על המחקר
במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, התחקה ד"ר יעקב לופו אחר שורשי המאבק המתנהל בחברה החרדית נגד הנהגת לימודי חול כלליים בישיבות תיכוניות חרדיות. בעוד שלגבי מכללות ומסגרות הכשרה מקצועית שמעניקות השכלה כזאת קיימת הסכמה שבשתיקה, הרי כנגד קומץ הישיבות שמצדדות בה מתנהלת מלחמת חָורמה. מדובר בישיבות שהוקמו בעשורים האחרונים והן באות לענות על הדרישה הגוברת להכשרת אברכים לפרנסה באמצעות שילוב השכלה כללית עם לימודי קודש. המאבק מלוּוה בטיעונים אידאולוגיים, המציגים את לימודי החול בשלב זה של החיים כאסורים מדאורייתא. המנהיגות החרדית מעדיפה להציג את פריצת הגדר הזו כתופעה חדשה, שהולדתה במדינת ישראל, ודינה להימחות. מחקרו של ד"ר לופו מעניק למחלוקת פרספקטיבה היסטורית ומראה כי התופעה מלווה את החברה החרדית עוד מתקופת "תור הזהב" של הישיבות במזרח אירופה, קודם להקמתה של מדינת ישראל, וכי שילובם של לימודים כלליים בישיבה נתפס כבר בעבר כלגיטימי בעיני כמה מגדולי התורה המיוחסים בחברה החרדית.
מבוא
ישיבת "היישוב החדש" שנוסדה בשנת 1938 בתל אביב על-ידי הרב משה אביגדור עמיאל הייתה הישיבה החרדית הראשונה בארץ ישראל ששילבה לימודים כלליים בלימודי קודש. היא הייתה יחידה במינה כ-50 שנים. מדי פעם זכתה להוקעה בתקשורת החרדית, אך בשגרת הימים והשנים, בצד ההתנגדות האידאולוגית החריפה, פיתחו כלפיה יחס של סובלנות מעשית. אי-שם, בלבה של תל אביב הישראלית, רוחשת חיים ישיבה חרדית אשר העמידה במשך עשרות שנים בוגרים רבים מקרב המגזר החרדי עם תעודות בגרות. ישיבה זו שימשה בעיקר פתרון לשכבה של "בעלי בתים" שרצו שילדיהם יקבעו עתים לתורה – יעבדו וילמדו לפני העבודה או אחריה. מן הסתם מדובר בעיקר במשפחות היותר מבוססות במגזר החרדי, ובמובן הזה מעמדן החברתי-כלכלי מסייע לישיבה להמשיך ולהתקיים. על רקע זה, ניתן להבין את "הסובלנות המעשית" שאפיינה את התנהגות המנהיגים החרדים לאורך כל השנים כלפי הישיבה. בשנים האחרונות, בגלל הביקוש הגובר בחברה החרדית, קמו במגזר החרדי מוסדות חדשים, המשלבים לימודי קודש ולימודי חול. עם הופעתם, גברו ההתקפות הישירות והאידאולוגיות נגד הישיבות התיכוניות החרדיות המשלבות גם לימודי חול.
ביום שישי י"ז בכסלו תשס"ד (12.12.2003) הופיעה בעיתון יתד נאמן כותרת גדולה: "קריאה לעמידה נחרצת מול פורצי גדר המנהלים רישום למוסדות במתכונת ישיבות
תיכוניות חרדיות". העיתון מציין שבעקבות פעילות המוסדות הללו והניסיונות המחודשים להרחיב את הפרצה, הזדעקו ראשי ישיבות ומרביצי תורה ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והתגייסו לעמוד על המשמר. ידוע שבשיכון בבלי בתל אביב בוצע "סיכול ממוקד" של יָזמה כזו; כנגד הרב דוד נדב הופעלה מרות רבנית כבדה, והוא
נאלץ לגנוז את רעיון הקמתו של המוסד. בחינוך העצמאי פרץ ויכוח בין ההנהלה המתונה של בית הספר "יסודי תורה" בתל אביב שתמך ביָזמה, לבין ההנהגה הארצית שהתנגדה לה, והרב נדב נסוג מכוונתו. סמוך לאותה תקופה נודע על כוונה לפתוח מוסד דומה בבנייני המוסד "יד בנימין". בראש המוסד עמד הרב רפאל פרנק, שפעל לגייס תלמידים מבתי הספר החרדיים ברחבי הארץ. גם כנגדו הופעלה סמכות רבנית, והרב אלישיב ושורה של רבנים הורו לו במכתב שפורסם ביתד נאמן (13.8.2003) להפסיק מיד את היָזמה. אמירתם הייתה נחרצת: "ובכל מקרה ומקרה בו נפרצה פרצה יצאו גדולי ישראל בחרב ובחנית כנגד הפרצה [...] והמשנים והמקלקלים בסדר הישיבות הקדושות ידם על התחתונה ועתידים ליתן את הדין". הרב פרנק לא נכנע, והמוסד הוקם.
במסע נגד רישום תלמידים חרדים לישיבות התיכוניות החרדיות מציין יתד נאמן כי פרצה זו נפתחה בשעתה על-ידי המוסד "היישוב החדש" בתל אביב, ובעקבותיו צעדו
מוסדות כמו "מערבא", "נהורא", "לב דניאל" ו"נהרדעא". העיתון מציג במאמרו זה את התופעה כדבר חדש ומנסה לשוות לה גוון מקומי ועכשווי שסוטה מהקו השליט.
הצגת העובדות ברוח זו מתעלמת מן המאבק שמלווה למעשה את החברה החרדית כ-150 שנים מאז התגבשותה במתכונתה הנוכחית. מבחינה היסטורית, פרצה זו נפתחה שנים רבות לפני הקמתה של ישיבת "היישוב החדש" בשנת 1938 בתל אביב. הניסיונות לשלב לימודי חול עם לימודי קודש החלו עוד באמצע המאה ה-19 בלב לבה של היהדות החרדית ומתוכה (ראו להלן הרקע ההיסטורי). המאבק להקמת ישיבות תיכוניות חרדיות נבע אפוא מתוך תוכה של החברה החרדית ונישא על-ידי טובי בניה כמו הרב שמחה-זיסל (ברוידא) זיו, שכונה "הסבא מקלם", "גדול" ותלמיד מובהק של רבי ישראל סלנטר מייסד תנועת המוסר.
קו ההסברה שנוקט העיתון יתד נאמן גם היום הוא שהישיבות התיכוניות החרדיות אינן מוסדות תורניים וכי הצגתן ככאלה היא הולכת שולל המעוותת את האמת ההיסטורית
וכך נאמר בעיתון: יצוין כי חלק מהמוסדות מכנים את עצמם במפורש בתואר "ישיבה תיכונית חרדית" ואחרים מציגים עצמם בדרכים שונות כמוסד בעל אופי תורני וחרדי, הנושא רקע ישיבתי, כשדבר זה מהווה מכשול חמור, וכפי שכתב בשעתו רבנו הגדול מרן ראש הישיבה זצ"ל, כי יש לדאוג שכל זמנו של התלמיד יהיה מנוצל אך ורק ללימוד תוה"ק ואסור לתת לתלמיד שום אפשרות ללמוד לימודי חול. וכל שכן אסור לייסד ישיבה או מוסד תורני עם שם אחר בו שינוי בסדרי הלימודים המקובלים לנו מרבותינו זצוק"ל (יתד נאמן, 12.12.2003).
פרסומים ברוח זו, המתנגדים לעצם קריאת המוסד החינוכי בשם "ישיבה", אינם חדשים. גיליון 709 מי'"א בסיון תרצ"ח (1938) של ביטאון ועד הישיבות "דאס ווארט", גיליון שיצא לאור בווילנה תחת הכותרת "הסכנה החדשה", תוקף את ישיבת "היישוב החדש" בתל אביב ושואל מדוע לקרוא למוסד הזה "ישיבה"? (ברויאר, עמ' 72). בכתבה המצוינת לעיל, יתד נאמן מצטט את הרב שך שקבע שכל זמנו של התלמיד יהיה מנוצל אך ורק ללימוד תורה ושאסור לתת לו שום אפשרות ללמוד לימודי חול. אלא שהעיתון יתד נאמן אינו מציין את העובדה שהרב שך לא ראה פסול בכך היות ושימש הוא עצמו (ראש מתיבתא) בישיבת "היישוב החדש" סמוך להגעתו לארץ ישראל בראשית שנות ה-40. מוסד זה נחשב לגיטימי בעיני חלק מהרבנים החשובים, ולא ייפלא אפוא שהרב שך עסק בו בהוראה. הסיפור אומר שיום אחד, כשביקר הרב שך בירושלים אצל הרב ולוולה מבריסק, אמר לו הרב מבריסק: "אני מתפלא עליך. מה אתה עושה ב'ישוב החדש'?". באותו יום החליט הרב שך לעזוב את הישיבה.
עובדות אלו מצביעות על קיומו של ויכוח לגיטימי בתוך החברה החרדית בסוגיה אם מותר או אסור לשלב לימודי חול עם לימודי קודש, ועובדה זו מערערת במקצת את הטענה שמדובר בסטייה ובסכנה כפי שמצא לנכון להציג יתד נאמן. העיתון בחר לא להציג את הסוגיה במלואה. מכיוון שבתוך החברה החרדית גבר הקו הקיצוני האוסר על לימודי חול בצד לימודי הקודש, נוח למנהיגות הנוכחית (כפי שהיה נוח למנהיגות בתקופת ה"יישוב") להציג עמדה זו כעמדה הנורמטיבית; כל מי שאינו מזדהה אתה נחשב לסוטה מן הדרך ולפורץ גדר, ועל כן אינו לגיטימי. הצגה זו רחוקה מהאמת, מכיוון שהסוגיה כלל לא עמדה במבחן הלגיטימציה מבחינה הלכתית, אלא היא תוצאה של עמדה אידאולוגית שנתגבשה כנגד ההשכלה, כנגד התנועה הציונית ומוסדותיה הלאומיים בתקופת היישוב, ובימינו – כנגד מדינת ישראל וכל מה שהיא מייצגת. הרב שך, מנהיג החברה החרדית בדורות האחרונים, קבע את עמדתו (עמדת "דעת תורה") והִ נחה את כל מערכות החינוך בחברה החרדית לנהוג בהתאם: ממה שידוע לי מרבותי ומתוך הניסיון עצמי, יודע אני כי הרבה נשתנה אופן ההשפעה והפעולות שהיו צריכים לעשות בזמנים הקודמים, ממה שצריכים לעשות כעת בזמננו. לדעתי העיקר שבעיקרים בזמננו מה שאפשר לעשות הוא מה שנוגע לחינוך. הן בייסוד בתי ספר חרדיים ובייסוד ישיבות קטנות וישיבות גדולות בלא שום תערובת זר, כי בהכרח כשיש תערובת מחוכמות חיצוניות משתנה ההשקפה האמיתית ויוצרת זיוף בדעת תורה מישראל, כי כשיש האלף נכנסים לחדר ואחד היוצא בסוף להוראה שלם בתורתו, אבל אם האחד היוצא להוראה לא יהיה שלם וחזק, הפסדנו הכול. ולכן מה רבה העבודה בשביל אלו השרידים צעירנו אשר ממשיכים ללמוד בישיבות הקטנות והגדולות שלא שלטו בהן דעות עקומות והשקפות כוזבות,
והם השומרים על גחלת התורה שלא תכבה ח"ו.
מדוע ספגה דווקא הישיבה התיכונית החרדית כמסגרת חינוכית את מלוא עצמת ההתנגדות, ומדוע התגייסו במגזר החרדי לסכל כל ניסיון להעמיד ישיבות כאלו בעת החדשה? מדוע עמדתם של המתנגדים ללימודי חול בגילאי החינוך העל-יסודי היא כה נחרצת? לפני שאנסה לתת מענה לשאלות אלה, אקדים תחילה סקירה היסטורית קצרה על
הניסיונות השונים בחברה החרדית להקים מתוכה ובצדה ישיבות תיכוניות חרדיות.
לקריאה נוספת