליחים לשמר את הרוח, אני ומגיני המערב.